לארי בירד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: יותר מדי מספרים. לא קריא, תרגמת, כתיבה לא אנציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
לארי בירד
Larrybird.jpg

בירד ב-2004

תאריך לידה 7 בדצמבר 1956
מקום לידה וסט באדן ספרינגס שבאינדיאנה
עמדה סמול פורוורד
גובה 2.06 מטרים
מספר 33
מכללה אינדיאנה סטייט
דראפט בחירה מספר 6, 1978
בוסטון סלטיקס
קבוצות
1979 - 1992 בוסטון סלטיקס
הישגים שחקן השנה במכללות (1979)
רוקי השנה ב-NBA‏ (1980)
3 פעמים MVP של העונה הסדירה ב-NBA‏ (1984 - 1986)
פעמיים ‏MVP של סדרת הגמר (1984, 1986)
9 פעמים נבחרת ה-NBA‏ (1980 - 1988)
12 הופעות במשחק האולסטאר (1988 - 1980, 1992 - 1990)
MVP של משחק האולסטאר (1982)
זוכה תחרות השלשות של האולסטאר (1986 - 1988)
היכל התהילה חבר היכל התהילה של הכדורסל משנת 1998
מאזן מדליות
המשחקים האולימפיים
מתחרה עבור Flag of the United States.svg ארצות הברית
זהב ברצלונה 1992 ארצות הברית

לארי ג'ו בירד (אנגלית: Larry Joe Bird; נולד ב-7 בדצמבר 1956 בווסט באדן ספרינס, אינדיאנה) הוא כדורסלן ומאמן עבר אמריקאי בליגת ה-NBA. בירד נחשב לאחד מטובי הכדורסלנים בכל הזמנים. הוא נבחר על ידי בוסטון סלטיקס במקום ה-6 בדראפט של שנת 1979 ושיחק במדי הקבוצה שלוש-עשרה עונות, עד פרישתו ב-1992.

בירד נבחר ב-1996 כאחד מחמישים השחקנים הטובים ביותר בתולדות ה-NBA ולחמישיית כל הזמנים של הליגה, ושנתיים לאחר מכן להיכל התהילה של הכדורסל. שימש מאמנה הראשי של אינדיאנה פייסרס בין השנים 1997 ל-2000, ונתמנה לנשיא פעולות הכדורסל של הפייסרס ב-2003.

ב-2014 בחר אותו הארץ לשחקן הכדורסל הלבן הטוב ביותר אי פעם.‏[1]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירד נולד בעיירה וסט באדן שבאינדיאנה, הרביעי משישה ילדים. אביו, קלוד ג'וזף ("ג'ו"), היה פועל קשה יום שעסק במגוון עבודות ואימו, ג'ורג'יה קרנס, עבדה כמלצרית. את ימי נעוריו העביר בירד בין העיירות הכפריות וסט באדן ושכנתה פרנץ' ליק, ועל כך אמר מאוחר יותר בבדיחות: "לא משנה כמה טוב אני, אני עדיין רק 'היק' (כפרי) מפרנץ' ליק". אביו היה שתיין שסבל מהפרעות אישיות שנבעו מהלם קרב שנגרם לו כשלחם במלחמת קוריאה ומשך כל ילדותו נאבקה משפחתו של בירד לגמור את החודש וחייתה בעוני. בשל הקשיים שעברו על המשפחה, בירד ואחיו נשלחו מדי פעם לגור עם סבתו.
בירד העניק ב-1988 ראיון למגזין ספורטס אילוסטרייטד, בו סיפר על האופן בו התמודדה אמו עם הקשיים הכלכליים: "אם יום התשלום לבנק היה מתקרב, ואנחנו היינו זקוקים לנעליים, היא השיגה את הנעליים, ואחר כך התמודדה עם אנשי הבנק. אני לא מתכוון לכך שהיא לא שילמה לבנק, אלא שהילדים תמיד היו ראשונים בסדר העדיפויות". באותו ראיון טען כי העוני שידע בילדותו מניע אותו עד היום.


למרות הקשיים הצליח בירד להפוך לאחד משחקני הכדורסל הטובים ביותר בפרנץ' ליק, ואף כיכב בנבחרת בית הספר התיכון המקומי "ספרינגס ואלי". במדי נבחרת בית הספר קלע בירד 31 נקודות, קלט 21 כדורים חוזרים ומסר 4 אסיסטים בממוצע למשחק, ועד סיום לימודיו היה למלך הסלים של הקבוצה בכל הזמנים.
ג'ים ג'ונס, מאמן קבוצת התיכון של ספרינגס ואלי, שימש דמות מפתח בהתפתחותו של בירד. בירד החליט כי יפסיק לעסוק בפוטבול ובבייסבול וישקיע את כל מרצו בכדורסל, וכנער, נהג להעביר את מיטב זמנו הפנוי באולם הכדורסל; היה מקדים לכל אימון, את ההפסקות בין השיעורים מבלה היה בקליעה לסל ואף בתום הלימודים נהג להישאר ולהתאמן עד שעות הלילה. ג'ונס, או "ג'ונסי", כפי שכינה אותו בחיבה בירד, תמיד היה מוכן להשקיע את זמנו ולתרגל את בירד וחבריו במשחק הכדורסל.

פרק המכללות (1974-1979)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפיזודת המכללות של בירד החלה בשנת 1974 עם הצטרפו לשורות אוניברסיטת אינדיאנה, מוסד שהחזיק באחת מתוכניות הכדורסל הבכירות בליגת המכללות. אולם בירד בן ה-17 התקשה להסתגל לסביבה החדשה. באוטוביוגרפיה שפרסם שנים לאחר מכן העיד כי נעדר את הבשלות שדרש המעבר מהסביבה הכפרית לקמפוס גדוש הסטודנטים. בנוסף, טען בירד בספרו כי סבל מהתנכלויות חוזרות מצד אחד מכוכבי הקבוצה. פחות מחודש וטרם שיחק משחק בודד בקבוצה חזר לפרנץ' ליק ומצא עצמו נרשם מחדש, הפעם למכללה מקומית, אם כי גם ממנה נשר בעבור חודשיים.
בשלב זה נטש בירד את העיסוק בכדורסל תחרותי למספר חודשים והחל לעבוד במחלקת התחזוקה העירונית בשלל עבודות כפיים. לבירד שנישא והתגרש בתקופה קצרה נולדה בת, ולכן היה זקוק לכסף.
בירד חזר למסגרת לימודית וספורטיבית ב-1975 עם הרשמו לאוניברסיטת מדינת אינדיאנה, מוסד בעל תוכנית כדורסל צנועה. עם זאת, עקב חוקי ההעברות בספורט מכללות, נאלץ בירד לחכות שנה עד להופעת הבכורה שלו במדי הקבוצה. במהלך שנה זו איבד בירד את אביו, שהתאבד. הוריו התגרשו תקופה קצרה לפני כן, ואביו נדרש בתשלומי מזונות בהם לא הצליח לעמוד ולכן התאבד כדי שמשפחתו תזכה בכספי הביטוח. מה שאכן קרה.

במהלך השנתיים הבאות (1976/7-1977/8) תרם למעלה מ-30 נקודות לזכות קבוצתו בממוצע ולמרות שנבחר בדראפט על ידי הבוסטון סלטיקס, החליט כי ישלים גם את עונת זכאותו הרביעית במכללות (השלישית במדי הקבוצה). בעונתו האחרונה (1978/9) בירד הוביל את הקבוצה שדורגה ראשונה בסקרי סיום העונה הרגילה, למשחק האליפות של טורניר ה-NCAA אך היא הפסידה (75-64) לקבוצת הכדורסל של אוניברסיטת מדינת מישיגן שהונהגה על ידי מג'יק ג'ונסון, לימים יריבו הגדול וחברו הקרוב של בירד ב-NBA. קבוצתו סיימה את העונה במאזן של 1-33 ובירד זכה באותה שנה בגביע אוסקר רוברטסון, בפרס נייסמית' ובפרס וודן המוענקים ל"שחקן המכללות של השנה".
במהלך שנותיו באוניברסיטה הוביל בירד את קבוצתו כמעט לבדו לצמרת ליגת המכללות עם 81 ניצחונות לעומת 13 הפסדים, ומאזן שיא ביתי בליגת המכללות של 50 ניצחונות כנגד הפסד בודד. בסיכום שלוש העונות קלע 30.3 נקודות, קלט 13.3 כדורים חוזרים ומסר 4.6 אסיסטים בממוצע למשחק, ואת המכללות עזב כשהוא מדורג במקום החמישי בטבלת קלעי ה-NCAA בכל הזמנים.

קריירה ככדורסלן מקצועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירד נבחר במקום השישי בדראפט 1978 על ידי בוסטון סלטיקס והחל לשחק בשורות המועדון בעונת 1979/80. בירד ביסס במהרה את מעמדו כאחד הכוכבים הגדולים בליגה. בעוד שבעונה שקדמה להגעתו צברה הקבוצה 29 ניצחונות בלבד, במהלך עונתו הראשונה ניצחה הקבוצה 61 משחקים, השיפור הגדול ביותר עד אז במאזנה של קבוצה מעונה לעונה.

לארי בירד הגיע לסלטיקס באותה עונה בה הגיע מג'יק ג'ונסון ללייקרס, והם המשיכו את היריבות הגדולה ויחסי החברות הקרובים גם בליגת ה-NBA. הסלטיקס והלייקרס הן היריבות הגדולות בליגת ה-NBA מאז שנות ה-60, והיריבות בין הסלטיקס של בירד ללייקרס של מג'יק העלתה את העניין בליגה לשיאים חדשים, ויש הטוענים כי הצילה את הליגה שהייתה קרובה לקריסה.‏‏‏[2]

לצידו שיחקו בבוסטון בין השאר, הרכזים נייט ארצ'יבלד ודניס ג'ונסון, הקלעים דני איינג' וג'ראלד הנדרסון, הפאוור פורוורדים סדריק מקסוול וקווין מקהייל, ושחקני הציר רוברט פאריש וביל וולטון. בירד, מקהייל ופאריש נחשבים לשלישיית קו קדמי‏[3] הטובה ביותר בכל הזמנים, וכונו "השלישייה הגדולה" (The Big Three).

בירד הוביל את הבוסטון סלטיקס לשלוש אליפויות NBA: ב-1981 (נגד הרוקטס) וב-1984 (נגד הלייקרס) וב-1986 (נגד הרוקטס), ולשתי הופעות נוספות בגמר ב-1985 וב-1987 שבהן הפסידה הקבוצה ללייקרס. על חשיבותו לקבוצתו יעיד הנתון הבא: בכל עונה בה בירד שיחק 3,000 דקות משחק ומעלה, בוסטון סלטיקס הצליחה להגיע לגמר, ובכל שאר העונות לא.

בירד זכה שלוש פעמים רצופות בתואר ה-MVP של העונה הסדירה, פעמיים בתואר ה-MVP של סדרת הגמר, פעם אחת בתואר הרוקי של העונה ופעם אחת בתואר ה-MVP של משחק האולסטאר. נבחר ברציפות תשע פעמים לחמישיית העונה ונבחר ל-12 משחקי אולסטאר, כשהוא לא משחק בשניים מהם בגלל פציעה (הפעם השנייה הייתה בעונתו האחרונה ב-91/2'). למעשה נבחר למשחק האולסטאר בכל העונות שבהן שיחק ברוב העונה, כשב-88/9' שיחק רק שישה משחקים בגלל פציעה ולא נבחר למשחק האולסטאר של 89'.

מהלך קריירת המשחק (1979-1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונתו הראשונה בקבוצה (1979/80) סיימו הסלטיקס את העונה הסדירה עם המאזן הטוב בליגה (61-21). בירד הוביל את הקבוצה בנקודות (21.3 למשחק), בכדורים חוזרים (10.4 למשחק), בחטיפות (103 במצטבר) ובדקות משחק (2,955 במצטבר), זכה בתואר רוקי העונה ונבחר לחמישיית העונה של הליגה. הסלטיקס העפילו לפלייאוף אך הפסידו בגמר המזרח לפילדלפיה 76' בראשות דוקטור ג'יי (ג'וליוס אירווינג).

בעונת (1980/81) הצטרפו לקבוצה פאריש ומקהייל והסלטיקס חזרו וסיימו עם המאזן הטוב בליגה. במהלך העונה הסדירה הוביל בירד את הקבוצה בנקודות (21.2 למשחק), בכדורים חוזרים (10.9 למשחק, רביעי בליגה) ובדקות משחק (3,239 במצטבר, שלישי בליגה). בשלב הפלייאוף לאחר שניצחו את השיקגו בולס פגשו הסלטיקס את פילדלפיה, להם הפסידו בעונה הקודמת. פילדלפיה הובילה את הסדרה 3-1, אך הסלטיקס השכילו לחזור ולנצח את הסדרה. בגמר ניצחו הסלטיקס את היוסטון רוקטס ב-6 משחקים. במהלך סדרת הגמר קלע בירד 15.3 נקודות, קטף 15.3 ריבאונדים ומסר 7 אסיסטים למשחק. במהלך הסדרה חטף 14 כדורים.‏[4]

בעונת 81/2 התקדמה בוסטון בפלייאוף עד גמר המזרח אך הודחה על ידי פילדלפיה. בירד, שהשתתף במשחק האולסטאר, זכה בתואר ה-MVP של המשחק עם 19 נקודות (12-7 מהשדה, 8-5 מקו העונשין), 12 ריבאונדים ו-5 אסיסטים בניצחון המזרח על המערב 118-120.

בעונת 1983/84 זכה לראשונה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה כשהוא קולע 24.2 נקודות, קולט 10.1 ריבאונדים, מוסר 6.6 אסיסטים וחוטף 1.8 כדורים למשחק. הסלטיקס זכו באליפות הליגה בתום העונה, ובירד זכה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר. בשבעת משחקי הגמר, בקרב על האליפות, רשם בירד בממוצע 27.4 נקודות, 14 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 2.1 חטיפות ו-1.1 חסימות.‏[5]

בעונה הבאה זכה בירד בתואר ה-MVP של העונה בשנית, עם ממוצעי משחק של 28.7 נקודות, 10.5 ריבאונדים, 6.6 אסיסטים, 1.6 חטיפות ו-1.2 חסימות. בפלייאוף הגיעה בוסטון שוב לגמר נגד הלייקרס אך הפעם הפסידה כשבירד משיג בסדרת הגמר 23.8 נקודות, 8.8 ריבאונדים, 5 אסיסטים ו-1.8 חטיפות למשחק.‏[6]

בעונת 85/6 זכה בירד בשלישית בתואר ה-MVP של העונה הסדירה, לאחר שהשיג 25.8 נקודות, 9.8 ריבאונדים, 6.8 אסיסטים ושתי חטיפות בממוצע למשחק, והמועדון סיים את העונה הסדירה במאזן 15-67. הקבוצה, שבעיני רבים נחשבת לטובה בכל הזמנים, זוכה בעונה זו באליפות האחרונה בתקופתו של בירד. בירד שזכה בשנייה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר לאחר ניצחון הסלטיקס בשישה משחקים על הרוקטס, תרם לקבוצתו ממוצעים 24 נקודות, 9.7 ריבאונדים, 9.5 אסיסטים ו-2.7 חטיפות בסדרה (בהם טריפל-דאבל של 29 נקודות, 12 ריבאונדים ו-11 אסיסטים במשחק השישי בו ניצחו הסלטיקס 97-114). ‏[7]

בעונת 86/7 שמר בירד על ממוצעים דומים לעונות הקודמות, עם 28 נקודות, 9.2 ריבאונדים, 7.6 אסיסטים ו-1.8 חטיפות למשחק. עם זאת בתום העונה, לאחר שלוש זכיות קודמות של בירד, הוענק תואר ה-MVP של העונה הסדירה דווקא למג'יק ג'ונסון. בפלייאוף העפילו הסלטיקס לגמר נגד הלייקרס אך הפסידו בשישה משחקים (כמו ב-85'), כשבירד משיג בסדרת הגמר 24.1 נקודות, 10 ריבאונדים, 5.5 אסיסטים, 1.2 חטיפות, ו-1.2 חסימות למשחק.‏[8]

נבחרת החלומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי הקריירה, נענה בירד לזימון לשחק במדי נבחרת ארצות הברית בכדורסל באולימפיאדת ברצלונה (1992). נבחרת זו כללה כוכבי-על כמו מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון וצ'ארלס בארקלי, ונחשבת עד היום לנבחרת הכדורסל הטובה ביותר בכל הזמנים. הנבחרת סיימה את הטורניר במאזן מושלם וזכתה במדליית הזהב האולימפית. נבחרת זו זכתה לכינוי "דרים טים" (נבחרת החלומות). עם סיום הטורניר, ב-18 באוגוסט, הודיע בירד על פרישתו מהמשחק.

פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירד נאלץ לפרוש מוקדם משרצה עקב שלל בעיות רפואיות, בהן בקע בסחוס שבין חוליות הגב הנמוכות וניוון בשתי חוליות נוספות. בנוסף סבל בשנותיו האחרונות מכאבים במרפקו ובכף רגלו, ואף עבר ניתוח בקיץ 88'.

עיסוקים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד טרם פרישתו מכדורסל חבר לעיתונאי הספורט בוב ראיין לכתיבת ספרו האוטוביוגרפי "דחף : סיפור חיי" שיצא לאור ב-1989 והיה לרב מכר.‏[9].

כעבור עשר שנים, ראה אור ספרו Bird Watching : On Playing and Coaching the Game I Love, אשר נכתב בשיתוף עם העיתונאית ג'קי מקמולן ‏[10]. ב-1988 ספרם של בירד וג'ון בישוף "בירד על כדורסל : כיצד לבנות אסטרטגיה מאת האלוף הגדול מהסלטיקס"‏[11] יצא לאור. בירד כתב את ההקדמה לספר אודות רד אאורבך משנת 1994 Seeing Red : The Red Auerbach Story ("לראות את רד : הסיפור של רד אאורבך") של כתב הספורט דן שונסי. ‏[12]

עם פרישתו ממשחק פעיל ב-1992 נשכר בירד על ידי בוסטון סלטיקס למלא תפקיד ניהולי, תפקיד בו שימש עד 1997 אז נתמנה למאמנה הראשי של אינדיאנה פייסרס.

כבר בעונתו הראשונה כמאמן במועדון ובכלל (1997/98) השכילה קבוצתו להעפיל לגמר הפלייאוף של המזרח ובירד נבחר למאמן העונה, ובכך הפך לאדם היחיד בתולדות הליגה להחזיק הן בתואר "השחקן המצטיין של העונה" והן "מאמן העונה" באמתחתו. בעונת 1999/2000 בירד אף הוביל את אינדיאנה פייסרס לגמר ה-NBA אך עם תום העונה, לאחר שלוש שנים בתפקיד, הודיע על פרישתו מאימון כדורסל. מאז שנת 2003 מכהן בירד בתפקיד הנשיא לענייני כדורסל של הפייסרס, ודה פקטו מנהיג מקצועית את המועדון.

בירד שיחק בשלושה סרטי קולנוע: "בלו צ'יפס", דרמת כדורסל מ-1994 שבמרכזה קבוצה מליגת המכללות; "ספייס ג'אם", קומדיית ספורט מאויירת מ-1996 בכיכובם של מייקל ג'ורדן וביל מארי, ו"גאוות סלטיק" מ-1996, קומדיה שעלילתה נקשרת לסדרת גמר NBA בדיונית בהשתתפות הסלטיקס.

בירד פרסם לא מעט חברות ומוצרים‏[13]. בין השאר פרסם את מקדונלד'ס, פפסי, נעלי קונברס חברת טלפון, חברת הנדסת מערכות התקשורת MCI, מותג הנעליים Bird 33 לילדים ונוער‏[14] בייצור חברת SKECHERS ועוד. הפרסומת המפורסמת ביותר היא פרסומת של מקדונלד'ס שבה בירד שיתף פעולה עם ג'ורדן ובה השניים קולעים מכל מקום באולם כולל היציע, וגם דרך זריקת הכדור לתקרה ולמקומות אחרים באולם. עם פרישתו ייחדה לו מקדונלד'ס את ההמבורגר "ביג 33".

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירד התחתן עם ג'אנט קונדה בשנת 1975, בעודו בן 19, וילד עימה את בתו קורי. הזוג התגרש כעבור כשנה, ועקב סכסוך בין השניים נמנע מבירד לראות את בתו במשך שנים (כיום הם ביחסים טובים). נישואיו השניים לדינה מטינגלי ב-30 בספטמבר 1989 החזיקו מעמד, ועימה אימץ שני ילדים: קונור ומריה.

פרופיל כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיית המשחק המפותחת בה ניחן ויכולתו הפנומנלית של בירד לצפות מהלכים חיפו רבות על יכולתו האתלטית המוגבלת. בירד תפקד הן כמנהל משחק והן כפורוורד, פוינט-פורוורד למעשה - רכז מעמדת הסמול-פורוורד. כגארד-פורוורד ביצע ברמה גבוהה הן דברים הנדרשים מגארד - ניהול משחק משובח, קליעה טובה מכל הטווחים וחדירות לסל, והן דברים הנדרשים מפורוורד (כולל הפאוור-פורוורד) - קליטת כדורים חוזרים וקליעה מעולה מחצי מרחק. בירד לא הצטיין בשמירה אישית ובחטיפות אך תרומתו ליכולת ההגנה הקבוצתית הייתה בכל זאת ניכרת. עדות לרב-גוניותו על המגרש ניתן למצוא ב-69 המשחקים בהם הגיע לטריפל-דאבל(לרוב בנקודות, ריבאונדים ואסיסטים), החמישי בכל הזמנים.‏[15]

בירד התבלט לא רק בכישוריו, אלא גם במנהיגותו ויכולתו לסחוף את קבוצתו אחריו. הוא היה מנהיג שעשה את השחקנים שסביבו לטובים יותר, כשחכמת המשחק שלו ויכולת המסירה הגבוהה סייעה מאוד לכך, וכל מי ששיחק אתו הרגיש שהוא חייב לעשות את מרב המאמצים ולהוציא מעצמו את הטוב ביותר בכל משחק כדי לא לאכזב את לארי. רד אָאוּוֶרְבָּךּ, המנהל הכללי ומאמן הסלטיקס בתקופתו של בירד, אמר:

"לא היה ואין שחקן, ההופך את ארבעת שותפיו על המגרש לטובים יותר, כפי שעשה זאת בירד."

. גם נתנאל ארצ'יבלד שהיה כבר שחקן ותיק בן 31 כשבירד בן ה-23, הגיע לסלטיקס, הפליג בשבחי כישורי המנהיגות של בירד:

אחרי 30 דקות באימון הראשון, ידעתי שהגיע אלינו אחד מהשחקנים הגדולים ביותר שראיתי. בלי להוציא מילה הוא הפך כמעט מיד למנהיג שלנו ללא עוררין. הוא שוחח איתי ולא התביישתי ללמוד מהצעיר, כי ידעתי שהשחקן הטוב בעולם מנסה לשפר את משחקי. למרות גילו הצעיר הרגשתי מין צורך לשחק טוב ולא לאכזבו. הוא בבת אחת הפך אותנו לקבוצה מצוינת."

וכן דני איינג', אז שחקן בבוסטון סלטיקס וכיום מנהלה הכללי של הקבוצה, אמר על בירד:

"אני לא יודע איך זה, למה, ומדוע, אך כששיחקתי איתו, פתאום הרגשתי שאני משחק ביתר מאמץ, שכל ואחריות, כאילו אסור לי לאכזב אותו. איתו עשיתי דברים שלא עשיתי מעולם."

כמנהיג הקבוצה הוא התעלה באופן מיוחד ברגעי הסיום של משחקים ובמשחקים מכריעים, וקלע פעמים רבות סלי ניצחון חשובים עבור קבוצתו או ביצע פעולות אחרות שניצחו את המשחק כמו חטיפה משחקן יריב ומסירה לסל ניצחון של חבר לקבוצה. אף מייקל ג'ורדן כשנשאל מי הוא היה רוצה שיקח את הזריקה המכרעת חוץ ממנו (אם היה משחק אתו) הוא ענה מיד: "לארי בירד!"

עדות נוספת לאופיו יוצא הדופן של בירד ניתן למצוא בפציעה בעצם אצבע יד ימינו, ידו הקולעת, ממנה סבל משך כל קריירת המשחק המקצועית.

רגעי שיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשחק השביעי של אליפות המזרח נגד פילדלפיה 76' ב-3 במאי 1981, בירד קלע סל לקראת סיום המשחק כשהתוצאה הייתה שוויון 89, כשהוא נאלץ להעביר את הכדור מיד ימין ליד שמאל תוך כדי הניתור, בגלל איבוד שיווי המשקל, והמשחק הסתיים בניצחון 90-91 לסלטיקס. במשחק נגד הבולטס ב-7 בנובמבר 87' בירד קלע סל משווה של שלוש נקודות בסיום הזמן הרגיל, סל משווה בסיום ההארכה הראשונה, וסל ניצחון בסיום ההארכה השנייה במשחק שהסתיים בניצחון בוסטון 139-140, כשבירד מסיים עם 47 נקודות, 8 ריבאונדים, 7 אסיסטים ושתי חטיפות.‏[16] במשחק החמישי בגמר המזרח נגד דטרויט פיסטונס ב-26 במאי 87' בירד חטף מסירה של אייזיאה תומאס בהכנסת הכדור למגרש מקו החוץ, כשהפיסטונס הובילו 107-106, ומסר לדניס ג'ונסון שקלע את סל הניצחון, ובירד סיים עם 36 נקודות, 12 ריבאונדים ו-9 אסיסטים. במשחק השביעי המכריע בחצי גמר המזרח ב-22 במאי 1988 נגד אטלנטה הוקס בירד קלע 20 נקודות ברבע האחרון מתוך 34 בסך הכל, והוביל את הקבוצה לניצחון 116-118. במשחק החמישי והמכריע בסיבוב הראשון של הפלייאוף‏[17] ב-5 במאי 1991 נגד אינדיאנה פייסרס בירד התאושש מפגיעה רצינית בראשו מהפארקט כמה דקות לסיום הרבע השני, חזר למגרש באמצע הרבע השלישי, וקלע במשחק 32 נקודות (19-12 מהשדה) שאליהם הוסיף 9 ריבאונדים ו-7 אסיסטים כשהקבוצה מנצחת 121-124.

במשחק נגד יוטה ג'אז ב-18 בפברואר 85', הוסיף 9 חטיפות ל-30 הנקודות, 12 הריבאונדים ו-10 האסיסטים שהשיג בניצחון 94-110, כשבירד לא משחק ברבע האחרון. במשחק נגד וושינגטון בולטס ב-1 באפריל 87' השיג טריפל-דאבל כבר במחצית כשהוא קולע 17 נקודות, קולט 11 ריבאונדים ומוסר 10 אסיסטים, וסיים את המשחק עם 30 נקודות, 17 ריבאונדים ו-15 אסיסטים בניצחון 86-103.‏[18] בניצחון החוץ 120-136 נגד סן אנטוניו ספרס ב-10 בפברואר 88', בירד קלע 39 נקודות, קלט 17 ריבאונדים ומסר 10 אסיסטים.‏[19] ב-11 בנובמבר 87' בירד השיג נגד הפייסרס 42 נקודות, 20 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 3 חטיפות ושתי חסימות בניצחון 106-120.‏[20]

בירד בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירד, שהיה מושאם של סרטי כדורסל תיעודיים רבים, הופיע במגוון סרטי קולנוע, תוכניות טלוויזיה‏[21] ופרסומות, בהם לרוב גילם את עצמו. דמותו כיכבה במשחקי וידאו רבים, בהם "ג'ורדן נגד בירד: אחד על אחד" מ-1988.

בירד זוכה לאינספור אזכורים בתרבות האמריקאית, בתוכניות טלוויזיה ומוזיקה. לדוגמה "רק כמו לארי", שירה של להקת דיספאץ' המתייחס ללארי בירד‏[22] ואזכור שמו בקומדיות המונפשות איש משפחה והסימפסונים.

הסטטיסטיקה ושיאי קריירת המשחק של בירד בליגת ה-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטטיסטיקה הכוללת בעונה הסדירה והפלייאוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירד השתתף ב-897 משחקים בעונה הסדירה ו-164 משחקי פלייאוף, ובסך הכל הוא שותף ב-1,061 משחקים רשמיים ב-13 עונות, לא כולל 10 משחקי אולסטאר (הוא נבחר ל-12 משחקים אך לא השתתף ב-89' וב-92 בגלל פציעות).

נתון עונה סדירה פלייאוף סך הכל ממוצע עונה סדירה ממוצע פלייאוף ממוצע כללי
נקודות 21,791 3,897 25,688 24.3 23.76 24.2
ריבאונדים 8,974 1,683 10,657 10 10.26 10
אסיסטים 5,695 1,062 6,757 6.35 6.48 6.37
חטיפות 1,556 296 1,852 1.73 1.8 1.75
חסימות 755 145 900 0.84 0.88 0.85
איבודים 2,816 506 3,322 3.14 3.09 3.13
דקות 34,443 6,886 41,329 38.4 41.9 38.95
נתון עונה סדירה פלייאוף כללי
אחוז קליעה מהשדה 49.56% 47.18% 49.2%
אחוז קליעה מקו השלוש 37.58% 32.13% 36.89%
אחוז קליעה מקו העונשין 88.57% 89.03% 88.66%

בסדרות גמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממוצעים בסדרות הגמר: 21.7 נק' (45.8% מהשדה, 42.2% מהשלוש ו-87.2% מקו העונשין), 11.8 ריבאונדים, 6 אסיסטים, 2 חטיפות, 0.7 חסימות ו-2.9 איבודים ב-42.7 דקות למשחק ב-31 משחקים.

שיאי משחק אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נקודות: 60 ב-12 במרץ 85' נגד אטלנטה הוקס בניצחון 115-126 שבו גם קלט 7 ריבאונדים ומסר 3 אסיסטים.
  • ריבאונדים: 21 במשחק הראשון בגמר 81' נגד יוסטון ב-5 במאי שבו גם קלע 18 נקודות, וב-2 בנובמבר 81' בניצחון החוץ 91-105 על הלייקרס שבו גם קלע 36 נקודות ומסר 6 אסיסטים.
  • אסיסטים: 17 ב-16 בפברואר 84' בניצחון 115-125 על גולדן סטייט ווריירס.
  • חטיפות: 9 (במשחק שבו השיג טריפל דאבל בשלושה רבעים נגד יוטה)
  • חסימות: לפחות 4.

הישגים יוצאי דופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השחקן היחיד שהשיג לפחות 20, 10, 5 בשלושה נתונים בממוצע לקריירה.
  • שיאי ממוצע ריבאונדים למשחק לסמול-פורוורד - 10 בעונה הסדירה בקריירה‏[23], 10.26 בפלייאוף בקריירה, 14 בפלייאוף מסוים (81'), 15.3 בסדרת גמר מסוימת (81').
  • שיאי ריבאונדים לסמול פורוורד: 8974 בעונה הסדירה בקריירה, 252 בפלייאוף מסוים (84'), 7217 בהגנה בקריירה, 1323 בהגנה בפלייאוף בקריירה (כשפרש זה היה שיא NBA, היום מספר זה הוא רביעי), 190 בהגנה בעונת פלייאוף (84' ו-87').
  • שיאי ממוצע אסיסטים לשחקן שאינו גארד: 6.35 למשחק בעונה הסדירה, 6.48 למשחק בפלייאוף בקריירה, 8.2 בפלייאוף מסוים (עם לפחות 10 משחקים 86') ו-9.5 למשחק בסדרת גמר (86').
  • שיא ממוצע אסיסטים לפורוורד בעונה סדירה מסוימת: 7.65 למשחק בעונת 86/7' (שלישי לשחקן שאינו גארד אחרי הסנטר וילט צ'מברליין שמסר ב-67/8' וב-66/7' 8.56 ו-7.78 אסיסטים למשחק).
  • שיאי אסיסטים לשחקן שאינו גארד: 1062 בפלייאוף בקריירה, 165 בפלייאוף מסוים (87').
  • שיא אסיסטים לפורוורד בעונה סדירה מסוימת: 566 ב-86/7' (שלישי לשחקן שאינו גארד אחרי וילט שמסר בשתי העונות לעיל 702 ו-630 אסיסטים).
  • השחקן הראשון שהשיג באותה עונה מעל 50% מהשדה, מעל 40% מטווח שלוש נקודות ומעל 90% מקו העונשין בעונת 87/8 ‏[24], והראשון שהיו לו לפחות אחוזים כאלו בשתי עונות, כאשר בעונה הקודמת היו לו בדיוק 40% מהשלוש, מעל 50% מהשדה ומעל 90% מקו העונשין‏[25].
  • הוא הפורוורד היחיד שהוביל את הליגה בקליעות מטווח שלוש נקודות (82), זריקות מטווח שלוש נקודות (194) ובאחוזי קליעה מהעונשין (89.6%) באותה עונה (85/6), כשגם אחוזי הקליעה מטווח שלוש נקודות (42.3%) היו מהטובים בליגה. כמו כן, בירד הוא הפורוורד היחיד שהוביל בשתי עונות את הליגה בקליעות מהשלוש ובאחוזי העונשין כשבעונה שאחריה היו לו 90 קליעות מטווח שלוש נקודות (מתוך 225 זריקות, כלומר בדיוק 40%) ו-91% מקו העונשין.
  • השחקן היחיד שהשיג טראפל-דאבל בחצי משחק במשחק נגד הבולטס ב-1 באפריל 87', והשני אחרי וילט שעשה זאת בשלושה רבעים במשחק נגד יוטה ג'אז ב-18 בפברואר 85' (נתוניו בשני המשחקים מופיעים בפסקה הראשונה של הפרק יכולות ותכונות).


תארים והישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שחקן השנה במכללות (1979).
  • 3 אליפויות NBA (בשנים 81', 84', 86').
  • זכה 3 פעמים ברצף (1986-1984) בתואר MVP של העונה הסדירה ב-NBA.
  • פעמיים (1984 ו-1986) זכה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר ב-NBA.
  • MVP של משחק האולסטאר של ה-NBA בשנת 1982.
  • שלוש פעמים ברציפות (1988-1986) זכה במקום הראשון בתחרות הקליעה משלוש (אלו שלוש הפעמים הראשונות שבהן השתתף בתחרות זו. לאחר מכן הוא לא רצה להשתתף בתחרות כדי לתת לאחרים הזדמנות לזכות).
  • 9 שנים רצופות נבחר לחמישיית העונה הראשונה (1988-1980) בעונת 89/90 נבחר לחמישייה השנייה של העונה.
  • 12 פעמים נבחר למשחק האולסטאר (1988-1980, 1992-1990).
  • בשנת 1996 בחגיגות היובל להקמת ליגת ה-NBA ב-1946, נבחר כאחד מ-50 האגדות ולחמישיית כל הזמנים של הליגה.
  • בשנת 1998 נכנס להיכל התהילה של הכדורסל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלעד זאבי, מצעד וחצי || השחקנים הלבנים הטובים בכל הזמנים, באתר הארץ, 29.10.2013
  2. ^ Leaving A Huge Void ספורטס אילוסטרייטד 23.3.92‏
  3. ^ בכדורסל, המונח "קו קדמי" מאגד את שלוש עמדות המשחק הקדמיות ביותר, דהיינו הקרובות ביותר לסל (שחקן ציר ושתי עמדות הפורוורד)
  4. ^ נתוני סדרת הגמר
  5. ^ הנתונים הסטטיסטיים של סדרת הגמר
  6. ^ הנתונים הסטטיסטיים של סדרת הגמר
  7. ^ טבלת הסטטטיסטיקה של סדרת הגמר
  8. ^ הסטטיסטיקה של סדרת הגמר
  9. ^ Larry Bird & Bob Ryan, Drive : The Story of My Life, Doubleday, New York 1989.
  10. ^ Bird Watching : On Playing and Coaching the Game I Love, Larry Bird & Jackie MacMullan, Warner Books, Ney York 1999.
  11. ^ Bird On Basketball : How-to Strategies From The Great Celtics Champion, Larry Bird & John Bischoff, Da Capo Press (Revised edition), 1988, 128 p.
  12. ^ Seeing Red : The Red Auerbach Story, Dan Shaughnessy & Larry Bird, Crown Publishing Group, October 1994, 302 p.
  13. ^ הפרסומות שבהן השתתף בירד
  14. ^ עמוד המותג ברשת: [1].
  15. ^ כל הטריפל-דאבלים של שחקני הסלטיקס מעונת 79/80 ובראשם בירד
  16. ^ הסטטיסטיקה המלאה של המשחק: [2]. גם במשחק נגד פורטלנד טרייל בלייזרס ב-15 במרץ 92' בירד קלע שלשה משווה בשניית הסיום כשהוא עושה זאת ביד אחת במשחק שהסתיים בניצחון 148-152 לבוסטון לאחר שתי הארכות, כשבירד משיג 49 נקודות (35-19 מהשדה, 10-9 מקו העונשין), 14 ריבאונדים, 12 אסיסטים ו-4 חטיפות (נתוני המשחק המלאים: [3]).
  17. ^ מעונת 2002/3 כל סדרות הפלייאוף הן בשיטת הטוב משבעה משחקים.
  18. ^ הסטטיסטיקה המלאה של המשחק
  19. ^ טבלת הסטטיסטיקה של המשחק
  20. ^ הנתונים הסטטיסטיים של המשחק
  21. ^ הופעות בירד בטלוויזיה ובקולנוע
  22. ^ הלהקה היא מורמונט ממדינות ניו אינגלנד שמסצ'וסטס היא המדינה המרכזית בה ובוסטון בירתה היא העיר המרכזית באזור זה, ולכן קבוצת בוסטון סלטיקס היא הקבוצה האהודה עליהם ב-NBA, וכמובן שבירד היה גיבור ילדותם כשיחק שם. מילות השיר: [4]. כותרת השיר לקוחה מהבית השני.
  23. ^ ישנם כמה שחקנים ששיחקו חלק נכבד מהקריירה שלהם בעמדה זו וקלטו יותר כדורים חוזרים מבירד, אך עמדתם הטבעית היא פאוור פורוורד שגם בה שיחקו בחלק מהקריירה שלהם, ואף כששיחקו בעמדת הסמול-פורוורד, אופי משחקם היה כשל פאוור-פורוורד ומבוסס בעיקר על משחק באזור הסל והגנה: דניס רודמן (13.1 ריבאונדים למשחק), הארולד היירסטון (10.33 למשחק), ביל קאנינגהאם (10.15 למשחק).
  24. ^ מאז השיגו זאת סטיב נאש ודירק נוביצקי.
  25. ^ מאז השיג זאת סטיב נאש כשפעמיים היה מעל אחוזים כאלו.


MVP של העונה הסדירה ב-NBA

1956: פטיט | 1957: קוזי | 1958: ראסל | 1959: פטיט | 1960: צ'מברליין | 1961: ראסל | 1962: ראסל | 1963: ראסל | 1964: רוברטסון | 1965: ראסל | 1966: צ'מברליין | 1967: צ'מברליין | 1968: צ'מברליין | 1969: אנסלד | 1970: ריד | 1971: עבדול-ג'באר | 1972: עבדול-ג'באר | 1973: קאונס | 1974: עבדול-ג'באר | 1975: מקאדו | 1976: עבדול-ג'באר | 1977: עבדול-ג'באר | 1978: וולטון | 1979: מלון | 1980: עבדול-ג'באר | 1981: אירווינג | 1982: מלון | 1983: מלון | 1984: בירד | 1985: בירד | 1986: בירד | 1987: ג'ונסון | 1988: ג'ורדן | 1989: ג'ונסון | 1990: ג'ונסון | 1991: ג'ורדן | 1992: ג'ורדן | 1993: בארקלי | 1994: אולאג'ואן | 1995: רובינסון | 1996: ג'ורדן | 1997: מלון | 1998: ג'ורדן | 1999: מלון | 2000: אוניל | 2001: אייברסון | 2002: דאנקן | 2003: דאנקן | 2004: גארנט | 2005: נאש | 2006: נאש | 2007: נוביצקי | 2008: בראיינט | 2009: ג'יימס | 2010: ג'יימס | 2011: רוז | 2012: ג'יימס | 2013: ג'יימס | 2014: דוראנט

MVP של משחק האולסטאר של ה-NBA

1951: מקאולי • 1952: אריזין • 1953: מיקן • 1954: קוזי • 1955: שרמן • 1956: פטיט • 1957: קוזי • 1958: פטיט • 1959: ביילור/פטיט • 1960: צ'מברליין • 1961: רוברטסון • 1962: פטיט • 1963: ראסל • 1964: רוברטסון • 1965: לוקאס • 1966: א. סמית' • 1967: בארי • 1968: גריר • 1969: רוברטסון • 1970: ריד • 1971: וילקינס • 1972: וסט • 1973: קאונס • 1974: לנייר • 1975: פרייזר • 1976: בינג • 1977: אירווינג • 1978: ר. סמית' • 1979: תומפסון • 1980: גרווין • 1981: ארצ'יבלד • 1982: בירד • 1983: אירווינג • 1984: תומאס • 1985: סמפסון • 1986: תומאס • 1987: צ'יימברס • 1988: ג'ורדן • 1989: מלון • 1990: ג'ונסון • 1991: בארקלי • 1992: ג'ונסון • 1993: סטוקטון/מלון • 1994: פיפן • 1995: ריצ'מונד • 1996: ג'ורדן • 1997: רייס • 1998: ג'ורדן • 1999: לא נבחר • 2000: אוניל/דאנקן • 2001: אייברסון • 2002: בראיינט • 2003: גארנט • 2004: אוניל • 2005: אייברסון • 2006: ג'יימס • 2007: בראיינט • 2008: ג'יימס • 2009: בראיינט/אוניל • 2010: וייד • 2011: בראיינט • 2012: דוראנט • 2013: פול • 2014: אירווינג

MVP של סדרת הגמר ב-NBA

1969: וסט | 1970: ריד | 1971: עבדול-ג'באר | 1972: צ'מברליין | 1973: ריד | 1974: האבליצ'ק | 1975: בארי | 1976: וייט | 1977: וולטון | 1978: אנסלד | 1979: ד. ג'ונסון | 1980: מ. ג'ונסון | 1981: מקסוול | 1982: מ. ג'ונסון | 1983: מלון | 1984: בירד | 1985: עבדול-ג'באר | 1986: בירד | 1987: מ. ג'ונסון | 1988: וורת'י | 1989: דיומרס | 1990: תומאס | 1991: ג'ורדן | 1992: ג'ורדן | 1993: ג'ורדן | 1994: אולאג'ואן | 1995: אולאג'ואן | 1996: ג'ורדן | 1997: ג'ורדן | 1998: ג'ורדן | 1999: דאנקן | 2000: אוניל | 2001: אוניל | 2002: אוניל | 2003: דאנקן | 2004: בילאפס | 2005: דאנקן | 2006: וייד | 2007: פארקר | 2008: פירס | 2009: בראיינט | 2010: בראיינט | 2011: נוביצקי | 2012: ג'יימס | 2013: ג'יימס | 2014: לאונרד

רוקי השנה ב-NBA

1953: מנייק | 1954: פליקס | 1955: פטיט | 1956: סטוקס | 1957: היינסון | 1958: סולדוסברי | 1959: ביילור | 1960: צ'מברליין | 1961: רוברטסון | 1962: בלאמי | 1963: דיסצ'ינגר | 1964: לוקאס | 1965: ריד | 1966: בארי | 1967: בינג | 1968: מונרו | 1969: אנסלד | 1970: עבדול-ג'באר | 1971: קאונס/פטרי | 1972: ויקס | 1973: מקאדו | 1974: דיג'רג'יו | 1975: וילקס | 1976: אדאמס | 1977: דנטלי | 1978: דייוויס | 1979: פורד | 1980: בירד | 1981: גריפית' | 1982: ויליאמס | 1983: קאמינגס | 1984: סמפסון | 1985: ג'ורדן | 1986: יואינג | 1987: פרסון | 1988: ג'קסון | 1989: ריצ'מונד | 1990: רובינסון | 1991: קולמן | 1992: ג'ונסון | 1993: אוניל | 1994: ובר | 1995: היל/קיד | 1996: סטודמאייר | 1997: אייברסון | 1998: דאנקן | 1999: קרטר | 2000: ברנד/פרנסיס | 2001: מילר | 2002: גאסול | 2003: סטודמאייר | 2004: ג'יימס | 2005: אוקפור | 2006: פול | 2007: רוי | 2008: דוראנט | 2009: רוז | 2010: אוונס | 2011: גריפין | 2012: אירווינג | 2013: לילארד | 2014: קרטר-ויליאמס

זוכי פרס נייסמית'

1969: אלסינדור • 1970: מרוויץ' • 1971: קר • 1972: וולטון • 1973: וולטון • 1974: וולטון • 1975: תומפסון • 1976: מאי • 1977: ג'ונסון • 1978: לי • 1979: בירד • 1980: אגוויר • 1981: סמפסון • 1982: סמפסון • 1983: סמפסון • 1984: ג'ורדן • 1985: יואינג • 1986:דוקינס • 1987: רובינסון • 1988: מאנינג • 1989: פרי • 1990: סימונס • 1991: ג'ונסון • 1992: לייטנר • 1993: צ'יני • 1994: רובינסון • 1995: סמית' • 1996: קמבי • 1997: דאנקן • 1998: ג'יימיסון • 1999: ברנד • 2000: מרטין • 2001: באטייה • 2002: ויליאמס 2003: פורד • 2004: נלסון • 2005: בוגוט • 2006: רדיק • 2007: דוראנט • 2008: הנסברו • 2009: גריפין • 2010: טרנר • 2011: פרדט • 2012: דייוויס • 2013: בורק • 2014: מקדרמוט

זוכי פרס מאמן השנה ב-NBA

1962/63: גלאטין • 1963/64: הנום • 1964/65: אאורבך • 1965/66: שייס • 1966/67: קר • 1967/68: גוהרין • 1968/69: שאו • 1969/70: הולצמן • 1970/71: מוטה • 1971/72: שרמן • 1972/73: היינסון • 1973/74: סקוט • 1974/75: ג'ונסון • 1975/76: פיטץ' • 1976/77: ניסאלק • 1977/78: בראון • 1978/79: פיטסימונס • 1979/80: פיטץ' • 1980/81: מקיניי • 1981/82: שאו • 1982/83: נלסון • 1983/84: ליידן • 1984/85: נלסון • 1985/86: פרטלו • 1986/87: שולר • 1987/88: מו • 1988/89: פיטסימונס • 1989/90: ריילי • 1990/91: צ'ייני • 1991/92: נלסון • 1992/93: ריילי • 1993/94: וילקינס • 1994/95: האריס • 1995/96: ג'קסון • 1996/97: ריילי • 1997/98: בירד • 1998/99: דונלייבי • 1999/00: ריברס • 2000/01: בראון • 2001/02: קרלייל • 2002/03: פופוביץ' • 2003/04: בראון • 2004/05: ד'אנטוני • 2005/06: ג'ונסון • 2006/07: מיטשל • 2007/08: סקוט • 2008/09: בראון • 2009/10: ברוקס • 2010/11: ת'יבודו • 2011/12: פופוביץ' • 2012/13: קארל • 2013/14: פופוביץ'