לוגותרפיה
לוגותרפיה היא גישת האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, שפותחה על ידי הנוירולוג והפסיכיאטר דוקטור ויקטור פראנקל. זהו סוג של ניתוח אקזיסטנציאליסטי שמתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לדוקטרינה של אדלר של "שאיפה לכוח" או לזו של זיגמונד פרויד של "שאיפה להנאה".
מקור השם וסיווג השיטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שמה של תורת הלוגו-תרפיה, נגזר מהמילים היווניות 'לוגוס' ו'תרפיה', שמשמעותן 'משמעות' ו'טיפול', כלומר טיפול באמצעות פשר/משמעות. זהו סוג של ניתוח אקזיסטנציאליסטי שמתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לדוקטרינה של זיגמונד פרויד שמתמקדת ב"שאיפה להנאה ועקרון העונג" או ב"שאיפה לכוח ומעמד חברתי" של ניטשה, שאלפרד אדלר אימץ בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שלו - באחד משלביה המוקדמים.
נהוג לסווג את פראנקל כאחד מאבות האסכולה של הגישה ההומנית-אקזיסטנציאלית, לעומת הגישות האחרות בפסיכולוגיה: הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית והגישה הקונסטרוקטיביסטית-נרטיבית. פראנקל מבקש להאניש הן את הפסיכואנליזה והן את הביהביוריזם, ולא לערטל את האדם מהאותנטיות שלו. במספר מקומות הוא קובע שכדי שפסיכולוגיה תהיה ראויה לשמה, עליה להתייחס לא רק לפסיכה אלא גם ללוגוס.[1].
פראנקל קבע כי הלוגותרפיה איננה מיועדת להחליף את הפסיכותרפיה אלא להשלימה.[2] בעוד שמטרתה של הפסיכואנליזה להעניק לאדם אובייקטיביות על חייו, והפסיכולוגיה האדלריינית מטרתה להעניק לאדם אומץ לב, מטרתה של האנליזה האקזיסטנציאלית בשיטת הלוגותרפיה להעניק לאדם חוש אחריות. אקזיסטנציה לפי פראנקל משמעותה לציין אופן ייחודי של הווייתו של האדם המאופיין בהיותו אחראי. על פיו, האחריות היא למעשה תמצית ההוויה האנושית[3].
מהות הלוגותרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי תפיסתו של פראנקל - שפותחה לאחר שנכלא במחנה השמדה בתקופת השואה - הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר שלו, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה, קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום, תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. אליבא דפראנקל, ברגע שהאדם ימלא את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, שאליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו ייפתרו[4].
פראנקל ראה את התסכול הכרוך בחוסר משמעות כנוירוזה של העידן החדש שיצרו שקיעת המסורות והדת. לדידו, הנהייה של האנושות אחר הטוטליטריזם - שבו אחרים אומרים לאדם מה לעשות, או אחר הקונפורמיזם - שבו האדם עושה כפי שאחרים עושים, נובעת מחוסר יכולתו של היחיד למצוא משמעות ייחודית ואישית. ברדיפת האדם אחרי עקרון העונג והמין, הכוח ונגזרותיו ככסף והפיכתם למטרה, הוא ראה ניסיון של האדם למצוא מפלט לתסכולו הקיומי האישי. הוא האשים את החינוך הרדוקציוניסטי שרואה באדם חפץ גשמי, מכניסטי, אמפירי ומנתח אותו באופן קר, כדבר שתורם לבעיית חוסר המשמעות, עד כדי כך שהוא מצטט את דבריו של ויליאם אירוין תומפסון "בני אדם שנדמה להם שקיומם הצטמצם לקיום של שולחנות וכיסאות - מתאבדים". הוא סבר שהחינוך צריך להשתכלל באופן כזה, שיכוון את הלומד למצוא משמעויות ייחודיות במצבים ייחודיים באמצעות פיתוח המצפון. מבחינתו יש לשלב בטיפול של הלוגותרפיה אנשי מקצוע נוספים רבים ככל האפשר (פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות, אנשי דת ועוד), שביכולתם לתת כיוונים של משמעות קיומית לאדם הנזקק לכך.
יסודות השיטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשיטה זו, היחס לאדם הוא כאל ישות אחדותית וייחודית שמודעת לעצמה, ויש לה סגולות מיוחדות שאין לזולת. לאדם אישיות רוחנית אינדיבידואלית ואינטגרטיבית שסביבה 'עטיפות' פסיכופיזיות. על פי פראנקל, ההוויה האנושית היא תופעה קמאית, איננה ניתנת להתבוננות, לאנליזה ולרדוקציה. כשם שהעין אינה רואה את עצמה, כך האדם איננו יכול להיות מודע לעצמיותו. יתר על כן, רוח האדם במקורה היא רוח לא מודעת.[5].
פראנקל קובע[6] את שלושת היסודות העיקריים של שיטתו:
- השאיפה למשמעות - יש באדם שאיפה מובנית למשמעות, שאיפה זו היא צורך ואיננה דחף. האדם הפתוח אל העולם, בניגוד לבעלי חיים, הוא יצור התר אחר משמעות והעסוק בחיפוש אחר פשר. אדם שמוצא משמעות שביקש, מוכן לסבול, להקריב קרבנות ובשעת הצורך אף למסור את נפשו עליה, ואילו אדם חסר משמעות נוטה לאבד את עצמו, גם כאשר כל צרכיו מסופקים. לדידו, האדם הוא בעל חיוניות, עוצמה וכוח הישרדות כל זמן שיש לו תפיסה או אידיאה שנותנת לחייו משמעות. הערכים אינם דוחפים את האדם אלא "מושכים"' אותו או "קוראים לו", ולכן האדם הוא בעל בחירה חופשית לקבל את הפשר או לדחותו.
- משמעות החיים - יש לחיים מעצם טבעם משמעות פנימית, אף במצבים הנוראים והקשים ביותר. משמעות שהאדם עצמו צריך למצוא ולא להמציא. החיים הם כמו כתב חידה גדול שצופן בחובו משמעויות רבות ומבקש מהאדם לתת פשר, והאדם מאותגר לתת תשובה על כך באמצעות מעשיו. אף שאפשר למצוא משמעויות אוניברסליות כלליות, לטענתו אין מספר משמעויות בודדות, אלא עשרות ומאות אלפי משמעויות, שכל אחת ייחודית לכל מצב או זמן בחייו של האדם המיוחד. את משמעויות החיים הוא מסווג לשלושה תחומים:
- ערכים יצירתיים, שבהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נותן לעולם, כמו עבודה.
- ערכים חווייתים שבהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נוטל מהעולם, כמו אהבה.
- וערכים התייחסותיים/הסתגלותיים, שבהם האדם מוצא משמעות באופן ההתייחסות שלו אל מצבו בעולם, ובמיוחד בתחום של השילוש הטרגי של האדם: אשם, סבל ומוות, שאין אדם שיכול להימלט מהם.[7].
- אשם - האדם יכול להתייחס לתחושת האשמה כמקור לצמיחה. העבר אינו ניתן לשינוי, אך לאדם יש הזדמנות לשנות את העתיד.
- סבל - האדם יכול לראות את סבלו כבעל משמעות. מקור המשמעות הוא בנקיטת העמדה של האדם להתמודד עם הסבל, מעצם היותו בעל אפשרות בחירה. מודעות לעמדה זו, מביאה לאדם הרגשה של גדולה, הישג והתעלות על עצמו.
- מוות - המוות הוא "מצבת הזיכרון" של האדם, שמייצג את ההיסטוריה והאפשרויות שהגשים, שהם אינם ניתנים לשינוי והם ה"חותמים" את דרכו של האדם. המוות "מקבע ומפקיד" את דרכו של האדם לצמיתות, ו"שומר אותה למשמרת עולם".[8]
- המשמעויות הן יחידאיות, כשם שכל סיטואציה שהחיים מזמנים היא יחידאית, ולכן הן בנות חלוף. אם לא משתמשים בהזדמנות להגשים משמעות החבויה בסיטואציה מסוימת, היא מסתלקת ונעלמת לה לעולמים. מצד שני, המשמעויות קיימות תמיד, הן תמיד משתנות ומתחדשות, ולעולם אין החיים חסרי משמעות.[9].
- חירות הרצון - יש לאדם חירות לנקוט עמדה חופשית לגבי חייו, אף שאינו משוחרר מתנאים והגבלות, בשל יכולתו הייחודית להתנתק מעצמו ולבצע רפלקציה עצמית, התפיסה מתנגדת לפאן-דטרמיניזם ולניהליזם המודרני הרואה באדם "מחשב ביולוגי" משוכלל או "קוף עירום".[10] בשל אותה חירות מחשבה וחירות רצון יכול האדם לייחס לחייו משמעויות ללא הגבלה, ויכול להתעלות מעבר לתנאי חייו ולהחליט אם יקבל את דינם של התנאים וייכנע, או יעמוד מולם ויעצב להם משמעות שתמלא את נפשו ותבליט את אנושיותו.[11].
הלא מודע הרוחני
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הלוגותרפיה, הלא מודע איננו כולל רק יצרים מודחקים (איד) כפי שסבר פרויד, אלא גם הוויות רוחניות. בעוד שבפסיכואנליזה האדם נעשה מודע ליצרים ולדחפים שלו, בלוגותרפיה לא היצרי, אלא הרוחני, הוא המועלה לתודעה.[12] האני מודע לעצמו ופוגש את עצמו.[13] תפיסה זו מהווה ריהביליטציה של הלא מודע. בניגוד לתפיסה הקלאסית אודות ה'קוף העירום' והתפיסה המיכניסטית המבטלת את אנושיות האדם, האדם מוגדר כ'הוויה' (היידגר) או 'ישות מחליטה' (יאספרס), ולכן בעקבות בינסונגר, 'הוויית האדם - היותו אחראי'. פראנקל הגדיר קיום אותנטי של האדם שבו "האני הוא המחליט, ולא שועה להאצותיו של האיד".[14] כנגד הפאטאליזם של המטופל הרואה את גורלו בעובדתיות הפסיכופיזית שלו, הלוגותרפיה מעמידה קיום רוחני של חירות ואחריות.
המצפון
[עריכת קוד מקור | עריכה]אליבא דפראנקל, הכלי של המשמעות הוא המצפון, ובאמצעותו יש לאדם יכולת חד פעמית לחוש במשמעות הטמונה בכל מצב.[15] המשמעות כבולה למצב חד פעמי ויחיד במינו. מעבר לכך קיימות הכללות של משמעויות, הנוגעות למצבו של האדם, והן מכונות ערכים. 'צו המצפון' שלא הודחק באופן שיטתי יכול לתת מענה לחייו של האדם, ובמיוחד כאשר ישנם קונפליקטים בין ערכים.[16] פראנקל קורא לחינוך שיהיה לא רק להקניית ידע אלא גם לעידון המצפון. "בתקופה שבה נראה כאילו עשרת הדיברות איבדו את תוקפם בעיני רבים, חייב האדם להיות דרוך לקלוט את עשרות אלפי המצוות הטמונות בעשרות אלפי המצבים שהוא מתמודד איתם בחייו",[17] וסובר כי מצפון עירני של האדם יספק כוח לא לשרת את הקונפורמיזם ולא להיכנע לטוטליטריזם, ויזכיר לאדם את "היותו אנושי" - היותו מודע והיותו אחראי, ובצירוף: מודעותו של האדם להיותו אחראי.
בניגוד לאלו שחושבים כי המצפון סובייקטיבי ורלטיבי, פראנקל סובר כי המצפון הוא תופעה טרנסצנדנטלית[18] שמגיעה אל האדם מחוצה לו. לתפיסתו, המצפון הוא דגם ללא מודע הרוחני של האדם,[19] ואינו רק מתייחס לטרסצנדנטליות אלא גם נובע ממנה, מה שמסביר את איכותו הלא רדוקטיבית.[20] בניגוד לפסיכואנליזה שניסתה לצמצם את המצפון לאני העליון על פי דימוי האב המופנם, פרנקל טוען כי: "איש אינו מסוגל לשכנע אותנו שנאמין שהאדם הוא בעל חיים מעודן, ברגע שניווכח שיש בו מלאך מודחק".[21].
עם זאת, גם פראנקל מודה כי המצפון הוא תופעה אנושית, ולכן טבוע בחותם סופיותו של האדם ועלול להטעותו. אף על פי כן האדם צריך להשלים עם היותו של המצפון בר הטעיה, ולציית למצפונו ללא תנאים. בנוסף, עצם היותו של המצפון בר הטעיה מחייב מהאדם צניעות, ענווה וסובלנות כלפי עמדותיו ואמונותיו של הזולת.[22].
יסודות נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תסכול קיומי - תסכול הנובע בשל שאיפה למשמעות שלא התמלאה.
- נוירוזה נאוגנית - נוירוזה שנובעת בשל הממד של רוח האדם, כתוצאה מקונפליקט בין ערכים שונים ולא בשל קונפליקט בין דחפים שונים.
- נואו-דינמיקה - המתח הבריא שבין שאיפה להגשמה. בניגוד לסוברים כי יש להביא את האדם למצב של שיווי משקל והעדר מתיחות, הבריאות הנפשית קימת דווקא במתיחות הנפשית ובמאבק של האדם בבואו למצוא פשר ומשמעות. אף שהדבר קשה לאדם, זהו תנאי הכרחי להביאו אל המטרה של הגשמת הפשר הפוטנציאלי שלו, והריהו כמו קפיץ דרוך של מכשיר לפני הפעלתו.
- ריק קיומי - תחושה נפוצה של האדם המודרני בעקבות אובדן היצרים החייתיים והמסורת, כך שלאדם קשה לשער את רצונו האמיתי והוא מרגיש שהוא שרוי בריק, שתסמינו הבולט הוא שעמום.
- פשר החיים - מושג חמקמק מכיוון שהוא שונה מאדם לאדם, מיום ליום ומשעה לשעה. פשר החיים הוא ספציפי לסיטואציה, ויכול להתגלות במעשה שהאדם עושה, בהתנסות וחוויה של ערך, ואף בסבל. לא האדם שואל לפשר החיים, אלא החיים שואלים אותו בעצם קיומם, והאדם צריך לענות על שאלות החיים רק באמצעות מעשיו (האל הלא מודע, עמ' 17).
- מהות הקיום - קבלת האחריות של האדם על חייו, היא עצם מהותו כאדם. הלוגותרפיה מבקשת להקנות לאדם את מלוא תודעת אחריותו על חייו, כך שעדיין ביכולתו לתקן את העבר. קבלת האחריות יכולה להיות לפי בחירתו של האדם כלפי מצפונו, החברה, אלוהים או כל גורם אחר.
- פשר האהבה - האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את עצמיותו של הזולת. אין דרך אחרת לרדת לעומק מהותו של הזולת. האוהב אף יכול לראות את הסגולות הגנוזות של הנאהב, ואף לגרום לו להוציאן אל הפועל. המיניות היא אחת מדרכי הביטוי של האהבה, ואין האהבה עידון של המיניות.
- פשר הסבל - הפשר העמוק והנעלה ביותר הוא פשר הסבל, שכן עמדתו של האדם כלפי הייסורים היא מבחנו הנעלה ביותר. לחייו של אדם יכולה להיות משמעות עד רגעי הקיום האחרונים, למרות שהקיום גורם סבל.
- לוגודרמה - שימוש באמצעים דרמטיים ומשחק תפקידים, שבו "מלבישים" על האדם גורל אחר, לרוב רע יותר, ומראים לו את היתרון של גורלו כדי לגלות לאדם את הפשר לחייו.
- הפשר העליון - ישנו פשר עליון בהוויה, הלוגוס, שהוא עמוק מהלוגיקה. האדם אינו נתבע לשאת חיים חסרי פשר, אלא חיים שאת פשרם אינו יכול להבין. אם האדם יכול למצוא משמעות בפשר כזה, תפקידה של הלוגותרפיה לפתוח בפניו את הדלת. ישנו ממד עליון יותר שבו תימצא תשובה בדבר הפשר הסופי על סבלם של בני האדם.
מערכת צירים של ממדי הומו-פאצינס והומו-ספינס בהיבט הערך הסתגלותי - חלופיות החיים - היחס לחיים שהם בני חלוף וסופיים, הוא יחס אקטיבי ולא פסימי. כל פעולה שהייתה קיימת בפוטנציה ויצאה אל הפועל היא מונצחת ושמורה בעבר למשמרת עולם, מבלי שיהיה אפשר לקעקע אותה. האדם אוצר לעצמו את הגשמותיו, שהופכות ל"עקבות נצח בחולות הזמן".
- הומו-פאציאנס - האדם הסובל אשר מוצא משמעות באופן בלתי-מותנה בעת שאיננו יכול לשנות את הגורלו. ההומו-ספיאנס והומו-פאציאנס נעים בממדים שונים ובגבהים שונים, ההומו-ספיאנס נע בציר "כישלון - הצלחה" בממד נמוך והומו-פאציאנס נע בציר "ייאוש - הגשמה" בממד גבוה.
- פנאי צנטריפוגלי - בריחת האדם מהתמודדות עם הריקנות שבתוכו. לדוגמה, בריחה משעמום, פעילות-יתר בעבודה, חוסר דיאלוג פנימי על בעיותיו המודחקות.
- פנאי צנטריפטלי - אדם המנסה להתמודד עם הריקנות ובעיותיו המודחקות בניסיון להגיע לפתרונות. על האדם לקיים דפוסי שעות פנאי, לאזור את האומץ להיות בודד ולאפשר התבוננות ועיון פנימיים.
הדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבחינת הלוגותרפיה כשיטה מדעית טיפולית וכשלוחה של הפסיכותרפיה, הדת יכולה לשמש כמושא שלה ולא כעמדה (האל הלא מודע, עמ' 82). נקודת מבטה של הלוגותרפיה איננה תאולוגית אלא אנתרופולוגית. לעומת פרויד שסבר כי "הדת היא הנאורוזה האוניברסלית הכפייתית של האנושות" ('עתידה של אשליה') ללוגותרפיה יש יחס של כבוד לדת ולאמונותיו הדתיות של האדם. פראנקל סובר כי הדחקה של הדתיות שבאדם סופה נאורוזה (שם, עמ' 71) "כשמדכאים את המלאך שבנו הוא הופך להיות שטן, כשם שדתיות מודחקת הופכת לאמונה טפלה" (שם, עמ' 73).
לגבי תפיסת האלוהות או בלשונו ה"טרנסצנדנטליות", כשם שבעל החיים אינו מסוגל מתוך סביבתו להבין את האדם, כך האדם אינו מסוגל להציץ אל על-העולם, להבין את אלוהים או לעקוב אחר מניעיו (שם, עמ' 85). מכיוון שיש חיץ ממדי בין העולם האנושי לעולם האלוהי, האדם איננו יכול לדבר 'על אלוהים' אלא 'אל אלוהים' (שם, עמ' 69). לא רק שיש באדם "לא מודע רוחני" - ממד נואולוגי שבחירות אקזיסטנציאליות נעשות בו, ולכן בנוסף לאחריות מודעת חייבת להיות אחריות לא מודעת, שכן "הלוגוס עמוק מהלוגיקה". יש באדם גם "דתיות לא מודעת" - יחס חבוי אל הטרנסצנדטליות הטמונה באדם.
תופעת האמונה בעיני הלוגותרפיסט איננה חייבת להתייחד רק לאלוהים אלא יכולה להתרחב אף לאמונה במשמעות (שם, עמ' 88). בעיני פראנקל אין עדיפות לדת אחת על פני השנייה. כשם שבכל שפה אדם יכול להשיג את האמת ובכל שפה אפשר לטעות ולשקר, כך בכל דת האדם יכול למצוא את דרכו אל האל האחד (שם, עמ' 90). עוד הוא סובר, כי דתיות היא אמיתית רק כאשר היא אקזיסטנציאלית, רק כאשר האדם מתחייב אליה מרצונו החופשי ומבחירתו בספונטניות (שם, עמ' 75). אדם אינו יכול להידחף לדתיות אמיתית לא באמצעות אינסטינקט ולא באמצעות הפסיכיאטר (שם, עמ' 76). אין לשכוח כי, בחירתו החופשית של האדם היא חירותו, ואילו כבודו כובל אותו עד כדי כך שהוא יכול לומר "לא" לאלוהים, וגם הלוגותרפיסט צריך לכבד רצון זה, אם זהו רצונו של המטופל, ולא להיות יותר צדיק מהאפיפיור.
מבחינת השאלה של תיחום השיטה לעומת הדת הוא סובר כי הסעד הרפואי אינו בא להחליף את הסעד הדתי. צריך להפריד בין דת ופסיכותרפיה שכן מדובר בשני תחומים שונים שיש להם מטרות שונות (שם, עמ' 79). ההבדל בין הדת ללוגותרפיה הוא, שבעוד לדת יש עניין בגאולה רוחנית של האדם, גם לעיתים על חשבון מצבו נפשי, ללוגותרפיה יש עניין בבריאות הנפש ובאיזון הפנימי של האדם. הלוגותרפיה צריכה לשמור על אוטונומיה מלאה, ולא להפוך למשרתת של הדת (שם, עמ' 79–80).
טכניקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטכניקות התרפויטיות המרכזיות של שיטה זו הם הסטת מחשבות (דה-רפלקסיה) והתכוונות פרדוקסלית.
הסטת מחשבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]טכניקת הסטת המחשבות מסיטה את מבטו של האדם מהחיטוט העצמי הכפייתי למשמעות ויצירה חיצונית. טכניקה זו יעילה לטיפול בבעיות שנובעות מהתכוונות והשתקעות יתר כמו למשל בסכיזופרניה ובבעיות מיניות כמו קרירות מינית ואין-אונות. היא מתבססת על יכולתו של האדם להתעלות מעל עצמו.[23][24].
לשם המחשה, לנערה שסבלה מסכיזופרניה ולא הפסיקה לחטט בנפשה ולחקור את בעיותיה הוצע כאלטרנטיבה למצוא איזו תכלית חיצונית לקיומה ולהפנות את המבט החוצה. לאדם שסבל מאין אונות בשל שאיפתו הנואשת לשלמות מינית הוצע להתמקד באהבה ובנתינה במקום בהענקת שיא מיני, כך שהתענוג יהיה פועל יוצא מיחסו ולא מטרה בפני עצמה.[25].
התכוונות פרדוקסלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתכוונות הפרדוקסלית נחשבת לטכניקה חשובה של השיטה. בטכניקה זו ממקדים את תשומת לבו של המטופל, בניסיון מכוון לחתור לדבר שמפחיד אותו בהקצנה ובהגזמה, כדי לשבור את מעגל הקסמים שמזין את עצמו. רצוי לשלב בטכניקה זו הומור, שמציג באור מגוחך את הפוביה. מטרתה של טכניקה זו היא לפגוע בחרדת הציפייה ובמנגנון של בריחה מהפחד, והיא יעילה לטיפול בבעיות של אובססיות ופוביות. היא מתבססת על יכולתו של האדם להתנתק מעצמו.[26][27].
לשם המחשה, לאדם שסבל מפחד קהל והִרבה להזיע בשל כך, הוצע להתאמץ להזיע עד שיוכל להטביע את כל הקהל בזיעתו. לאדם אחר שסבל מהתקפי חרדה כאשר יצא מפתח ביתו בשל חשש שיקבל התקף לב, לאחר שהוברר שליבו תקין, הומלץ שייצא לרחוב וינסה באופן יזום לקבל התקף לב חמור.[28].
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבקריה של אסכולה זו טענו שהטכניקות שלה, אף שהן מוצלחות וקצרות מועד, הן שטחיות, והן אינן יורדות לחקר השורשים הפתולוגיים שנמצאים ברבדים עמוקים יותר, ואינן פותרות את הקונפליקט שמתחת לפני השטח. גם אם מרפאים סימפטום מסוים, מאחר שהרובד הפנימי לא נחשף, עלול להיווצר סימפטום אחר.
על אף הביקורת, בארצות הברית, שבה יש פלורליזם בתחומים רבים וניתן מקום לשיטות שונות, ללוגותרפיה יש מעמד של שיטה טיפולית לכל דבר ועניין, ויש פסיכולוגים המתמחים בשיטה זו. לעומת זאת, בישראל התקבלה שיטתו של פראנקל בזלזול, אף שהוצגה ב-14 כרכים עבי כרס בגרמנית, ונחשבה כתאוריה ספרותית ולא מקצועית-טיפולית, בין היתר בשל השליטה החזקה של הזרם הפסיכואנליטיקאי בישראל. יש הטוענים שיחס זה נובע מהפתיחות ששיטה זו מפגינה כלפי האלוהות והמשמעות העליונה של ההוויה.
עם זאת, בעידן הפוסט מודרני, שבו ירד קרנה של הפסיכואנליזה, ושיטות מזרמים שונים כמו הטיפול המשפחתי נכנסו לזרם הפסיכואנליטי, פסיכולוגים מזרמים שונים אינם יכולים להימלט במהלך הטיפול מעיסוק בשאלות שעוסקת בהן הלוגותרפיה, כמו משמעות החיים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פסיכולוגיה קלינית
- ויקטור פראנקל
- אלפרד אדלר
- פסיכואנליזה
- משמעות החיים
- פסיכואנליזה - מונחים
- אקזיסטנציאליזם
- בלוגותרפיה - כתב עת
- אליזבת לוקאס, Logotherapy: Principles and Methods, 2020
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, 1981
- ויקטור פראנקל, האל הלא מודע: הפסיכותרפיה והתאולוגיה, הוצאת דביר, 1979
- ויקטור פראנקל, הזעקה הלא-נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם, הוצאת דביר, 1982
- ויקטור פראנקל, השאיפה למשמעות, הוצאת דביר, 1985
- ויקטור פראנקל, הרופא והנפש, הוצאת דביר, 2005
- גוטמן דוד, לוגותרפיה למטפל, דיונון, 240 ע'
- ד. חמיאל, לוגותרפיה בשולי הפסיכותרפיה: סקירה עדכנית, 1994
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הלקסיקון המלא לכל מונחי הלוגותרפיה - לפי סדר א' ב' נכתב ונערך על ידי דרור שקד
- לוגותרפיה, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- בלוגותרפיה, כתב עת מקוון בנושא לוגותרפיה ומשמעות בחיים פילוסופיה ויישום
- "החירות למשמעות" ניתוח שירים על פי גישת הלוגותרפיה, מאת שגית שלמה שומרת המנגינות
- תוכנית ההכשרה האקדמית ללוגותרפיה באוניברסיטת תל אביב
- מן הפסיכואנליזה אל האנליזה האקזיסטנציאלית \ "פסיכואקטואליה, מאמר מאת דוד מעוז ישראל ופנינית רוסו-נצר
- בית ספר למשמעות, פנינית רוסו-נצר באתר מכון מופ"ת
- שיחה עם ויקטור פרנקל (באנגלית)
לוגותרפיה, סרטון באתר יוטיוב - הרצאה של ויקטור פראנקל בטורונטו, קנדה (באנגלית) לוגותרפיה, סרטון באתר יוטיוב
- שיחה עם ויקטור פראנקל, 1979 (באנגלית) לוגותרפיה, סרטון באתר יוטיוב
- שיחה עם ויקטור פראנקל (באנגלית) לוגותרפיה, סרטון באתר יוטיוב
- אורן דגן, משמעות אדם מחפש, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 29 באפריל 2022
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "הזעקה הלא נשמעת למשמעות", עמ' 60
- ^ האל הלא מודע, עמ' 77
- ^ האל הלא מודע, עמ' 16
- ^ "הזעקה הלא נשמעת למשמעות", עמ' 37
- ^ האל הלא מודע, עמ' 27
- ^ הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות, עמ' 9
- ^ השאיפה למשמעות, עמ' 90
- ^ האדם מחפש משמעות, חבל מודיעין: דביר, 2022, עמ' 196
- ^ הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 41
- ^ השאיפה למשמעות, עמ' 23
- ^ הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 53-54
- ^ האל הלא מודע, עמ' 17
- ^ האל הלא מודע, עמ' 18
- ^ האל הלא מודע, עמ' 21
- ^ האל הלא מודע, עמ' 96
- ^ האל הלא מודע, עמ' 98
- ^ שם, עמ' 99
- ^ האל הלא מודע, עמ' 53
- ^ שם, עמ' 56
- ^ שם, עמ' 58
- ^ שם, עמ' 61
- ^ השאיפה למשמעות, עמ' 80-81
- ^ הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 198-204
- ^ השאיפה למשמעות, עמ' 117-120
- ^ הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 198
- ^ הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 136-196
- ^ השאיפה למשמעות, עמ' 120-136
- ^ השאיפה למשמעות, עמ' 125
