קשר העשרים ביולי

"מאורת הזאב" זמן קצר לאחר הפיצוץ

קשר העשרים ביולי היה ניסיון של חבורת קציני ורמאכט וגורמים נוספים להפיל את המשטר הנאצי בגרמניה, ולהתנקש בחיי אדולף היטלר ב־20 ביולי 1944. הקשר נכשל, לאחר שתיק ובו פצצה שהונחה בסמוך להיטלר הוזז מעט. כתוצאה מכך נהרגו אחרים, אך היטלר נפצע קלות.

על רבים מהמעורבים בקשר, בהם מנהיגו - גראף קלאוס שנק פון שטאופנברג, נגזרה הוצאה להורג. הקשר היה האחרון מבין 15 ניסיונות ידועים להפלת המשטר הנאצי, שנעשו על ידי גרמנים שהתנגדו למשטר הנאצי.

רקע היסטורי

ורנר פון האפטן

מאז עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה נהגו תוכניות להפלתו מהשלטון. חלק ניכר מתוכניות אלו יזמו קצינים בכירים, שהתנהגותו של היטלר לא הייתה לרוחם: השינויים שערך במטה הכללי, הדחתם של הגנרלים בלומברג ופריטש באמצעות סיבוכם בשערוריות מין מפוברקות - והצבת קצינים הנאמנים לו במקומם, ושבועת הנאמנות שחויבו כל חיילי הוורמאכט להישבע לו באופן אישי, גרמו לרבים מן הקצינים להרהר בניסיונות להדחתו.

כבר בימי ועידת מינכן ב-1938, כשריחפה סכנת מלחמה עם בריטניה וצרפת, בשל דרישת היטלר לצרף לרייך את חבל הסודטים - מלחמה שאז נראתה כחסרת סיכוי לצבא הגרמני - תכננו גנרלים גרמנים לעצור את היטלר ולהכריז עליו כלא שפוי, כשייתן לצבא הגרמני פקודה לתקוף. בגידת הבריטים והצרפתים בעם הצ'כי בוועידת מינכן, לצד הצלחתו המפתיעה של היטלר להשתלט על חבל הסודטים ללא קרב, הוציאו את הרוח ממפרשי הקושרים.

כיוון שהמוטיבציה שפיעמה בחלק ניכר מאותם קצינים אשר תמכו בקשר - לא נשענה דווקא על אי מוסריותו של המשטר הנאצי, אלא בשל חששם מהרפתקנותו של היטלר, התקופה שבין ועידת מינכן לפלישה לברית המועצות לא התאימה לביצוע הקשר המתוכנן. אולם עם הפלישה לברית המועצות, כשהסתבר עומק התסבוכת שזו יצרה, חודשה פעילות הקושרים ביתר מרץ. ניסיון ראשון של קבוצת קושרים לעצור את היטלר ו"להעמידו למשפט" נעשה כבר ב-1941 על ידי הגנרל הנינג פון טרסקו ושלישו פביאן פון שלברנדורף, בעת ביקור היטלר במפקדת "ארמיות המרכז" בחזית הרוסית. הביקור הזה נדחה כמה פעמים, ומשהגיע היטלר - הוא היה מוקף במשמר של אנשי אס אס, מה שמנע כל אפשרות להתקרב אליו על מנת לעוצרו.

רוב ראשי הקשר התנגדו להיטלר לא רק בשל ניהול המלחמה הפושע והחובבני, אלא מתוך זעזוע כן מפשעי המלחמה של המשטר הנאצי, מרצח היהודים, האזרחים הסובייטים והפולנים וכן ההתעללות בשבויי המלחמה. באוגוסט 1942, למשל, אמר קולונל פון שטאופנברג כי רצח היהודים מוכיח כי היטלר שיקר כאשר אמר כי בכוונתו ליצור סדר חדש באירופה, ולפיכך "המלחמה הזאת היא מפלצתית". ד"ר קארל גרדלר, המנהיג האזרחי של הקשר, כתב ב-1943 כי אין לחכות לתבוסת גרמניה, משום ש"הרגע הפסיכולוגי הנכון" להפיכה כבר הגיע עקב רצח של מאות אלפי גברים, נשים וילדים בשטחים הכבושים. יתר על כן, ב"פנייה לצבא הגרמני" שהקושרים הכינו לקראת 'קשר ה-20 ביולי' 1944, כתוב במפורש כי הם מתכוונים לפעול, מעל הכל, בשל "הפשעים המתחוללים מאחורי גבם של החיילים". בנוסף, ב"הוראות למפקדי האזורים הצבאיים" - מסמך שייעד שטאופנברג ליחידות הצבא בזמן הקשר, ישנה הוראה מפורשת להשתלט על מחנות הריכוז ולהפסיק את פעולתם.

ב-1943 הצליח טרסקו להחדיר פצצת זמן למטוסו של היטלר כשזה חזר מביקור בחזית, אך היא לא התפוצצה עקב כשל טכני.

מחדלים אלה העבירו את מרכז הכובד של הקשר אל קבוצת גנרלים שישבו בפריז ובברלין, כאשר - כמתאם ביניהם ומוציא לפועל - שימש הקולונל הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג. בשלב זה מנו הקושרים מספר משמעותי של קצינים, שכלל אף את הפלדמרשל ארווין רומל שזכה לפופולריות עצומה בגרמניה, וכן היה מכובד ומקובל על בעלות הברית. כמו כן הצטרפו אל הקשר גורמים אזרחיים - משפטנים, דיפלומטים ואנשי דת.

ב-1944 נמצאה גרמניה בנסיגה בכל החזיתות. בחזית המערבית בעלות הברית נחתו בנורמנדי ב-6 ביוני. בחזית המזרח איבד היטלר את רוב שטחי הכיבוש ברוסיה, והצבא האדום התקדם עד הגבול הבינלאומי של 1941, טרם מבצע ברברוסה.

חוג קרייזאו

הלמוט ג'יימס, הרוזן מולטקה, בעת משפטו בפני בית הדין העממי.

הקושרים, כאמור, באו מרקעים שונים. היו ביניהם קצינים בכירים בוורמאכט, שהיה הגורם היחיד שבידו להוציא לפועל תוכנית של הפלת המשטר. היו ביניהם אנשי האבווהר, בראשות האדמירל וילהלם קנריס, אשר זה שנים שימש כגורם אנטי-נאצי פעיל, וקידם כל תוכנית שהייתה עשויה להפיל את המשטר. היו פוליטיקאים כקרל פרידריך גרדלר, ראש עיריית לייפציג, ששימש כסמכות מוסרית ואזרחית, ואמור היה לקבל (לצד הגנרל לודוויג בק) את הנהגת המדינה לאחר מותו של היטלר.

התוכניות לצורתו וטבעו של המשטר לאחר הפלת הנאציזם נקבעו באחוזתו של הרוזן הלמוט ג'יימס פון מולטקה, אחוזת קרייזאו, בידי חוג שנקרא "חוג קרייזאו". בראש החוג עמד הרוזן מולטקה, צאצא לבית מולטקה, שהוציא מתוכו שניים מן המפורסמים שבחיילי גרמניה - מפקד הצבא הגרמני ב-1870, כאשר צבא זה הביס את הצבא הצרפתי, ומפקד הצבא הגרמני בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ידידו של מולטקה, ושותפו להקמת החוג, היה אף הוא בן למשפחת חיילים, הרוזן פטר יורק פון וארטנבורג. השניים אספו מסביבם קבוצה מגוונת, שכללה את המשפטן הנס ברנד פון האפטן, אחיו של ורנר פון האפטן שהיה בעל תפקיד מפתח בקשר, את ד"ר יוליוס לבר, פוליטיקאי סוציאל-דמוקרטי, את ד"ר אדם פון טרוט צו זולץ, עורך דין ודיפלומט, ואת ד"ר אויגן גסטנמאייר, איש כמורה ופילוסוף.

כל אחד מחבורה זו תרם את חלקו בניסיון ליצור דמות של גרמניה הרצויה לאחר המלחמה ולתת לקשר רקע אידאולוגי. נראה כי הם גיבשו צורה מרוככת של סוציאל-דמוקרטיה, הנשענת על יסודות נוצריים.

קבוצת קרייזאו הייתה בקשר עם קבוצת הקושרים במטה הכללי, דרך הגנרל בק, ועם גורמים נוספים, דרך קרל גרדלר. כן קיימה הקבוצה קשר עם אלן דאלס, מהמודיעין האמריקני, קשר שאותו קיים הדיפלומט טרוט צו זולץ.

עם זאת לא הייתה הקבוצה מעולם קבוצת קושרים פעילה, כי אם מועדון ויכוחים בעל אופי אידאולוגי, אשר עסק יותר בשאלות הנוגעות לטיבו של המשטר הרצוי, מאשר בשאלות הנוגעות להפלת המשטר הקיים. למרות כל אלו, שילמו חברי החוג בחייהם על פעילות זו.

אנשי חוג קרייזאו וקושרי העשרים ביולי היו קבוצות מאורגנות ומקושרות, בעלות אופי אריסטוקרטי. כישלונו של הקשר נבע, בסופו של דבר, מהיעדר התמיכה העממית הדרושה. לקשר היו יותר מדי גנרלים, דיפלומטים ופילוסופים, ופחות מדי חיילים פשוטים האוחזים בנשק. ככלל, מרי עממי נגד שלטונו של היטלר היה תופעה נדירה ברייך השלישי. ידועים מקרים בודדים של יחידים שניסו להתנקש בחיי היטלר (כגון נגר בשם גאורג אלזר, אשר הטמין פצצה ב"בית הבירה" בו נאם היטלר בשנת 1939), וקבוצת הסטודנטים "הוורד הלבן" אשר הפיצה עלונים אנטי-נאציים בשנת 1943, אך ככלל, השלטון הטוטליטרי, שהסתמך על טרור המדינה בדמות אנשי הגסטאפו העוקבים אחר כל פעילות חשודה וממהרים לעצור ולהעניש, גרם לכך שביטויים אלו של התנגדות ספונטנית היו נדירים ביותר.

ניסיון ההתנקשות בחיי היטלר

תרשים של מקום הפיצוץ במאורת הזאב ב-20/7/44: (1) היטלר, (2) גנרל גינטר קורטן (נהרג), (4) אוברסט היינץ בראנדט (נהרג), (7) גנרל לוטננט רודולף שמונדט (נהרג), (11) הקצרן היינריך ברגר (נהרג), (23) גנרל אוברסט אלפרד יודל (נפצע)

סמוך לסוף חודש יוני 1944 קיבל שטאופנברג את תפקיד ראש המטה של הגנרל פרידריך פרום אשר שימש כמפקד "צבא המילואים" (Ersatzheer). בתקופה זו של נסיגה בכל החזיתות, היה חשש חמור כי עובדי כפייה, שהובאו במיליונים אל אדמת "הרייך", יתקוממו ויצטרפו לכוחות הנלחמים בחזית. חשש זה נוצל על ידי הקושרים שפעלו במטהו של פרום להכנת תוכניות מגירה להעברה מסיבית של כוחות אל הבירה ברלין, לכאורה לשם הגנה מפני התקוממות, ולמעשה לכיבוש נקודות מפתח כחלק מן הקשר. תוכניות אלו נקראו בשם הקוד "ולקיריה" (Walküre). תפקיד זה אף דרש משטאופנברג להיפגש בתדירות גבוהה עם היטלר, שדרש הקצאת כוחות נוספים לחזית הסובייטית.

מפקדתו של היטלר, המכונה "וולפשאנצה" ("מאורת הזאב"), שכנה בראסטנבורג, מרחק כמה מאות קילומטרים מברלין. שטאופנברג הגיע למקום אחת לכמה ימים לפגישות המטה. ביום 20 ביולי יצא שטאופנברג עם שלישו, הסגן ורנר פון האפטן, אל מאורת הזאב לשם תדרוך שגרתי. שטאופנברג, שאיבד במלחמה את עינו ואת ידו, היה מעל לכל חשד. הוא הצליח להחדיר פצצת זמן מתוצרת בריטית, שכפי הנראה סופקה לו על ידי הגנרל ארווין לאהוסן, ראש מנגנון החבלה של האבווהר, אל תוך חדר הישיבות, להציבה סמוך למקום בו עמד היטלר, להפעיל את המרעום ולצאת מן החדר. כאשר עבר את המחסומים ביציאה ממאורת הזאב הצליח לראות את הפיצוץ שגרמה הפצצה.

עם זאת, בשל נסיבות בלתי צפויות, שרד היטלר את הפיצוץ. גנרל היינץ בראנדט הזיז את התיק בו הייתה הפצצה, מכיוון שזו הפריעה לו לגחון לעבר המפה שעמדה על השולחן. הזזת התיק בסנטימטרים ספורים גרמה לכך שבין התיק ובין היטלר חצצה רגל עץ עבה. היטלר אמנם נפגע בפיצוץ באזנו ובידו, אך לא באופן שפגע בתפקודו.

שטאופנברג הניח כי היטלר מת, וטס במטוס לברלין, על מנת לקדם את תוכנית ההשתלטות על הרייך. הטיסה במטוס ארכה שלוש שעות, ומשהגיע למפקדת הקושרים בבנדלרבלוק בברלין ראה כי דבר לא בוצע. כולם המתינו לבואו, ולא נתנו את הפקודה לכוחות להתחיל בתנועה. כך אבדו שלוש שעות גורליות, בהן היה היטלר מנותק מן העולם במפקדה בראסטנבורג, כשאיננו יודע אם מדובר בהתנקשות של אדם בודד או בקשר נרחב, ומיהם הקושרים.

רב-סרן אוטו ארנסט רמר, שהיה אחד הגורמים לכישלון הקשר בברלין

שטאופנברג הוציא בינתיים את פקודת "ולקיריה", והכוחות החלו בתזוזה על פי הפקודה. הוא הודיע לפרום כי היטלר מת, וכי עליו לקחת את הפיקוד על מבצע "ולקיריה" לשם ביטחון המדינה. בשלב זה טלפן פרום לגנרל וילהלם קייטל, וזה הודיע לו כי היטלר עדיין חי. פרום סירב לשתף פעולה עם הקושרים, ושטאופנברג הודיע לו כי הוא במעצר. בינתיים הגיעו לברלין כוחות על פי פקודת "ולקיריה" שהוציא שטאופנברג. הכוחות היו בפיקודו של מיור (רב-סרן) בשם אוטו רמר. רמר נצטווה, במסגרת הקשר, לעצור את שר התעמולה יוזף גבלס, אך משהגיע לעוצרו, הודיע לו גבלס כי היטלר חי, וקישר אותו להיטלר טלפונית. רמר, שהיה נאמן לשבועת האמונים להיטלר, החליט לעצור את הקשר, והורה לכוחותיו לפעול לדיכוי הקשר. בינתיים לא הצליחו הקושרים להניע כוחות נוספים, ולא השתלטו על מוקדי כוח נוספים, כגון תחנות רדיו. תחנות הרדיו שעדיין היו בשליטת היטלר מיהרו לשדר את החדשות כי היטלר עודנו בחיים.

פרום השתחרר ממעצרו, לאחר שהבטיח לשומרו באופן "ג'נטלמני" כי לא ינקוט כל פעולה. מיד מצא חיילים הנתונים למרותו, עצר את שטאופנברג, ועמו הגנרל לודוויג בק שאמור היה לקחת את הפיקוד על הצבא אילו הקשר היה מצליח, ורנר פון האפטן, קולונל אלברכט ריטר פון מרץ פון קירנהיים וגנרל פרידריך אולבריכט. פרום, שביחידה שתחת פיקודו השתמשו הקושרים למטרות הקשר, היה נחוש להיראות כמי שפעל לדיכויו, ולהעלים את כל הראיות המפלילות. לבק (שהיה ראש המטה הכללי בשנות השלושים, ומן המכובדים בקצינים הגרמנים) ניתנה האפשרות להתאבד. שטאופנברג, מרץ, האפטן ואולבריכט, נלקחו אל קיר במקום הקרוי "בנדלרשטראסה" (כיום "שטאופנברגשטראסה") ונורו שם. פעולה זו לא הצילה את פרום, שהוצא אף הוא להורג על "חלקו" בקשר, כמה חודשים לאחר מכן.

כך נכשל הקשר. בשעה אחת בלילה (של ה-21 בחודש) נאם היטלר לאומה, ובישר כי "כנופיה של קצינים שאפתנים" ניסתה להורגו אך נכשלה. הוא הבטיח לנקום בהם "בצורה שאנחנו, הנציונל-סוציאליסטים, רגילים לה".

גורלם של הקושרים

גלעד לזכר הקושרים במקום קבורתם הזמני בחצר כנסייה בברלין שנברג

ארווין פון ויצלבן עומד בפני בית הדין העממי. הקושרים הובאו בפני בית הדין בבגדים אזרחיים, מרושלים, וללא חגורה. ויצלבן נאלץ להחזיק את מכנסיו כשהוא טוען בפני בית הדין

קושרי העשרים ביולי נמנו על האליטה של החברה הגרמנית. חלקם, כבק וטרסקו, התאבדו בטרם ייפלו בידי האס אס, אך רובם נעצרו ונכלאו בכלא פלצנזה. הם נשפטו ב"בית הדין העממי" שבראשו עמד המשפטן רולנד פרייזלר. בבית דין זה הם הועמדו מושפלים, לא מגולחים, כאשר הם לבושים מכנסיים גדולים מכפי מידתם וללא חגורה. ה"משפט" התנהל תוך כדי שכל מילה שנאמרת על ידי מי מהנאשמים נקטעת בצעקות על ידי אב בית הדין פרייזלר, ששימש אף כקטגור. גזר הדין היה אחד - מוות בתלייה.

בנוסף, נעצרו אלפי גרמנים שנחשדו באהדה לקושרים או באי-אהדה למשטר. ההצדעה הצבאית הרגילה בוטלה והוחלפה בהצדעה במועל יד כדי לחזק את המחויבות האידאולוגית של הצבא למפלגה.

הקושרים נתלו באמצעות מיתרי פסנתר, שנקשרו אל ווי בשר המחוברים אל התקרה. התליות צולמו, והוקרנו להיטלר בהקרנות שאליהן הזמין גם את אנשי חצרו. בדרך זו נרצחו כחמשת אלפים איש, בהם אף קרובי משפחה של הקושרים, שלא היה להם חלק בקשר. מעטים שרדו את גל המעצרים, בהם ד"ר הנס ברנד גיזביוס, דיפלומט שנתן עדות מפורטת במשפטי נירנברג על טיבו של המשטר הנאצי, ועל קושרי העשרים ביולי.

קרל פרידריך גרדלר, ראש עיריית לייפציג, שאמור היה לקבל את תפקיד הקאנצלר אם יצלח הקשר, הצליח להימלט במשך שלושה שבועות. הוא נדד בכפרים בפרוסיה המזרחית, תוך שהוא מסתתר בבתי איכרים. לאחר כשלושה שבועות החליט לאכול ארוחת בוקר בפונדק דרכים, שם זיהתה אותו אחת מהאורחות והסגירה אותו לידי האס אס. אלה מסרו אותו לידי בית הדין העממי, שדן אותו למיתה. הוא הוצא להורג ב-2 בפברואר 1945. גרדלר ושטאופנברג זכורים עד היום בגרמניה כאנשים שפעלו באומץ לב ובהקרבה אישית, והראו אנושיות ומוסריות, בתקופה שבה הייתה גרמניה שקועה בביצוע פשעי מלחמה ורציחות המוניות.

הפלדמרשל ארווין רומל היה מודע לקשר ללא ספק, אם כי אין ודאות לגבי השאלה האם תמך בו באופן אקטיבי ועד כמה, או שישב בין המשפתיים בציפייה לראות מה ילד יום. כמה מהנחקרים הזכירו את שמו והעלו די ראיות שעירבו אותו במזימה. רומל שהה אז בביתו בחופשת מחלה לאחר שמכוניתו נפגעה בהפצצה מן האוויר, ורסיסים חדרו לראשו. לביתו נשלח גנרל וילהלם בורגדורף, אשר בישר לו כי יש די הוכחות להביאו בפני בית-הדין העממי, מה שכנראה יסתיים בגזר דין מוות ובפגיעה במשפחתו. בורגדורף הציע לו להתאבד תחת זאת ולהציל את כבודו, וגם למנוע פגיעה במורל הלאומי עקב משפט של גנרל פופולרי. רומל הסכים, בלע כמוסת ציאניד, ולציבור נמסר כי מת מפצעיו. הוא זכה להלוויה ממלכתית מפוארת, בה הוספד על ידי היטלר. רק לאחר המלחמה נחשפו העובדות.

רשימת הקושרים

(רשימה חלקית)

• אוברסט (אל"ם) קלאוס שנק פון שטאופנברג
• גנרל פרידריך אולבריכט סגן מפקד "צבא המולדת"
• גנרל מיור הנס אוסטר סגן ראש האבווהר
• גנרל-אוברסט לודוויג בק ראש המטה הכללי הגרמני 1935–1938
• דיטריך פון בונהופר
• הנס ברנד גיזביוס
• ד"ר קרל פרידריך גרדלר, ראש עיריית לייפציג
• קולונל רודולף פרייהר פון גרסדורף, קצין המודיעין של קבוצת ארמיות מרכז בחזית המזרחית
• האב אלפרד דלפ - אינטלקטואל ואיש כמורה ישועי.
• הנס פון דוהנאני - אחד מעוזריו של קנריס באבוור, אחראי להצלת יהודים במהלך המלחמה. בשנת 2003 זכה, עשורים רבים לאחר מותו, בעיטור חסיד אומות העולם מטעם יד ושם.
• לויטננט (סגן) ורנר פון האפטן, שלישו של אוברסט קלאוס שנק פון שטאופנברג
• אולריך פון האסל, דיפלומט. לשעבר שגריר גרמניה באיטליה
• גנרל מיור הנינג פון טרסקו
• אובר-רגירונגסראט גראף פטר יורק פון וארטנבורג
• ד"ר יוליוס לבר, סוציאל-דמוקרט
• אוברסט (אלוף-משנה) אלברכט ריטר פון מרץ פון קירנהיים
• גראף הלמוט ג'יימס פון מולטקה
• אדמירל וילהלם קנריס
• לויטננט (סגן) אוולד היינריך פון קלייסט-שמנצין
• גנרל-פלדמרשל ארווין רומל
• גנרל פרידריך פון רבנאו
• גנרל אריך פלגיבל
• גנרל מיור הלמוט שטיף
• אקסל פון דם בושה
• סרן פיליפ פון בזלאגר
• קולונל גיאורג פון בזלאגר
• ברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג אחיו הבכור של אוברסט (אל"ם) קלאוס שנק פון שטאופנברג.
• קרל לודוויג ברון פון אונד צו גוטנברג, מחבר כתבי העת "הדפים הלבנים: היסטוריה, מסורת ומדינה"

חשודים כקושרים

• לואי פרדיננד, נסיך פרוסיה. לא היה מעורב בקשר העשרים ביולי אבל נחקר על ידי הגסטפו מיד לאחר הקשר ונכלא במחנה הריכוז דכאו.

משפטי אוגוסט 1944

ב-7 באוגוסט 1944 החלה סדרת המשפטים של קושרי ה-20 ביולי בפני בית הדין העממי. שמונת הנאשמים הראשונים היו ארווין פון ויצלבן, אריך הפנר, פאול פון האזה, פטר יורק פון וארטנבורג, הלמוט שטיף, רוברט ברנרדיס, פרידריך קלאוזינג ואלברכט פון האגן. המשפטים נערכו באולם הגדול של בית המשפט באלסהולצשטראסה בברלין, שעוטר בצלבי קרס לכבוד האירוע. הקהל הורכב מ-300 צופים, בכללם ארנסט קלטנברונר ומיני פקידי ממשל, עסקנים של המפלגה הנאצית, קציני צבא ועיתונאים. המצלמה שתיעדה את המשפט הוצבה מאחורי כס השיפוט של רולנד פרייזלר, והסרטים הועברו הן להיטלר, שיכול היה לצפות בהליכים המשפטיים, ביומני החדשות ולהפקה של סרט תיעודי בשם "בוגדים בפני בית-הדין העממי".

הנאשמים הוכרחו ללבוש בגדים מרופטים, ללא עניבות ולעיתים ללא חגורות, והוצעדו לאולם בעודם אזוקים לשוטרים. ההליכים החלו בהודעתו של פרייזלר שאמר שהוא ישפוט בעניין "האישומים האיומים ביותר שהוגשו בהיסטוריה של העם הגרמני"^{[דרוש מקור]}. פרייזלר הטיח בנאשמים אמירות קשות וקללות לכל אורכם של ההליכים (לאריך הפנר פנה כ-"Schweinehund" - "כלב-חזיר", וכשהלה מחה שאל אותו פרייזלר לאיזו קטגוריה זואולוגית הוא מתאים לדעתו).

הנאשמים לא ישבו לצד עורכי-דינם ולכן לא יכלו להיוועץ בהם. הם לא הורשו לפנות אל בית המשפט באריכות, ופרייזלר קטע אותם אם ניסו לעשות זאת. עם זאת, הלמוט שטיף ניסה להסביר את המניעים בטרם הושתק, וארווין פון ויצלבן הצליח לקרוא לעבר פרייזלר "אתה יכול למסור אותנו לידי התליין. תוך שלושה חודשים העם הזועם והמיוסר יגרור אותך בעודך חי דרך הטינופת של הרחובות"^{[דרוש מקור]}. כל הנאשמים במשפט זה הורשעו ונידונו למוות בתלייה, הנאשמים הוצאו להורג זמן קצר אחר-כך בכלא פלצנזה.

משפט נוסף נערך ב-10 באוגוסט. הנאשמים היו אריך פלגיבל, אלפרד קרנצפלדר, פריץ-דיטלוף פון דר שולנבורג, גיאורג הנסן, ברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג.

ב-15 באוגוסט נידונו למוות וולף-היינריך גראף פון הלדורף, אגברט הייאסן, הנס ברנד פון הפטן, ואדם פון טרוט צו זולץ.

ב-21 באוגוסט החל משפטם של פריץ טיל, פרידריך גוסטב ייגר, ואולריך וילהלם גראף שוורין פון שווננפלד שהזכיר "...רציחות רבות שבוצעו בארץ ומחוצה לה" כמניע למעשיו. כאשר אמר שווננפלד את המילה "רציחות" התפרץ עליו פרייזלר בצעקות וקללות. אירוע זה הונצח בסרטון שניתן לצפייה גם כיום, כמו למשל ביוטיוב.

ב-30 באוגוסט החל משפטם של קרל-היינריך פון שטילפנאגל, שהתעוור במהלך ניסיון התאבדות, ושל צזר פון הופאקר, הנס אוטפריד פון לינסטוב, ואברהרד פינק. כל הארבעה נידונו למוות.

בתרבות הפופולרית

הרומן "ליל הגנרלים" (Die Nacht der Generäle), מאת ה.ה. קירסט, מספר על תעלומת רצח בתקופת המלחמה, כאשר העלילה שזורה באירועי 20 ביולי. הספר תורגם לעברית על ידי עדנה קורנפלד, הוצאת שוקן, 1966. הספר גם הוסרט, באותו שם, בשנת 1967, בכיכובו של פיטר או'טול. בשנת 2009 התפרסם בעברית על הנושא ספרו של דני אורבך, "ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר", בהוצאת ידיעות אחרונות.

בשנת 2008 יצא לאקרנים סרט הקולנוע "מבצע ואלקירי", העוסק בקשר העשרים ביולי, בכיכובו של טום קרוז.

ראו גם

• התנגדות גרמנית לנאציזם
• מבצע ואלקירי (סרט)
• קלאוס שנק פון שטאופנברג
• ברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג
• רשימת תוכניות התנקשות באדולף היטלר

לקריאה נוספת

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
• קונסטנטין פיצגיבון, 20 ביולי, הקשר נגד היטלר, מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת מערכות, 1980
• קארל דיטריך בראכר, הדיקטטורה הגרמנית, מגרמנית: ארנון מגן, הוצאת עם עובד.
• דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קשר העשרים ביולי בוויקישיתוף

• קשר העשרים ביולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אחרת לא הייתה גרמניה אחרת(הקישור אינו פעיל) - הג'ורנאל של אלכסנדר מאן
• אסתי סגל, ‏קשר דם, באתר גלובס, 19 באוגוסט 2009 - ריאיון עם דני אורבך
• אורי קציר, להוריד את הפיהרר (אורכב 18.10.2013 בארכיון Wayback Machine), בבלוג "אפלטון", 11/08/2009
• תום שגב, תום שגב על הקושרים נגד היטלר, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2009
• נועם אורדן, יורים ועוזרים, באתר ynet, 2 בפברואר 2010 - על ספרו של דני אורבך, "ואלקירי"
• דני אורבך, קושרי 20 ביולי- האם הם היו אנטישמים?, הינשוף, נובמבר 2011
• על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וניסיון ההתנקשות בו ב-20 ביולי 1944 באתר הספרייה הלאומית
• אדולף היטלר (1889-1945), ניסיון התנקשות, 1944 (20 ליולי), דף שער בספרייה הלאומית