ועדת השלושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"ועדת השלושה" היא מנגנון הערעורים של הסדר ועדת העורכים. בוועדה חברים שלושה אישים, נציג צה"ל, נציג ועדת העורכים ונציג הציבור אשר ממונה ליו"ר הוועדה. הוועדה מכריעה בדבר פרסומם או צנזורם של חומרים בעלי אופי ביטחוני.

הוועדה הפסיקה את פעילותה בספטמבר 2015, לאחר מות מי שעמד בראשה, השופט מישאל חשין[1].

הסיבות להקמתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הקמת המדינה ירשה מדינת ישראל תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות, שנחקקה בשנת 1945 ואת סמכויות הצנזורה הנרחבות שהקנו לה, אשר עיקרה הוא מניעת פרסום אשר עלול לפגוע בביטחון המדינה. תפיסת התקשורת ככלי עוצמתי מחד, אך מגויס לטובת עתיד האומה והערך הלאומיים מאידך, גרמו לכך שבידי הממשלה היה את הכוח לפסול פרסומים אשר לא נראו בעיניה כאחראיים. הקמתה של ועדת העורכים סימנה את תחילת המפנה. ממשלת ישראל הבינה כי היא לא יכולה לצנזר ככל העולה על רוחה. לשם כך הוקמה ועדת העורכים, אשר מהווה כלי חשוב לוויסות העוצמה שבין חשיפה תקשורתית ובין ביטחון מידע ושמירה על האינטרס הלאומי.[2]


אך עדיין כוח רב נותר בידי הממשל, אשר שיתף את המידע בוועדת העורכים, אך עדיין שמר לעצמו את הזכות למנוע כל פרסום אפשרי, המהווה לטענת הממשל סכנה או חשש לביטחון המדינה. על כן, ב-1949, כשנה לאחר הקמת הוועדה, הובן הצורך לגוף ערעור, אשר דרכו ניתן לדון על החלטות הצנזורה. לשם כך קמה ועדת השלושה. בוועדה יושבים נציג צבא הגנה לישראל, נציג העיתונות, ונציג הציבור, שמכהן כיושב ראש הוועדה.

השתלשלות וועדת השלושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהוועדה פוסעת על המתח הקבוע שבין פרסום גלוי וחופשי ובין סגירות והגנה, בין קולוקטביזם לאינדבדואליזם, הוועדה עברה שינויים מהותיים וחשובים לאורך השנים, וניתן לראות בה כמיקרו קוסמוס, את השינוי שעוברת החברה הישראלית.[3] כאמור עם הקמתה של הוועדה ב-1949 הוועדה משמשת כגוף מייעץ בלבד. מי שמכריע בסופו של דבר האם לצנזר או לפרסם מידע הוא הרמטכ"ל. אך העיתונאים התלוננו על כך שהוועדה כגוף מייעץ בלבד מוציאה את כל מטרת הוועדה, ומשאירה את כל הכוח אצל הגוף הצבאי. על כן בשנת 1951 השתנה התקנון כך שהוועדה מחליטה בפועל, כאשר הרמטכ"ל מחויב לאמץ את החלטות ועדת השלושה, אם היא התקבלה פה אחד על ידי שלושת הנציגים. בנוסף הוחלט כי סמכויות הענישה שהיו עד שנה זו בידיהם של הצנזורה בלבד, אך כעת הצנזורה התחייבה להימנע מלהפעיל את הסנקציות העומדות לרשותה מתוקף חוק. סמכויות הענישה הועברו בהסכם זה לוועדת השלושה. בשנת 1966 הורחב ההסכם ונקבע כי הרמטכ"ל אינו יכול להחמיר את ענישת ועדת השלושה, מעבר להמלצת המיעוט. אך נציגות העיתונות חשה כי אין בכך די, וגופי הצנזורה שולטים בוועדה בפועל ועל כן בשנת 1990 נקבע כי שופט יחליף את הרמטכ"ל כערכאת ערעור על החלטות ועדת השלושה. בכך נסללה הדרך לאפשר לגופי תקשורת שאינם מסכימים עם החלטת ועדת השלושה והצנזורה הצבאית, לפנות לבג"ץ לצורך בחינת חוסר הפרסום.[4]


תפקידה וחשיבותה של ועדת השלושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידה של ועדת השלושה הוא לגשר על הפער בין חשיפת המידע החשוב לטובת הציבור, תוך שמירה על מידע שחשוב שלא יוודע לאויב. הוועדה נדרשת ללכת על גשר צר בין הרצון לאפשר עיתונות חופשית וחוקרת, כפי העולה מערכים כזכות הציבור לדעת וחופש העיתונות החשובים במדינה דמוקרטית, לעומת שמירה על ביטחון הציבור, והגנה על סודות המדינה. על חשיבותה של המדינה ניתן ללמוד מדבריו של ראש המוסד צבי זמיר: "התקשורת אינה הגוף היחידי המבקר את מערכות הביטחון, צריכה להיות מערכת מבקרת, מערכת בוחנת, אולם בין ביקורת שיש על המערכות האלה על ידי גופי שלטון או גופים ציבוריים לבין חשיפה לאור השמש המרחק הוא גדול מאד".[5]

לאורך השנים נכתבו על הוועדה מאמרים רבים הבוחנים את תקפודה וחשיבותה. רבים רואים בוועדת השלושה את אחת מנקודות הציון החשובות ביותר במערכת היחסים שבין חופש המידע וביטחון המידע.[6] אחרים רואים בוועדה את פריצה הדרך המשפטית להצליח לצנזר ולהגביל מידע, מתוך ההגדרה כי מדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה תמידי, ועל כן גם בשעת שיגרה, מעבר על המלצות ועדת השלושה היא עבירה על החוק.[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שוקי טאוסיג, האדם השלישי הקפאת פעולתה של ועדת השלושה מעכבת בירור עתירה של "הארץ" בפרשה מצונזרת, באתר העין השביעית, 10 במאי 2016
  2. ^ גרשון הכהן, מה לאומי בביטחון הלאומי?, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, בסדרת אוניברסיטה משודרת, תל אביב, 2014, עמודים 31-59.
  3. ^ הלל נוסק ויחיאל לימור "הצנזורה הצבאית בישראל: פשרה זמנית מתמשכת בין ערכים מתנגשים", בתוך: קשר 17: 1995, עמודים 45-62.
  4. ^ אבנר (וולטר) בר-און, הסיפורים שלא סופרו - יומנו של הצנזור הראשי, ספרי ידיעות אחרונות/הוצאת עידנים, ירושלים, 1981, עמודים 31-114.
  5. ^ צבי זמיר, בעיניים פקוחות: ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה?, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר,תל- אביב, 2011, עמודים 41-42.
  6. ^ אורן טוקטלי, "מרכיבים מבניים במפת התקשורת בישראל". מדיניות התקשורת בישראל. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמודים 206-225.
  7. ^ משה נגבי, חופש העיתונות בישראל, ערכים בראי המשפט. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995, עמודים 37-20.