המפלגה הליברלית הישראלית – הבדלי גרסאות
מ שוחזר מעריכות של 79.179.51.120 (שיחה) לעריכה האחרונה של 31.168.197.78 |
|||
שורה 105: | שורה 105: | ||
==לקריאה נוספת== |
==לקריאה נוספת== |
||
* [[דרור זייגרמן]], '''המהפך הליברלי: מיזוגים פוליטיים: חקר המפלגה הליברלית בישראל''', [[הוצאת שוקן]], 2013 |
* [[דרור זייגרמן]], '''המהפך הליברלי: מיזוגים פוליטיים: חקר המפלגה הליברלית בישראל''', [[הוצאת שוקן]], 2013. |
||
* אמיר גולדשטיין, '''<span lang="HE">גח"ל בין משבר ללגיטימציה – גוש חירות ליברלים 1965 – 1969 (עבודת דוקטורט בהנחיית יחיעם ויץ)</span>'''<span lang="HE">, 2005.</span>. |
|||
==קישורים חיצוניים== |
==קישורים חיצוניים== |
גרסה מ־18:58, 31 במרץ 2015
תבנית:מפלגה בישראל מפלגה ליברלית ישראלית או המפלגה הליברלית היא מפלגה שהתקיימה בין השנים 1961 עד 1988.
המפלגה הליברלית קמה כתוצאה מאיחוד המפלגות הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית ב-25 באפריל 1961, שני הפלגים ההיסטוריים של תנועת הציונות הכללית (ציונים כללים א', האגף השמאלי, אשר יחד עם העובד הציוני ומפלגת "עליה חדשה" הקימו את המפלגה הפרוגרסיבית, וציונים כללים ב', הימנית יותר).
אידאולוגיה
בחזית המצע שלה עמד הרעיון לפיו על שירותי הרווחה במדינה להיות מנוהלים בידי המדינה ולא בידי ארגונים וגופים שיש להם זיקה פוליטית. כמו כן כללה משנתה רעיונות כלכליים ליברלים, ובהם הפחתת התערבות המדינה בכלכלה, הפרדה בין איגודים מקצועיים לגופים המעסיקים, ביטול אפליות ומונופולים, עידוד יזמות כלכלית פרטית וכיוצא בזה. בתחומים אחרים גרס מצע המפלגה הלאמה של שירותי הבריאות מקופות החולים ותמיכה בחוקה. בעניינים מדיניים הייתה המפלגה בעלת אופי מתון.
היסטוריה
ניסיון ממשי למזג את הציונים–הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית עשה המנהיג הציוני נחום גולדמן בין סתיו 1953 לקיץ 1954 . גולדמן שקל בימים ההם להשתקע בישראל וניהל מגעים ראשונים עם סרלין ורוזן כדי לגבש גוש פרלמנטרי של שתי המפלגות הציוניות הכלליות שיפעל במשותף כשלב ראשון לפני איחוד מלא.[1] היוזמה זכתה לתגובה חיובית בקרב מנהיגי הציונים–הכלליים; אלה ראו בצירוף הפרוגרסיבים למפלגתם מהלך שעשוי להפיח רוח חדשה במפלגה לקראת הבחירות לכנסת השלישית ולקרב אל המפלגה חוגים ליברליים יותר בציבור, שעד אז נרתעו ממנה. מנהיגי הציונים–הכלליים הניחו שיחסי הכוחות החד–משמעיים יביאו לבליעת הפרוגרסיבים בקרבם וגם יאפשרו להם לזכות בראשונה בתמיכה תקציבית וציבורית מכל זרמי הציונות הכללית בתפוצות. לעומת זאת, בקרב המפלגה הפרוגרסיבית התפתחה מחלוקת פנימית קשה בנוגע ליוזמת גולדמן. הדיון הרציני ביותר בסוגיה התקיים בוועידת המפלגה ביוני 1954. פנחס רוזן מנהיג המפלגה תמך ביוזמה[2], וכמוהו גם ישעיהו פרדר ואברהם גרנות, אולם קבוצות חשובות במפלגה התנגדו בתוקף להצעה ואף איימו שלא יצטרפו למפלגה המתאחדת. זו הייתה עמדתו של יזהר הררי, אך את נס הסירוב הניפו בעיקר חברי 'העובד הציוני' בהנהגתו של משה קול. בעיני סיעה זו היו לאיחוד שני חסרונות בולטים:
- (א) חוסר היכולת לגשר על הפערים הרעיוניים והחברתיים בין בוגרי תנועת הנוער החלוצית, חסידי הליברליזם הסוציאלי וההתיישבות השיתופית בקרב 'העובד הציוני' לבין התעשיינים, הפרדסנים וחוגי הבורגנות באגף השמרני של הציונים–הכלליים.
- (ב) חוסר האיזון ביחסי הכוחות בין שתי המפלגות: אם בכנסת הראשונה לא היה פער גדול בין כוחם של הציונים–הכלליים לכוחם של הפרוגרסיבים (שבעה מנדטים לעומת חמישה), הרי על רקע העוצמה האלקטורלית שצברו הציונים–הכלליים התפתחה סכנה לבליעת הכוחות הליברליים בתוך מפלגת המעמד הבינוני.
ההתנגדות העזה בתוך המפלגה גרמה להחלטת הוועד הפועל שלה לדחות את הצעתו של גולדמן.[3] בעקבות כישלון המגעים לאיחוד הציונות הכללית הוסיפו המפלגות להתחרות זו בזו בשתי מערכות הבחירות הבאות. הפיצול במחנה הציוני הכללי לא היה מקרי אלא תוצאה של הבדלים מהותיים בין שני הזרמים. הציונים–הכלליים הדגישו את ההיבט הכלכלי של הליברליזם ולא את ההיבט החברתי–התרבותי שלו. בעלי הרכוש והסוחרים הגדולים בציונות הכללית היו שמרנים בעמדותיהם החברתיות והדתיות. גם הזעיר בורגנות הישראלית תמכה במגמות ליברליות בכלכלה אך הייתה ביסודה שמרנית ורחוקה מהעמדות הפרוגרסיביות. לפיכך הוסיפה המפלגה הפרוגרסיבית לייצג בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, פקידי מדינה, אנשי רוח ואת האינטליגנציה העובדת, חוגים שהיו קרובים לליברליזם החברתי, לרוחב האופקים האוניברסלי ולפלורליזם התרבותי והדתי שייצגה המפלגה.[4]
בתחילת שנות השישים תהליכים שהקלו את אפשרות האיחוד בין הציונים–הכלליים למפלגה הפרוגרסיבית. המכשול הראשון שהוסר בדרך לאיחוד היה קשור להקמת סיעת העובדים הציונית הכללית בהסתדרות הכללית. המחלוקת בשאלת היחס להסתדרות הכללית עמדה החל באמצע שנות השלושים בלב המחלוקת הפנימית בזרם הציוני הכללי, והקמתו של ארגון עובדים ציוני כללי עצמאי גרמה בסופו של דבר לפילוג לשתי מפלגות. 65 גם כשנעשה הניסיון האחרון בתקופת המנדט, בשנת 1946, לאיחוד הזרמים הציונים–הכלליים, מנע עניין זה את חברי 'העובד הציוני' מלהיות חלק במפלגה המאוחדת. ההחלטה שקיבלו הציונים–הכלליים בוועידתם בשנת 1952 להקים איגוד עובדים בהסתדרות הכללית, כדי לשוות למפלגה אופי עממי יותר ובורגני פחות, התגלתה בתהליך מימושה כאמצעי יעיל להתקרבות למפלגה הפרוגרסיבית. שיתוף–הפעולה בין 'העובד הציוני' לבין 'איגוד העובדים', כשני גורמים אזרחיים יחידים בהסתדרות הכללית, התחזק במהלך שנות החמישים והגיע לשיאו בוועידה התשיעית של ההסתדרות הכללית. בוועידה זו בפברואר 1960 ביטאו שתי הסיעות עמדות משותפות ברוב סעיפי ההחלטות.
משאישרו מוסדות המפלגות את יוזמת האיחוד הוקמה ועדה פריטטית שתפקידה לגבש תוכנית ארגונית לתהליך הקמת המפלגה החדשה (לדוגמה שאלת הסניפים והכנת כנס היסוד) ולהיות בקשר עם אישים שיבקשו להצטרף אליה.[5]כמו כן הוקמה תת–ועדה מיוחדת לקביעת שם המפלגה. הוויכוח על שם המפלגה סימל את המגמות השונות שעמדו בבסיס ההחלטה להקימה: נציגי הציונים–הכלליים, תמיר ורימלט, הציעו כי המפלגה תיקרא 'מפלגת המרכז', בעוד הררי ושערי מהמפלגה הפרוגרסיבית העדיפו לכנותה 'המפלגה הדמוקרטית'. לבסוף הוסכם —'המפלגה הליברלית'. 121 ההחלטה להקים את המפלגה התאפיינה בנחישות שהעידה עליה מצד אחד מהירות קבלתה, ומהצד האחר הזהירות שבאה לידי ביטוי באופי המיזוג בין הציונים–הכלליים לפרוגרסיבים. החלוקה נשמרה בקפדנות בכל מוסדות המפלגה. נושאי התפקידים בהנהגה היו כפולים — אחד מכל מפלגת–אם: שני נשיאים (פנחס רוזן ופרץ ברנשטיין), שני יושבי–ראש (משה קול ויוסף ספיר), שני מזכירים (יצחק ארצי ויוסף תמיר) ושני בעלי תפקידים נוספים: יזהר הררי, יושב–ראש הסיעה בכנסת, ואלימלך רימלט, יושב–ראש הוועדה המדינית. ההחלטה על שוויון ברשימה בכנסת, אף–על–פי שיחסי הכוחות בכנסת הרביעית נטו לטובת הציונים–הכלליים, יצרה מצב מגוחך: בסיעה הליברלית בכנסת החמישית היו שבעה חברים פרוגרסיבים, שבעה ציונים–כלליים ושלושה חברי 'הכוח השלישי' שהיו מקורבים לפרוגרסיבים.
הציונים–הכלליים, שאיבדו את ביטחונם העצמי בעקבות סדרת המפלות שחוו מאמצע שנות החמישים, היו נכונים לוויתורים מפליגים. עם סירובו של גולדמן להופיע ברשימה, נמסר המקום הראשון לרוזן. 123 הם השלימו גם עם התעקשותם של הפרוגרסיבים להימנע ממיזוג רכוש המפלגות בעקבות סירובו של 'העובד הציוני' לאבד את עצמאותו הכלכלית. לעומת זאת יכלו הפרוגרסיבים ליהנות מהפיכתו של הבוקר לעיתון המפלגה הליברלית. בראשונה זה שנים מספר נוצרה להם במה מפלגתית לביטוי השקפותיהם. כנס היסוד של המפלגה הליברלית היה ב– 25 באפריל 1961 בהיכל התרבות בתל–אביב. הבוקר דיווח בהתרגשות: 'בשלוש נקישות פטיש ונגינת "התקוה" נפתח אמש בשעה תשע בערב בדיוק כנס היסוד החגיגי של המפלגה הליברלית בישראל, בהיכל התרבות בתל–אביב. אלפי אנשים הצטופפו ליד הכניסה להיכל התרבות כבר שעה ארוכה לפני פתיחת דלתות ההיכל.
כמפלגה עצמאית כיהנה המפלגה בכנסת ה-4 (מ-1959, בזמן כהונתה התאחדו שתי הסיעות הנ"ל) עם יצוג של 14 חברי כנסת, ולאחר הבחירות לכנסת החמישית ב-1961 בהן התמודדה לראשונה, זכתה להישג נאה, עם 17 חברי כנסת. המפלגה הליברלית היוותה חלק מהאופוזיציה לממשלת מפא"י באותם ימים. באפריל 1965 התאחדה המפלגה הליברלית עם תנועת החירות לגוש פרלמנטרי משותף - "גח"ל", גוש חירות ליברלים. על רקע איחוד זה פרשו מן המפלגה הליברלית חברים רבים שהגיעו מן המפלגה הפרוגרסיבית, והקימו את המפלגה הליברלית העצמאית. בראש המפלגה עמד אותם ימים פרץ ברנשטיין. לאחר הקמת גח"ל התחזקו הסממנים הרעיוניים הימניים במפלגה. ב-1971 נבחר ליו"ר המפלגה יוסף ספיר. החליף אותו בתפקיד אלימלך רימלט, וזאת עד 1975.
ב-1973 הוקם הליכוד והמפלגה הליברלית התמזגה לתוכו (עם זאת יצוין כי עדיין התקיימה המפלגה כגוף העומד בפני עצמו) הדבר אירע בעיקר הודות ליוזמתו של אריאל שרון אשר פרש זמן קצר קודם לכן מצה"ל והצטרף למפלגה. המפתח לקביעת מספר חברי המפלגה לרשימת הליכוד לכנסת עמד על 1 ל-2 לעומת מספר חברי חירות. ב-1976 נבחר שמחה ארליך לעמוד בראש המפלגה. ב-1977, שנת המהפך, נכנסה לראשונה המפלגה הליברלית לקואליציה השלטונית. ארליך התמנה על ידי מנחם בגין לשר האוצר והנהיג את "המהפך הכלכלי" ברוח אידאולוגיית הכלכלה החופשית של הליברלים. אולם הרפורמות נחלו כישלון, וארליך התפטר מתפקידו ב-1979. מטעם המפלגה כיהן גם יצחק מודעי, שהיה לראשון ברשימת הליברלים לאחר פטירתו של ארליך, כשר אוצר בממשלת האחדות של 1984. ביולי 1985 הוביל ראש הממשלה שמעון פרס יחד עם שר האוצר מודעי ועם נגיד בנק ישראל מיכאל ברונו את התוכנית לייצוב המשק, מהלך דרמטי לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו, ב-1986, במשה ניסים, מחברי הכנסת של הליברלים, אשר היה גם יו"ר הנהלת המפלגה. המפלגה הליברלית תרמה רבות להעצמת והעמקת הכלכלה החופשית, ליברליזציה של המטבע והעלאת רמת החיים, בניגוד חד לכלכלה הריכוזית הסוציאליסטית של מפא"י בטרם "המהפך". המאבק בין שתי השקפות עולם אלה נמשך גם כיום במדיניות ממשלות ישראל.
בשנת 1988 נטמעה המפלגה סופית על סניפיה ומוסדותיה בתנועת הליכוד וחדלה לפעול כגוף עצמאי. עם זאת קיימים שרידים ממנה בדמות "המדרשה הליברלית ע"ש פרץ ברנשטיין" (מדרשה המקיימת הרצאות באזור המרכז), וגוף של חברי הליברלים בקבוצת ה"וותיקים" במרכז הליכוד. המפלגה הליברלית הישראלית לא הותירה אחריה קורפוס נרחב של ספרות תאורטית, כלכלית או היסטורית העוסקת בעקרונותיה ובתולדותיה, וזאת חרף העובדה כי רבים מבין נציגיה בכנסת בלטו בהשכלתם הרחבה. תיאור והסבר לעלייתה ונפילתה של המפלגה מפי אחד ממנהיגיה מצוי בספרו של ש.ז. אברמוב "על מפלגה שנעלמה ועל ליברליזם" (דביר 1995).
נציגי המפלגה בכנסת
ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
|
---|
לקריאה נוספת
- דרור זייגרמן, המהפך הליברלי: מיזוגים פוליטיים: חקר המפלגה הליברלית בישראל, הוצאת שוקן, 2013.
קישורים חיצוניים
- מפלגה ליברלית ישראלית, באתר הכנסת
הערות שוליים
- ^ פלתיאל, המפלגה הפרוגרסיבית, עמ' 340-335
- ^ בונדי, פליקס, עמ' 48
- ^ 'תגובת הציונים הכלליים על החלטת הפרוגרסיבים', הארץ, 3 באוגוסט 1954
- ^ בן–פורת, היכן הם הבורגנים ההם?, עמ' 127. ש"נ איזנשטדט, החברה הישראלית בתמורותיה, ירושלים 1989, עמ' 183
- ^ 'מפלגה ליברלית תקום בישראל', הבוקר, 10 במרס 1961 ; אבנרי, הקשר הליברלי, עמ' 21