אינדיאנה פייסרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אינדיאנה פייסרס
לוגו המועדון
נוסדה: 1967
אולם: בנקרס לייף פילדהאוס
קיבולת: 18,165 צופים
מדים: צהוב, לבן, כחול
קמע: Boomer
אליפויות: אין
סגנות: 2000

אינדיאנה פייסרס (אנגלית: Indiana Pacers) היא קבוצת כדורסל המשחקת בליגת ה-NBA מאינדיאנפוליס שבמדינת אינדיאנה. קבוצה חברה בבית המרכזי של האזור המזרחי. הפייסרס משחקים את משחקיהם הביתיים באולם בנקרס לייף פילדהאוס (קונסקו פילדהאוס לשעבר), אותו הם חולקים עם קבוצת הנשים של המועדון, אינדיאנה פיבר המשחקת ב-WNBA, המועדונים חולקים את אותו הבעלים הרב סימון.

אינדיאנה פייסרס נוסדה בשנת 1967 כחברה בליגת ה-ABA (התאחדות הכדורסל האמריקנית), בה הם יצרו שושלת וזכו בשלוש אליפויות. בשנת 1976, עברו הפייסרס מה-ABA לליגת ה-NBA כאשר הסתיימה השושלת והשליטה של אינדיאנה והמועדון החל לדשדש. הפייסרס חזרו למסלול ההצלחה עם הגעתו של רג'י מילר ולאחריה הופעה בסדרת הגמר של שנת 2000, הפייסרס לא זכו להצלחה רבה בפלייאוף, סובלים מארבע עונות רצופות מבלי הצליחו להעפיל למשחקי הפלייאוף עד שהצליחו שוב בשנת 2011.‏[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1967-1976: שושלת ה-ABA[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל אינדיאנה פייסרס בין השנים: 1967-1990.

בתחילת שנת 1967, קבוצה של שישה משקיעים (וביניהם עורך הדין ריצ'רד טינקהם, ג'ון ד'בו, צ'אק ד'בו, סוכן הספורט צ'אק בארנס, ובוב קולינס) אספו את חסכונותיהם כדי לרכוש מועדון בליגת ה-ABA.

במשך שבע השנים הראשונות, שיחק המועדון באינדיאנפוליס סטייט פיירגראונד קולסאום, שעתה נקרא פפסי קולסאום. בשנת 1974, עבר המועדון לאולם המפואר מרקט סקוור ארינה בעיר התחתית באינדיאנפוליס, שם נשארו במשך 25 שנה.

בשלב מוקדם בעונתם השנייה של הפייסרס, הפך מאמנה הבולט של אינדיאנה הוייז'רס, בוב לאונרד, למאמן הראשי, ומחליף את לארי סטברמן. במהרה הפך לאונרד את הפייסרס לכוח בלתי ניתן לעצירה. הקבוצה נעזרה בכמה שחקנים משפיעים: ג'יימי ראייל, מל דיניאלס, ג'ורג' מק'גיניס, בוב נטוליקי ריק מאונט, ורוג'ר בראון. הפייסרס הפכו–בסיכומו של דבר–לקבוצה המצליחה ביותר בתולדות ליגת ה-ABA, זוכים בשלוש אליפויות בארבע שנים. בסך הכל הופיעו הפייסרס בחמש סדרות גמר ליגת ה-ABA במשך תשע שנות קיומה של הליגה: הישג אליו לא הגיע אף אחד ממועדוני הליגה.

1976-1987: המאבקים בשנות ה-NBA הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפייסרס היו לאחד מארבעת המועדונים שהצטרפו לליגת ה-NBA במיזוג NBA-ABA שהתרחש בשנת 1976. בעונת 1976-77 הצטרפו אל הפייסרס במהלך המיזוג הקמועדונים ניו יורק נטס, דנבר נאגטס, וסן אנטוניו ספרס מליגת ה-ABA. מבחינה כלכלית היו הפייסרס בעמדה הנחותה ביותר מבין ארבעת המועדונים החדשים פליטי ה-ABA. אכן, הם אף היו חלשים כלכלית מהקבוצת ה-ABA האחרונה שנותרה מחוץ למיזוג, קנטקי קולונלס. אךף הקולונלס נשארו מחוץ למיזוג עקב התנגדותה הנחרצת של שיקגו בולס שהחזיקה בזכויות ה-NBA לכוכבה הגדול ביותר של הקולונלס, ארטיס גילמור, ולא הסכימה לאשרר את מהלך המיזוג אלא אם כן הקולונלס נשארו מחוץ לעסקה.

הצרות הכלכליות של הפייסרס החלו עוד בתקופת ימי הזוהר של המועדון בליגת ה-ABA; כבר בשלב זה הם החלו למכור כמה מכוכביהם במהלך העונה האחרונה של הליגה. בנוסף נחלשו הפייסרס כלכלית עקב המחיר הגבוה אותו נאלצו לשלם כדי להצטרף ל-NBA. הליגה דרשה סכום של 3.2 מיליון דולר כדמי כניסה מכל אחד ממועדוני ליגת ה-ABA לשעבר. כיוון שליגת ה-NBA הסכימה לקבל רק קבוצות ליגת ABA במהלך מיזוג ליגות ה-NBA-ABA, הפייסרס ושלושת המועדונים האחרים ששרדו נאלצו לפצות כלכלית את שתי המועדונים הפעילים האחרונים מליגת ה-ABA שלא נטלו חלק בתהליך המיזוג. ממועדוני ה-NBA החדשים נמנעו גם תמלוגי הטלוויזיה למשך ארבע העונות הראשונות.‏[2]

כתוצאה מהמחיר הגבוה אותו נאלצו לשלם כדי לעבור לליגת ה-NBA, הגיעו הפייסרס למצב כלכלי חמור. הם קיבלו תרומה של 100,000 דולר מקבוצה של אנשי עסקים מקומיים כדי להמשיך את קיומו של המועדון לאורך חודש יוני 1977. המועדון הודיע אלא אם כן היקף מכירות הכרטיסים יגיע ל-8,000 עד לסוף חודש יולי 1977, המועדון ימכר לבעלים שעלול להוציא את המועדון מהעיר. רשת הטלוויזיה WTTV, שהייתה תחנת הדגל בשידור משחקיה של אינדיאנה פייסרס באותו הזמן, הציעה לערוך משדר התרמה בן 16.5 שעות כדי להשאיר את המועדון באינדיאנה. המשדר החל בליל ה-7 ביולי 1977, ולאורך יום המחרת, 10 דקות לפני שמשדר היה אמור לרדת מהאוויר, הוכרז כי המועדון הצליח להגיע למטרת המכירות של 8,000 כרטיסים. בחלקו עקב עזרת תחנת הטלוויזיה, עלה ממוצע הצופים של הפייסרס ל-7,615 במהלך עונת 1976-77 ול-10,982 במהלך עונת 1977-78.‏[3]

הפייסרס סיימו את עונת הפתיחה שלהם בליגת ה-NBA עם מאזן של 36-46. כוכבי הקבוצה ביל נייט ודייב בוס יצגו את המועדון במשחק האולסטאר. למרות זאת, עונה זו הייתה אחת מנקודות האור הבודדות במהלך 13 העונות הראשונות של המועדון בליגה. במהלך תקופה זו, הצליח המועדון לסיים רק שלוש עונות במאזן חיובי, ורק שתי הופעות בפלייאוף.

חוסר עיקביות שנה אחר שנה הפך להרגל בעשור הבא של המועדון, לאחר שהעבירו את נייט ובוס לפני שעונת 1977-78 החלה. המועדון רכש את אדריאן דנטלי בתמורה לנייט, אך דנטלי (שהציג ממוצע של כמעט 27 נקודות למשחק) הוחלף בחודש דצמבר, בעוד הקלע המוביל השני של הפייסרס, ג'ון וויליאמסון הועבר בחודש ינואר.

בשנותיו הראשונות של המועדון בליגת ה-NBA יצאה ידו על התחתונה בשניים מהטריידים החד צדדיים בהיסטוריה של הליגה. בשנת 1980, הם העבירו את אלכס אינגליש לדנבר נאגטס וקיבלו בתמורה את כוכב ה-ABA לשעבר ג'ורג' מק'גיניס. מק'גיניס היה הרבה מעבר לשיאו, ותרם תרומה שולית במהלך שתי שנות חזרתו לקבוצה. אינגלישי, בניגוד, הפך לאחד מהקלעים הגדולים ביותר בתולדות ליגת ה-NBA. שנה לאחר מכן, הם העבירו את בחירת הדראפט שלהם לשנת 1984 לפורטלנד טרייל בלייזרס תמורת הסנטר תום אוונס. אוונס שיחק רק עונה אחת במועדון עם השפעה שולית. טרייד זה נראה הרסני יותר שלוש שנים מאוחר יותר. את עונת 1983-84, סיימו הפייסרס עם המאזן הגרוע ביותר באזור המזרח, שנתן לפייסרס את הבחירה השנייה בדראפט—בחירה אותה ניצלו הבלייזרס, באופן מפורסם, כדי לבחור את סם בואי בעוד מייקל ג'ורדן עדיין היה פנוי. כתוצאה מהטרייד בעבור אוונס, נותרו הפייסרס כצופים מהצד על אחד מהדראפטים העמוקים ביותר בתולדות ליגת ה-NBA—דראפט שכלל בתוכו כמה מהכוכבים העתידיים של הליגה כמו: האקים אולאג'ואן, סם פרקינס, צ'ארלס ברקלי, וג'ון סטוקטון.

בדראפט של שנת 1982 נבחר קלארק קולג' על ידי הפייסרס והראה ניצוצות של הבטחה גדולה, כשהוא מסיים במקום השני בהצבעה על רוקי השנה, אך הפייסרס סיימו את עונת 1982-83 עם המאזן הגרוע ביותר בתולדותיהם 20-62, ונצחו רק 26 משחקים בעונה שלאחר מכן. לאחר שנצחו 22 משחקים בעונת 1984-85 ו-26 משחקים בעונת 1985-86, החליף ג'ק ראמזי את ג'ורג' אירווין כמאמן הקבוצה והוליך את המועדון, בעונת 1986-87, למאזן 41-41 ולהופעת הפלייאוף השנייה בלבד של המועדון כקבוצת NBA. צ'אק פרסון, שכיונויו היה "רובאי" עקב יכולתו לקלוע נקודות מטווח ארוך, הוביל את הקבוצה בנקודות בעונת הרוקי שלו וזכה בפרס רוקי השנה. ניצחון הפלייאוף הראשון בהיסטוריית המועדון הושג בסיבוב הראשן במשחק מספר 4, בסדרה של הטוב מחמישה משחקים, מול אטלנטה הוקס, אך היה זה ניצחונם היחיד בסדרה, כאשר אטלנטה גברה על הפייסרס בחמישה משחקים.

1987-2003: עידן רג'י מילר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רג'י מילר נבחר על ידי הפייסרס בדראפט של שנת 1987, מתחיל את הקריירה שלו כגיבוי לג'ון לונג. אוהדים רבים לא הסכימו עם בחירתו של מילר על כוכבה של אינדיאנה הוייזרס סטיב אלפורד. הפייסרס החמיצו את הפלייאוף של עונת 1987-88, ובחרו את ריק סמית בדראפט של שנת 1988, וסבלובעונת 1988-89 מיכולת איומה, כאשר המאמן ג'ק ראמזי הוודח מתפקידו לאחר פתיחת עונה של 0-7. מל דניאלס וג'ורג' אירווין מילאו את מקומו באופן זמני לפני שדיק וראסה לקח את הקבוצה, שהייתה אז במאזן של 6-23, למאזן של 28-54 בסיומה של העונה. בחודש פברואר, 1989, הצליחה המועדון לערוך טרייד שהשתלם בסופו של דבר, הם העבירו את הרב וויליאמס הוותיק לדאלאס מאבריקס תמורת מי שלימים יהפוך לשחקן השישי של העונה, דאטלף שרמפף.

לוגו קבוצת אינדיאנה פייסרס בין השנים: 1990-2005.

לארי בראון הוחתם לעמדת המאמן לעונת 1993-94, והג'נרל מנג'ר של הפייסרס, דוני וולש, השלים טרייד (שזכה לבקורות רבות באותו הזמן) בו שלח את דטלף שמרף לסיאטל סופרסוניקס בתמורה לדרק מק'קי ואת ג'ראלד פאדיו. אך הפייסרס, שהחלו את העונה באופן ממוצע, צברו תאוצה במהלך חודש אפריל, מנצחים את שמונת המשחקים האחרונים לעונה ומסיימים במאזן שיא למועדון בליגת ה-NBA, 47 ניצחונות. הפייסרס חלפו בסערה בסיבוב הראשון של הפלייאוף על אורלנדו מג'יק עם שאקיל אוניל, שהעניק למועדון ניצחון ראשון בתולדותיו בסדרת פלייאוף. הפייסרס המשיכו גרמו להפתעה גדולה כאשר גברו על אטלנטה הוקס, המדורגת ראשונה, בחצי גמר המזרח.

היה זה במהלך סדרת גמר המזרח של שנת 1994 שהפייסרס—וביוחד רג'י מילר— הפכו לשם דבר במזרח. כאשר הסדרה נמצאת בשוויון 2-2 יצאו הפייסרס למשחק חמישי בניו יורק, מילר הציג את אחד ממשחקיו הרבים שהפכו לאגדה בליגת ה-NBA. כאשר הפיייסרס נקלעים לפיגור של 15 נקודות נגד הניקס במהלך הרבע הרביעי, קלע מילר 25 נקודות, כולל חמישה סלי שלוש נקודות. באופן שזכה לפרסום רב, סימן מילר סימן של חניקה, לעברו של האוהד המפורסם ביותר של הניו יורק ניקס, ספייק לי, כאשר הוא מוביל את הפייסרס לניצחון. בסופו של דבר התאוששו הניקס וניצחו את הסדרה בשבעה משחקים, אך רג'י מילר הפך לכוכב ה-מנש בין לילה. מילר היה לאחד הקפטנים והקלע המוביל של נבחרת ארצות הברית, לאליפות הועלם בכדורסל בשנת 1994.

מרק ג'קסון הצטרף אל המועדון בטרייד עם לוס אנג'לס קליפרס, נותן לפייסר יציבות בעמדת הפויינט גארד, שהייתה חסרה לקבוצה בשנים הקודמות. הפייסרס נהנו ממאזן של בעונת 1994-95, 52-30 שנתן למועדון את אליפות הבית המרכזי לראשונה בתולדותיהם ואת עונת 50+ הניצחונות לראשונה מאז ימי ליגת ה-ABA. הקבוצה הביסה את אטלנטה הוקס בסיבוב הראשון של הפלייאוף, לפני שנפגשו שוב עם יריבתם הגדולה, הניו יורק ניקס, בחצי גמר המזרח. שוב, סיפק רג'י מילר את הזיקוקים לסדרה. הפעם נקלעו הפייסרס לפיגור של 6 נקודות כאשר נותרו 16.4 שניות לסיום המשחק הראשון, מילר קלע 8 נקודות ב-8.9 שניות והבטיח ניצחון ב-2 נקודות. הפייסרס הצליחו לגבור על הניקס בשבעה משחקים ולעלות לגמר המזרח, שם פגשו את אורלנדו מג'יק אותה הצליחו למשוך לשבעה משחקים לפני שנפלו.

בעונת 1997-98 בחרו הפייסרס את לארי בירד כמאמן הקבוצה, תחת הדרכתו הם שברו את שיא הניצחונות של המועדון כאשר סיימו את העונה במאזן של 58-24—שיפור דרמטי של 19 ניצחונות מהעונת 1996-97. כריס מאלין הצטרף למועדון במהלך הפגרה ומייד הפך לבורג מרכזי בקבוצה—ולסמול פרוורד הפותח. עוזר המאמן ריק קרלייל, שהיה אחראי על ההתקפה, ודרק הארטר שאימן את ההגנה, , היו המפתחות להוצאת המייטב מסגל שחקני הקבוצה כמו: דייל דיוויס, אנטוניו דיוויס, ודרק מק'קי. רגי' מילר וריק סמית הגיעו לסגל נבחרת האולסטאר של המזרח באותה עונה, ובפלייאוף, גברו הפייסרס על קליבלנד קאבלירס ועל הניו יורק ניקס לפני שנפלו בפני שיקגו בולס בגמר המזרח, בסדרה של שבעה משחקים.

עונת 1998-99, שהייתה מקוצרת עקב שביתת השחקנים, זכו הפייסר שוב באליפות הבית המרכזי עם מאזן של 33-17 וגברו על מילווקי באקס ופילדלפיה 76 לפני שנפלו בפני הניו יורק ניקס בגמר המזרח, בשישה משחקים. הפייסרס העבירו את הפאוור פורוורד הפופולרי, אנטוניו דיוויס, לטורונטו ראפטורס בתמורה לבחירת הסיבוב הראשון ג'ונתן בנדר, שנשאר עד להיום כטרייד שנוי במחלוקת בקרב אוהדי הפייסרס. אך בפלייאוף, לאחר מאזן של 56-26 במהלך העונה הרגילה, שרדו הפייסרס את הסדרה מול מילווקי באקס העקשניים, גברו על פילדלפיה 76 בסיבוב השני ולבסוף הצליחו לשבור את מחסור גמר ה-NBA, לאחר שגברו על ניו יורק ניקס בשישה משחקים בגמר המזרח.

הופעתם הראשונה בגמר ליגת ה-NBA, הפגישה את אינדיאנה פייסרס עם לוס אנג'לס לייקרס, הלייקרס ניפצו את תקוות האליפות של הפייסרס לאחר שגברו עליהם בשישה משחקים. אך, הפייסרס הצליחו גרמו לתבוסת הפלייאוף הגדולה ביותר בתולדות לוסאנג'לס לייקרס, לאחר שגברו עליהם בפער של 33 נקודות במשחק החמישי בסדרה.

בעונת 2001-02 ערכו הפייסר טרייד ענק עם שיקגו בולס ששלח את ג'לן רוז וטרוויס בסט לשיקגו בתמורה לברד מילר, רון ארטסט, קווין אולי, ורון מרסר. ברד מילר ורון ארטסט, הפכו בשנים הבאות לשחקני אולסטאר בעבור הפייסרס. הטרייד הפיח רוח חיים חדשה בפייסרס המדשדשים, והקבוצה הצליחה לחזור אל משחקי הפלייאוף, שם גררו את המדורגת ראשונה, ניו ג'רזי, נטס לחמישה משחקים, לפני שהפסידו במשחק החמישי והמכריע בהארכה כפולה. באותה העונה ערך ג'רמיין אוניל הופעה ראשונה מיני רבות במשחק האולסטאר, מוחק את הספקות שליוו את הטרייד שהעביר אותו לאינדיאנה מפורטלנד, תמורת סוס העבודה הוותיק, דייל דיוויס.

2003-2010: התגרה והדרדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 בנובמבר 204 נערך משחק בין אינדיאנה פייסרס לדטרויט פיסטונס באולם אוברון הילס שבדטרויט, לקראת סיום המשחק כאשר הפייסרס היו בדרכם לניצחון, ביצע שחקן שפייסרס, רון ארטסט, עברה קשה על בן וואלאס. וואלאס הגיב במכה חזקה לעברו של ארטסט והדבר התדרדר לתגרה מלאה בין שחקני שתי הקבוצות, כאשר גם כמה אוהדים ומספר שחקני אינדיאנה נוטלים חלק. בעוד ארטסט שוכב על שולחן המזכירות השליך אוהד הפיסטונס, ג'ון גרין, ספל בירה לעברו, פעולה שגרמה לארטסט להסתער אל עבר היציעים. סטפן ג'קסון התלווה אל ארטסט בפריצה אל היציעים בעוד ג'רמיין אוניל חבט באוהד שהתפרץ אל הפרקט. המשחק הופסק כאשר נותרו 46 שניות לסיום ושחקני הפייסר ירדו מהפרקט כאשר הם זוכים למקלחת של בירה ושאר משקאות קלים שהומטרו לפרקט מהיציעים.‏[4]

כמה מהשחקנים המעורבים ספגו עונשי השעייה מקומישינר הליגה, דייוויד סטרן. ארטסט הושעה עד לסוף העונה הרגילה וממשחקי הפלייאוף, ובסך הכל 73 משחקים—ההשעייה הארוכה ביותר שספג שחקן לתקרית שהתרחשה בתחומי המגרש בהיסטוריה של הליגה. השעיות אחרות כללו את שטפן ג'קסון שהושעה מ-30 משחקים, ג'רמיין אוניל שהושעה מ-25 משחקים, בן וואלאס שהושעה מ-6 משחקים ושחקן הפייסרס אנטוני ג'קסון שהושעה מ-5 משחקים. השעייתו של אוניל קוצרה לאחר מכן ל-15 משחקים על ידי הבורר רוג'ר קפלן, החלטה שהושארה על כנה על ידי השופט המחוזי ג'ורג' דניאלס. נגד אוניל הוגשו שני כתבי אישום בגין תקיפה והקאה, בעוד ארטסט, ג'קסון, ג'ונסון, ודווין האריסון הוגש כתב אישום אחד.

לאחר התגרה וההשעיות שבעקבותיה, נפלו הפייסרס במאזנם. הם הפכו מקבוצה המועמדת לאליפות לקבוצה לסביב ה-50% ההצלחה. הפיסטונס הפכו בסופו של דבר לאלופי הבית המרכזי. למרות הקשיים מההשעיות ומכמה פציעות, השיגו הפייסרס את הכרטיס השיש לפלייאוף המזרח עם מאזן של 4-38. סיבה מוצקה לסיום החזק של העונה הייתה חזרתו לקבוצה של דייל דיוויס, ששוחר על ידי ניו אורלינס הורנטס לאחר שהועבר לשם מגולדן סטייט ווריורס. הוא השתתף ב-25 המשחקים האחרונים של העונה הרגילה ובכל משחקי הפלייאוף, תורם נוכחות חזקה בעמדת הסנטר. חתימתו המחודש של דיוויס בקבוצה חפפה את פציעתו של ג'רמיין אוניל שהותירה אותו מחוץ למגרש למשך כל העונה הרגילה, המשחק הראשון ממנו נעדר אוניל היה גם המשחק הראשון בו הופיע מחדש דיוויס במדי הקבוצה.

למרותה צרות אותן עבר המועדון, הצליחו הפייסר להגיע אל הפלייאוף בפעם השלוש עשרה בארבע עשרה השנים האחרונות. בסיבוב הראשון, גברה אינדיאנה על אלופת הבית האטלנטי, בוסטון סלטיקס, בשבעה משחקים, כאשר הם מנצחים את המשחק השביעי בבוסטון בהפרש ניכר 97-70. הפייסרס התקדמו לסיבוב השני בו פגשו את דטרויט פיסטונס, בשחזור של גמר אזור המזרח שנה אחת קודם לכן, הסדרה החזירה את הקבוצות לאולם האוברון הילס בדטרויט, שהיה זירת ההתרחשות לתגרה שרבים העריכו כי סיימה את העונה עבור הפייסרס. לאחר שהפסידו את המשחק הראשון, חזרו הפייסרס ונצחו את שני המשחקים הבאים בסדרה ועלו ליתרון 2-1. אך, הפייסרס לא הצליחו לשמור על היתרון והפסידו את שלושת המשחקים הבאים, ומפסידים את הסדרה 2-4. המשחק האחרון בסדרה (משחק מספר 6) נערך ב-19 במאי 2005; רג'י מילר, בהופעתו האחרונה בקריירה, סיים את המשחק עם 27 נקודות וקיבל מחיאות כפיים סוערות כאשר הקהל עומד על רגליו. למרות מאמצו של מילר, הפייסרס הפסידו, שולחים את מילר לפרישה מבלי שזכה בתואר אליפות במהלך 18 שנות הקריירה שלו במדי הפייסרס. חולצתה של מילר ועליה המספר 31 הוצאה לגמלאות על ידי הפייסרס ב-30 במרץ 2006 כאשר הפייסרס שיחקו נגד פיניקס סאנס.

למרות אובדנו של מילר, הסגה של ארטסט, ופציעות מפתח מרובות הצליחו הפייסרס להגיע אל הפלייאוף בשנת 2004 בפעם ה-14 ב-15 עונות. הפייסרס גם היו לקבוצת החוץ היחידה שנצחה את משחק מספר 1 בסיבוב הראשון. אך ניו ג'רזי ניצחה את המשחק השני ואזנה את הסדרה לפני שהקבוצות נפגשו באינדיאנה. במשחק מספר 3 בסדרה קלע ג'רמיין אוניל 37 נקודות כאשר הפייסרס חזרו להוביל 2-1 בסדרה. אך, הנטס נצחו את משחקים 3 ו-4 ועלו ליתרון 3-2 בסדרה. במשחק השיש שנערך בניו ג'רזי קלע אנטוני ג'ונסון 40 נקדות, אך תצוגה זו הייתה ללא הועיל כי העונה של הפייסרס הגיעה לסיומה לאחר שניו ג'רזי נצחב במשחק 96-90.

את עונת 2006-07 סיימו הפייסרס כאחת העונות הגרועות ביותר בתולדות המועדון. לפייסרס, שסיימו את העונה הרגילה במאזן 35-47, כמעט לא הצליחו בדבר. נקודת המפנה של העונה היו 11 הפסדים רצופים שהחלו בסיביבות פגרת האולסטאר. פציעות של ג'רמיין אוניל ומרקיז דניאלס, חסרונו של פויינט גארד שיגבה את הפציעות, טרייד שנערך במחצית העונה ושינה את הכימיה בתוך הקבוצה, יכולות הגנתיות ירודות, והיות קבוצת ההתקפה הגרועה ביותר בליגה היו לסיבות העיקריות להחלשותה של הקבוצה. ההפסד ב-15 באפריל לניו ג'רזי נטס חיסל את סיכויי העפלה לפלייאוף של הפייסרס לראשונה מאז עונת 1996-97.

ב-25 באפריל 2007, הודיע המועדון על פטוריו של המאמן ריק קרלייל, כאשר מאזן ביום העונה השלילי, לראשונה מזה עשור, היה לאחת הסיבות המרכזיות לפיטוריו. נשיא המועדון, לארי בירד, הודיע כי לקרלייל הייתה ההזדמנות להשאר במועדון בתפקיד אחר. מאוחר יותר, בחר קרלייל לעזוב ולקח את תפקיד הפרשן ברשת ESPN לפני שחזר לתפקיד מאמן דאלאס מאבריקס בשנת 2008. ב-31 במאי 2007, מונה ג'ים אובריאן ליורשו של קרלייל. אובריאן הבהיר כי מטרתו היא להחזיר את הפייסרס אל הפלייאוף בעונת 2007-08, אך הוא כשל במטרה זו לכל אורך כהונתו. כמו כן הוא הודיע כי הוא מעדיף משחק קצבי ובעל מהלכים מהירים, בניגוד לקודמו קרלייל שהעדיף סגנון אימון איטי, קפדני, ומדויק. פרשנים רבים שמו לב כי סגנון זה, בעודו מתקיים באותו הזמן, נכשל להפיק מאזן ניצחונות חיובי וחוסר יכולתו של אובריאן לשנות את סגנונו שיתאים יותר לכשרונות העומדים לרשותו פגעו בקבוצה.

אף על פי שהחמיצו את הפלייאוף עונה שנייה ברציפות לראשונה מאז שנות ה-80, הציגה עונת 2007-08 סימנים רבים לצמיחה בקבוצה, בייחוד לקראת סוף העונה. הסחות דעת משפטיות שנגרמו על ידי ג'אמל טינסלי, מרקיז דניאלס, ושון וויליאמס במהלך העונה לתרמו למאבקי הפייסרס, פציעותיהם של אוניל וטינסלי פגעו ביכולות ההגנתיות של הקבוצה והותירו כמעט את כל תפקידי הפויינט גארד בידיו של הרכש החדש, טרוויס דינר, שזכה לדקות מינימליות בקבוצות העבר בהן שיחק. למרות זאת, השיגה הקבוצה מאזן של 36-46 בסיום העונה הרגילה, וסיום עונה חזק, שכללו ניסיון נואש להשיג את הכרטיס השמיני לפלייאוף המזרח מאטלנטה הוקס, ושיפור דרמטי ביכולות הפורוורדים, דני גרנגר, וומייק דנלבי. גם גנרנגר וגם דנלבי השתתפו בהצבעה על השחקן המשתפר של העונה, כאשר דנלבי מסיים בין עשרת הראשונים. השניים היו גם לצמד השחקנים הראשון של הפייסרס הקולע 1500 נקודות כל אחד, מאז עשו זאת רג'י מילר ודטלף שמרף בתחילת שנות ה-90.

בחודש אפרלי של עונת 2007-08, סגן נשיא המועדון דוני וולש, עזב את המועדון והצטרף לניו יורק ניקס. כל תפקידיו של וולש הועברו לנשיא על פעולות הכדורסל, לארי בירד.

במהלך עונת 2009-10, סבל הפורוורד של הפייסרס, טיילר הנסבורג (נבחר בדראפט של שנת 2009) מפציה באוזן שהשביתה אותו עד לסוף העונה ובהיעדרו של הסנטר, ג'ף פוסטר, נפלו הפייסרס למאזן של מתחת ל-50% הצלחה ונעדרו מהפלייאוף לעונה רביעית ברציפות. למרות עונה מאכזבת נוספת הצליחו הפייסרס לגבור בכל מפגשי העונה הרגילה על יריבתם המרה, דטרויט פיסטונס הדועכת, לראשונה מזה 5 שנים, ועל ניו ג'רזי נטס לראשונה מזה 20 שנה. הקבוצה הראתה סימני חיים מחודשים לקראת סוף העונה, כאשר נצחה כמעט בכל 14 המשחקים האחרונים.

2010-הווה: דני גרנגר ועידן חדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדראפט של שנת 2010 הביא חמש פנים חדשות לפייסרס, הגארד פול ג'ורג' מאוניברסיטת פרסנו סטייט בסיבוב הראשון, והגארד לאנס סטפנסון מאוניברסיטת סינסנטי בסיבוב השני. הפייסרס בחרו גם את הפורוורד ראיין ריד מאוניברסיטת פלורידה סטייט. זכויות הדראפט על ריד הועברו לאוקלהומה סיטי ת'אנדר בתמורה לזכויות על הפרוורד/סנטר מאגנום רול מאוניברסיטת לואיזיאנה טק. הפייסרס החתימו את פול ג'ורג' עח חוזה רוקי ב-1 ביולי 2010. לאנס סטפנסון חתם על חוזה רב שנתי ב-22 ביולי 2010. מעט לפני מחנה האימון, הוחתם רול, יחד עם לאנס אלרד.

ב-11 באוגוסט 2010, רכשו הפייסרס את הגארד דארן קוליסון ואת ג'יימס פוזי, מניו אורלינס הורנטס בטרייד שכלל ארבע קבוצות, וחמישה שחקנים. טום מרפי הועבר לניו ג'רזי נטס באותה העסקה.

בתוספת לבסיס הצעיר בראשותו של דני גרנגר ורוי היברט, הרכש החדש דארן קולינס יוסיף רכז יציב לראשונה מאז ימיו של מארק ג'קסון בתחילת שנות ה-2000. בפתיחת עונת 2010-11, השיגה הקבוצה מאזן של 2-3 בחמשת המשחקים הראשונים. ב-9 בנובמבר במשחק ביתי נגד דנבר נאגטס קלעו הפייסרס 54 נקודות ברבע השלישי בלבד, כשהם קולעים 20 מ-21 הזריקות, בדרך לניצחון 144-113. בהובלתו של מייק דנלבי עם 24 נקודות, קבעו הפייסרס שיא נקודות לרבע אחד, והתקרבו עד כדי 4 נקודות (58) משיא הנקודות של ה-NBA שנקבע במהלך שנות ה-70.

למרות כל ההתקדמות, הופצו ספקולציות כי המאמן אובריאן אינו האדם המתאים להוביל את המועדון חזרה אל הפלייאוף. חוסר שביעות רצון הולך וגובר הובע גם בחדר ההלבשה וגם ביציעים, לגבי התעקשותו של אובריאן לא לבצע שינוי בשיטת האימון. גם רוטציית השחקנים בה השתמש גרמה לתמיהה בקרב המקומיים, ובכללם כתב עיתונות. התעקשותו של אובריאן על מתן דקות רבות לפוזי הוותיק על חשבון שחקנים צעירים והחלטות ניהול משחק שהתבררו כמוטעות, הביאו להפסדים במשחקים צמודים ולחוסר שביעות רצון בקרב הקהל המקומי. חוסר יכולתו של אובריאן לפתח את השחקנים הצעירים פגע קשות במוניטין שלו, שחקנים כמו פול ג'ורג' וטיירל הנסבורו, שרבים חשבו כי הם מרכיבים מרכזיים בניסיון החזרה של הפייסרס אל הפלייאוף, זכו לדקות מועטות בלבד, ובמשחקים רבים אף לא עלו לשחק כלל.

ב-30 בינואר 2011, שוחחר אובריאן מתפקידו כמאמן הפייסרס ובמקומו מונה עוזרו פרנק ווגל למאמן זמני.

עם סיום מועד ההעברות של הליגה ב-24 בפברואר 2011, דיווחו כמה רשתות שידור ובכללן ESPN כי הפייסרס הסכימו לטרייד הכולל שלוש קבוצות שישלח את ג'וש מק'רוברטס לממפיס גריזליס ואת ברנדון וולש לניו אורלינס הורנטס, בעוד הפייסרס יקבלו את או,ג'יי. מאיו מהגריזליס בתמורה, וההורנטס ישלחו שחקן שלא נקבע לגריזליס. אך, מועד העברות פקע בשעה 15:00 (זמן מזרח), והניירת בעבור הטרייד הגיע אל המשרדים המרכזים של ה-NBA רק ב-15:02. עקב כך, לא אושרה ההעברה על ידי הנהלת הליגה וכל השחקנים נשארו בקבוצותיהם.‏[5]

ב-6 באפריל 2011, לאחר ניצחון על וושינגטון ויזארדס, הצליחו הפייסרס להעפיל למשחקי הפלייאוף לראשונה מאז שנת 2006. בסיבוב הראשון, נוצחו הפייסרס על ידי המדורגת ראשונה, שיקגו בולס בחמישה משחקים בסדרה קשה. למרות היתרון הברור של שיקגו לפני הסדרה, שלוש מתוך ארבעת ההפסדים של אינדיאנה היו צמודים, כאשר הפסידו את שלושת המשחקים הראשונים בהפרש ממוצע של 5 נקודות.

את עונת 2011-12, סיימו אינדיאנה במאזן 42-24, הטוב ביותר שלהם מעונת 2003-04, בסיבוב הראשון בפלייאוף ניצחו הפייסרס את אורלנדו מג'יק, ניצחונם הראשון בפלייאוף מאז 2005. בחצי גמר המזרח כבר הובילו הפייסרס 2-1 על מיאמי היט לפני שנכנעו בסדרה כולה 4-2.

את עונת 2012-13, סיימה אינדיאנה במקום השלישי במזרח עם מאזן 49-32, בפלייאוף עברו הפייסרס את אטלנטה הוקס בסיבוב הראשון ואת הניו יורק ניקס בסיבוב השני, בגמר במזרח ניצבה אינדיאנה בפני אלופת הNBA מיאמי היט, הסדרה הגיעה למשחק שביעי כאשר כל קבוצה מנצחת לסירוגין, לבסוף נכנעו הפייסרס 99-76 במשחק מס' 7 ו4-3 בסדרה כולה.

את עונת 2013-14 סיימו הפייסרס במאזן 56-28, ובמקום הראשון במזרח.אך אחרי פגרת האולסטאר הפייסרס לא היו אותה קבוצה שטרפה את הליגה בחצי הראשון של העונה ובקושי רב הם הצליחו לחלץ את המקום הראשון. הם שובצו למשחקי הפלייאוף נגד אטלנטה הוקס. וניצחו את הסדרה בקושי ב7 המשחקים שהתוצאה 3-4 לאינדיאנה אחרי שהייתה בפיגור 2-3.בחצי גמר המזרח קיבלו את וושינגטון וויזארדס. הפייסרס חשבו שיעברו את הסדרה בקלות אך נקלעו במהרה לפיגור 0-1.למזלם של הפייסרס במשחק השני רוי היברט חזר לעצמו לאחר תקופה חלשה ובמיוחד שסיים את המשחק הראשון עם 0 נקודות וגם 0 ריבאונדים ולפתע הפייסרס מצאו את עצם ביתרון 1-2 בסדרה.

אולם ביתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינדיאנה פייסרס משחקים את משחקי הבית שלהם בבנקרס לייף פילדהאוס (קונסקו פילדהאוס לשעבר), לשם עברו החל בשנת 1999. הבנקרס לייף פילדהאוס ממוקם בעיר התחתית של אינדיאנפוליס ומאכלס 18,165 למשחקי הכדורסל, האולם מארח גם הופעות רבות כמו גם את משחקיהן של הפייסרס ואינדיאנה פיבר. האולם הינו בבעלותה של עיריית אינדיאנפוליס, אינדיאנה ובנייתו החלה ב-22 ביולי,1997, האולם נחנך ב-6 בנובמבר 1999. הקונסקו פילדהאוס מארח גם את טורניר הכדורסל של ליגת הביג טן וארח בשנת 2011 את הפיינל פור של טורניר הכדורסל של ה-NCAA לנשים. הפילהאוס נחשב לאחד מהאולמות הטובים ביותר בליגת ה-NBA. לפני שעברו לקונסקו פילדהאוס שיחקו הפייסרס במרקט סקוור ארינה, בין השנים 1974-1999, ובאינדיאנה סטייט פיירגראונד קולסאום (כיום ידוע כפפסי קולסאום), בין השנים 1967-1974.

מדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבעי המדים של אינדיאנה פייסר הינם כחול ים, זהב, כסף, ולבן. הפייסרס לובשים את המדים הלבנים עם פסים בצבע זהב וכחול למשחקי הבית. למשחקי החוץ לובשים הפייסרס מדים כחולים עם פס זהב. בנוסף יש לפייסרס סט מדים שלישי (בו משתמשים במקרה של זהות צבעים עם הקבוצה היריבה במשחקי החוץ) והם בצבע זהב עם פס כחול. במהלך עונת 1983-84 לבשו הפייסרס מדים בצבע זהב עם פסים כחולים ולבנים למשחקי הבית.

מדי קבוצת אינדיאנה פייסרס: לבן-משחקי בית, כחול-משחקי חוץ, זהב-תלבושת אלטרנטיבית

קמע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בומר הינו הקמע הרישמי של אינדיאנה פייסרס, הוא מופיע בכל משחק ביתי של הקבוצה ואף באירועים מיוחדים מטעם ליגת ה-NBA. בומר הוצג לקהל לפני תחילת עונת 1991-92. בומר הינו חתול

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות דראפט אחרונות (2000-הווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטנס וג'ורג' עברו לסן אנטוניו ספרס בערב הדראפט, בטרייד שהשיג לפייסרס את ג'ורג' היל

מאמנים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים העסיק המועדון 13 מאמנים, לארי סטברמן היה הראשון שאימן את הקבוצה בשנת 1967, כאשר הקבוצה שיחקה בליגת ה-ABA. המאמן בוב לאונרד מחזיק במספר הניצחונות הרב ביותר בתולדות המועדון עם 328 ניצחונות במהלך 12 שנות אימון הקבוצה. לארי בראון הגיע לפייסרס והוביל אותם להופעות ]ליאוף רבות לאחר רכישת הכוכב רג'י מילר. לארי בירד לקח את שרביט האימון בשנת 1997 ואימן את הפייסרס עד לשנת 2000. בירד לקח את הפייסרס להופעת גמר ה-NBA היחידה שלהם בעונת 1999-00. בהווה מאמן את הפייסרס פרנק ווגל.

הערה: הפרטים מעודכנים לסוף עונת 2010-11.

חברי היכל התהילה ומספרים שהוצאו לגמלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינדיאנה פייסרס חברי היכל התהילה ומספרים שהוצאו לגמלאות
שחקנים
מספר שם עמדה עונות שנת בחירה מספר שם עמדה עונות שנת בחירה
17 כריס מאלין SF/SG 1997–2000 2011 22 אלכס אינגליש F 1978–1980 1997
30 ג'ורג' מקגיניס F 1971–1975, 1980–1982 - 31 רג'י מילר G 1987–2005 -
34 מל דניאלס C 1968–1974 - 35 רוג'ר בראון F 1967–74 -
הנהלה
מספר שם עמדה עונות שנת בחירה מספר שם עמדה עונות שנת בחירה
529 בובי לאונרד מאמן ראשי 1968–1980 - - ג'ק ראמזי מאמן ראשי 1986–1988 1992
לארי בראון מאמן ראשי 1993–1997 2002 - לארי בירד מאמן ראשי 1997–2000 1998
אייזיאה תומאס מאמן ראשי 2000–2003 2000
שחקנים/אנשי צוות שהוכנסו להיכל התהילה של הכדורסל
מספרי חולצה שהוצאו לגמלאות

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי מועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משחקים': רג'י מילר (1,389)
  • דקות משחק: רג'י מילר (47,621)
  • סלי שדה: רג'י מילר (8,241)
  • זריקות לסל: רג'י מילר (17,699)
  • סלי 3 נקודות: רג'י מילר (2,560)
  • זריקות ל-3 נקודות: רג'י מילר (7,206)
  • ריבאונד הגנה: דייל דיוויס (2,276)
  • ריבאונד התקפה: מל דניאלס (5,461)
  • סך הכל ריבואונדים: מל דניאלס (7,643)
  • אסיסטים: רג'י מילר (4,141)
  • חטיפות: רג'י מילר (1,505)
  • חסימות: ג'רמיין אוניל (1,247)
  • איבודי כדור: רג'י מילר (2,409)
  • עברות אישיות: ריק סמית' (3,011)
  • נקודות: רג'י מילר (25,279)

למשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דקות משחק: מל דניאלס (37.07)
  • סלי שדה: צ'אק פרסון (7.85)
  • נסיונות קליעה: צ'אק פרסון (16.33)
  • קליעות ל-3 נקודות: רג'י מילר (1.84)
  • נסיונות ל-3 נקודות: סטפן ג'קסון (4.73)
  • קליעות עונשין: דטלף שמרף (5.31)
  • זריקות עונשין: ג'ורג' מקגיניס]] (7.05)
  • ריבאונד התקפה: מל דניאלס (4.56)
  • ריבאונד הגנה: מל דניאלס (11.40)
  • סך הכל ריבאונדים: מל דניאלס (15.96)
  • אסיסטים: מארק ג'קסון (8.13)
  • חטיפות: דון בוס (2.55)
  • חסימות: ג'רמיין אוניל (2.42)
  • איבודי כדור: ריקי סוברס (4.10)
  • עברות אישיות: ג'יימס אדוארדס (4.04)
  • נקודות: דני גרנג'ר (25.8)

לפי 48 דקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סלי שדה: בילי נייט (11.41)
  • נסיונות זריקה: ג'ורג' מק'גיניס (23.53)
  • קליעות ל-3 נקודות: כריס מאלין (2.74)
  • נסיונות ל-3 נקודות: רג'י מילר (6.54)
  • קליעות עונשין: דטלף שמרף (7.57)
  • זריקות עונשין: ג'ורג' מק'גיניס (10.33)
  • ריבאונד התקפה: מל בנט (6.38)
  • ריבאונד הגנה: מל דניאלס (14.76)
  • סך הכל ריבאונדים: מל דניאלס (20.66)
  • אסיסטים: מארק ג'קסון (13.09)
  • חטיפות: דאדלי בראדלי (4.89)
  • חסימות: גרנביל וייטרס (3.55)
  • איבודי כדור: ג'ורג' מק'גיניס (5.77)
  • עברות אישיות: גרג דרילינד (10.57)
  • נקודות: בילי נייט (29.09)

פרסים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקן ההגנה של העונה

רוקי השנה

השחקן השישי של העונה

השחקן המשתפר של העונה

מאמן השנה

החמישייה השנייה של העונה

  • ג'רמיין אוניל - 2004

החמישייה השלישית של העונה

  • רג'י מילר - 1995, 1996, 1998
  • ג'רמיין אוניל - 2002, 2003
  • רון ארטסטס - 2004

חמישיית ההגנה של העונה

חמישיית ההגנה השנייה של העונה

חמישיית הרוקיז של העונה

חמישיית הרוקיז השנייה

פירוש השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייסר- סוס במירוץ שתפקידו קביעת קצב המירוץ. השם נקבע כמחווה להיסטוריית מירוצי סוסים של מדינת אינדיאנה, ולמירוץ האינדיאנפוליס 500 בה נעשה שימוש ב"מכונית פייסר".

שחקנים בולטים בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל נוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עודכן לאחרונה בתאריך- 30 באוקטובר 2014

אינדיאנה פייסרס
סגל נוכחי
מאמן ראשי: פרנק ווגל
F/C 5 Flag of the United States.svg לבוי אלן (אוניברסיטת טמפל)
F 22 Flag of the United States.svg כריס קופלנד (אוניברסיטת קולורדו)
G/F 13 Flag of the United States.svg פול ג'ורג' (אוניברסיטת פרסנו סטייט)
C 55 Flag of Jamaica.svg רוי היברט (אוניברסיטת ג'ורג'טאון)
PG 3 Flag of the United States.svg ג'ורג' היל (אוניברסיטת פורדו)
SF 44 Flag of the United States.svg סולומון היל (אוניברסיטת אריזונה)
C 28 Flag of France.svg איאן מהינמי (צרפת)
G/F 0 Flag of the United States.svg סי.ג'יי. מיילס (תיכון סקייליין)
PF 9 Flag of Croatia.svg דמיאן רודז (קרואטיה)
PF 4 Flag of Argentina.svg לואיס סקולה (ארגנטינה)
PG 15 Flag of the United States.svg דונלד סלואן (אוניברסיטת טקסס A&M)
G 2 Flag of the United States.svg רודני סטאקי (אוניברסיטת איסטרן וושינגטון)
PG 32 Flag of the United States.svg סי. ג'יי. ווטסון (אוניברסיטת טנסי)
PF 21 Flag of the United States.svg דייוויד וסט (אוניברסיטת אקסבייר)
C 42 Flag of the United States.svg שיין וויטינגטון (אוניברסיטת מערב מישיגן)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההיסטוריה של אינדיאנה פייסרס באתר ה-NBA
  2. ^ שנותיה הראשונות של אידיאנה פייסרס כתבה בעיתון אינדיסטאר
  3. ^ משדר טלוויזיה מציל את המועדון ואת תדמיתה של העיר - כתבה בעיתון אינדיסטאר
  4. ^ צילום התגרה בין שחקני הקבוצות
  5. ^ ידיעה באתר ממפיס אדג'
  6. ^ סטטיסטיקת האימון של לארי סטברמן
  7. ^ סטטיסטיקת הפלייאוף של ליגות ה-ABA וה-NBA
  8. ^ סטטיסטיקת האימון של בובי לאונרד
  9. ^ היסטוריית מאמני השנה ב-NBA מתוך אתר NBA.com
  10. ^ הסטטיסטיקה של ג'ק מק'יני
  11. ^ 11.0 11.1 סטטיסטיקת האימון של ג'ורג' אירווין
  12. ^ רשימת עשרת המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA באתר NBA.com
  13. ^ סטטיסטיקת האימון של ג'ק ראמזי
  14. ^ סטטיסטיקת האימון של מל דניאלס
  15. ^ סטטיסטיקת האימון של דיק ורסאס
  16. ^ סטטיסטיקת האימון של בוב היל
  17. ^ סטטיסטיקת האימון של לארי בראון
  18. ^ היסטוריית מאמני העונה ב-NBA מאתר NBA.com
  19. ^ סטטיסטיקת האימון של לארי בירד
  20. ^ סטטיסטיקת האימון של אייזיאה תומאס
  21. ^ סטטיסטיקת האימון של ריק קרלייל
  22. ^ סטטיסטיקת האימון של ג'ים אובריאן
  23. ^ סטטיסטיקת האימון של פרנק ווגל