לדלג לתוכן

לסלי גרובס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לסלי גרובס
Leslie Groves
לידה 17 באוגוסט 1896
אולבני, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 ביולי 1970 (בגיל 73)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה
השתייכות צבא ארצות הברית
תקופת הפעילות 1918–1948 (כ־30 שנה)
דרגה לוטננט גנרל
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
עיטורים
מדליית השירות המצוין
לגיון ההצטיינות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לסלי ריצ'רד גרובס ג'וניור (באנגלית: .Leslie Richard Groves Jr;‏ 17 באוגוסט 1896 – 13 ביולי 1970) היה קצין חיל הנדסה בצבא ארצות הברית, אשר פיקח על בניית בניין הפנטגון, ועמד בראש פרויקט מנהטן, פרויקט סודי ביותר שבמסגרתו פותחו פצצות האטום הראשונות במהלך מלחמת העולם השנייה.

גרובס נולד באולבני שבניו יורק, בנו של כומר בצבא ארצות הברית. בשל עבודת אביו, התגורר גרובס בילדותו במספר אתרים צבאיים. הוא למד באקדמיה הצבאית בווסט פוינט, הצטיין בלימודיו, וסיים ב-1918 רביעי בכיתתו. לאחר סיום לימודיו גויס לחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית בדרגת לויטננט משנה.[1] בשנת 1929 נסע לניקרגואה כחלק ממשלחת שבחנה כריית תעלה בין-אוקיאנית בשטח ניקרגואה כדי לחבר את האוקיינוס האטלנטי עם האוקיינוס השקט. בעקבות רעידת האדמה של 1931 בניקרגואה (אנ'), נפרצה מערכת אספקת המים במנגואה. גרובס השתלט עליה, פעולה עליה זכה במדליית ההצטיינות הנשיאותית של ניקרגואה. בשנים 1935–1936 למד בבית הספר לפיקוד בפורט לוונוורת' שבקנזס, ב-1938–1939 במכללת המלחמה, ולאחר מכן הועבר למפקדת מחלקת המלחמה. גרובס פיתח "מוניטין של איש ביצוע, מניע לפעולה, ודבק במשימותיו".[2]

בספטמבר 1942 מונה גרובס למנהל פרויקט מנהטן. הוא היה מעורב במרבית ההיבטים של הפיתוח והייצור של הפצצות האטומיות. הוא השתתף בבחירת אתרי המחקר, הפיתוח והייצור של הפרויקט, שהעיקריים שבהם היו מפעלי העשרת האורניום באתר הגרעיני באוק רידג' שבטנסי (בשמו הרשמי "קלינטון עבודות הנדסיות"), אתר המחקר של מעבדות לוס אלמוס שבניו מקסיקו, ואתר ייצור הפלוטוניום בהנפורד שבמדינת וושינגטון. הוא ניהל את מאמצי הבנייה הגדולים שנדרשו באתרי הפרויקט, קיבל החלטות קריטיות על שיטות שונות של העשרת אורניום וייצור פלוטוניום, היה מעורב אישית ברכישת חומרי גלם, פיקד על איסוף המודיעין הצבאי אודות פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית במסגרת משימת אלסוס, ואף סייע בבחירת הערים היפניות שעליהן הוטלו פצצות האטום. גרובס פיקח על השמירה הקפדנית על סודיות הפרויקט רחב ההיקף ועתיר העובדים, אך לא הצליח למנוע מברית המועצות לנהל תוכנית ריגול מוצלחת, שבאמצעותה השיגו הסובייטים כמה מסודותיו החשובים ביותר של הפרויקט.

לאחר המלחמה המשיך גרובס לנהל את פרויקט מנהטן, עד שהאחריות לייצור הנשק הגרעיני עברה לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית ב-1947. לאחר מכן עמד בראש פרויקט הנשק המיוחד של הכוחות המזוינים, שהוקם כדי לפקח על ההיבטים הצבאיים של נשק גרעיני. לאחר שננזף על ידי ראש מטה צבא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, בשל מספר תלונות שהצטברו נגדו, נאמר לו כי לעולם לא יתמנה למהנדס הראשי של חיל ההנדסה. שלושה ימים לאחר מכן הכריז על כוונתו לעזוב את הצבא. הוא הועלה לדרגת לוטננט גנרל (גנרל שלושה כוכבים) ערב פרישתו ב-29 בפברואר 1948, כהוקרה על מנהיגותו וניהולו את תוכנית פיתוח הפצצה. על פי חוק אישי מיוחד שחוקק הקונגרס, נקבע תאריך דרגתו רטרואקטיבית ליום 16 ביולי 1945, התאריך שבו התבצע ניסוי טריניטי, שהיה הפיצוץ הראשון אי-פעם בהיקף גדול של פצצה גרעינית.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסלי ריצ'רד גרובס ג'וניור נולד באולבני שבמדינת ניו יורק ב-17 באוגוסט 1896, השלישי מבין ארבעת ילדיהם של הכומר לסלי ריצ'רד גרובס האב ושל אשתו גוון לבית גריפית'.[3] הוא היה חצי ולשי וחצי אנגלי. כמה מאבותיו היו הוגנוטים צרפתיים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-17.[4] אביו סיים את תפקידו ככומר של הכנסייה הפרסביטריאנית השישית באולבני בדצמבר 1896, ועבר לשרת ככומר בצבא ארצות הברית.[5]

לאחר פרוץ מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 נשלח אביו לקובה. לאחר מכן השתתף במלחמת ארצות הברית–הפיליפינים ובמרד הבוקסרים.[6] ב-1901 עבר עם משפחתו מוונקובר לפורט סנלינג (אנ') שבמינסוטה. לאחר מכן עברה המשפחה לפורט האנקוק שבניו ג'רזי, וחזרה לוונקובר ב-1905. האב, הכומר גרובס, אושפז בפורט בייארד לאחר שחלה בשחפת בשנת 1905, ובהמשך החליט להתיישב בדרום קליפורניה, ורכש שם בית באלטדנה (אנ').[7]

גרובס בווסט פוינט, 1918

ב-1913 החל גרובס את לימודיו התיכוניים בבית הספר קווין אן (אנ'), אותם סיים ב-1914. בד בבד נרשם לקורסים באוניברסיטת וושינגטון בתקווה להתקבל לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית. הוא זכה לתמיכה מהנשיא וודרו וילסון, שאפשרה לו להתחרות על כניסה לאקדמיה בווסט פוינט, אך הציון שקיבל בבחינת הקבלה לא היה גבוה מספיק, והוא לא התקבל. במקום זאת נרשם גרובס למכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ותכנן לגשת מחדש למבחן הקבלה של האקדמיה בווסט פוינט. בשנת 1916 נבחן שוב, השיג ציון עובר והתקבל. לימים סיפר כי "הקבלה לווסט פוינט הגשימה את שאיפתי הגדולה ביותר. חונכתי בצבא, ובעיקר חייתי על פי ערכיו כל חיי".[8]

כיתתו של גרובס החלה את לימודיה ב-15 ביוני 1916. הכרזת המלחמה של ארצות הברית על גרמניה במלחמת העולם הראשונה באפריל 1917, הובילה לשינוי בתוכנית הלימודים, והכיתה עברה קורס חירום מלחמתי (WEC), שהסתיים ב-1 בנובמבר 1918, כך שמשך הלימודים קוצר בכשנה וחצי. גרובס הצטיין בלימודיו, סיים רביעי בכיתתו, ובכך גויס לשירות צבאי בדרגת לויטננט משנה בחיל ההנדסה.[1] שירות כזה הוא, בדרך כלל, בחירתם המועדפת של מרבית השוחרים שהגיעו למקומות גבוהים בציוניהם, לרבות גרובס.[9]

בין שתי מלחמות העולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיו בווסט פוינט, הועלה ב-1 במאי 1919 לדרגת לויטננט ראשון.[10] ביוני נשלח לצרפת לסיור לימודי בשדות הקרב האירופיים של מלחמת העולם הראשונה.[11] לאחר שחזר מאירופה מונה לקצין סטודנט בבית הספר למהנדסים במחנה האמפריז. בסיום לימודיו הוצב בגדוד המהנדסים ה-7 בג'ורג'יה כמפקד פלוגה.[10]

בפברואר 1921 חזר למחנה האמפריז לקורס קצינים בסיסי. עם סיום לימודיו, באוגוסט 1921, הוצב בגדוד המהנדסים ה-4 בוושינגטון, ולאחר מכן בפורט וורדן, ופיקד על מחלקת מדידות. ב-10 בפברואר 1922 נישא לגרייס וילסון, גננת שגרה בסיאטל, סמוך למקום שירותו בפורט וורדן.[12] לזוג נולדו שני ילדים, בן, ריצ'רד הולברט, יליד 1923, ובת, גוון, ילידת 1928.

בנובמבר 1922 קיבל את תפקידו הראשון מעבר לים, מפקד פלוגה בגדוד המהנדסים ה-3 בהוואי. הוא זכה לציון לשבח על עבודתו שם, שכללה, בין היתר, בניית שביל מקאהוקו (אנ') לפופוקיאה (אנ').[13] בנובמבר 1925 הוצב בגלווסטון, טקסס (אנ'), כעוזר למהנדס המחוז, מייג'ור ג'וליאן לרקום סליי. תפקידיו של גרובס כללו את פתיחת התעלה בפורט איזבל ופיקוח על פעולות חפירה במפרץ גלווסטון. ב-1927 מונה למפקד פלוגה D בגדוד המהנדסים ה-1 בדלאוור.[14]

במהלך השיטפון בניו אינגלנד בנובמבר 1927, נשלח לוורמונט כדי לסייע לגדוד המהנדסים ה-1. גשר שהקימו הוצף ונסחף במי השיטפונות, וגרובס הואשם ברשלנות.[15] חודש לאחר מכן נפצעו גרובס וכמה מאנשיו, אחד מהם באורח קשה, כאשר חומר נפץ התפוצץ בקרבתם בטרם עת. הממונה על גרובס כתב עליו דו"ח ביקורתי, אך המהנדס הראשי של חיל ההנדסה התערב, והטיל את עיקר האחריות לתקלה על מפקדיו של גרובס. לאחר מכן חזר גרובס לפורט דופונט בדלאוור.[16]

בשנת 1929 יצא לניקרגואה בראש פלוגה של גדוד המהנדסים ה-1 במסגרת משלחת שמטרתה הייתה לסקור את השטח עבור תעלת ניקרגואה. בעקבות רעידת האדמה בניקרגואה ב-1931, קיבל גרובס את האחריות על מערכת אספקת המים של מנגואה, ועל כך הוענק לו אות ההצטיינות הנשיאותית של ניקרגואה. גרובס הועלה לדרגת קפטן ב-20 באוקטובר 1934. הוא למד בבית הספר לפיקוד ולצוות כללי בפורט לוונוורת' שבקנזס בשנים 1935 ו-1936, ולאחר מכן הוצב בקנזס סיטי שבמיזורי כעוזר למפקד דיוויזיית נהר מיזורי (אנ'). בשנים 1938 ו-1939 למד במכללת המלחמה של צבא ארצות הברית. ב-1 ביולי 1939 הוצב במטה הכללי של מחלקת המלחמה בוושינגטון.[17]

מלחמת העולם השנייה ופרויקט מנהטן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבת הבנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרובס הועלה לדרגת מייג'ור ב-1 ביולי 1940. שלושה שבועות לאחר מכן מונה לעוזר מיוחד לבנייה לקצין האספקה הראשי במטה הצבא, מייג'ור גנרל אדמונד גרגורי (אנ'),[1] והיה אחראי על בדיקת אתרי בנייה ועל התקדמות הבנייה בהם. השניים הכירו זה את זה זמן רב, שכן אביו של גרובס היה חבר קרוב של גרגורי. משימתה של חטיבת הבנייה של חיל האספקה הייתה לבצע התאמות ולהקים מתקני אימונים הדרושים לצבא המתרחב. תוכנית הבנייה הגדולה לוותה בצווארי בקבוק, מחסורים, עיכובים, עלויות גבוהות ותנאי חיים גרועים באתרי הבנייה. בעיתונות החלה להתפרסם ביקורת על על חוסר מיומנותה של חטיבת הבנייה ועל יעילותה הנמוכה.[18] גרובס היה אחד ממספר מהנדסים קצינים שנועדו לשפר ולייעל את פעילות החטיבה, והוטל עליו לבדוק אתרי בנייה ולפקח על התקדמות בנייתם.

ב-12 בנובמבר 1940 ביקש גרגורי מגרובס לקחת לידיו את הפיקוד על ענף הקוסט פלוס של החטיבה מייד עם העלאתו לדרגת קולונל. הוא קיבל את דרגתו ואת תפקידיו החדשים ב-14 בנובמבר.[18]

גרובס הנהיג שורת רפורמות: התקין קווי טלפון למפקחי הבנייה, דרש דיווחי התקדמות שבועיים, הורה לטפל בשוברי החזר תוך שבוע, ושלח מפקחי אספקה שידאגו להעברה יעילה של ציוד וחומרים לאתרים שדיווחו על מחסור. הוא הורה לקבלניו לשכור כל ציוד מיוחד שהם צריכים, ובמידת הצורך אף לשלם מחיר גבוה עבורם כדי להבטיח את אספקתם המהירה. במקום לאפשר בניית מחנות בדרכים שהמתכננים ראו לנכון, הציג גרובס סדר עדיפויות מובנה להשלמת מתקני המחנות, ואף איפשר לכוחות להתחיל לפעול ולנוע גם לפני השלמת בניית המחנות.

עד אמצע דצמבר נפתרו עיקר המשברים בפעילות החטיבה, והיא עלתה על דרך המלך. למעלה מחצי מיליון גברים גויסו, ובניית מתקני הלינה ומתקנים חיוניים לשני מיליון גברים הושלמה ברובה. בין 1 ביולי 1940 ל-10 בדצמבר 1941 הניחה חטיבת הבנייה חוזים בשווי 1,676,293,000 דולר, מתוכם 1,347,991,000 דולר היו בתשלומים קבועים.[19]

ב-19 באוגוסט 1941 זומן גרובס לפגישה עם ראש אגף הבנייה, בריגדיר גנרל ברהון סומרוול. בפגישה נכחו גם קפטן קלרנס רנשאו, אחד מעוזריו של גרובס, מייג'ור יו ג'ון קייסי, ראש אגף התכנון וההנדסה של חטיבת הבנייה, וג'ורג' ברגסטרום (אנ'), נשיא המכון האמריקאי לאדריכלים לשעבר. קייסי וברגסטרום תכננו קומפלקס משרדים ענק עבור 40,000 עובדי מחלקת המלחמה של ארצות הברית, כולם יחדיו במבנה אחד בן חמש קומות וחמישה צדדים, שהפך בסופו של דבר לבניין הפנטגון.

בעת בנייתו היה שטחו הכולל של הפנטגון 470,000 מ"ר – פי שניים מזה של בניין אמפייר סטייט – מה שהפך אותו לבניין המשרדים הגדול בעולם. תחזית עלות הבנייה הייתה 35 מיליון דולר. ברגסטרום הפך לאדריכל-מהנדס של הבניין, ורנשאו היה לאחראי על בנייתו ודיווח ישירות לגרובס. בשיאו, הועסקו בפרויקט הבנייה כ-13,000 עובדים. עד סוף אפריל עברו העובדים הראשונים לבניין, ועד סוף מאי היה מוכן שטח של 93,000 מ"ר.[20] בסופו של דבר הייתה עלות הפרויקט כ-63 מיליון דולר.[21]

גרובס התגבר בנחישות על כל המשברים, תוך התמודדות עם שביתות, מחסורים, סדרי עדיפויות מתחרים ומהנדסים שלא עמדו במשימותיהם. הוא עבד שישה ימים בשבוע במשרדו בוושינגטון די. סי.. במהלך השבוע קבע איזה פרויקט זקוק לתשומת לב אישית וממוקדת יותר, ונקבע כי יבקר בו ביום ראשון. מאוחר יותר אמר גרובס שהוא "קיווה להגיע לזירה כדי שאוכל למצוא מעט שלווה."[22]

פרויקט מנהטן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לסלי גרובס, מנהל הפרויקט (משמאל), ורוברט אופנהיימר, ראש מעבדות לוס אלמוס, שתי הדמויות המרכזיות בפרויקט מנהטן

"מחוז הנדסי מנהטן" (MED) הוקם רשמית על ידי מייג'ור גנרל יוג'ין רייבולד ב-16 באוגוסט 1942.[23] השם נבחר על ידי מהנדס מחוזו של גרובס ושל MED, קולונל ג'יימס מרשל. כמו מחוזות אחרים, הוא נקרא על שם העיר בה שכנה מפקדתו, ברודוויי 270. בניגוד למחוזות הנדסיים אחרים, לא נקבעו לפרויקט גבולות גאוגרפיים, אלא רק משימה: לפתח פצצת אטום.

וניבר בוש לא היה מרוצה מהתקדמות הפרויקט. הוא חש שנדרשת מנהיגות נחושה ואפקטיבית יותר, והציע למנות קצין בכיר כמנהל כללי לפרויקט. סומרוול, אז ראש כוחות השירות של צבא ארצות הברית (אנ'), המליץ על גרובס.[23] סומרוול פגש את גרובס מחוץ לחדר הדיונים בו העיד גרובס בפני ועדת הקונגרס של ארצות הברית בנושא דיור צבאי, והודיע לו כי "שר המלחמה בחר בך למשימה חשובה מאוד, והנשיא אישר את הבחירה... אם תעשה את עבודתך כמו שצריך, ננצח במלחמה". אולם גרובס התאכזב מכך שלא קיבל תפקיד קרבי: "אוי, הדבר הזה", השיב.[24]

גרובס נפגש עם מייג'ור גנרל וילהלם שטייר בלשכתו בפנטגון כדי לדון בפרטים. הם הסכימו שכדי לשמור על סודיות הפרויקט ולמנוע חשד, ימשיך גרובס לפקח על פרויקט בניית הפנטגון. הוא יקודם לדרגת בריגדיר גנרל, מכיוון שהורגש שהתואר "גנרל" יתקבל בכבוד רב יותר בקרב המדענים האקדמאים שעבדו בפרויקט מנהטן, ויקנה לו סמכות גדולה יותר בעיניהם.[25] לכן חיכה גרובס עד שקידומו יסתיים ב-23 בספטמבר 1942, ורק אז קיבל את תפקידו החדש. הוא הוצב ישירות תחת סומרוול ולא תחת רייבולד, כאשר מרשל היה אחראי כעת על גרובס.

לגרובס ניתנה סמכות לחתום על חוזים לפרויקט מ-1 בספטמבר 1942. תת-מזכיר המלחמה, רוברט פטרסון, האציל בדיעבד את סמכותו מהנשיא לפי חוק כוחות המלחמה משנת 1941 במזכר ששלח לגרובס ב-17 באפריל 1944.[26] גרובס האציל את הסמכות לקנת ניקולס, למעט בחוזים של 5 מיליון דולר או יותר שדרשו את סמכותו ואת מעורבותו האישית. סמכות כתובה ופורמלית ניתנה רק בשנת 1944, כאשר ניקולס היה אמור לחתום על חוזה עם דו פונט, ונמצא שסמכותו המקורית לחתום על חוזים לפרויקט עבור מרשל התבססה על הסמכה בעל-פה משטייר.

עד מהרה החליט גרובס להקים את מטה הפרויקט שלו בקומה החמישית של בניין מחלקת המלחמה החדש בוושינגטון,[27] שם היה למרשל משרד קישור. באוגוסט 1943 עבר מטה MED לאוק רידג' שבטנסי, אך שם המחוז לא שונה.[28] הבנייה היוותה בערך 90 אחוז מהעלות הכוללת של פרויקט מנהטן. יום לאחר מכן נסעו גרובס ומרשל ברכבת לטנסי כדי לבדוק את האתר שמרשל בחר למפעל הייצור שהוצע באוק רידג'. גרובס התרשם מהאתר וקבע כי הוא מתאים.

בינתיים נפגש גרובס עם רוברט אופנהיימר, פיזיקאי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, והם דנו ביצירת מעבדה שבה ניתן יהיה לתכנן ולבדוק את הפצצה. הוא ניהל עמו שיחה ארוכה ברכבת לאחר שנפגשו בשיקגו ב-15 באוקטובר 1942, והזמין אותו להצטרף לנסיעה ברכבת משיקגו לניו יורק יחד עם מרשל וניקולס.[29] גרובס התרשם מהידע הרחב של אופנהיימר, והתרשם גם שאופנהיימר הבין היטב את הנושאים הכרוכים בהקמת מעבדה באזור נידח ומרוחק. גרובס חשב שבכך אופנהיימר עדיף על מדענים אחרים שעמם דיבר, וחש שהידע הרחב של אופנהיימר יהיה חיוני בפרויקט מורכב ובין-תחומי שיכלול לא רק פיזיקה, אלא גם כימיה, מטרולוגיה, תחמושת והנדסה.[30]

באוקטובר 1942 בדקו גרובס ואופנהיימר אתרים בניו מקסיקו, ואיתרו את לוס אלמוס כמקום מתאים לבניית המעבדה החדשה. בניגוד לקשיים שהיו ברכישת שטחי המפעלים באוק רידג', בית הספר ראנץ' (אנ') שיועד למעבדה בלוס אלמוס נרכש במהרה, כולל שטחים של כ-54,000 אקר של יער ואדמות מרעה שמסביבו.[31] גרובס גם זיהה באופנהיימר "שאיפה מופרזת" שחשב שתספק את הדחף הדרוש כדי להביא לסיומו המוצלח של הפרויקט. גרובס השתכנע שאופנהיימר הוא האיש הטוב ביותר לניהול המעבדה.

עם זאת, מעטים הסכימו עמו בעניין זה. לאופנהיימר היה ניסיון ניהולי מועט, ובניגוד ליורי, לורנס וקומפטון, הוא לא זכה בפרס נובל, סטטוס שמדענים רבים חשו כי ראש מעבדה חשובה שכזאת צריך לשאת. היו גם חששות לגבי סיווגו הביטחוני של אופנהיימר, שכן רבים מחבריו היו קומוניסטים, כולל אחיו פרנק אופנהיימר, אשתו קיטי וחברתו ז'אן טטלוק. קשריו של אופנהיימר עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית התגלו במהרה. גרובס אישית התפשר בדרישות הביטחון, הוציא לאופנהיימר אישור ביטחוני ב-20 ביולי 1943, ומינה אותו למנהל מעבדת לוס אלמוס. אמונתו של גרובס באופנהיימר הייתה מוצדקת בסופו של דבר. מנהיגותו מעוררת ההשראה של אופנהיימר טיפחה גישות מעשיות לתכנון ובניית פצצות. כשנשאל כעבור שנים מדוע בחר בו גרובס, השיב אופנהיימר כי לגרובס הייתה "חולשה קטלנית לאנשים טובים."[32] איזידור אייזק רבי ראה במינוי "הבלחה של גאונות אמיתית מצד הגנרל גרובס, שלא נחשב בדרך כלל לאדם גאון...".

גרובס הכריע בהחלטות קריטיות על תעדוף השיטות השונות של הפרדת איזוטופים ורכישת חומרי גלם הדרושים למדענים ולמהנדסים. עד שקיבל את הפיקוד על הפרויקט, היה ברור שדירוג העדיפות AA-3 שהשיג מרשל אינו מספיק. הדירוגים הגבוהים היו AA-1 עד AA-4 בסדר יורד. הדירוגים AA-1 ו-AA-2 היו עבור כלי נשק וציוד חיוניים, ולכן הרגיש קולונל לושיוס קליי שהדירוג הגבוה ביותר שהוא יכול להקצות הוא AA-3, אף על פי שהיה מוכן לספק דירוג חירום מיוחד, AAA, למצבים שבהם יתעורר צורך בחומרים קריטיים.[33] גרובס פנה לדונלד נלסון, יו"ר מועצת הייצור המלחמתי, וביקש סמכות להנפיק עדיפות AAA בכל פעם שיידרש. נלסון נרתע תחילה, אך מיהר לסגת כאשר גרובס איים שילך לנשיא. לאחר מסע שכנוע ארוך קיבל גרובס, רק ב-1 ביולי 1944, את הסמכות לעדיפות AA-1. הוסכם שעדיין ייעשה שימוש בעדיפות AA-3 במידת האפשר.

גרובס עמד גם בראש קרן הפיתוח המשולבת שהוקמה על ידי ממשלות בריטניה, ארצות הברית וקנדה ביוני 1944, שהייתה אחראית לרכישת עפרות האורניום והתוריום בשווקים הבינלאומיים. בשנת 1944 רכשה הקרן 1,560,000 ק"ג של עפרות תחמוצת אורניום מחברות המפעילות מכרות בקונגו הבלגית. על מנת להימנע מתדרוך מזכיר האוצר, הנרי מורגנטאו הבן, על הפרויקט, נעשה שימוש בחשבון מיוחד שאינו כפוף לביקורת ולבקרות הרגילות, כדי להחזיק בכספי נאמנות. עד התפטרותו מהקרן ב-1947, הפקיד גרובס 37.5 מיליון דולר לחשבונה.[34]

לאחר מספר האבדות הרב שנגבה בקרב על הבליטה בסוף דצמבר 1944, הורה נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, להטיל פצצות אטום על גרמניה הנאצית במהלך פגישתו היחידה עם גרובס במהלך המלחמה.[35]

בשנת 1943 הפך מחוז מנהטן לאחראי גם לאיסוף מודיעין צבאי על מחקר האטום של גרמניה הנאצית ושאר מדינות הציר. גרובס יזם את משימת אלסוס, שכללה אנשי צבא, מדענים ואנשי מודיעין, ומטרתה הייתה לגלות התפתחויות מדעיות בנושא האטום אצל מדינות הציר. צוותי המשימה פעלו בסופו של דבר באיטליה, בצרפת ובגרמניה. מערכת האבטחה דמתה לזו של מחוזות מהנדסים אחרים. מחוז מנהטן ארגן מודיעין נגד משלו שגדל בהדרגה בגודלו ובהיקפו, אך אמצעי אבטחה קפדניים לא הצליחו למנוע מהסובייטים לנהל תוכנית ריגול מוצלחת שבמהלכה נגנבו כמה מסודותיו החשובים ביותר של פרויקט מנהטן.

גרובס נועד עם הגנרל הנרי ארנולד, ראש חילות האוויר של צבא ארצות הברית במרץ 1944, כדי לדון במסירת הפצצות המוגמרות למטרותיהן. גרובס קיווה שמטוס בואינג B-29 סופרפורטרס יוכל לשאת אותן. קבוצת הטייסות המעורבת 509 (אנ') הופעלה ב-17 בדצמבר 1944 בבסיס האוויר ונדובר שביוטה, בפיקודו של קולונל פול טיבטס.[36] ועדת מיקוד משותפת למחוז מנהטן, USAAF, הוקמה כדי לקבוע אילו ערים ביפן יהיו המטרות. היא המליצה על קוקורה, הירושימה, ניאיגטה וקיוטו.

בשלב זה התערב שר המלחמה הנרי סטימסון, הכריז שהוא יקבל את ההחלטה אילו ערים יופצצו, ולא אישר להפציץ את קיוטו. גרובס ניסה לגרום לו לשנות את דעתו מספר פעמים אך סטימסון סירב בכל פעם. קיוטו הייתה בירת יפן במשך מאות שנים, והייתה בעלת משמעות תרבותית ודתית רבה ליפנים. בסופו של דבר, ביקש גרובס מארנולד להסיר את קיוטו לא רק מרשימת המטרות הגרעיניות, אלא גם מהמטרות להפצצה קונבנציונלית. קיוטו הוחלפה בנגסאקי כמטרה להטלת הפצצה.[37]

גרובס הועלה לדרגת מייג'ור באופן זמני ב-9 במרץ 1944. לאחר שהטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי התפרסמה בציבור באוגוסט 1945, הוענקה לו מדליית השירות המצוין. בנימוקי זכייתו במדליה נכתב:

מייג'ור גנרל לסלי ריצ'רד גרובס [...] מיוני 1942 עד אוגוסט 1945 תיאם, ניהל ושלט בפרויקט בעל משמעות כלל עולמית חסרת תקדים – פיתוח פצצת האטום. אחריותו הייתה לרכוש חומר וכוח אדם, לרכז את כוחות הממשלה והתעשייה, להקים מפעלי ענק, למזג את מאמציה המדעיים של ארצות הברית ומדינות זרות, ולשמור בסוד מוחלט את החיפוש אחר מפתח לשחרור אנרגיה אטומית. הוא ביצע את משימתו בהצלחה כה יוצאת דופן, שבתוך זמן קצר להפליא פתר מחוז המהנדסים של מנהטן את הבעיה המורכבת מאין כמוה זו, והביס את כוחות הציר במירוץ לייצר מכשיר מדהים שהפוטנציאל שלו בזמן שלום הוא לא פחות מופלא משימושו בזמן המלחמה. להישגו של גנרל גרובס חשיבות בלתי נתפסת לעתיד האומה והעולם.

— Norris 2002, p. 443.

גרובס היה מועמד לקבל את מדליית השירות הנכבד על ניהול בניית בניין הפנטגון, אך כדי להימנע מהסבת תשומת הלב לפרויקט מנהטן, היא לא הוענקה לו אז. לאחר המלחמה החליטה מועצת העיטורים להמיר אותו ללגיון ההצטיינות.[38] כהוקרה על עבודתו בפרויקט, הפכה אותו ממשלת בלגיה למפקד במסדר הכתר (אנ'), וממשלת בריטניה העניקה לו חברות כבוד במסדר האמבט.

לאחר מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחריות על האנרגיה הגרעינית והנשק הגרעיני הועברה ממחוז מנהטן לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית ב-1 בינואר 1947.[39] ב-29 בינואר הוציאו מזכיר המלחמה, רוברט פטרסון, ומזכיר הצי, ג'יימס פורסטל, הנחיה משותפת להקמת פרויקט הנשק המיוחד של הכוחות המזוינים (אנ') (AFSWP) לשליטה בהיבטים הצבאיים של הנשק הגרעיני. גרובס מונה למפקדו ב-28 בפברואר 1947. באפריל עברו משרדי הפרויקט מבניין מחלקת המלחמה החדש לקומה החמישית של הפנטגון. גרובס כבר התחיל במשימה החדשה על ידי הקמת בסיס סנדיה בניו מקסיקו ב-1946.

ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל הצבא דווייט אייזנהאואר, נפגש עם גרובס ב-30 בינואר 1948 כדי להעריך את תפקודו.[40] אייזנהאואר סיפר על שורה ארוכה של תלונות נגד גרובס שכללו התנהלות גסת רוח, יהירות, חוסר רגישות, זלזול בחוקים ותמרון לקידום בטרם עת. אייזנהאואר נזף בגרובס והודיע לו שלעולם לא ימונה למהנדס הראשי של חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית.

גרובס הבין שלא תינתן לו שום משימה דומה בחשיבותה לזו שמילא בפרויקט מנהטן, שכן תפקידים כאלה יעברו למפקדים קרביים החוזרים מעבר לים, והחליט להשתחרר מהצבא. כאות כבוד על שירותו המצוין כראש פרויקט מנהטן, הוא קיבל דרגות ייצוג של לוטננט גנרל מכוח חוק אישי מיוחד של הקונגרס,[1] החל מ-24 בינואר 1948, רגע לפני פרישתו הצפויה ב-29 בפברואר. תאריך קידומו הוחלף ל-16 ביולי, התאריך בו בוצע ניסוי טריניטי.

שנותיו האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו היה סגן נשיא של חברת האלקטרוניקה רמינגטון-ראנד[41] שנרכשה בשנת 1955 על ידי חברת ספרי (אנ'). הוא פרש לגמלאות בשנת 1961 בגיל 65. הוא גם כיהן כנשיא איגוד בוגרי האקדמיה הצבאית וסט פוינט. הוא העניק לגנרל הצבא דאגלס מקארתור את פרס סילוונוס תאייר בשנת 1962, על נאומו המפורסם של מקארתור, "חובה, כבוד, מדינה", שנשא בפני חיל הצוערים של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית. לאחר פרישתו כתב גרובס את זיכרונותיו מפרויקט מנהטן בספר "עכשיו אפשר לספר", שפורסם ב-1962. בשנת 1964 חזר לוושינגטון.[42]

גרובס לקה בהתקף לב ב-13 ביולי 1970,[43] ומת באותו לילה בגיל 73. טקס האשכבה שלו נערך בקפלה בפורט מאייר שבווירג'יניה, וגופתו הוטמנה בבית הקברות הלאומי ארלינגטון לצד קבר אחיו אלן.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לסלי גרובס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 לסלי גרובס, באתר המוזיאון הלאומי של צבא ארצות הברית
  2. ^ Fine & Remington 1972, pp. 158–159.
  3. ^ Norris 2002, pp. 24–26.
  4. ^ General Leslie Groves's Interview - Part 2 - Nuclear Museum, Voices of the Manhattan Project
  5. ^ Norris 2002, p. 25.
  6. ^ Norris 2002, p. 37.
  7. ^ Norris 2002, pp. 45–46.
  8. ^ Rhodes 1986, p. 426.
  9. ^ Norris 2002, p. 87.
  10. ^ 1 2 Cullum 1930, pp. 1337–1338.
  11. ^ Norris 2002, p. 88.
  12. ^ Norris 2002, p. 98.
  13. ^ Norris 2002, p. 101.
  14. ^ Norris 2002, p. 102.
  15. ^ Norris 2002, p. 103.
  16. ^ Norris 2002, p. 104.
  17. ^ Cullum 1940, p. 382.
  18. ^ 1 2 Fine & Remington 1972, pp. 241–243.
  19. ^ Fine & Remington 1972, pp. 430–431.
  20. ^ Fine & Remington 1972, pp. 511–512.
  21. ^ Fine & Remington 1972, pp. 511–609.
  22. ^ Fine & Remington 1972, p. 513.
  23. ^ 1 2 Fine & Remington 1972, pp. 659–660.
  24. ^ Groves 1962, pp. 3–4.
  25. ^ Groves 1962, pp. 4–5.
  26. ^ Nichols 1987, p. 132.
  27. ^ Groves 1962, pp. 27–28.
  28. ^ Jones 1985, p. 88.
  29. ^ Nichols 1987, p. 73.
  30. ^ Bird & Sherwin 2005, p. 186.
  31. ^ Fine & Remington 1972, pp. 664–665.
  32. ^ Norris 2002, p. 242.
  33. ^ Jones 1985, pp. 57–61.
  34. ^ Jones 1985, p. 302.
  35. ^ Robert S. Norris, Racing for the Bomb: The True Story of General Leslie R. Groves, the Man behind the Birth of the Atomic Age, Skyhorse, 2014.
  36. ^ Jones 1985, p. 521.
  37. ^ Groves 1962, p. 308.
  38. ^ Norris 2002, p. 443.
  39. ^ Jones 1985, p. 596.
  40. ^ Norris 2002, p. 502.
  41. ^ מקבל אחריות מלאה, שערים, 15 באפריל 1954
  42. ^ Norris 2002, p. 533.
  43. ^ מת גנראל לזלי גרובס, למרחב, 15 ביולי 1970
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לסלי_גרובס&oldid=39909461"