צנזורה בישראל

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: קצת בעייתי שערך על צנזורה בישראל מסתמך בעיקר על מקורות באנגלית, כשיש בוודאי מקורות רבים בעברית.

בישראל מתקיימת צנזורה בתחומים אחדים, מכוח חוקים המסדירים זאת בכל אחד מתחומים אלה. מושתתת על חקיקה מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), החלות על אמצעי התקשורת בישראל, עיתונים זרים ושירותי תקשורת מישראל או דרך ישראל.

גופי הצנזורה בישראל

• המועצה לביקורת סרטים ומחזות: גוף ציבורי הפועל מטעם משרד הפנים ובסמכותו לפסול לצפייה סרטי קולנוע, בשלמותם או בחלקם, או להגבילם לצפייה לבני גילים מסוימים ומעלה, כשיש בהם חומר אלימות קיצונית, פורנוגרפיה או פגיעה ברגשות הציבור. המועצה הוקמה מכוחם של שני חיקוקים מנדטוריים, פקודת סרטי הראינוע ופקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), שנקבעו בשנת 1927. בעבר חלו סמכויות המועצה גם על מחזות תיאטרון, אך מאז 1991 הן חלות על סרטי קולנוע בלבד. רק קומץ סרטים או הצגות נאסרו לגמרי. המועצה מספקת שלושה דירוגים לכל סרט: מוגבל לצפייה מגיל 14 ומעלה בלבד, מוגבל לצפייה מגיל 16 ומעלה בלבד, ומוגבל לצפייה מגיל 18 ומעלה בלבד.
• המועצה לשידורי כבלים ולוויין: מועצה שתפקידה להסדיר את השידורים בערוצי התקשורת האלקטרוניים מבחינת הפקתם, תוכנם ומסריהם ובין היתר סמכויות להתיר או לפסול שידורים.
• הצנזורה הצבאית: פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות בשילוב עם הסכם מרצון עם "ועדת העורכים". בראשה עומד הצנזור הצבאי הראשי. תפקידה למנוע פגיעה בביטחון המדינה וחשיפת סודות צבאיים, על ידי שמירה על חשאיותם של שירותי הביטחון והמודיעין ומניעת דליפת ידיעות על אמצעי לחימה ועל מבצעים ופעולות. התקנות אינן מחייבות הגשת כל המאמרים לצנזורה לפני פרסום, אלא רק את אלה שנמצאים ברשימה ידועה של נושאים רגישים, כגון ביטחון ויחסי חוץ, או נשק גרעיני בישראל. כישלון בכך עלול לגרום לפיטורים של הכתב או, במקרה של עיתונאים זרים, להיות מנוע מלפעול במדינה. "לא תהיה צנזורה בנושאים פוליטיים, על הבעות דעה או הערכות, אלא אם כן הם רומזים על מידע מסווג."
  • ועדת העורכים: ועדה המורכבת מעורכי העיתונים, הפועלת במסגרת הסדר עם הצנזורה, ומקבלת תדרוכים יזומים מגורמי הביטחון, עם בקשות להימנע מפרסום נושאים שאין לצנזורה אפשרות לאכוף את אי פרסומם.
  • ועדת השלושה: וועדה המוסמכת לקבוע בערעורים על החלטות הצנזורה הצבאית.
• בתי המשפט: בית משפט בישראל יכול להוציא לבקשת המשטרה צו איסור פרסום, זהו צו אשר אוסר פרסומו של מידע ספציפי, בנימוק שפרסום זה עלול לפגוע בחקירה שעורכת המשטרה. עיתונים מרבים להיאבק נגד צווים אלה, ופעמים רבות מסתיים מאבק כזה בהסרת הצו ובפרסום המידע.
• גוף לא רשמי הוא העורכים בתחנות הרדיו, שאסרו לעיתים השמעתם של פזמונים, בנימוק של פגיעה ברגשות המאזינים ובנימוקים נוספים.
• צנזורה על הפלסטינים: לפני הסכמי אוסלו ונסיגת ישראל מהשטחים בשנת 1994, משטרת ישראל והממשלה שלטו בחלק גדול מהשטחים הפלסטיניים וישראל צנזרה את הספרים והמידע שפלסטינים היו יכולים לקרוא ולהפיק. עד 1991 נאסרו כ-10,000 ספרים, נאסרו מכונות פקס ומספר קווי טלפון נותקו. בנוסף, אסור היה לפרסם כל דבר עם תוכן שנחשב כ"בעל משמעות פוליטית" בגדה המערבית, בשטח הפלסטיני, ופרסומים ערביים "הופסקו לחלוטין". לאחר הקמת הרשות הפלסטינית אין אכיפה של חוקי צנזורה מטעם ממשלת ישראל בשטחי הרשות.

בנוסף לכל אלה קובע סעיף 214 לחוק העונשין:

”(א) העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים:

(1) מפרסם פרסום תועבה או מכינו לצורכי פרסום;

(2) מציג, מארגן או מפיק הצגת תועבה –

(א) במקום ציבורי;

(ב) במקום שאינו ציבורי – אלא אם כן הוא מקום המשמש למגורים או המשמש חבר בני אדם שהחברות בו היא למי שמלאו לו שמונה עשרה שנים ולתקופה רצופה.”

צנזורה של העיתונות

דו"ח של עיתונאים ללא גבולות משנת 2007 על ישראל קבע: "עיתונאי המדינה נהנים מחופש שלא נמצא במקומות אחרים באזור, אך אף על פי ש-2006 הייתה אחת השנים הבטוחות ביותר עבורם מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, נותרו בעיות רבות", בעיקר הכוונה לסיכונים הפיזיים שעומדים בפני כתבים המכסים את אזורי הסכסוך בין ישראל, הפלסטינים וחזבאללה בלבנון.

כל עיתונאי העובד בישראל נדרש להיות מוסמך לכך על ידי לשכת העיתונות הממשלתית. רוב האישוריים הם פורמליים, אם כי המשרד רשאי לדחות בקשות על בסיס שיקולים פוליטיים או ביטחוניים.

בעקבות המשבר הדיפלומטי בקטר בשנת 2017, נקטה ישראל בצעדים לאסור את אל ג'זירה הקטרית מלפעול בישראל תוך סגירת הסניף שלה בירושלים, ביטול כרטיסי העיתונות ובקשה מספקיות הכבלים והלוויין שלא לשדר את אל ג'זירה. שר הביטחון, אביגדור ליברמן, תיאר כמה מדיווחי אל-ג'זירה כתעמולה "נוסח גרמניה הנאצית". לא היה ברור אם הצעדים מכסים את אל ג'זירה האנגלית, הנחשבת פחות נוקשה ביחסה לישראל.

נכון לשנת 2020 ישראל מדורגת במקום 88 במדד חופש העיתונות העולמי.

בסוף שנות השבעים, פעילי שלום ישראלים המשתייכים למפלגת שלי, מפלגת שמאל קטנה שהחזיקה אז בשני מושבים בכנסת, חילקו מכתבי לילה רבים בתיבות הדואר של בתים בתל אביב. העלונים כללו עדויות של עד ראייה על הפרות חמורות של זכויות אדם שביצעו חיילי צה"ל בשטחים, שפרסומם נאסר על ידי הצנזורה הצבאית. העלונים לא היו חתומים ובאותה עת המפלגה הכחישה כל קשר אליהם. רק שנים רבות לאחר מכן הודה אורי אבנרי, באותה עת חבר כנסת מטעם שלי, כי חיבר את העלונים וארגן את חלוקתם, וקבע כי מעשה זה מוצדק מכיוון שהצנזורה ניצלה את כוחה כדי למנוע מידע מהציבור.

צנזורה של העיתונות הפלסטינית

ארגון "עיתונאים ללא גבולות" העלו דאגה רצינית ביחס לעיתונאים בישראל, ובמיוחד עיתונאים פלסטינים. הסעיף הנוכחי שלהם בנושא ישראל קובע: "... עיתונאים נחשפים לעוינות גלויה מצד חברי הממשלה. קמפיינים למריחה נערכו כנגד כלי תקשורת ועיתונאים על ידי פוליטיקאים בעזרת מפלגתם ותומכיהם, וחשפו אותם היעדים להטרדות ולהודעות אנונימיות וכפו עליהם הגנה אישית. ... צבא ההגנה לישראל מפר לעיתים קרובות את זכויותיהם של עיתונאים פלסטינים, במיוחד כאשר הם מכסים הפגנות או עימותים בגדה המערבית או ברצועת עזה." כך לטענת עיתונאים ללא גבולות.

בנוגע לשטחי הרשות, הם כותבים כי "הרשויות הישראליות סגרו גם כמה כלי תקשורת פלסטינים בגין הסתה לכאורה לאלימות."

צנזורה צבאית

בכוחה של הצנזורה הצבאית למנוע פרסום של ידיעות מסוימות. כללי הצנזורה נוגעים במידה רבה לנושאים צבאיים כגון אי דיווח אם טיל פגע או החטיא את מטרתו, תנועות כוחות עוד, אך היא גם מוסמכת לשלוט במידע אודות תעשיית הנפט ואספקת המים. עיתונאים העוקפים את הצנזורה הצבאית או מפרסמים דברים שצונזרו עשויים להיות נתונים לדין פלילי ולמאסר; לצנזור הצבאי יש גם סמכות לסגור עיתונים. עם זאת, לעיתים רחוקות נעשה שימוש באמצעים קיצוניים שכאלה. מקרה בולט אחד בו נסגר עיתון באופן זמני היה במקרה של פרשת קו 300 שם בסופו של דבר התגלה כי הצנזורה שימשה את השב"כ כדי לכסות על עוולות פנימיות בסוכנות והובילה לאחת השערוריות הציבוריות הגדולות ביותר בשנות השמונים. בעקבות האירוע הפסיקו שני העיתונים העיקריים, "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" להשתתף בוועדת העורכים.

בשנת 1996 הושג הסכם חדש וועד העורכים חזר לפעול. ההסכם החדש אפשר לצנזורה צבאית לפעול רק במאמרים המזיקים לביטחון הלאומי ואפשר לבית המשפט העליון לבטל את ההחלטות הצבאיות.

על פי המידע שנמסר על ידי הצנזורה הצבאית בתגובה לבקשת חופש המידע, הצנזור אסר בשנת 2017 על פרסום 271 מאמרים ושינה לחלוטין או חלקית 21% מהמאמרים שהוגשו לידיו.

בשנת 2018, הצנזורה אסרה על פרסום 363 כתבות חדשות, ושינתה באופן חלקי או מלא 2,712 ידיעות שהוגשו לה לבדיקה מוקדמת.

אחת הדרכים הנפוצות ביותר לתקשורת הישראלית לעקוף את כללי הצנזורה היא הדלפת דיווחים למקורות חדשותיים זרים, שמכוח הימצאותם מחוץ לישראל אינם כפופים לצנזורה ישראלית. לאחר פרסום התקשורת הישראלית יכולה פשוט לצטט את הסיפור.

חוקים ישראליים מוקיעים דברי שנאה ו"הבעת תמיכה בארגונים בלתי חוקיים או טרוריסטים". כך למשך לא ניתן לפרסם כל "פרסום העלול לפגוע בגסות באמונתם הדתית או ברגשותיהם של אחרים".

בנוסף לצנזורה התקשורתית, בתי הקולנוע בישראל כפופים לתקנות בנוגע להצגת פורנוגרפיה ותחנות טלוויזיה עומדות בפני מגבלות על שידור מוקדם של תוכניות שאינן מתאימות לילדים.

אירועים בולטים

• בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 פורסמו שני סיפורים בדיוניים שעקפו את הצנזורה. הראשון היה על "רודולף טייכמן", וסיפר את סיפור חטיפתו של אייכמן. המגזין "העולם הזה" של אורי אבנרי פרסם סיפור על פרשת לבון.
• מרדכי ואנונו שריצה 18 שנות מאסר בגין בגידה וריגול שוחרר בשנת 2004, אך עדיין הוטלו עליו מגבלות דיבור ותנועה. כתב ה-BBC שראיין אותו נאסר מלפעול במדינה לאחר שפרסם עמו ראיון מבלי למסור אותו תחילה לצנזורה.
• בשנת 2009, ישראל אסרה על שימוש במילה נכבה בבתי ספר וספרי לימוד ערביים. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נימק את האיסור בכך שהמונח הוא "תעמולה נגד ישראל".
• מותו של בן זיגייר בשנת 2010, אזרח אוסטרלי-ישראלי שגויס על פי החשד על ידי המוסד, צונזר עד שתקשורת החדשות באוסטרליה דיווחה על הסיפור בתחילת 2013.
• בתחילת 2016 כתבה הצנזורה הצבאית לפחות ל-30 בלוגרים ישראלים ובעלי עמודי פייסבוק, בדרישה כי כל פרסום עם תוכן צבאי או ביטחוני יוגש לבדיקה לפני פרסומו. כאשר לכל בקשה של הצנזורה הצבאית יש תוקף של חוק.

סרטים אסורים

ישראל אסרה על כל הסרטים שהופקו בגרמניה בשנים 1956 ועד שנת 1967.

• 1957: הסרט האמריקאי "הנערה בקרמלין" נאסר להקרנה מכיוון שעשוי היה לפגוע ביחסים הדיפלומטיים של ישראל עם מוסקבה.
• 1957: "שער סין" נאסר בישראל בגין התמסרות לאכזריות יתר. ועדת הצנזורה הישראלית לסרטים ציינה כי הסרט תיאר חיילים סינים ורוסים כ"מפלצות".
• 1965: גולדפינגר הוקרן במשך שישה שבועות לפני שנחשף עברו הנאצי של גרט פרוב, שגילם את הנבל, אף על פי שעזב את המפלגה בשנת 1937. עם זאת האיסור בוטל ברגע שמשפחה יהודית הודתה לו בפומבי על שהסתיר שני יהודים גרמנים מהגסטפו במהלך מלחמת העולם השנייה.
• 1973: "היטלר: עשרת הימים האחרונים" נאסר על ידי ועדת הצנזורה כי היטלר בגילומו של אלק גינס מוצג באור אנושי מדי.
• 1988: הפיתוי האחרון של ישו בבימויו של מרטין סקורסזה נאסר להקרנה בטענה שהוא עלול לפגוע ברגשותיהם של המאמינים הנוצרים בארץ הקודש. בית המשפט העליון ביטל אחר כך את ההחלטה.
• 2002: ג'נין, ג'נין נאסר להקרנה על ידי מועצת דירוג הסרטים בישראל מתוך הנחה שהסרט עלול לפגוע ברגשות ציבור. בית המשפט העליון ביטל אחר כך את ההחלטה.

ראו גם

• זכויות האדם בישראל
• אמצעי התקשורת בישראל
• בג"ץ חברת סטיישן פילם בע"מ נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות
• צנזורה על השמעת שירים בישראל
• צנזורה על ספרים עבריים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צנזורה בישראל בוויקישיתוף

• יחיאל לימור והלל נוסק, ‏"הצנזורה של 'היד הנעלמה'", קשר 29, אביב 2001, עמודים 98–110
• אלי אשד, עוז יעוז נגד העיתונאים, בפורום ארץ הצבי, 26 באוקטובר 2003
• גל מור, הצנזורה הצבאית: לסנן תכנים בפורומים, באתר ynet, 24 ביולי 2006
• אורי בלאו, חבורת סוד מוחלט בהחלט, באתר הארץ, 18 במרץ 2008
• לירון משה, יזהר אשדות לא לבד: שירים ישראליים נוספים שצונזרו, באתר nana10‏, 18 באוקטובר 2012
• נדב מנוחין‏, 70 שנות צנזורה: הלהיטים הישראלים הגדולים שהשמעתם נפסלה, באתר וואלה!‏, 15 באפריל 2018