גזרות ת"ח–ת"ט – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
[[תמונה:Bohdan Chmelnicki-port.png|שמאל|ממוזער|200px|[[בוגדן חמלניצקי]]]] |
[[תמונה:Bohdan Chmelnicki-port.png|שמאל|ממוזער|200px|[[בוגדן חמלניצקי]]]] |
||
{{פירוש נוסף|נוכחי=פרעות ביהודים בעת התקוממות הקוזאקים|אחר=התקוממות עצמה|ראו=[[מרד חמלניצקי]]}} |
{{פירוש נוסף|נוכחי=פרעות ביהודים בעת התקוממות הקוזאקים|אחר=התקוממות עצמה|ראו=[[מרד חמלניצקי]]}} |
||
'''גזֵירות תַ"ח–תָ"ט''' (או '''פרעות ת"ח–ת"ט''') הוא הכינוי המקובל [[תולדות עם ישראל|במסורת היהודית]] ל[[פרעות]] שנערכו ב[[יהדות אוקראינה|יהודי אוקראינה]] בשנת [[1648]] ([[ת"ח]]–[[ת"ט]]) במהלך [[מרד חמלניצקי|התקוממות הקוזאקים והצמיתים]] |
'''גזֵירות תַ"ח–תָ"ט''' (או '''פרעות ת"ח–ת"ט''') הוא הכינוי המקובל [[תולדות עם ישראל|במסורת היהודית]] ל[[פרעות]] שנערכו ב[[יהדות אוקראינה|יהודי אוקראינה]] המודרנית בשנת [[1648]] ([[ת"ח]]–[[ת"ט]]) במהלך [[מרד חמלניצקי|התקוממות הקוזאקים והצמיתים]] שהנהיג [[בוגדן חמלניצקי]], או "חמיל הרשע" בפי היהודים, נגד [[האיחוד הפולני-ליטאי]]. מעשי [[טבח]] ב[[יהודי פולין]], [[יהדות בלארוס|בלארוס]] ואוקראינה דהיום התחוללו במשך כל תקופת המרד, שנמשך עוד שנים, וגם אחריו; אך החורבן הפתאומי שהומט על קהילות רבות עם תחילתו ב-1648, בין אייר ת"ח (מאי) להפסקת התקדמות הקוזאקים בכסלו ת"ט (נובמבר), הוא המקור לשם. כפי שכתב ההיסטוריון אדם טלר: {{ציטוטון|ב[[זיכרון קולקטיבי|זיכרון הקולקטיבי]] היהודי, האירועים בקיץ ובסתיו 1648 הם המגדירים את ההתקוממות ככלל, ולכן הפרעות נודעו כגזרות ת"ח ת"ט.}}{{הערה|Benjamin Nathans, Gabriella Safran (עורכים). '''Culture Front: Representing Jews in Eastern Europe'''. University of Pennsylvania Press (2007). ISBN 9780812240559. עמ' 36.}} אלפי יהודים נטבחו או מתו ברעב ובמגפות; רבים אחרים נמלטו, נמכרו ל[[עבדות]] או [[התנצרות|המירו את דתם]] ל[[נצרות אורתודוקסית|נצרות האורתודוקסית]]. |
||
==רקע== |
==רקע== |
||
ב-[[1569]], [[איחוד לובלין|עם הקמת]] [[האיחוד הפולני-ליטאי]], הועברו שטחים נרחבים ב[[אוקראינה]] של היום מידי [[הדוכסות הגדולה של ליטא]] לממלכת פולין. האצולה (ב[[פולנית]]: שלאכטה), שנהנתה מעצמאות רבה [[מונרכיה נבחרת|ואף בחרה את המלך]], השליטה את מרותה באזור שהיה נתון עד אז למשיסת ה[[טטרים]] מ[[ח'אנות קרים]]. בנחלות ממערב לנהר ה[[דניפר]] התיישבו רבבות שבאו מיתר חלקי האיחוד. השלאכטה, בעיקר ה[[מגנאט]]ים הגדולים שרובם היו צאצאי האצולה המקומית, הקימו [[לטיפונדיה|אחוזות חקלאיות עצומות]] וכפו חוקי [[צמיתות]] נוקשים על האיכרים הרותנים ([[סלאבים מזרחיים]]). |
ב-[[1569]], [[איחוד לובלין|עם הקמת]] [[האיחוד הפולני-ליטאי]], הועברו שטחים נרחבים ב[[אוקראינה]] של היום מידי [[הדוכסות הגדולה של ליטא]] לממלכת פולין. האצולה (ב[[פולנית]]: שלאכטה), שנהנתה מעצמאות רבה [[מונרכיה נבחרת|ואף בחרה את המלך]], השליטה את מרותה באזור שהיה נתון עד אז למשיסת ה[[טטרים]] מ[[ח'אנות קרים]]. בנחלות ממערב לנהר ה[[דניפר]] התיישבו רבבות שבאו מיתר חלקי האיחוד. השלאכטה, בעיקר ה[[מגנאט]]ים הגדולים שרובם היו צאצאי האצולה המקומית, הקימו [[לטיפונדיה|אחוזות חקלאיות עצומות]] וכפו חוקי [[צמיתות]] נוקשים על האיכרים הרותנים ([[סלאבים מזרחיים]]) המקומיים. בין המתיישבים היו יהודים בשיעור ניכר; הם נדחקו מפולין גופא בלחץ תושבי הערים שתבעו להפחית את התחרות הכלכלית מצדם. רבים מהם הועסקו על ידי האצולה כ[[חוכר]]ים ומנהלי אחוזות. עשרות קהילות חדשות הוקמו באוקראינה, בעיקר בגדה הימנית (ממערב) לדניפר. הצד המזרחי היה אזור ספר פראי יחסית, שהיה סמוך יותר לקרים ומסוכן להתיישבות, אם כי גם שם התקיימו אחוזות וערים אליהן נמשכו יהודים. מדרום לעיקול הנהר התגוררו ה[[קוזאקים]] מה{{ה|סיץ' הזפורוז'י}}, חברה נוודית-למחצה שקיימה שגרה של לחימה מתמדת עם הטטרים. האיחוד קיים יחסים מתוחים עם הקוזאקים וניסה להכפיף אותם למרותו תוך ניצולם לצרכים צבאיים.{{הערה|שם=סובטלני|Subtelny, Orest. '''Ukraine - A History'''. University of Toronto Press (2000). ISBN 9780802083906. עמ' 123-124.}} |
||
האצולה נגשה ללא רחם באוכלוסייה הכללית, בעיקר בצמיתים. המתח הכלכלי והחברתי, שהוליד גם עוינות עזה כלפי החוכרים היהודים, הוחרף על ידי מימד דתי. בשלהי המאה ה-16, במסגרת ה[[קונטרה-רפורמציה]], הגיעו לאזור ה[[ישועים]]. על אף שהתכוונו ללחום בכל גילוי של [[פרוטסטנטי]]ות, הפנו במהרה את תשומת לבם אל הרותנים, שהיו רובם ככולם [[נצרות אורתודוקסית|נוצרים אורתודוקסים]]. המלך זיגמונט השלישי היה [[קתולי]] אדוק וכמוהו גם רוב השלאכטה הפולנים. בהשפעת לחצים אלה המירו רבים מהאצילים הרותנים את דתם. ניסיונות דומים, שהתבטאו גם בהקמת [[אוניאטים|כנסייה אוניאטית]] מקומית וברדיפת הכמרים האורתודוקסים שסירבו להסתפח אליה, נעשו כלפי העם הפשוט. הזעם העממי על כל זאת תועל במהירות למעשי מרד שהובלו בידי הקוזאקים, שהיו לוחמים מנוסים; אלה התקוממו שמונה פעמים בין 1592 ל-1638. |
האצולה נגשה ללא רחם באוכלוסייה הכללית, בעיקר בצמיתים. המתח הכלכלי והחברתי, שהוליד גם עוינות עזה כלפי החוכרים היהודים, הוחרף על ידי מימד דתי. בשלהי המאה ה-16, במסגרת ה[[קונטרה-רפורמציה]], הגיעו לאזור ה[[ישועים]]. על אף שהתכוונו ללחום בכל גילוי של [[פרוטסטנטי]]ות, הפנו במהרה את תשומת לבם אל הרותנים, שהיו רובם ככולם [[נצרות אורתודוקסית|נוצרים אורתודוקסים]]. המלך זיגמונט השלישי היה [[קתולי]] אדוק וכמוהו גם רוב השלאכטה הפולנים. בהשפעת לחצים אלה המירו רבים מהאצילים הרותנים את דתם. ניסיונות דומים, שהתבטאו גם בהקמת [[אוניאטים|כנסייה אוניאטית]] מקומית וברדיפת הכמרים האורתודוקסים שסירבו להסתפח אליה, נעשו כלפי העם הפשוט. הזעם העממי על כל זאת תועל במהירות למעשי מרד שהובלו בידי הקוזאקים, שהיו לוחמים מנוסים; אלה התקוממו שמונה פעמים בין 1592 ל-1638. |
||
| שורה 11: | שורה 11: | ||
המרקם החברתי של אוקראינה ביובל השנים לפני אירועי 1648 היה סבוך. במאה ה-19, עם יצירת הלאומיות האוקראינית, ניסו היסטוריונים רבים לתאר עימות בין תנועת עצמאות רותנית מקומית לאצולה פולנית זרה ולמשרתיה היהודים. לאמיתו של דבר, המגנאטים הגדולים באזור אמנם נעשו קתולים או אוניאטים ברובם אך היו נצר ליושביו המקוריים, כמו [[משפחת אוסטרוגסקי]]. ה[[וויווד]] [[ירמי וישניובייצקי]] ("הדוכס וישנעווצקי" מ[[יוון מצולה]]), גדול אויביו של חמלניצקי ובעל אחוזות ענק, היה בן למשפחה רותנית אורתודוקסית ידועה והמיר את דתו בגיל 20. ישנם דיווחים ברשומות על שיתוף פעולה בין יהודים למקומיים נגד האצולה, ועל השתתפות הראשונים בפשיטות קוזאקים. כמו כל תושבי הערים באזור, היו היהודים מחויבים להשתתף בהגנתן במקרה של מצור. בגדה המזרחית היו רבים מחויבים לשאת נשק למקרה של מתקפות טטרים.{{הערה|1=שאול שטמפפר, [http://www.jstor.org/stable/23561150 חלקם של היהודים בקולוניזציה של אוקראינה (1569—1648)]. עמ' 112 וכו'. למקורות מצוטטים מספרות השו"ת: [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1937&st=&pgnum=38&hilite= שאלה מג] בתשובות [[מהר"ם מלובלין]], על אודות יהודי שהרג אחר בעת מטווח בחצרו; ו[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1937&st=&pgnum=137&hilite= שאלה קלז] על יהודי בשם ברכה, שנפל במלחמה לצד קוזאקים.}} |
המרקם החברתי של אוקראינה ביובל השנים לפני אירועי 1648 היה סבוך. במאה ה-19, עם יצירת הלאומיות האוקראינית, ניסו היסטוריונים רבים לתאר עימות בין תנועת עצמאות רותנית מקומית לאצולה פולנית זרה ולמשרתיה היהודים. לאמיתו של דבר, המגנאטים הגדולים באזור אמנם נעשו קתולים או אוניאטים ברובם אך היו נצר ליושביו המקוריים, כמו [[משפחת אוסטרוגסקי]]. ה[[וויווד]] [[ירמי וישניובייצקי]] ("הדוכס וישנעווצקי" מ[[יוון מצולה]]), גדול אויביו של חמלניצקי ובעל אחוזות ענק, היה בן למשפחה רותנית אורתודוקסית ידועה והמיר את דתו בגיל 20. ישנם דיווחים ברשומות על שיתוף פעולה בין יהודים למקומיים נגד האצולה, ועל השתתפות הראשונים בפשיטות קוזאקים. כמו כל תושבי הערים באזור, היו היהודים מחויבים להשתתף בהגנתן במקרה של מצור. בגדה המזרחית היו רבים מחויבים לשאת נשק למקרה של מתקפות טטרים.{{הערה|1=שאול שטמפפר, [http://www.jstor.org/stable/23561150 חלקם של היהודים בקולוניזציה של אוקראינה (1569—1648)]. עמ' 112 וכו'. למקורות מצוטטים מספרות השו"ת: [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1937&st=&pgnum=38&hilite= שאלה מג] בתשובות [[מהר"ם מלובלין]], על אודות יהודי שהרג אחר בעת מטווח בחצרו; ו[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1937&st=&pgnum=137&hilite= שאלה קלז] על יהודי בשם ברכה, שנפל במלחמה לצד קוזאקים.}} |
||
==המאורעות== |
|||
==הפרעות== |
|||
===פרוץ המרד=== |
|||
{{ערך מורחב|מרד חמלניצקי}} |
{{ערך מורחב|מרד חמלניצקי}} |
||
{{מפת מיקומים|מדינה=אוקראינה|מפורט=|כותרת=האירועים על מפת אוקראינה המודרנית|רוחב תצוגה=480 |
{{מפת מיקומים|מדינה=אוקראינה|מפורט=|כותרת=האירועים על מפת אוקראינה המודרנית|רוחב תצוגה=480 |
||
| שורה 29: | שורה 30: | ||
|שם21=פולונאה|אורך21=27.52|רוחב21=50.273|סוג21=עיר נוספת|כיוון כתב21=ימינה |
|שם21=פולונאה|אורך21=27.52|רוחב21=50.273|סוג21=עיר נוספת|כיוון כתב21=ימינה |
||
}} |
}} |
||
אחד מקרבנותיהם של בעלי הקרקעות היה אציל זוטר מקומי בשם [[בוגדן חמלניצקי]]. בראשית 1647 נגזלו רכושו וארוסתו המיועדת (ולפי דיווח אחד, נרצח בנו בן העשר) על ידי דניאל צ'פלינסקי, כפי הנראה עושה-דברו של ה[[מגנאט]] אלכסנדר קונייצפולסקי |
אחד מקרבנותיהם של בעלי הקרקעות היה אציל זוטר מקומי בשם [[בוגדן חמלניצקי]]. בראשית 1647 נגזלו רכושו וארוסתו המיועדת (ולפי דיווח אחד, נרצח בנו בן העשר) על ידי דניאל צ'פלינסקי, כפי הנראה עושה-דברו של ה[[מגנאט]] אלכסנדר קונייצפולסקי. כשנענו ריקם פניותיו של הקוזאק הנגזל לבתי-המשפט, הוא החל לארגן מרד נוסף, שעמד להיות גדול בהרבה מהקודמים. |
||
באביב 1648 הוביל חמלניצקי, שמונה ל[[הטמן]] הסיץ' הזפורוז'י, צבא קוזאקים נגד האיחוד |
באביב 1648 הוביל חמלניצקי, שמונה ל[[הטמן]] הסיץ' הזפורוז'י, צבא קוזאקים נגד האיחוד. הוא כרת ברית עם הטטרים, ואלה סיפקו לו 4,000 פרשים בפיקוד [[טוגאי ביי]]. באפריל חצה את הדניפר עם צבאו והנחיל לכוחות הכתר שתי תבוסות מוחצות, בנהר הצהוב ב-15 במאי ובקורסון ב-26 בו. הידיעות על ניצחונותיו הציתו התקוממות עממית אדירה בכל הארץ. הקוזאקים והמוני העם טבחו ביהודים, באצילים, בקתולים ובאוניאטים בכל מקום שנפל לידם. הפרעות התפשטו גם לדרום [[בלארוס]] של ימינו, וחילות הקוזאקים הגיעו עד ל[[פינסק]]. הגדה המזרחית של הדניפר, בה הייתה האוכלוסייה אורתודוקסית כמעט כולה ונוכחות האיחוד חלשה, נפלה ללא מאבק של ממש. למחרת קורסון, ביום ראשון של [[שבועות]], 27 במאי 1648, החלה הימלטות המונית של היהודים במחוזות הסמוכים אל הערים המבוצרות, תוך חילול החג.{{הערה|שם=היילפרין|[[ישראל היילפרין]], [http://www.jstor.org/stable/23549206 שבייה ופדות בגזירות אוקריינה וליטא שמשנת ת"ח ועד שנת ת"ך]. (להלן :'''היילפרין''').}} ירמי וישניובייצקי נסוג מאחוזותיו בלובני בערך באותה העת יחד עם צבאו הפרטי ולקח עמו כמה מאות יהודים עם שאר הפליטים; מחנהו אסף עוד בדרך. [[נתן נטע הנובר]], שחיבורו [[יוון מצולה]] הוא הכרוניקה הידועה ביותר של האירועים, תיאר את ששמע על הפרעות בגדה המזרחית שנפלה ללא שהות לידי המורדים: |
||
{{ציטוט|תוכן=והרבה ק"ק אחורי הנהר ניפור הקרובים אל החלל, כגון ק"ק [[פריאסלאב-חמלניצקי|פריסלאב]] וק"ק בארשיבוקה וק"ק פראטון וק"ק באריופלין וק"ק לובען וק"ק לאחווץ ואגפיהם, שלא יכלו לברוח, ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם...|מקור=[[נתן נטע הנובר]], '''[[יוון מצולה|יְוֵן מצולה]]''', פרק ד'|מרכאות=כן}} |
{{ציטוט|תוכן=והרבה ק"ק אחורי הנהר ניפור הקרובים אל החלל, כגון ק"ק [[פריאסלאב-חמלניצקי|פריסלאב]] וק"ק בארשיבוקה וק"ק פראטון וק"ק באריופלין וק"ק לובען וק"ק לאחווץ ואגפיהם, שלא יכלו לברוח, ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם...|מקור=[[נתן נטע הנובר]], '''[[יוון מצולה|יְוֵן מצולה]]''', פרק ד'|מרכאות=כן}} |
||
כבר ב-1 ביוני נעצר המחנה העיקרי של חמלניצקי ב[[בילה צרקווה]] וחדל מלהתקדם מערבה. עם זאת, המוני העם בשטחים שנותרו בשליטת האיחוד הוסיפו להתקומם. כמה אָטַמַנים (קצינים) קוזאקים, שהבולט מהם היה [[מקסים קריבונוס]], פנו עם כוחותיהם לתמוך במעשי המרי. ב-10 ביוני 1648 כבש קריבונוס על העיר [[נמירוב]], בה הסתגרה גם אוכלוסייה יהודית גדולה. לפי הנובר |
כבר ב-1 ביוני נעצר המחנה העיקרי של חמלניצקי ב[[בילה צרקווה]] וחדל מלהתקדם מערבה. עם זאת, המוני העם בשטחים שנותרו בשליטת האיחוד הוסיפו להתקומם. כמה אָטַמַנים (קצינים) קוזאקים, שהבולט מהם היה [[מקסים קריבונוס]], פנו עם כוחותיהם לתמוך במעשי המרי. ב-10 ביוני 1648 כבש קריבונוס על העיר [[נמירוב]], בה הסתגרה גם אוכלוסייה יהודית גדולה. לפי הנובר וכותבי רשומות אחרים הוא התחזה לכח ידידותי והניף דגלים של צבא הכתר, בעוד שמקורות קוזאקיים מוסרים על השתלטות מבפנים. מיד עם נפילת נמירוב, טבחו הקוזאקים את כל הקתולים והיהודים. הנובר דיווח על 6,000 יהודים שנהרגו, מספר בלתי-סביר המוכחש על ידי היסטוריונים מודרניים אך מספק קנה מידה להרס; מרדכי נדב ציין כי אירועים בסדר הגודל של [[פינסק]], בה נהרגו כנראה כמה תריסרי יהודים בעת שנכבשה, היו אופייניים יותר למאורעות. מעשי טבח דומים נערכו בערים רבות אחרות, כמו פולונאה ובאר. בנמירוב מסרו הכרוניקאים היהודים על סירוב המוני להצעת הטובחים להמיר את הדת לנצרות אורתודוקסית ולהינצל, אם כי במקביל כתב [[שבתאי כהן|הש"ך]] ש"רבים הפרו ברית". קבוצה של יהודים שנשבעה אמונים לקוזאקים והתנצרה חילצה עצמה מהעיר כעבור זמן קצר, כשנפלה נמירוב בידי וישניובצקי.{{הערה|שם=נדב|מרדכי נדב, [http://www.jstor.org/stable/23556283 למשמעותה של שבועת אמונים של יהודים לקוזאקים בגזירת ת"ח בנמירוב].}} |
||
ב-18 ביוני החל קריבונוס במצור על [[טולצ'ין]], והבקיע את חומתה ב-21 בו. למחרת נפלה המצודה. אז הייתה רגיעה של כמה ימים וב-26 ביוני נערך טבח. הנובר ואחרים בני הזמן טענו כי המפקד המקומי, הדוכס יאנוש צֶ'טְווֶרְטינסקי, בגד ביהודים ונתנם בידי הפורעים תוך שהוא מנסה לשווא להציל את חייו. [[ישראל היילפרין]] הכריע כי אין ראיות לכך וכפי הנראה ניסה צ'טוורטינסקי לפדות את כל הנצורים באמצעות כופר, אך הקוזאקים הרגו את כולם. הוא סבר כי השמועה נבעה מהיותו של צ'טוורטינסקי בן למשפחה אורתודוקסית אדוקה וכי הקתולים חשדו בו בשל כך.{{הערה|היילפרין, עמ' 24-25.}} הנובר ציין שגם בעיר זו הוצע ליהודים להתנצר והם דחו זאת ובחרו ב[[מוות על קידוש השם]]; ההיסטוריון יחזקאל פראם דחה את התיאור שלו והעריך כי כמו מרבית "יוון מצולה" – שהוא העתקה ספרותית ברורה מ"צוק העתים" למאיר בן שמואל משברשין (יצא ב-1650), "מגילת עיפה" ל[[שבתי כהן]] (1651), ו"פתח תשובה" מאת גבריאל בן יהושע שוסבורג (1651), כולם דיווחים מוקדמים יותר על המאורעות – התבסס הנובר על אחר. פראם סבר כי התיאור הוא עיוות של המסופר ב"צוק העתים" על גזירה דומה ב[[גומל]] שאירעה ממש באותה העת, ב-20 ביוני 1648. מאיר משברשין סיפר כי כמה רבנים המריצו את הקהל שם למסור נפש ולא להמיר דתם, וכולם נטבחו. גם לגבי אירוע זה יש ספיקות; קיים תיעוד על פקודה מאת האטמן בגומל, מרצ'ין נייבבה, להשמיד את כל האוכלוסייה. בני הזמן, כמו הנובר, נטו לקשר בין גזירות ת"ח-ת"ט למסורת קידוש השם האשכנזית מימי הביניים |
ב-18 ביוני החל קריבונוס במצור על [[טולצ'ין]], והבקיע את חומתה ב-21 בו. למחרת נפלה המצודה. אז הייתה רגיעה של כמה ימים וב-26 ביוני נערך טבח. הנובר ואחרים בני הזמן טענו כי המפקד המקומי, הדוכס יאנוש צֶ'טְווֶרְטינסקי, בגד ביהודים ונתנם בידי הפורעים תוך שהוא מנסה לשווא להציל את חייו. [[ישראל היילפרין]] הכריע כי אין ראיות לכך וכפי הנראה ניסה צ'טוורטינסקי לפדות את כל הנצורים באמצעות כופר, אך הקוזאקים הרגו את כולם. הוא סבר כי השמועה נבעה מהיותו של צ'טוורטינסקי בן למשפחה אורתודוקסית אדוקה וכי הקתולים חשדו בו בשל כך.{{הערה|היילפרין, עמ' 24-25.}} הנובר ציין שגם בעיר זו הוצע ליהודים להתנצר והם דחו זאת ובחרו ב[[מוות על קידוש השם]]; ההיסטוריון יחזקאל פראם דחה את התיאור שלו והעריך כי כמו מרבית "יוון מצולה" – שהוא העתקה ספרותית ברורה מ"צוק העתים" למאיר בן שמואל משברשין (יצא ב-1650), "מגילת עיפה" ל[[שבתי כהן]] (1651), ו"פתח תשובה" מאת גבריאל בן יהושע שוסבורג (1651), כולם דיווחים מוקדמים יותר על המאורעות – התבסס הנובר על אחר. פראם סבר כי התיאור הוא עיוות של המסופר ב"צוק העתים" על גזירה דומה ב[[גומל]] שאירעה ממש באותה העת, ב-20 ביוני 1648. מאיר משברשין סיפר כי כמה רבנים המריצו את הקהל שם למסור נפש ולא להמיר דתם, וכולם נטבחו. גם לגבי אירוע זה יש ספיקות; קיים תיעוד על פקודה מאת האטמן בגומל, מרצ'ין נייבבה, להשמיד את כל האוכלוסייה. |
||
בני הזמן, כמו הנובר, נטו לקשר בין גזירות ת"ח-ת"ט למסורת קידוש השם האשכנזית מימי הביניים, ממאורעות כמו [[גזירות תתנ"ו]] ב-1096 [[עלילת דם#עלילת הדם בבלואה|גזירת בלואיש]] מ-1171. כ' בסיון, יום נפילת נמירוב, הוא גם יום השנה לבלואיש ונקבע ב-1650 כתענית לזכר מי קרבנות הקוזאקים. עם זאת, לא הייתה בימי המרד חזרה על אירועי התאבדות המונית כמו בצרפת של ימי הצלבנים. ההיסטוריון [[יעקב כ"ץ (היסטוריון)|יעקב כ"ץ]] נטה לייחס זאת לשחיקה באידאל של קידוש השם במאות שחלפו, אך פראם כתב כי הוא נותר חזק כתמיד. ההבדל בין הפרעות נבע מנסיבות חיצוניות: בניגוד ל[[צלבנים]], לרותנים המתקוממים לא הייתה מדיניות מסודרת של המרת דת: הם אכן זיהו את כל מי שלא היה אורתודוקסי כאויב, אבל לא כיוונו להפיץ את אמונתם. אמנם רבים מהיהודים עשו כן, מיזמתם או מאונס, אך הטבלתם לא הייתה מטרה. גם השותפות בין הקוזאקים לטטרים, שכלל לא חפצו לאסלם איש אלא היו מעוניינים בשבויים, שללה כל מימד דתי מוצהר מהפרעות. ישנם דיווחים על יהודים שהתנצרו מרצונם ונהרגו בכל זאת. לכנסייה המזרחית לא הייתה מסורת של מיסיונריות ולא היה קשר ישיר בינה לפורעים. אלה מצדם עסקו בביזה והרג לשמם, באצולה, בקתולים ובאוניאטים ממש כביהודים. [[פאולוס מחלב]] שביקר בארץ כמה שנים לאחר מכן סיפר על רצון להשמדת היהודים, לא הבאה תחת כנפי הכנסייה. גם ההמון היהודי הפשוט, שלא היה בקיא בגדרים ההלכתיים של שעת השמד אך היה מודע היטב לעקרון מתוך מסורת ארוכה, תפש את המאורעות כמאבק מעמדי-פוליטי ולא כניסיון להמירו, כפי שעולה בדיווחים רבים הן מהכרוניקות והן מעדויות בפני בתי דין לאחר מעשה. בטולצ'ין, לפי מספר עדויות שניתנו בבית הדין של [[לבוב]] ב-6 באוגוסט 1648 כדי להתיר [[עגונה]] שבעלה אבד שם, לא הייתה כל קריאה לטבול לנצרות, אלא הרג מזורז. פראם תלה בכל אלה את היעדרן של התאבדויות המוניות.{{הערה|יחזקאל פראם, [http://www.jstor.org/stable/23563344 בין תתנ"ו לת"ח—ת"ט — עיון מחדש];{{כ}} יחזקאל פראם, '''Creating a Tale of Martyrdom in Tulczyn, 1648'''. התפרסם בתוך: '''Jewish History and Jewish Memory''', UPNE, 1998. עמ' 89-112.{{כ}}; על פקודת נייבבה, ראה: ויינריב, עמ' 188.}} |
|||
בספטמבר ספגו צבאות האצילים מפלה כבדה בקרב פילאבצי, ולמעשה לא נותר כל כח משמעותי עד ורשה עצמה. חמלניצקי התקדם עד [[לבוב]] ו[[זמושץ']]. בלבוב הוצע לתושבי העיר להסגיר את היהודים בתמורה להסרת המצור, אך הם סירבו. כבכל הערים האחרות, נטלו היהודים חלק בהגנתה. בסוף נובמבר, מחשש לניהול מערכה ממושכת בחורף ולאחר שמלך פולין-ליטא החדש הציע לו ויתורים נרחבים, נסוג חמלניצקי ל[[קייב]]. הלחימה התחדשה בסוף מאי 1649, ונמשכה לסירוגין עוד שנים. מעשי הרג בהיקף גדול נערכו ביהודי אוקראינה וחלקי בלארוס שנפלו בידי המורדים. מספר המתנצרים, שרבים מהם הוחזקו בדתם החדשה גם לאחר כיבוש מקומות מגוריהם על ידי נאמני הכתר, היה גדול דיו עד שב-2 במאי 1650 הורה המלך יאן קז'ימייז' בצו מיוחד לאפשר לכל הרוצה בכך לשוב ליהדות.{{הערה|שם=נדב}} רבים מאוד נשבו על ידי הטטרים. בקרב היהודים רווחה הסברה כי אלה היו מעוניינים בכל יהודי כדי [[פדיון שבויים|שייפדה מאוחר יותר]] בשוקי העבדים על ידי בני הקהילות המקומיות. עם זאת, לעתים קרובות הם רצו רק בעבדים שיניבו מחיר כדאי. אלה כללו נשים צעירות, גברים בגילאי עבודה וילדים. היו מקרים בהם דחו ניסיונות של ההמון הרותני למכור להם |
בספטמבר ספגו צבאות האצילים מפלה כבדה בקרב פילאבצי, ולמעשה לא נותר כל כח משמעותי עד ורשה עצמה. חמלניצקי התקדם עד [[לבוב]] ו[[זמושץ']]. בלבוב הוצע לתושבי העיר להסגיר את היהודים בתמורה להסרת המצור, אך הם סירבו. כבכל הערים האחרות, נטלו היהודים חלק בהגנתה. בסוף נובמבר, מחשש לניהול מערכה ממושכת בחורף ולאחר שמלך פולין-ליטא החדש הציע לו ויתורים נרחבים, נסוג חמלניצקי ל[[קייב]]. הלחימה התחדשה בסוף מאי 1649, ונמשכה לסירוגין עוד שנים. מעשי הרג בהיקף גדול נערכו ביהודי אוקראינה וחלקי בלארוס שנפלו בידי המורדים. מספר המתנצרים, שרבים מהם הוחזקו בדתם החדשה גם לאחר כיבוש מקומות מגוריהם על ידי נאמני הכתר, היה גדול דיו עד שב-2 במאי 1650 הורה המלך יאן קז'ימייז' בצו מיוחד לאפשר לכל הרוצה בכך לשוב ליהדות.{{הערה|שם=נדב}} רבים מאוד נשבו על ידי הטטרים. בקרב היהודים רווחה הסברה כי אלה היו מעוניינים בכל יהודי כדי [[פדיון שבויים|שייפדה מאוחר יותר]] בשוקי העבדים על ידי בני הקהילות המקומיות. עם זאת, לעתים קרובות הם רצו רק בעבדים שיניבו מחיר כדאי. אלה כללו נשים צעירות, גברים בגילאי עבודה וילדים. היו מקרים בהם דחו ניסיונות של ההמון הרותני למכור להם את מי שלא נכללו בין אלה. דווח גם כי הפרידו זקנים ועבדים לא-מבוקשים אחרים מהשבויים שתפסו ושרפו אותם חיים כדי שלא יכבידו על השיירות. עם זאת הטטרים לא נטלו חלק במעשי הטבח הידועים כמו טולצ'ין ונמירוב, שהיו מעשה ידיו של קריבונוס. הקוזאקים עצמם לא לקחו עבדים, אלא הרגו את מי שנפל לידיהם. הקהילות היהודיות התגייסו למאמצי הפדיון, שהתמקד בעיקר בשוק הגדול ב[[קושטא]]. גיוס תרומות נרחב נערך בכל העולם היהודי: מס מיוחד הוטל על ידי [[ועד ארבע ארצות]] באזורים שלא נפגעו מהמרד, ה[[קראים]] בבירה העות'מאנית העלו תרומות, ובעיקר סייעה חברת פדיון שבויים המבוססת של ונציה, ששליחיה הגיעו עד [[המבורג]] ו[[אמסטרדם]] כדי לבקש צדקה לשם כך. בכספים אלה וממונה שלה פדתה קהילת קושטא 1,500 איש עד יולי 1651, בסכום כולל של 150,000 רֵיאָל כסף ספרדי. לאחר מכן פחת הזרם. בסך הכל נקנו כ-2,000 איש שנפלו בשבי ב-1648, חלקם בשווקים מרוחקים כפרס ואלג'יר.{{הערה|שם=היילפרין}} |
||
מספר הקורבנות היהודים הוערך בידי בני הזמן, שהתבססו על שמועות ואומדנים, כעצום. שמואל בן נתן פיידל, בספר "טיט היון" מ-1650, מנה 281 קהילות שנחרבו וטען כי שש מאות אלף יהודים נהרגו. הש"ך ב"מגילת עיפה" נקב במאה אלף. [[מנשה בן ישראל]] כתב ל[[אוליבר קרומוול]] כי היו מאה ושמונים אלף. אף במאה ה-20 העריך [[יצחק שיפר]] כי שלוש-מאות אלף נהרגו ונשבו בין 1648 ל-1655. המחקר המודרני הפחית מאוד את ההערכות לגבי קורבנות מעשי הטבח: הפרופסור [[שמואל אטינגר]] אמד את כלל האוכלוסייה היהודית באוקראינה בשנת 1648 ב-51,325 נפש, בהתבסס על מסמכים מהתקופה;{{הערה|אטינגר, שמואל. '''בין פולין לרוסיה'''. מוסד ביאליק (1995). ISBN 9789652270931. עמ' 124.}} [[שאול שטמפפר]] נקב ב-40,000, וקבע כי |
מספר הקורבנות היהודים הוערך בידי בני הזמן, שהתבססו על שמועות ואומדנים, כעצום. שמואל בן נתן פיידל, בספר "טיט היון" מ-1650, מנה 281 קהילות שנחרבו וטען כי שש מאות אלף יהודים נהרגו. הש"ך ב"מגילת עיפה" נקב במאה אלף. [[מנשה בן ישראל]] כתב ל[[אוליבר קרומוול]] כי היו מאה ושמונים אלף. אף במאה ה-20 העריך [[יצחק שיפר]] כי שלוש-מאות אלף נהרגו ונשבו בין 1648 ל-1655. המחקר המודרני הפחית מאוד את ההערכות לגבי קורבנות מעשי הטבח: הפרופסור [[שמואל אטינגר]] אמד את כלל האוכלוסייה היהודית באוקראינה בשנת 1648 ב-51,325 נפש, בהתבסס על מסמכים מהתקופה;{{הערה|אטינגר, שמואל. '''בין פולין לרוסיה'''. מוסד ביאליק (1995). ISBN 9789652270931. עמ' 124.}} פרופ' [[שאול שטמפפר]] נקב ב-40,000, וקבע כי {{ציטוטון|לכל היותר 50%, ואולי הרבה פחות}} מאלה מתו בעת התפרצות המרד ב-1648. בהתבסס על אומדן דמוגרפי מפורט שביצע, העריך כי מספר היהודים שנהרגו בידי הקוזאקים היה {{ציטוטון|בין מינימום של 6,000-7,000 למקסימום של 12,000-14,000.}}{{הערה|1=שטמפפר, שאול.{{כ}} '''[http://link.springer.com/article/10.1023%2FA%3A1022330717763?LI=true ?What Actually Happened to the Jews of Ukraine in 1648]'''.{{כ}} Jewish History, מאי 2003, עמ' 207-227. הציטוט הראשון מהמבוא, השני מעמ' 223, הערה 5.}} |
||
===סכסוכים נוספים=== |
|||
ב-1654 העניק [[רוסיה הצארית|צאר מוסקובי]] [[סוזרניות]] לחמלניצקי וצבאותיהם פלשו יחד לאיחוד, הן באוקראינה והן בצפון, בבלארוס ובליטא. בראשית אוגוסט 1655 נפלה [[וילנה]] לידי הכובש ונערך טבח המוני, אם בני הזמן דיווחו |
ב-1654 העניק [[רוסיה הצארית|צאר מוסקובי]] [[סוזרניות]] לחמלניצקי וצבאותיהם פלשו יחד לאיחוד, הן באוקראינה והן בצפון, בבלארוס ובליטא. בראשית אוגוסט 1655 נפלה [[וילנה]] לידי הכובש ונערך טבח המוני, אם כי בני הזמן דיווחו שרוב היהודים הספיקו לברוח מבעוד מועד. באוקטובר נלכדה [[לובלין]], שם מוסרות הכרוניקות על כ-2,000 יהודים שמתו, האסון הגדול ביותר של המערכה החדשה. ההיסטוריון דב ויינריב, בהתבסס הן על רשומות פולניות והן על עדויות משו"תים, קבע כי המספר הנכון הוא כנראה כמה מאות.{{הערה|1=ויינריב, עמ' 195. ראה שתי עדויות בשו"ת "צמח צדק" ל[[מנחם מנדל קרוכמל]]: סימנים [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23524&st=&pgnum=262 קג] ו[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23524&st=&pgnum=297 קיג].}} הרוסים נטו גם הם ללקיחת שבויים רבים, וגל חדש של עבדים יהודים הגיע לשווקים ב-1655 וב-1656. שוב החל מאמץ גדול לגייס תרומות לפדיונם.{{הערה|שם=היילפרין}} |
||
בקיץ 1655 פלש לרפובליקה אויב החדש, [[היסטוריה של שבדיה#עלייתה של שבדיה ככוח גדול: 1600|האימפריה השבדית]] בראשות המלך קרל גוסטב. מלחמה זו הייתה ההרסנית מבין המאבקים שעברו על פולין-ליטא בהפרש ניכר; היא מוערכת עד היום כגרועה מ[[מלחמת העולם השנייה]] בהיקף הנזק היחסי שנגרם לארץ. במה שנודע בדיעבד כ"מבול השבדי" הוחרבו כליל הנחלות העשירות והמאוכלסות ביותר של פולין גופא. הנסיבות הובילו לרעב גדול באותה שנה. בני הזמן היהודיים דיווחו על הפולשים כאוהדים יחסית אליהם. אף כי הם לא נקטו בפעולות מיוחדות כנגדם למעט הרג אקראי, מתו יהודים רבים יחד עם שאר העם ברעב, במגיפות ובחרב. כך, לדוגמה, רובע [[קז'ימייז']] היהודי בקרקוב נהרס כליל במצור על העיר בספטמבר-אוקטובר 1655 והניצולים נמלטו ל[[בוהמיה]] ו[[מוראביה]].{{הערה|ויינריב, עמ' 185-191.}} |
בקיץ 1655 פלש לרפובליקה אויב החדש, [[היסטוריה של שבדיה#עלייתה של שבדיה ככוח גדול: 1600|האימפריה השבדית]] בראשות המלך קרל גוסטב. מלחמה זו הייתה ההרסנית מבין המאבקים שעברו על פולין-ליטא בהפרש ניכר; היא מוערכת עד היום כגרועה מ[[מלחמת העולם השנייה]] בהיקף הנזק היחסי שנגרם לארץ. במה שנודע בדיעבד כ"מבול השבדי" הוחרבו כליל הנחלות העשירות והמאוכלסות ביותר של פולין גופא. הנסיבות הובילו לרעב גדול באותה שנה. בני הזמן היהודיים דיווחו על הפולשים כאוהדים יחסית אליהם. אף כי הם לא נקטו בפעולות מיוחדות כנגדם למעט הרג אקראי, מתו יהודים רבים יחד עם שאר העם ברעב, במגיפות ובחרב. כך, לדוגמה, רובע [[קז'ימייז']] היהודי בקרקוב נהרס כליל במצור על העיר בספטמבר-אוקטובר 1655 והניצולים נמלטו ל[[בוהמיה]] ו[[מוראביה]].{{הערה|ויינריב, עמ' 185-191.}} |
||
גרסה מ־12:12, 19 באפריל 2015
גזֵירות תַ"ח–תָ"ט (או פרעות ת"ח–ת"ט) הוא הכינוי המקובל במסורת היהודית לפרעות שנערכו ביהודי אוקראינה המודרנית בשנת 1648 (ת"ח–ת"ט) במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים שהנהיג בוגדן חמלניצקי, או "חמיל הרשע" בפי היהודים, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. מעשי טבח ביהודי פולין, בלארוס ואוקראינה דהיום התחוללו במשך כל תקופת המרד, שנמשך עוד שנים, וגם אחריו; אך החורבן הפתאומי שהומט על קהילות רבות עם תחילתו ב-1648, בין אייר ת"ח (מאי) להפסקת התקדמות הקוזאקים בכסלו ת"ט (נובמבר), הוא המקור לשם. כפי שכתב ההיסטוריון אדם טלר: ”בזיכרון הקולקטיבי היהודי, האירועים בקיץ ובסתיו 1648 הם המגדירים את ההתקוממות ככלל, ולכן הפרעות נודעו כגזרות ת"ח ת"ט.”[1] אלפי יהודים נטבחו או מתו ברעב ובמגפות; רבים אחרים נמלטו, נמכרו לעבדות או המירו את דתם לנצרות האורתודוקסית.
רקע
ב-1569, עם הקמת האיחוד הפולני-ליטאי, הועברו שטחים נרחבים באוקראינה של היום מידי הדוכסות הגדולה של ליטא לממלכת פולין. האצולה (בפולנית: שלאכטה), שנהנתה מעצמאות רבה ואף בחרה את המלך, השליטה את מרותה באזור שהיה נתון עד אז למשיסת הטטרים מח'אנות קרים. בנחלות ממערב לנהר הדניפר התיישבו רבבות שבאו מיתר חלקי האיחוד. השלאכטה, בעיקר המגנאטים הגדולים שרובם היו צאצאי האצולה המקומית, הקימו אחוזות חקלאיות עצומות וכפו חוקי צמיתות נוקשים על האיכרים הרותנים (סלאבים מזרחיים) המקומיים. בין המתיישבים היו יהודים בשיעור ניכר; הם נדחקו מפולין גופא בלחץ תושבי הערים שתבעו להפחית את התחרות הכלכלית מצדם. רבים מהם הועסקו על ידי האצולה כחוכרים ומנהלי אחוזות. עשרות קהילות חדשות הוקמו באוקראינה, בעיקר בגדה הימנית (ממערב) לדניפר. הצד המזרחי היה אזור ספר פראי יחסית, שהיה סמוך יותר לקרים ומסוכן להתיישבות, אם כי גם שם התקיימו אחוזות וערים אליהן נמשכו יהודים. מדרום לעיקול הנהר התגוררו הקוזאקים מהסיץ' הזפורוז'י, חברה נוודית-למחצה שקיימה שגרה של לחימה מתמדת עם הטטרים. האיחוד קיים יחסים מתוחים עם הקוזאקים וניסה להכפיף אותם למרותו תוך ניצולם לצרכים צבאיים.[2]
האצולה נגשה ללא רחם באוכלוסייה הכללית, בעיקר בצמיתים. המתח הכלכלי והחברתי, שהוליד גם עוינות עזה כלפי החוכרים היהודים, הוחרף על ידי מימד דתי. בשלהי המאה ה-16, במסגרת הקונטרה-רפורמציה, הגיעו לאזור הישועים. על אף שהתכוונו ללחום בכל גילוי של פרוטסטנטיות, הפנו במהרה את תשומת לבם אל הרותנים, שהיו רובם ככולם נוצרים אורתודוקסים. המלך זיגמונט השלישי היה קתולי אדוק וכמוהו גם רוב השלאכטה הפולנים. בהשפעת לחצים אלה המירו רבים מהאצילים הרותנים את דתם. ניסיונות דומים, שהתבטאו גם בהקמת כנסייה אוניאטית מקומית וברדיפת הכמרים האורתודוקסים שסירבו להסתפח אליה, נעשו כלפי העם הפשוט. הזעם העממי על כל זאת תועל במהירות למעשי מרד שהובלו בידי הקוזאקים, שהיו לוחמים מנוסים; אלה התקוממו שמונה פעמים בין 1592 ל-1638.
המרקם החברתי של אוקראינה ביובל השנים לפני אירועי 1648 היה סבוך. במאה ה-19, עם יצירת הלאומיות האוקראינית, ניסו היסטוריונים רבים לתאר עימות בין תנועת עצמאות רותנית מקומית לאצולה פולנית זרה ולמשרתיה היהודים. לאמיתו של דבר, המגנאטים הגדולים באזור אמנם נעשו קתולים או אוניאטים ברובם אך היו נצר ליושביו המקוריים, כמו משפחת אוסטרוגסקי. הוויווד ירמי וישניובייצקי ("הדוכס וישנעווצקי" מיוון מצולה), גדול אויביו של חמלניצקי ובעל אחוזות ענק, היה בן למשפחה רותנית אורתודוקסית ידועה והמיר את דתו בגיל 20. ישנם דיווחים ברשומות על שיתוף פעולה בין יהודים למקומיים נגד האצולה, ועל השתתפות הראשונים בפשיטות קוזאקים. כמו כל תושבי הערים באזור, היו היהודים מחויבים להשתתף בהגנתן במקרה של מצור. בגדה המזרחית היו רבים מחויבים לשאת נשק למקרה של מתקפות טטרים.[3]
המאורעות
פרוץ המרד
ערך מורחב – מרד חמלניצקי
אחד מקרבנותיהם של בעלי הקרקעות היה אציל זוטר מקומי בשם בוגדן חמלניצקי. בראשית 1647 נגזלו רכושו וארוסתו המיועדת (ולפי דיווח אחד, נרצח בנו בן העשר) על ידי דניאל צ'פלינסקי, כפי הנראה עושה-דברו של המגנאט אלכסנדר קונייצפולסקי. כשנענו ריקם פניותיו של הקוזאק הנגזל לבתי-המשפט, הוא החל לארגן מרד נוסף, שעמד להיות גדול בהרבה מהקודמים.
באביב 1648 הוביל חמלניצקי, שמונה להטמן הסיץ' הזפורוז'י, צבא קוזאקים נגד האיחוד. הוא כרת ברית עם הטטרים, ואלה סיפקו לו 4,000 פרשים בפיקוד טוגאי ביי. באפריל חצה את הדניפר עם צבאו והנחיל לכוחות הכתר שתי תבוסות מוחצות, בנהר הצהוב ב-15 במאי ובקורסון ב-26 בו. הידיעות על ניצחונותיו הציתו התקוממות עממית אדירה בכל הארץ. הקוזאקים והמוני העם טבחו ביהודים, באצילים, בקתולים ובאוניאטים בכל מקום שנפל לידם. הפרעות התפשטו גם לדרום בלארוס של ימינו, וחילות הקוזאקים הגיעו עד לפינסק. הגדה המזרחית של הדניפר, בה הייתה האוכלוסייה אורתודוקסית כמעט כולה ונוכחות האיחוד חלשה, נפלה ללא מאבק של ממש. למחרת קורסון, ביום ראשון של שבועות, 27 במאי 1648, החלה הימלטות המונית של היהודים במחוזות הסמוכים אל הערים המבוצרות, תוך חילול החג.[4] ירמי וישניובייצקי נסוג מאחוזותיו בלובני בערך באותה העת יחד עם צבאו הפרטי ולקח עמו כמה מאות יהודים עם שאר הפליטים; מחנהו אסף עוד בדרך. נתן נטע הנובר, שחיבורו יוון מצולה הוא הכרוניקה הידועה ביותר של האירועים, תיאר את ששמע על הפרעות בגדה המזרחית שנפלה ללא שהות לידי המורדים:
והרבה ק"ק אחורי הנהר ניפור הקרובים אל החלל, כגון ק"ק פריסלאב וק"ק בארשיבוקה וק"ק פראטון וק"ק באריופלין וק"ק לובען וק"ק לאחווץ ואגפיהם, שלא יכלו לברוח, ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם...
— נתן נטע הנובר, יְוֵן מצולה, פרק ד'
כבר ב-1 ביוני נעצר המחנה העיקרי של חמלניצקי בבילה צרקווה וחדל מלהתקדם מערבה. עם זאת, המוני העם בשטחים שנותרו בשליטת האיחוד הוסיפו להתקומם. כמה אָטַמַנים (קצינים) קוזאקים, שהבולט מהם היה מקסים קריבונוס, פנו עם כוחותיהם לתמוך במעשי המרי. ב-10 ביוני 1648 כבש קריבונוס על העיר נמירוב, בה הסתגרה גם אוכלוסייה יהודית גדולה. לפי הנובר וכותבי רשומות אחרים הוא התחזה לכח ידידותי והניף דגלים של צבא הכתר, בעוד שמקורות קוזאקיים מוסרים על השתלטות מבפנים. מיד עם נפילת נמירוב, טבחו הקוזאקים את כל הקתולים והיהודים. הנובר דיווח על 6,000 יהודים שנהרגו, מספר בלתי-סביר המוכחש על ידי היסטוריונים מודרניים אך מספק קנה מידה להרס; מרדכי נדב ציין כי אירועים בסדר הגודל של פינסק, בה נהרגו כנראה כמה תריסרי יהודים בעת שנכבשה, היו אופייניים יותר למאורעות. מעשי טבח דומים נערכו בערים רבות אחרות, כמו פולונאה ובאר. בנמירוב מסרו הכרוניקאים היהודים על סירוב המוני להצעת הטובחים להמיר את הדת לנצרות אורתודוקסית ולהינצל, אם כי במקביל כתב הש"ך ש"רבים הפרו ברית". קבוצה של יהודים שנשבעה אמונים לקוזאקים והתנצרה חילצה עצמה מהעיר כעבור זמן קצר, כשנפלה נמירוב בידי וישניובצקי.[5]
ב-18 ביוני החל קריבונוס במצור על טולצ'ין, והבקיע את חומתה ב-21 בו. למחרת נפלה המצודה. אז הייתה רגיעה של כמה ימים וב-26 ביוני נערך טבח. הנובר ואחרים בני הזמן טענו כי המפקד המקומי, הדוכס יאנוש צֶ'טְווֶרְטינסקי, בגד ביהודים ונתנם בידי הפורעים תוך שהוא מנסה לשווא להציל את חייו. ישראל היילפרין הכריע כי אין ראיות לכך וכפי הנראה ניסה צ'טוורטינסקי לפדות את כל הנצורים באמצעות כופר, אך הקוזאקים הרגו את כולם. הוא סבר כי השמועה נבעה מהיותו של צ'טוורטינסקי בן למשפחה אורתודוקסית אדוקה וכי הקתולים חשדו בו בשל כך.[6] הנובר ציין שגם בעיר זו הוצע ליהודים להתנצר והם דחו זאת ובחרו במוות על קידוש השם; ההיסטוריון יחזקאל פראם דחה את התיאור שלו והעריך כי כמו מרבית "יוון מצולה" – שהוא העתקה ספרותית ברורה מ"צוק העתים" למאיר בן שמואל משברשין (יצא ב-1650), "מגילת עיפה" לשבתי כהן (1651), ו"פתח תשובה" מאת גבריאל בן יהושע שוסבורג (1651), כולם דיווחים מוקדמים יותר על המאורעות – התבסס הנובר על אחר. פראם סבר כי התיאור הוא עיוות של המסופר ב"צוק העתים" על גזירה דומה בגומל שאירעה ממש באותה העת, ב-20 ביוני 1648. מאיר משברשין סיפר כי כמה רבנים המריצו את הקהל שם למסור נפש ולא להמיר דתם, וכולם נטבחו. גם לגבי אירוע זה יש ספיקות; קיים תיעוד על פקודה מאת האטמן בגומל, מרצ'ין נייבבה, להשמיד את כל האוכלוסייה.
בני הזמן, כמו הנובר, נטו לקשר בין גזירות ת"ח-ת"ט למסורת קידוש השם האשכנזית מימי הביניים, ממאורעות כמו גזירות תתנ"ו ב-1096 גזירת בלואיש מ-1171. כ' בסיון, יום נפילת נמירוב, הוא גם יום השנה לבלואיש ונקבע ב-1650 כתענית לזכר מי קרבנות הקוזאקים. עם זאת, לא הייתה בימי המרד חזרה על אירועי התאבדות המונית כמו בצרפת של ימי הצלבנים. ההיסטוריון יעקב כ"ץ נטה לייחס זאת לשחיקה באידאל של קידוש השם במאות שחלפו, אך פראם כתב כי הוא נותר חזק כתמיד. ההבדל בין הפרעות נבע מנסיבות חיצוניות: בניגוד לצלבנים, לרותנים המתקוממים לא הייתה מדיניות מסודרת של המרת דת: הם אכן זיהו את כל מי שלא היה אורתודוקסי כאויב, אבל לא כיוונו להפיץ את אמונתם. אמנם רבים מהיהודים עשו כן, מיזמתם או מאונס, אך הטבלתם לא הייתה מטרה. גם השותפות בין הקוזאקים לטטרים, שכלל לא חפצו לאסלם איש אלא היו מעוניינים בשבויים, שללה כל מימד דתי מוצהר מהפרעות. ישנם דיווחים על יהודים שהתנצרו מרצונם ונהרגו בכל זאת. לכנסייה המזרחית לא הייתה מסורת של מיסיונריות ולא היה קשר ישיר בינה לפורעים. אלה מצדם עסקו בביזה והרג לשמם, באצולה, בקתולים ובאוניאטים ממש כביהודים. פאולוס מחלב שביקר בארץ כמה שנים לאחר מכן סיפר על רצון להשמדת היהודים, לא הבאה תחת כנפי הכנסייה. גם ההמון היהודי הפשוט, שלא היה בקיא בגדרים ההלכתיים של שעת השמד אך היה מודע היטב לעקרון מתוך מסורת ארוכה, תפש את המאורעות כמאבק מעמדי-פוליטי ולא כניסיון להמירו, כפי שעולה בדיווחים רבים הן מהכרוניקות והן מעדויות בפני בתי דין לאחר מעשה. בטולצ'ין, לפי מספר עדויות שניתנו בבית הדין של לבוב ב-6 באוגוסט 1648 כדי להתיר עגונה שבעלה אבד שם, לא הייתה כל קריאה לטבול לנצרות, אלא הרג מזורז. פראם תלה בכל אלה את היעדרן של התאבדויות המוניות.[7]
בספטמבר ספגו צבאות האצילים מפלה כבדה בקרב פילאבצי, ולמעשה לא נותר כל כח משמעותי עד ורשה עצמה. חמלניצקי התקדם עד לבוב וזמושץ'. בלבוב הוצע לתושבי העיר להסגיר את היהודים בתמורה להסרת המצור, אך הם סירבו. כבכל הערים האחרות, נטלו היהודים חלק בהגנתה. בסוף נובמבר, מחשש לניהול מערכה ממושכת בחורף ולאחר שמלך פולין-ליטא החדש הציע לו ויתורים נרחבים, נסוג חמלניצקי לקייב. הלחימה התחדשה בסוף מאי 1649, ונמשכה לסירוגין עוד שנים. מעשי הרג בהיקף גדול נערכו ביהודי אוקראינה וחלקי בלארוס שנפלו בידי המורדים. מספר המתנצרים, שרבים מהם הוחזקו בדתם החדשה גם לאחר כיבוש מקומות מגוריהם על ידי נאמני הכתר, היה גדול דיו עד שב-2 במאי 1650 הורה המלך יאן קז'ימייז' בצו מיוחד לאפשר לכל הרוצה בכך לשוב ליהדות.[5] רבים מאוד נשבו על ידי הטטרים. בקרב היהודים רווחה הסברה כי אלה היו מעוניינים בכל יהודי כדי שייפדה מאוחר יותר בשוקי העבדים על ידי בני הקהילות המקומיות. עם זאת, לעתים קרובות הם רצו רק בעבדים שיניבו מחיר כדאי. אלה כללו נשים צעירות, גברים בגילאי עבודה וילדים. היו מקרים בהם דחו ניסיונות של ההמון הרותני למכור להם את מי שלא נכללו בין אלה. דווח גם כי הפרידו זקנים ועבדים לא-מבוקשים אחרים מהשבויים שתפסו ושרפו אותם חיים כדי שלא יכבידו על השיירות. עם זאת הטטרים לא נטלו חלק במעשי הטבח הידועים כמו טולצ'ין ונמירוב, שהיו מעשה ידיו של קריבונוס. הקוזאקים עצמם לא לקחו עבדים, אלא הרגו את מי שנפל לידיהם. הקהילות היהודיות התגייסו למאמצי הפדיון, שהתמקד בעיקר בשוק הגדול בקושטא. גיוס תרומות נרחב נערך בכל העולם היהודי: מס מיוחד הוטל על ידי ועד ארבע ארצות באזורים שלא נפגעו מהמרד, הקראים בבירה העות'מאנית העלו תרומות, ובעיקר סייעה חברת פדיון שבויים המבוססת של ונציה, ששליחיה הגיעו עד המבורג ואמסטרדם כדי לבקש צדקה לשם כך. בכספים אלה וממונה שלה פדתה קהילת קושטא 1,500 איש עד יולי 1651, בסכום כולל של 150,000 רֵיאָל כסף ספרדי. לאחר מכן פחת הזרם. בסך הכל נקנו כ-2,000 איש שנפלו בשבי ב-1648, חלקם בשווקים מרוחקים כפרס ואלג'יר.[4]
מספר הקורבנות היהודים הוערך בידי בני הזמן, שהתבססו על שמועות ואומדנים, כעצום. שמואל בן נתן פיידל, בספר "טיט היון" מ-1650, מנה 281 קהילות שנחרבו וטען כי שש מאות אלף יהודים נהרגו. הש"ך ב"מגילת עיפה" נקב במאה אלף. מנשה בן ישראל כתב לאוליבר קרומוול כי היו מאה ושמונים אלף. אף במאה ה-20 העריך יצחק שיפר כי שלוש-מאות אלף נהרגו ונשבו בין 1648 ל-1655. המחקר המודרני הפחית מאוד את ההערכות לגבי קורבנות מעשי הטבח: הפרופסור שמואל אטינגר אמד את כלל האוכלוסייה היהודית באוקראינה בשנת 1648 ב-51,325 נפש, בהתבסס על מסמכים מהתקופה;[8] פרופ' שאול שטמפפר נקב ב-40,000, וקבע כי ”לכל היותר 50%, ואולי הרבה פחות” מאלה מתו בעת התפרצות המרד ב-1648. בהתבסס על אומדן דמוגרפי מפורט שביצע, העריך כי מספר היהודים שנהרגו בידי הקוזאקים היה ”בין מינימום של 6,000-7,000 למקסימום של 12,000-14,000.”[9]
סכסוכים נוספים
ב-1654 העניק צאר מוסקובי סוזרניות לחמלניצקי וצבאותיהם פלשו יחד לאיחוד, הן באוקראינה והן בצפון, בבלארוס ובליטא. בראשית אוגוסט 1655 נפלה וילנה לידי הכובש ונערך טבח המוני, אם כי בני הזמן דיווחו שרוב היהודים הספיקו לברוח מבעוד מועד. באוקטובר נלכדה לובלין, שם מוסרות הכרוניקות על כ-2,000 יהודים שמתו, האסון הגדול ביותר של המערכה החדשה. ההיסטוריון דב ויינריב, בהתבסס הן על רשומות פולניות והן על עדויות משו"תים, קבע כי המספר הנכון הוא כנראה כמה מאות.[10] הרוסים נטו גם הם ללקיחת שבויים רבים, וגל חדש של עבדים יהודים הגיע לשווקים ב-1655 וב-1656. שוב החל מאמץ גדול לגייס תרומות לפדיונם.[4]
בקיץ 1655 פלש לרפובליקה אויב החדש, האימפריה השבדית בראשות המלך קרל גוסטב. מלחמה זו הייתה ההרסנית מבין המאבקים שעברו על פולין-ליטא בהפרש ניכר; היא מוערכת עד היום כגרועה ממלחמת העולם השנייה בהיקף הנזק היחסי שנגרם לארץ. במה שנודע בדיעבד כ"מבול השבדי" הוחרבו כליל הנחלות העשירות והמאוכלסות ביותר של פולין גופא. הנסיבות הובילו לרעב גדול באותה שנה. בני הזמן היהודיים דיווחו על הפולשים כאוהדים יחסית אליהם. אף כי הם לא נקטו בפעולות מיוחדות כנגדם למעט הרג אקראי, מתו יהודים רבים יחד עם שאר העם ברעב, במגיפות ובחרב. כך, לדוגמה, רובע קז'ימייז' היהודי בקרקוב נהרס כליל במצור על העיר בספטמבר-אוקטובר 1655 והניצולים נמלטו לבוהמיה ומוראביה.[11]
האיחוד כמעט והתפורר: אצילים רבים האמינו שקרל גוסטב יטיב עמם והחליפו צדדים עם צבאותיהם. המגנאט יאנוש ראדזיוויל נשבע לו אמונים בתמורה להגנה מן הרוסים וניתק את ליטא מן האיחוד. אך הכף הוטתה עקב מעשי הטבח והביזה של השבדים ובעיקר התעוררות הרגש הקתולי עם ההגנה המוצלחת על מנזר יסנה גורה מנובמבר. השלאכטה החלו להתמרמר נגד המלך השבדי, שהזניח את ענייניהם, ורובם חידשו את נאמנותם ליאן קז'ימייז'.[12] המוני העם והאצולה הזוטרה, בראשות ההטמן סטפן צ'רנייצקי, פתחו במלחמת גרילה נגד הכובשים הלותרנים. בסתיו 1656 העריך הצאר כי שבדיה עשויה להתעצם יתר על המידה ועבר לתמוך במלך פולין.
המורדים, שהונעו גם על ידי בגידתו של ראדזיוויל הקלוויניסטי, ניהלו את מה שתפשו כמאבק עבור הכנסייה הקתולית. לותרנים, קלוויניסטים, נאו-אריאנים, אורתודוקסים ויהודים כולם סומנו כאויבים ונחשדו כמשתפי-פעולה עם השבדים. מיליציות עממיות, בלתי-סדירים וכוחות הכתר טבחו בהם לעתים מזומנות. ב-22 בינואר 1656 הפקיע המלך את שרידי קז'ימייז' והעניק את כל הביזה שניתן יהיה לחלץ ממנו לצבא, לאחר שהכריז כי היהודים שיתפו פעולה עם האויב. בפברואר 1656 הרג צ'רנייצקי 600 יהודים, לפי הרשומות, כששחרר את טירת סנדומייז'.[13] שלום בין פולין-ליטא לשבדיה נחתם ב-1660, והלחימה בין האיחוד למוסקובי התחדשה. היא נמשכה בקנה-מידה מצומצם יחסית עד חתימת הסכם אנדרוסובו ב-1667, שהביא שלווה לממלכה לראשונה מזה 19 שנים. הקהילות בליטא שילמו סכום גדול כדי לכלול בחוזה סעיף שאפשר לכל השבויים היהודים ברוסיה, למעט מומרים ונשים שנישאו שם, לשוב הביתה.[4]
ההיסטוריון ברנרד דב ויינריב כתב כי לפי הרשומות לגבי גודל הקהילות היהודיות בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-17, שמצביעות יחד עם נתונים נוספים על כך שרבים שרדו על ידי המרת דת או הגירה, "הערכה סבירה" לגבי כלל היהודים שנהרגו – הן בחרב, מידי כל הצדדים, והן במגיפות ורעב – בתקופה הסוערת שעברה על פולין מ-1648 ועד ל-1667 תהיה ”בין ארבעים לחמישים אלף, למרות שהיסטוריונים נוקבים באומדנים מוגזמים הגדולים בהרבה. מספר זה גבוה דיו, וכולל בין חמישית לרבע מהאוכלוסייה היהודית בפולין-ליטא ערב המרד.”[14]
בעקבות הגזירות
האנדרלמוסיה ששררה בפולין בעקבות הגזירות, הביאה את מנהיגי הקהילות ורבניהם לפעולות רבות לרווחת הפליטים, הן בעזרה חומרית והן בדיונים הלכתיים להתרת נישואין לנשים עגונות שבעליהן אבדו. בעיית העגונות הגיעה לבתי-דין רחוקים בקהילות בהן שהו שבויות שנפדו ורצו להינשא מחדש. בקהיר, במקרה שהובא בשו"ת "דברי נעם", קבוצת נשים כזו שיגרה שליח לפולין שחזר עם גטין מכל בעליהם. הדיינים חשדו וקבעו שמדובר בזיוף.[15]
בני הדור התלבטו בשאלת הסיבה לגזירות, אם הייתה זו שפיכת דם נקיים עבור חטאי בית ישראל או עונש משמים. רבים אימצו את הקביעה הראשונה, אך קונטרסים שיצאו באירופה תלו את האשמה בעוונות יהודי פולין: הלוואה בריבית, הפצת ספרות קבלה עממית להמון, גידול חזירים עבור הגויים, הפקרות ועוד. ההימלטות ההמונית מערבה הביאה גם לצמיחתה מחדש של האימפריה הרומית הקדושה כמרכז תורה חשוב, אחרי שנים בהן עמדה בצלה של שכנתה ממזרח.[16] חוקרים בעבר הרבו להעלות את הפרעות כזרז לעליית השבתאות; גם שרה, אשתו של שבתאי צבי, התייתמה בהן. אף כי קביעה זו איבדה מתוקפה עם הזמן, ישראל היילפרין סבר שהמאמץ לגייס תרומות לפדיון שבויים ברחבי היבשת החיש ידיעות זוועה על המאורעות לכל הגולה ואכן שיחק בכך תפקיד כלשהו.[4]
לזכר האבל הכבד גזרו הרבנים איסורים על שמחות ותלבושות מפוארות. נאסר ללבוש בגדי משי וקטיפה למשך שלוש שנים; נאסר על הנשים להתקשט בשרשראות זהב ובמרגליות במשך שלוש שנים; ונאסר לשורר בכלי זמר בשמחות למשך שנה, למעט שעת החופה. והרשות ניתנה ביד מנהיגי כל קהילה להאריך את תוקף האיסורים למשך שנים נוספות.
בפברואר 1650 התאסף וועד ארבע הארצות בלובלין. שם נקבע יום כ' בסיוון, יום גזירת בלואיש ב-1177 והיום בו נפלה נמירוב, כתענית ציבור לזכר כלל המתים בת"ח-ת"ט. התחברו קינות ותפילות מיוחדות לאומרן ביום זה. הרב יום-טוב ליפמן הלר תיקן אז את קינת "אלה אזכרה בדמעות שליש" עבור הנספים. כן חוברו גם נוסחים שונים של תפלות אל מלא רחמים, לאמרן בכ' סיוון, ביום הכיפורים, בשבת שלפני חג השבועות ובשבת חזון.
על אף אי-הדיוקים הרבים שבו, התקבע יוון מצולה בזיכרון ההיסטורי בשל איכות הכתיבה של הנובר; הוא יצא ביותר מעשרים מהדורות בכמה שפות, ונותר מקור עיקרי עד למאה ה-20. גזירות ת"ח ת"ט נזכרות בכמה יצירות ספרותיות בעברית. המוכרות שבהן: "העבד" מאת יצחק בשביס זינגר, "קידוש השם" מאת שלום אש, "עיר ומלואה" מאת ש"י עגנון, הבלדה "בת הרב" מאת שאול טשרניחובסקי, וביצירות נוספות כגון "בימי חמלניצקי: ציורים היסטוריים" מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (קרקוב: מוריה, תרס"ז).
ראו גם
לקריאה נוספת
- נתן נטע הנובר, יְוֵן מצולה (ראו פרק ד')
- רבי שבתי כהן, מגילת עיפה
- מיכאל הנדל, גזרות ת"ח ת"ט, ירושלים: קריית ספר ('כתבי מקורות לתולדות ישראל'), תש"י.
- טוביה פרידמן (עורך), שואת יהודי אוקראינה בתקופת הצורר חמלניצקי בשנים ת"ח–ת"ט (1648–1649): אוסף דוקומנטרי, חיפה: המכון לדוקומנטציה, 1983.
- יוסף גולדשטיין, שנאת ישראל בפולין וברוסיה, בתוך: שנאת ישראל ואנטישמיות, יחידה 7, האוניברסיטה הפתוחה, 1987, עמ' 124-120.
קישורים חיצוניים
- רשימת מאמרים על גזרות ת"ח–ת"ט באתר רמב"י
- יואל רבא, גזרות ת"ח–ת"ט: ההתרחשות ומשמעותה
- Adam Teller. Literary Responses to the Events of 1648-1649 and the Creation of a Polish-Jewish Consciousness.
- Adam Teller, Jewish Women in the Wake of the Chmielnicki Uprising: Gzeires Tah-Tat as a Gendered Experience.
- גזרות ת"ח–ת"ט, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
Playing with Numbers: Jewish Population Losses during the Khmelnytsky Uprising (חלק ראשון), בביצוע שאול שטמפפר, סרטון באתר יוטיוב- Playing with Numbers: Jewish Population Losses during the Khmelnytsky Uprising (חלק שני), בביצוע שאול שטמפפר, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ Benjamin Nathans, Gabriella Safran (עורכים). Culture Front: Representing Jews in Eastern Europe. University of Pennsylvania Press (2007). ISBN 9780812240559. עמ' 36.
- ^ Subtelny, Orest. Ukraine - A History. University of Toronto Press (2000). ISBN 9780802083906. עמ' 123-124.
- ^ שאול שטמפפר, חלקם של היהודים בקולוניזציה של אוקראינה (1569—1648). עמ' 112 וכו'. למקורות מצוטטים מספרות השו"ת: שאלה מג בתשובות מהר"ם מלובלין, על אודות יהודי שהרג אחר בעת מטווח בחצרו; ושאלה קלז על יהודי בשם ברכה, שנפל במלחמה לצד קוזאקים.
- ^ 1 2 3 4 5 ישראל היילפרין, שבייה ופדות בגזירות אוקריינה וליטא שמשנת ת"ח ועד שנת ת"ך. (להלן :היילפרין).
- ^ 1 2 מרדכי נדב, למשמעותה של שבועת אמונים של יהודים לקוזאקים בגזירת ת"ח בנמירוב.
- ^ היילפרין, עמ' 24-25.
- ^ יחזקאל פראם, בין תתנ"ו לת"ח—ת"ט — עיון מחדש; יחזקאל פראם, Creating a Tale of Martyrdom in Tulczyn, 1648. התפרסם בתוך: Jewish History and Jewish Memory, UPNE, 1998. עמ' 89-112.; על פקודת נייבבה, ראה: ויינריב, עמ' 188.
- ^ אטינגר, שמואל. בין פולין לרוסיה. מוסד ביאליק (1995). ISBN 9789652270931. עמ' 124.
- ^ שטמפפר, שאול. ?What Actually Happened to the Jews of Ukraine in 1648. Jewish History, מאי 2003, עמ' 207-227. הציטוט הראשון מהמבוא, השני מעמ' 223, הערה 5.
- ^ ויינריב, עמ' 195. ראה שתי עדויות בשו"ת "צמח צדק" למנחם מנדל קרוכמל: סימנים קג וקיג.
- ^ ויינריב, עמ' 185-191.
- ^ Robert I. Frost, After the Deluge: Poland-Lithuania and the Second Northern War, 1655-1660. Cambridge University Press, 2004. עמ' 54.; Daniel Stone, The Polish-Lithuanian State, 1386-1795: Volume 4, University of Washington Press, 2001. עמ' 168.
- ^ Weinryb, Bernard Dov. The Jews of Poland: A Social and Economic History of the Jewish Community in Poland from 1100 to 1800. Jewish Publication Society (1973). ISBN 9780827600164. עמ' 185-197, 317-318. (להלן: ויינריב). Institute of Polish-Jewish Studies, Polin, כרך 10. עמ' 117-122.
- ^ ויינריב, עמ' 197.
- ^ מרדכי בן יהודה הלוי, ספר דרכי נעם, ויניציאה תנ"ז. אבן העזר, שאלה ה'.
- ^ משה רוסמן, דימויו של בית ישראל בפולין כמרכז תורה אחרי גזירות ת"ח–ת"ט.