דטרויט פיסטונס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
דטרויט פיסטונס
לוגו המועדון
נוסדה: 1941
אולם: הפאלאס של אובורן הילס
קיבולת: 22,076 צופים
מדים: לבן, אדום, שחור, כחול
קמע: Hooper
אליפויות: 1989, 1990, 2004
סגנות: 1955, 1956, 1988, 2005

דטרויט פיסטונס (אנגלית: Detroit Pistons) היא קבוצת כדורסל המשחקת בליגת ה-NBA. הקבוצה נוסדה במקור כפורט ויין (זולנר) פיסטונס בעיר פורט ויין, אינדיאנה בשנת 1941, ושיחקה בליגת ה-NBL. המועדון הצטרף אל ה-NBA בשנת 1948, ועברה לעיר דטרויט בשנת 1957, ומאז זכתה בשלוש אליפויות, כאשר האחרונה שבהן בשנת 2004.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפורט ויין לדטרויט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועדון נוסד כפורט ויין זולנר פיסטונס, בליגת ה-NBL, ושיחקה באלם ההתעמלות של תיכון נורת' סייד שבפורט ויין, אינדיאנה. התאגיד של הבעלים פרד זולנר ואחותו ג'נט זולנר היה של בתי יציקה המייצרים בוכנות, בעיקר עבור מכוניות, משאיות, ומנועי קטרים. בשנת 1948, הפכה הקבוצה לפורט ויין פיסטונס, מתחרה בתאחדות הכדורסל של אמריקה (BAA). בשנת 1949, תיווך פרד זולנר על הרכבה וצורתה של ליגת ה-NBA מליגות ה-BAA וה-NBL משולחן המטבח שלו.

ישנן שמועות כי שחקני הפיסטנס קשרו קשר עם מהמרים כדי לגלח נקודות והטיית משחקים שונים במהלך עונות 1953-54 ו-1954-55. במיוחד, ישנן האשמות כי הקבוצה הפסידה בכוונה את משחקי הגמר לקבוצת הסירקיוז נשיונלס. הצטרפה לליגת ה-NBA בשנת 1948 וקיצרה את שמה לפורט ויין פיסטונס.‏[1] במשחק השביעי והמכריע, הובילו הפיסטונס 41-24 על סירקיוז בשלב מוקדם של הרבע השני, אלא שאז התהפכו היוצרות והנשיונלס דהרו לניצחון במשחק.‏[2] סירקיוז נצחה את המשחק עם זריקת עונשין 12 שניות לסיום של ג'ורג' קינג. רגעי הסיום של המשחק כללו איבוד כדור של שחקן הפיסטונס ג'ורג' יארדלי כאשר נותרו 18 שניות לסיום, עברה שבוצעה על ידי פרנקי בריאן שנותרו 12 שניות לסיום, שאפרשרה את זריקת הניצחון של קינג, ואיבוד כדור נוסף של אנדי פיליפס מהפיסטונס כאשר נותרו 3 שניות לסיום ועלה לפורט ויין בסיכוי לניסיון זריקת ניצחון.

למרות שהפיסטונס זכו לאהדה יציבה מהקהל המקומי, גודלה הקטן של העיר מנע מהם להפוך לקבוצה ריווחית. בשנת 1957, זולנר, העביר את הקבוצה לדטרוייט, עיר גדולה בהרבה שלא ראתה כדורסל מקצועני מזה עשור. בשנת 1947, הם הפסידו את הדטרוייט גיימס מליגת ה-NBL, שעברה מהעיר והפכה למינאפוליס לייקרס (הידועה כיום כלוס אנג'לס לייקרס), והדטרויט פלקונס מליגת ה-BAA.

עקב כלכלתה של העיר דטרויט המתבססת בעיקרה על תעשיית המכוניות, הם החליטו להשאיר את השם פיסטונס (בוכנות). הקבוצה החדשה, דטרוייט פיסטונס, שיחקה באולם אולימפיה סטדיום (מגרשה הביתי של קבוצת ה-NHL דטרויט רד וינגס באותה התקופה) בארבע עונותיהם הראשונות, ולאחר מכן עברו לקובו ארינה. הקבוצה הייתה אכזבה עיקבית, עקב המאבקים במגרש ובמשרדי ההנהלה.

שנות ה-60 וה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-60 וה-70, התאפיינה הקבוצה בשחקנים אידנדוודואלים חזקים אך במשחק קבוצתי חלש. כמה מהכוכבים ששיחקו בעבור הקבוצה כללו את: דייב דה-בושר, דייב בינג, ג'חמי וולקר, ובוב לניר. בשלב מסוים היה דה-בושר למאמן-שחקן הצעיר ביותר בתולדות ה-NBA. לרוע המזל, עסקת העברה גרועה נעשתה במהלך עונת 1968 ששלחה את שחקן הבית הפופולרי דה-בושר לניו יורק ניקס תמורת הווארד קומיבס ווולט בלאמי, שניים שהיו בשלהי הקריירה שלהם. דה-בושר הפך לשחקן מפתח שלאחר כמה עונות הוביל את הניו יורק ניקס לזכייה בשתי אליפויות. בתקופת דייב בינג ובוב לניר היו כמה שנים יציבות ומהלהיבות אך הם היו מוגבלות כיוון שהיו באותה חטיבה עם המילווקי באקס שבשורותיה שיחק הסנטר הצעיר לו אלסינדור והשיקגו בולס שגם לה היו כמה שחקנים טובים.

בשנת 1974, מכר זולנר את הקבוצה ללביל דיווידסון, שנשאר בעל המניות העיקרי בקבוצה עד למותו בחודש מרץ, 2009. חסר שביעות רצון ממיקומה של הקבוצה בעיר התחתית של דטרויט, דיוודסון העביר את הקבוצה לפרבר פוטיאק בשנת 1978, בו הם שיחקו באולם הענקי של הסילברדום, מבנה שהוקם לשמש את משחקי הפוטבול (וביתה של הדטרויט ליונס באותה התקופה).

מזלו של המועדון החל להשתנות בשנת 1981, כאשר בחר בדראפט של אותה השנה את הרכז אייזיאה תומאס מאוניברסיטת אינדיאנה. בתחילת שנת 1982, רכשו הפיסטונס את הסנטר ביל למביר בטרייד מהקליבלד קאליברס ואת הגארד ויני ג'ונסון מהסיאטל סופרסוניקס. השלושה נשארו יחדיו לאורך עשור, מייצרים את רובו של כור השחקנים היביא את הקבוצה אל פסגת הליגה.

שנות ה-80: תקופת הילדים הרעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיסטונס פילסו את דרכם משנות השבעים אל שנות השמונים, תחילה עם מאזן של 16-66 בעונת 1979-80 ועונה לאחר מכן עם מאזן של 21-61 בעונת 1980-81. הקבוצה של שנת 1979-80 הפסידה את 14 המשחקים האחרונים של העונה, כאשר אליהם מחברים 7 הפסדים רצופים בתחילת עונת 1980-81, השוו את שיא ההפסדים הרצופים של אותו הזמן, 21, (שיא שמאז נשבר).

בתחילה עברו הפיסטונס זמנים קשים בדרכם במעלה סולם ה-NBA. בשנת 1984, הפסידו הפיסטונס בסדרה קשה לניו יורק ניקס בחמישה משחקים, 3-2. בפלייאוף של שנת 1985, נצחה דטרויט בסיבוב הראשון ופגשה את האלופה בוסטון סלטיקס בחצי גמר המזרח. למרות כי בוסטון הצליחה לגבור על דטרויט בשישה משחקים, הופעתה המפתיעה של דטרויט הבטיחה את לידתה של יריבות חדשה. בדראפט של שנת 1985, בחרה הקבוצה את ג'ו דיומרס במקום ה-18 הכללי, בחירה שתוכיח את עצמה בשנים הבאות. כמו כן הם הצליחו לרכוש את ריק מהארון בטרייד עם הוושינגטון בולטס. אך, תחילה נסוגה הקבוצה לאחור, לאחר שהפסידו את הסיבוב הראשון בפלייאוף של שנת 1986 לקבוצת האטלנטה הוקס, האתלטית יותר. לאחר הסדרה, הגיעו המאמן צ'אק דיילי וקפטן הקבוצה אייזיאה תומאס כי הסיכוי הטוב ביותר של הקבוצה לתפוס שליטה על ליגת המזרח יהיה דרך סגנון משחק אגרסיבי יותר.

קודם לעונת 1986-87, רכשו הפיסטונס עוד כמה שחקני מפתח: ג'ון סאלי (נבח במקום ה-11 הכללי), דניס רודמן (נבחר במקום ה-27), ואדריאן דנטלי (שנרכש בטרייד עם היוטה ג'אז. הקבוצה אימצה משחק הגנתי אגרסיבי, שבסופו של דבר העניק לקבוצה את הכינוי "באד בוייז" (ילדים רעים). בשנת 1987, הגיע הקבוצה לסדרת הגמר של המזרח, השלב הגבוה ביותר אליו העפילה מאז המעבר מפורט ויין, נגד קבוצת הבוסטון סלטיקס. לאחר הגיעו לשוויון 2-2 עם האלופה המכהנת, הפיסטונס היו על סף ניצחון במשחק החמישי שהתקיים בבוסטון גארדן כאשר נותרו שניות לסיום. לאחר איבוד כדור של הסלטיקס, אייזיאה תומאס החזיר את הכדור למגרש במהירות, כאשר גבו פונה אל המאמן דיילי כך שלא יכול היה לראות את סימונו של המאמן לפסק זמן מהספסל (באותו הזמן עוד לא חוקק ה-NBA את החוק המאפשר לזמן פסק זמן למאמן לזמן פסק זמן). לארי בירד חטף את הוצאת החוץ והעביר את הכדור לדניס ג'ונסון לקליעת ניצחון. למרות כי הפיסטונס נצחו את המשחק השישי בסדרה שהערך בדטרויט, הם הפסידו את הסדרה במשחק השביעי והמכריע בבוסטון.

חדורי מוטיבציה מהפסדם לסלטיקס, הפיסטונס של שנת 1988, שנעזרו על ידי רכישתו של ג'יימס אדוארדס במהלך העונה, והשתפרו ל-54 ניצחונות, שיא מועדון של אותו הזמן ולזכייה באליפות הבית המרכזי לראשונה בתולדותיהם. במשחקי הפלייאוף, נקמו הפיסטונס את הפסדם לסלטיקס בשתי העונות הקודמות בסדרת הגמר של המזרח, לאחר שגברו עליהם בשישה משחקים והתקדמו לסדרת הגמר של הליגה, לראשונה מאז מעברם לדטרויט.

מסעם הראשון של הפיסטונס לסדרת הגמר הפגיש אותם עם הלוס אנג'לס לייקרס, בהובלתם של מג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י, וקארים עבדול ג'אבר. את סדרת הגמר פתחו הפיסטונס בסערה, לאחר שהצליחו לגבור במשחק הראשון על הלייקרס, באולם הפורום בלוס אנג'לס, 105-93, עם 34 נקודות של אדריאן דנטלי, וכך לקחו את יתרון הביתיות מהלייקרס (שסיימו במאזן טוב יותר את העונה הסדירה). הלייקרס השיבו לעצמם את יתרון הביתיות לאחר שגברו על הפיסטונס במשחק השלישי בסדרה, שהתקיים בדטרויט, 99-86. דטרויט הצליחה לנצח בשני משחקי הבית הנוספים של ולעלות ליתרון 3-2 בסדרה, שעתה שבה ללוס אנג'לס. דטרויט נראתה נחושה לנצח את המשחק השישי בסדרה ולזכות באליפות לראשונה בתולדותיה. במשחק, קלע אייזיאה תומאס שיא פלייאוף של 25 נקודות ברבע השלישי, בעודו משחק עם נקע קשה בקרסולו. למרות משחקו ההירואי, נצחו הלייקרס את המשחק, 103-102, בעזרת זוג זריקות עונשין, של קארים עבדול ג'אבר במהלך השניות האחרונות למשחק. לאחר עברה שנויה במחלוקת של ביל ליימביר, עברה שכונתה בידי רבים מאוהדי הפיסטונס, וביידי ליימביר עצמו, כ"עברת רפאים". ללא אייזיאה תומאס בכושר משחק מלא, הפסידו הפיסטונס במשחק השביעי לאחר משחק צמוד, 108-105.

לפני עונת 1988-89, עברו הפיסטונס לאובורון הילס כדי לשחק באולם חדש, הפלאס של אובורון הילס בעל התפוסה של יותר מ-21,000 מקומות ישיבה. הפיסטונס של שנת 1989 השלימו את סגל השחקנים לאחר שהחליפו את אדריאן דנטלי במרק אגוויר, טרייד שספג ביקורות קשות על ידי אוהדי הפיסטונס בתחילה, אך לאחר מכן קיבל תשבחות. הקבוצה נצחה ב-63 משחקים, מנפצת את שיא הניצחונות הקודם של המועדון, ודהרה לאורך סדרות הפלייאוף אל סדרת הגמר ששוחקה שוב מול הלוס אנג'לס לייקרס. הפעם נצחו הפיסטונס את הסדרה בארבעה משחקים וזכו באליפות הליגה הראשונה שלהם. ג'ו דיומרס נבחר לשחקן היעיל של בפלייאוף. המשחק הרביעי בסדרה נזכר בעיקר כמשחקו האחרון בקרירה של קרים עבדול ג'אבר.

1990-94[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיסטונס הצליחו להגן על התואר בעונת 1990. אחר שנצחו ב-59 משחקים במהלך העונה הסדירה וזכו בתואר אלופת המזרח בפעם השלישית ברציפות, הפיסטונס דהרו לאורך שני סיבובי הפלייאוף הראשונים והגיעו אל סדרת הגמר של המזרח פעם הרביעית ברציפות, לפני ששיחקו סדרת משחקים קשה נגד השיקגו בולס עם מייקל ג'ורדן. נפגשים זו העונה השלישית ברציפות, הפיסטונס והבולס חילקו בינייהם את ששת המשחקים הראשונים לפני שהפיסטונס נצחו בפער גדול, 93-74, במשחק השביעי והמכריע.‏[3] מגיעים לסדרת הגמר הארצית השלישית ברציפות שלהם, פגשו הפיסטונס את הפורטלד טרייל בלייזרס. לאחר שוויון בתום שני המשחקים הראשונים בדטרויט, נסעו הפיסטונס לפורטלנד, בה לא נצחו מאז שנת 1974, כדי לשחק את המשחקים 3, 4, ו-5, דטרויט נצחה בכל שלושת המשחקים, והיו לקבוצה הראשונה בהיסטוריית הפלייאוף של ה-NBA המנצחת שלושה משחקי חוץ ברציפות. במשחק המכריע הובילה פורטלד 90-83 כאשר נותרו שתי דקות לסיום המשחק, הפיסטונס דהרו לשוויון, ואז לקחו את היתרון, כאשר ויני ג'ונסון 92-90 קולע זריקת ניצחון מ-6 מטרים כאשר נותרו 00.7 שניות לסיום המשחק; זריקה זו הקנת לג'ונסון את הכינוי "007", שהתווסף לכינויו המקורי "מיקרוגל". אייזיאה תומאס נבחר לשחקן המצטיין של סדרת הגמר.

ריצת האליפויות של הפיסטונס הגיעה לסיומה בגמר המזרח של שנת 1991, בה הפיסטונס המוכים והחבולים הובסו בארבעה משחקים על ידי השיקגו בולס, שהמשיכו וזכו באליפות. הפציעה המשמעותית ביותר עבור דטרויט הייתה זו של אייזיאה תומאס שעבר ניתוח בפרק כף היד זמן קצר לפני הפלייאוף. סדרה זו זכורה בעיקר עקב ירידת שחקני הפיסטונס מהמגרש במשחק האחרון, רגעים ספורים לפני סיומו, וחוסר נכונתם ללחוץ ידיים עם השחקנים המנצחים משיקגו. לאחר מכן, נכנסו הדטרויט פיסטונס לתקופת מעבר ממושכת, כאשר שחקני מפתח פרשו (ליימביר בשנת 1993, ותומאס בשנת 1994) או שהוחלפו (אדוארדס, ג'ונסון, סאלי, ורודמן בין אחרים). הקבוצה הדרדרה במהירות לתחתית הליגה וסיימה את עונת 1993-94 במאזן 20-62.

1994-99: תקופת גראנט היל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עונה זו השתפר מזלה של הקבוצה, אך תהליך הבנייה מחדש נקלע זמן קצר לאחר מכן לקשיים. לאחר סיומה הגרוע של עונת 1994, הצליחו הפיסטונס לבחור את השחקן גראנט היל, סמול פורוורד מבטיח מאוניברסיטת דיוק, אך, תקופה זו ראתה גם הקבוצה מקבלת החלטות שנויות במחלוקת, כמו אובדנו של השחקן החופשי אלן יוסטון לניו יורק ניקס, החתמתם של שחקנים חופשיים הנמצאים בשלהי הקריירה שלהם כמו: כריסטיאן לייטנר, וסדריק סבאלוס; הקבוצה החליפה מאמנים מרון רוטסטין לדון צ'ייני לדאג קולינס לאלווין ג'נטרי לג'ורג' אירווין בתקופה של שמונה שנים. מתוך מאמנים אלה, רק דאג קולינס הצליח להציג הצלחה כל שהיא בעונת 1996-97, בה נצחו הפיסטונס 54 משחקים. המועדן אף החליף את צבעי הקבוצה מהאדום, לבן, כחול המסורתיים לכחול ירקרק, בורגונדי, זהב, ושחור במהלך שצבר חוסר פופולאריות בקרב האוהדים.

2000-2008: חזרה למאבק על התואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהובסו על ידי המיאמי היט בפלייאוף של שנת 2000, ג'ו דיומרס (שפרש לאחר עונת 1999) קיבל את תפקיד נשיא פעולות הכדורסל. בתוך זמן קצר הוא ניצב בפני מה שנראה כמכשול בפני המועדון, כאשר גראנט היל בחר לעזוב את הקבוצה לאורלנדו מג'יק. אך, הצליח להשיג הסכם "חתום והעבר" עם אורלנדו שהביא את בן וולאס וצונקי אטקינס בתמורה להיל. שני השחקנים החדשים נכנסו במהרה לחמישייה הפותחת של הקבוצה, וואלס אף הפך לשחקן אול סטאר בשנים הבאות. לעומת זאת, היל שיחק רק 47 משחקים במהלך ארבע העונות הבאות בעקבות פציעת קרסול חוזרת ונישנת.

הפיסטונס סבלו מעונה קשה גם בעונת 2000-01, כאשר הגיעו למאזן 32-50. לאחר עונה זו, פיטר דיומרס את המאמן הראשי ג'ורג' אירווין ושכר את ריק קרלייל, עוזר מאמן שזכה להערכה רבה שהיה שחקן מחליף קשוח בבוסטון סלטיקס במהלך שנות ה-80. בסתיו שנת 2001, חזר המועדון למדים בצבע אדום, לבן וכחול.

קרלייל עזר לפויסטונס לשוב לעונה עם 50 ניצחונות, הראשונה מאז 1997 ולניצחון בסדרת פלייאוף לראשונה מאז שנת 1991. בקיץ שנת 2002 שיפר דומארס את רוטציית השחקנים של הפיסטונס, עם צירופו של השחקן החופשי צ'ונסי בילאפס, רכישתו של ריצ'רד המילטון מהוושינגטון וויזארדס, ובחירתו בדראפט של טיישון פרינס מאוניברסיטת קנטקי. הפיסטונס השיגו עונה נוספת של 50 ניצחונות והגיעו אל סדרת הגמר של המזרח, לראשונה מאז שנת 1991. שם, נעצרו, כאשר הובסו בארבעה משחקים על ידי הניו ג'רזי נטס.

למרות השיפור בקבוצה, פוטר קרלייל במהלך הפגרה שלאחר עונת 2003. ישנן חמש סברות לפיטורים: הראשונה, כי קרלייל סירב לשתף כמה מהשחקנים הצעירים של הקבוצה, כמו פרינס, ומהאמט אוקור, במהלך העונה הסדירה, דבר שגרם לחוסר שביעות רצון מצידו של דיומארס; שנית, כי כמה מהשחקנים (בעיקר ואלס), לא הסתדרו עם אופיו הקשוח של קרלייל; שלישית, כי קרלייל אימץ מערכת התקפית שהייתה שמרנית מידי; רביעית, כי המאמן היכל התהילה, לארי בראון הפך לפנוי; ולבסוף, כי היו שמועות לכך שקרלייל גילה התעניינות בתפקיד המאמן הראשי של האידיאנה פייסרס במהלך הפלייאוף של שנת 2003. בראון קיבל עליו את התפקיד באותו הקיץ ואילו קרלייל קיבל את תפקיד המאמן הראשי באינדיאנה כפי שצפו אותן השמועות.

הפיכתם של הפיסטונס לקבוצה המועמדת לאליפות הושלמה במהלך חודש פברואר של שנת 2004 עם רכישתו של ראשיד ואלס. הפיסטונס שעתה היה להם איש גדול נוסף שיאיים התקפית כמעט מכל העמדות במגרש. הפיסטונס סיימו את העונה עם מאזן של 54-28, מגיעים למאזנם הטוב ביותר משנת 1997. פלייאוף של שנת 2004, לאחר שהביסו את המילווקי באקס בחמישה משחקים, הם גברו על אלופי המזרח המכהנים, הניו ג'רזי נטס, בשבעה משחקים וזאת לאחר שחזרו מפגור של 3-2 בסדרה. לאחר מכן גברה דטרויט על הפייסרס, אותה אימן ריק קרלייל, בשישה משחקים והתקדמו אל סדרת הגמר של הליגה, לראשונה מאז שנת 1990. פרשנים רבים נתנו לפיסטונס סיכויים קלושים לנצח את הסדרה נגד יריבתה, הלוס אנג'לס לייקרס, שזכו בשלוש מתוך ארבע אליפויות ה-NBA האחרונות, ובשורותיה שיחקו הכוכבים: שאקיל אוניל, קובי בריינט, גארי פייטון, וקארל מלון. אך, הפיסטונס נצחו את הסדרה בסגנון דומיננטי, גוברים על הלייקרס בחמישה משחקים וזוכים באליפות השלישית של המועדון, בשלוש מארבעת הניצחונות של דטרויט בסדרה הם נצחו בפער בן שתי ספרות, והחזיקו את הלייקרס (בשיא שלילי של המועדון) על 68 נקודות בלבד במשחק השלישי.. צ'ונסי בילאפס נבחר לשחקן המצטיין של סדרת הגמר. עם הניצחון, הבעלים של הקבוצה, ויליאם דיווידסון, הפך לבעלים הראשון (ועד עתה היחידי) ששזכה גם האליפות ה-NBA וגם באליפות ליגת ההוקי ה-NHL באותה השנה, כאשר גם זכה בגביע סטנלי עם קבוצה הטמפה ביי לייטנינג.

למרות אובדנם של כמה שחקני ספסל משמעותיים במהלך הפגרה (כולל מהמאט אוקור, מייק ג'יימס, ו קורליס ויליאמסון), נחשבו הפיסטונס למועמדים חזקים לזכות באליפות שנייה ברציפות בעונת 2005. הם נצחו 54 משחקים במהלך העונה הסדירה, העונה הרביעית ברציפות עם 50 ניצחונות ויותר. במהלך הפלייאוף של 2005, הם גברו בקלות על הפילדלפיה 76 4-1, וחזרו מפיגור של 2-1 בסדרה מול אינדיאנה בדרך לניצחון 4-2 בסדרה. בגמר המזרח נפגשו הפיסטונס עם המיאמי היט, שוב נקלעה דטרויט לפיגור בסדר, אך הצליחה לנצח לבסוף לאחר שבעה משחקים. בגמר ה-NBA נפגשו הפיסטונס עם הסן אנטוניו ספרס. בסדרה שהגיע לשבעה משחקים, לראשונה מאז שנת 1994, הפיסטונס הפסידו לאחר מאבק עיקש לספרס, שזכו בתואר השלישי להם מאז שנת 1999.

הפיסטונס של עונת 2004-05 סומנה על ידי סדרה של אירועים שנויים במחלוקת, כמו גם מהסחות דעת הקשורות למאמן לארי בראון. בחודש הראשון של העונה, פרצה תגרת הפייסרס-פיסטונס,‏[4] שהייתה לאחת התקריות שחקן-אוהד החמורות ביותר בתולדות הספורט האמריקאי. תוצאותיה היו השעיות ארוכות וקנסות כבדים לכמה שחקנים, ולחקירה ובדיקה קפדנית של ה-NBA והתקשורת. בינתיים, בראון נאלץ לעזוב את הקבוצה משתי סיבות, בעיות בריאות, ועקב כך שהיה מעורב בסדרה של שמועות הקושרות אותו להצעות עבודה אחרות. עקב הדאגות למצב בריאותו של בראון, והכעס על מעורבותו, לכאורה, במרדף אחר הצעות עבודה אחרות, הפיסטונס קנו את שארית חוזהו של בראון לאחר גמר ה-NBA של שנת 2005. בראון הוכרז מיידית כמאמן הראשי של הניו יורק ניקס, והפיסטונס שכרו את פיליפ סאנדרסף מאמנה לשעבר של המינסוטה טיברוולבס.

2005-06[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמישייה הפותחת של הפיסטונס בעונת האליפות של 2004. (משמאל לימין: ריצ'רד המילטון, בן וולאס, ראשיד וולאס, צ'ונסי בילאפס, טיישון פרינס)

במהלך עונת 2005-06, השיגו הפיסטונס את המאזן הטוב ביותר בליגה. מאזן של 37-5 בתחילת העונה היה למאזן הטוב ביותר שההשיג מועדון ספורט, בכל ענף שהוא, בעיר דטרויט ושווה לפתיחה השנייה בטיבה בתולדות ה-NBA, לאחר 42 משחקים. ארבע מחמשת השחקנים בחמישייה הפותחת של הפיסטונס, צ'ונסי בילאפס, ריצ'רד המילטון, ראשיד ואלס, וב ואלס, נבחרות לנבחרת האול סטאר של המזרח, ופיליפ סאנדרס נבחר למאמנה. הפיסטונס סיימו את העונה עם מאזן של 64-18, מציבים שיא מועדון חדש גם במאזן הכללי וגם במאזן ניצחונות החוץ (27). בנוסף הקבוצה הציבה שיא ליגה נוסף כאשר אותה חמישייה פתחה ב-73 משחקים ברציפות מתחילת העונה.

דטרויט, המדורגת ראשונה, הביסה את המילווקי באקס בתוצאה 4-1, בסיבות הראשון הפלייאוף, אך נאבקה עם הקליבלנד קאבלירס, נקלעים לפיגור של 3-2 במהלך הסדרה, אך מנצחים לבסוף במשחק השביעי והמכריע. מצבם לא השתפר מול המיאמי היט המדורגת שנייה, בגמר המזרח. מיאמי ניצחה את דטרויט בשישה משחקים, והמשיכה ודהרה לאליפות.

2006-07[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הפגרה של שנת 2006, הציעו הפיסטונס וזה לארבע שנים בסכום של 48 מיליון דולר לבן וולאס, שיה הופך אותו לשחקן היקר ביותר בתולדות הקבוצה. אך, וולאס העדיף לקבל את הצעתה של השיקגו בולס לחוזה של 60 מיליון דולר לארבע שנים.‏[5]

כדי להחליף את בן וולאס, החתימו הפיסטונס את נאזר מוחמד כסנטר. אך הוא התקשה למלא את החלל שנותר בתפקיד הסנטר, והקבוצה החלה לחפש עזרה נוספת. ב-17 בינואר, החתימו הפיסטונס את כריס ובר, שהפך לשחקן חופשי. במהרה החלו הפיסטונס להשתפר במשחקם, הפיסטונס השיגו מאזן של 21-15 לפני הגעתו של ובר; טאיתו, הם השיגו מאזן של 32-14. ב-11 באפריל, השיגו הפיסטונס את המאזן הטוב ביותר במזרח, שהבטיח להם את יתרון הביתיות לשלושת הסיבובים הראשונים של הפלייאוף.

את הפלייאוף של שנת 2007 פתחו הפיסטונס עם ניצחון 4-0 בסדרה נגד האורלנדו מג'יק, הסוויפ הראשון שלהם בסדרת פלייאוף מאז שנת 1990. הקבוצה התקדמה לסיבוב השני בו נפגשה עם השיקגו בולס, מציינים בכך את הפעם הראשונה בה נפגשו שתי היריבות מהבית המרכזי לסדרת פלייאוף מאז שנת 1991. לאחר שנחילו לשיגו תבוסות בשני המשחקים הראשונים בסדרה ב-26 ו-21 נקודות, הצליחו הפיסטונס לחזור מפיגור של 19 נקודות ולנצח גם במשחק השלישי, 81-74. שיקגו נעמנעה מהדחה לאחר שהצליחה לגבור על דטרויט בשני המשחקים הבאים בסדרה, אך הפיסטונס סגרו את הסדרה כאשר נצחו במשחק השישי, 95-85. בהגיעם לסדרת גמר המזרח בפעם החמישית ברציפות (משווים את הישגם בין השנים 1987-1991)— קצר בשלוש שנים מהישגם של הלוס אנג'לס לייקרס בשנות השמונים. הגמר המזרח נצחו הפיסטונס בשני המשחקים הראשונים, אך הפסידו לקליבלנד קאבלירס בארבעת המשחקים הבאים.

2007-08[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עונת 2007, העבירו הפיסטונס את קרלוס דלפינו לטורונטו רפטורס בתמורה לבחירות בסיבוב השני של הדראפט בשנים 2009 ו-2011. בדראפט של שנת 2007 בחרו הפיסטונס את רודני סטוקי בבחירה ה-15 ואת ארון אפללו במקום ה-27.‏[6] כמו כן הם החתימו מחדש את צ'ונסי בילאפס לחוזה ארוך טווח. עונה זו סימנה את שנת ה-50 של המועדון בדטרויט, והוחלט לשנות את מראה רצפת האולם באוברון הילס, סמל שנת ה-50 נצבע במרכז הפרקט, והצבע הכחול החליף את האדם מעבר לקווי המגרש, כאשר הצבע האדום נשאר רק בקו הבסיס ליד הסלים עם המילים "דטרויט פיסטונס". יתרת הפרקט נותרה ללא שינוי. פעולה זו הייתה הפעם הראשונה מאז עונתם הראשונה בפוטיאק סילברדום (1978-79) בה צידי המגרש נצבעו בכחול, בניגוד לאדום המסורתי.

בתחילת עונת 200, ראשיד וולאס הפך לסנטר החדש של דטרויט, ובעונתו השלישית בקבוצה הפך המאמן סאנדרס למאמן בעל תקופת האימון השנייה באורכה לאחר המאמן צ'אק דייל שאימן 9 עונות (1983-92). את העונה סיימו הפיסטונס במאזן 59-23, כקבוצה בעלת המאזן השני בטיבו בליגה, את המקום הראשון תפסה הבוסטון סלטיקס, ופרשנים רבים ציפו כי השתיים יאבקו על אליפות המזרח. בפלייאוף של שנת 2008, התחילה דטרויט בצורה עלובה, עם הפסד למדורגת שביעית, הפילדלפיה 76, ומצאו את עצמם ביגור 2-1 בסדרה, אך הפיסטונס חזרו לעצמם ונצחו את הסדרה בשישה משחקים.

בחצי גנר המזרח פגשו הפיסטונס את האורלנדו מג'יק ולאחר שנצחו את שני המשחקים הראשונים, הם הובסו במשחק השלישי 111-86, מאבדים תוך כדי כך את כוכבם צ'ונסי בילאפס עקב פציעה. למרות העדרותו הצליחו הפיסטונס לחזור מפיגור של 15 נקודות במהלך המשחק הרביעי לניצחון 90-89, לאחר סל ניצחון של טיישון פרינס כאשר נותרו 8.9 שניות לסיום. במשחק החמישי, חזר בילאפס, והפיסטונס גברו שוב על אורלנדו, מנצחים את הסדרה כולה 4-1.

דטרויט התקדמה לסדרת גמר המזרח, בפעם השישית ברציפות, בה פגשה את הבוסטון סלטיקס. הישג זה הציב את הפיסטונס במקום השני בהיסטוריה של ה-NBA בהופעות רצופות בסדרות הגמר האזוריות, רק אחרי הלוס אנג'לס לייקרס שהופיעו ב-8 סדרות רצופות בין העונות 1981-82 ל-1988-89. לאחר הפסד במשחק הראשון, הצליחו הפיסטונס לנצח בחוץ את המשחק השני, 103-97. אך, בוסטון הצליחה לגבור על דטרויט במשחק השלישי, שנערך בדטרויט, ולנצח את הסדרה כולה בשישה משחקים. לאחר זאת המשיכה בוסטון וזכתה באליפות ה-NBA. ב-3 ביוני 2008, הודיעה הנהלת דטרויט כי המאמן פיליפ סאנדרס לא ישוב לאמן את הקבוצה בעונת 2008-09.

2008-09: סופה של תקופה ובניה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 ביוני 2008, הודיעה הנהלת המועדון כי עוזר המאמן ונציג איגוד השחקנים לשעבר מייקל קארי יהיה המאמן הראשי של הקבוצה לעונת 2008-09. במהלך חודש יולי החתימו הפיסטונס את וויל ביינום וקוומי בראון. ב-3 בנובמבר 2008, הפיסטונ החליפו את צ'ונסי בילאפס, אנטוניו מקדייס ושחקן נוסף לדנבר נאגטס תמורת אלן איברסון.

רצף המשחקים של דטרויט בהם נמכרו כל הכרטיסים לאום הפלאס נקטע ב-4 בפברואר 2009 בניצחון 93-90 על מיאמי. הרצף החל ב-9 בינואר 2004, השנה ב זכו הפיסטונס באליפות השלישית שלהם, והיה לרצף הארוך ביותר של המועדון ועומד על 259 משחקים.‏[7]

למרות הטרייד של אייברסון, דעכו הפיסטונס במהלך העונה, במידה מסוימת עקב מהלכיו השנויים במחלוקת של קארי וכימיה קבוצתית שלקתה בחסר, כולל תפקודם של אייברסון וריצ'רד המילטון כשחקן שישי. רבים העריכו כי כיוון שאייברסון לא היה שחקן חמישייה, הוא סירב כליל לשחק; אייברסון הושם לבסוף ברשימת הפצועים לשארית העונה כסימן היכר לבעיות הקבוצה. הפיסטונס גם סבלו מפציעות של מפר שחקני מפתח, בעיקר ראשיד וולאס וריצ'רד המילטון, שסבל מהעדרות ארוכה. כתוצאה מכך, ירדו הפיסטונס בדירוג, נכנסים לפלייאוף רק ברגע האחרון מהמקום השמיני. עונה זו סימנה את הפעם הראשונה מאז עונת 2000-01 בה נכשלו הפיסטונס להגיע ל-50 ניצחונות וסיימו את העונה במאזן שלילי 39-43. הפיסטונס הובסו בידי הקליבלנד קאבלירס בארבעה משחקים בסיבוב הראשון של פלייאוף 2009. הייתה זו הפעם הראשונה בה הודחו הפיסטונס בסיבוב הראשון של הפלייאוף מאז שנת 2000.

2009-2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדראפט של שנת 2009, בחרו הפיסטונס את אוסטין דיי מאוניברסיטת גוזנגה כבחירה מספר 15. הפיסטונס גם בחרו את דג'ואן סאמרס ויונאס ירבקו כבחירות הסיבוב השני בדראפט.

ב-30 ביוני 2009, פיטר ג'ו דיומרס את מייקל קארי לאחר עונה אחת בלבד, מאמנה הראשי לשעבר של הדאלאס מאבריקס, אברי ג'ונסון ומאמנה הראשי לשעבר של השיקגו בולס, ווישינגטון ויזארדס ודטרויט עצמה, דאג קולינס, נחשבו למועמדים. ב-1 ביולי 2009, הגיעו הפיסטונס לסיכום עם הגארד בן גורדון לחוזה של 55 מיליון דולר לחמש שנים, ואת הפורוורד לשעבר של המילווקי באקס, צ'ארלי וילנובה על חוזה של 35 מיליון דולר לחמש שנים. באותו החודש איבדו הפיסטונס את אחד משחקני החמישייה החשובים, ראשיד וולאס, שהפך לשחקן חופשי. וולאס חתם על חוזה לשנתיים בבוסטון סלטיקס. לאחר עזיבתו של וולאס, עזב גם אנטוניו מקדייס שחתם על חוזה לעונה בסן אנטוניו. ב-8 ביולי 2009 שכר דיומארס את עוזר המאמן לשעבר של קליבלנד ג'ון קוסטיר תפקיד המאמן הראשי. צעדם הבא של הפיסטונס היה להחתים את כריס וילקוס מהניו יורק ניקס על חוזה רב שנתי, מקווים כי יוכל לשחזר את היכולת אותה הציג כאשר שיחק במדי סיאטל. עקב מדיניות המועדון, לא נחשפו פרטי ההסכם.

במהלך הפגרה, הוסיפו הפיסטונס שני שחקנים ותיקים לסגל, שניהם שיחקו בעבר בקבוצה. את הסנטר בן וולאס על חזוה של 1.3 מיליון דולר לעונה אחת,‏[8] ואת הרכז צ'אקי אטקינס על חוזה לא מובטח.

למרות שינויים אלה, הפיסטונס אף נסוגו עוד, נעצרים עקב פציעות רובם ובכללם המילטון, פרינס, וגורדון. ב-23 במרץ 2010, הודחו הפיסטונס מהמירוץ לפלייאוף לאחר הפסד לאינדיאנה, מבטיחים את הופעתם בבחירת הדראפט ועונה בת 50 הפסדים לראשונה מאז שנת 2001. הפיסטונס סיימו במאזן 27-55, והיו האחרונים בבית המרכזי. היה זה המאזן הגרוע ביותר של הקבוצה מאז שנת 1994.

2010-2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדראפט של שנת 2010, בחרו הפיסטונס את גרג מונרו מאוניברסיטת ג'ורג'טאון כבחירה מספר 7. הפיסטונס גם בחרו את טריקו וייט מאוניברסיטת מיסיסיפי כבחירת הסיבוב השני.

במהלך הפגרה, החתימו הפיסטונס את טרייסי מקגריידי הוותיק לחוזה לעונה אחת,,‏[9] והחתימו מחדש את בן וולאס וויל ביינום לחוזים לשנתיים ושלוש שנים, בהתאמה.‏[10] כריס וילקוס, ניצל את האפשרות הניתנת לו בחוזה בן שתי העונות שלו, כך שהוא יוכל להשאר בדטרויט.‏[11]

ב-11 בפברואר 2011, הודיעה הנהלת דטרויט פיסטונס כי הגופיה עם הספרה 10, אותה לבש דניס רודמן, ותתלה בתקרת האולם, כך שאף שחקן אחר לא יוכל ללבוש אותה. ב-1 באפריל 2011, במהלך מחצית המשחק בין דטרויט לשיקגו בולס, שגם בה כיכב רודמן, העולתה הקבוצה לתקרת האולם. גרג מונרו, הלובש עתה את הספרה יוכל להמשיך וללבוש אותה עד עזיבתו או עד שיוחלט אחרת, לאחר מכן לא יוכלו עוד שחקני הדטרויט פיסטונס לשחק במספר זה.

הפיסטונס השתפרו בשלושה משחקים אך נפגעו עקב נושאים מחוץ למגרש, כולל סכסוך בין ריצרד המילטון למאמן הראשי ג'ון קוסטר וסיימו את העונה במאזן 30-52 מחמיצים את הפלייאוף שנה שנייה ברציפות. אך, הפיסטונס לפחות הצליחו לנצח את היוטה ג'אז לראשונה בליגה הסדירה לאחר 13 עונות של מפגשים בליגה הסדירה.

בעלות חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חודש אפריל, הגיעה הנהלת הדטרויט פיסטונס להסכם למכירת המועדון למיליארדר טום גורס. העסקה אושרה בידי ליגת ה-NBA בחודש יוני וכללה גם את אולם האוברון הילס ונכסים נוספים.‏[12]

ב-5 ביוני, עשה המועדון את צעדו הראשון תחת הבעלים החדש ונפרד מהמאמן ג'ון קוסטר.

2011-2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדראפט של שנת 2011, בחרו הפיסטונס את ברנדון נייט מאוניברסיטת קנטקי כבחירה מספר 8. הפיסטונס גם לקחו את קייל סינגל מאוניברסיטת דיוק וורנון מקלין מאוניברסיטת פלורידה כבחירות בסיבוב השני.

הצעד השני של פגרת עונת 2011/2012 היה העסקתו של מאמן חדש, לורנס פרנק, מאמנה הראשי לשעבר של הניו ג'רזי נטס ועוזר מאמן בבוסטון סלטיקס.

סיקור תקשורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה הראשית המסקרת את הדטרויט פיסטונס היא WXYT-FM 91.7 FMת וזאת בניגוד לתחנת WXYT-FM's המסקרת את משחקי הדטרויט ליונס, דטרויט טייגרס, והדטרויט רד וינגס. הפיסטונס מקבלים גם סיקור על ידי תחנות רדיו אחרות (קטנות יותר) מכל רחבי מדינת מישיגן.‏[13] שדרן הרדיו המרכזי הוא מרק צ'מפיון עם התוכנית play by play (מהלך אחר מהלך), אליו מצטרף השחקן לשעבר ריק מהארון עם פרשנות צבעונית.

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את זכויות השידור המקומיות הבלעדיות של משחקי הפיסטונס מחזיקה פוקס ספורט דטרויט[14] שדרן הטלוויזיה המרכזי הוא ג'רג' בלאה עם התוכנית play by play (מהלך אחר מהלך), שחקן העבר גרג קסלר עם פרשנות צבעונית, מתן קלאבס עם ניתוחים מהאולפן, ואלי זרט עם דיווחי קווים.

מדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולמות ביתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הקבוצה שיחקה בפורט ויין, אינדיאנה:

  • נורת' סייד היי סקול ג'ים (1948-1952)
  • אלן קאונטי וור ממוריאל קולסאום (1952-1957)

באזור העיר דטרויט:

  • אולימפיה סטדיום (1957-1961)
  • קובו ארינה (1961-1978)
  • פונטיאק סילברדום (1978-1988)
  • דה פלאס אוף אוברון הילס (1988- הווה)

הערות:

  • ב-12 במרץ 1960, ארחו הפיסטונס משחק פלייאוף נגד המיניאפוליס לייקרס באולם הגרוס פוינט היי סקול כאשר שום מתקן אחר לא היה פנוי.
  • ב-27 באפריל 1984, שיחקו הפיסטונס את המשחק החמישי בסדרת הפלייאוף נגד הניו יורק ניקס בג'ו לואיס ארינה עקב בעיה בלוחות הזמנים.
  • במהלך עונת 1984-85, התמוטטה תקרת אולם הסילברדום, עקב כך העתיקה הקבוצה את אולמה הביתי חזרה לג'ו לואיס ארינה (ל-15 משחקי בית) ולקובו ארינה (משחק אחד).

מספרי צופים בפלאס אוברון הילס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרי צופים בפלאס של אוברון הילס
סה"כ צופים שנה
760,807 2001-2002
839,728 2002-2003
872,902 2003-2004
905,116 2004-2005
905,116 2005-2006
905,116 2006-2007
905,116 2007-2008
896,971 2008-2009
768,826 2009-2010
683,080 2010-2011

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני היכל התהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינג, דיילי, דיווידסון, ד'בושר, דיומרס, לניר, תומאס, יארדלי, וזולנר הוצגו גם בהיכל התהילה של מדינת מישיגן.

מספרים שהופרשו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מספרי הגופיות של שחקני ומאמני דטרויט פיסטונס שהוצאו לגמלאות תלויים עתה מתקרת האולם באוברון הילס, כמו כן הם סגורים בארגז הנמצא בצידי המגרש.

בחירות דראפט אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2011: ברנדון נייט (סיבוב ראשון, בחירה 8); קייל סינגל (סיבוב שני, בחירה 33); ורנון מקין (סיבוב שני, בחירה 52)
  • 2010: גרג מונרו (סיבוב ראשון, בחירה 7); טריקו וייט (סיבוב שני, בחירה 36)
  • 2009: אוסטין דיי (סיבוב ראשון, בחירה 15); דג'ואן סאמרס (סיבוב שני, בחירה 35); ג'ואנס ג'ברקו (סיבוב שני, בחירה 39); צ'ייס באדינג'ר (סיבוב שני, בחירה 44)
  • 2008: די.ג'יי וייט (סיבוב ראשון, בחירה 29); דרון וושינגטון (סיבוב שני, בחירה 59)

הערה:הזכויות בעבור וייט הועברו לסיאטל סופרסוניקס בתמורה לזכויות לבחירות הדראפט של סיאטל וולטר שארפ (סיבוב שני, בחירה 32) וטרנט פליסטד (סיבוב שני, בחירה 46)

  • 2007: רודני סטאקי (סיבוב ראשון, בחירה 15)' ארון אפללו (סיבוב ראשון, בחירה 27); סמי מג'יה (סיבוב שני, בחירה 57)
  • 2006: ויל בללוק (סיבוב שני, בחירה 60)
  • 2005: ג'ייסון מקסיאל (סיבוב ראשון, בחירה 26); אמיר ג'ונסון (סיבוב שני, בחירה 56); אלכס אקר (סיבוב שני, בחירה 60)
  • 2004: ריקי פאולדינג (סיבוב שני, בחירה 54)
  • 2003: מרק מיליצ'יץ' (סיבוב ראשון, בחירה 2); קרלוס דלפינו (סיבוב ראשון, בחירה 25); אנדראס גליניאדקיס (סיבוב שני, בחירה 56)
  • 2002: טיישון פרינס (סיבוב ראשון, בחירה 23)

הנהלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמנים ראשיים

מנג'רים כלליים

  • פרד דלאנו (1957-1958)
  • וו. ניקולאס קרבווי (1958-1961)
  • פראן שמית (1961-1964)
  • דון ווטריק (1964-1966)
  • אדווין קוייל (1966-1975)
  • אוסקר פלדמן (1975-1976)
  • ג'ק מקולסקי (1979-1994)
  • ביל מקיני (194-1995)
  • ריק סונד (1995-2000)
  • ג'ו דיומרס (2000-הווה)

שיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי מועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיאי קריירה
  • משחקים: ג'ו דיומרס, 1018
  • דקות משחק: אייזיאה תומאס, 35,516
  • סלי שדה: אייזיאה תומאס, 7194
  • זריקות לסל: אייזיאה תומאס, 15,904
  • קליעות ל-3 נקודות: ג'ו דיומרס, 990
  • זריקות ל-3 נקודות: ג'ו דיומרס, 2,592
  • קליעות עונשין: אייזיאה תומאס, 4,036
  • זריקות עונשין: אייזיאה תומאס, 5,316
  • ריבאונד התקפה: ביל למביר, 2,429
  • ריבאונד הגנה: בלי למביר, 7,001
  • סך הכל ריבאונדים: ביל למביר, 9,430
  • אסיסטים: אייזיאה תומאס, 9,061
  • חטיפות: אייזיאה תומאס, 1,861
  • חסימות: בן וולאס, 1,999
  • עברות: ביל למביר, 3,131
  • נקודות: אייזיאה תומאס, 18,822
  • ממוצעים לפי משחקים
  • דקות משחק: ג'ן שו, 39.52
  • סלי שדה: בוב לניר, 9.22
  • זריקות לסל: דייב בינג, 19.44
  • קליעות ל-3 נקודות: צ'ונסי בילאפס, 2.01
  • זריקות ל-3 נקודות: צ'ונסי בילאפס, 4.88
  • קליעות עונשין: ג'רי סטאקהאוז, 6.71
  • זריקות עונשין: ג'רי סטאקהאוז, 8.13
  • ריבאונד התקפה: דניס רודמן, 4.36
  • ריבאונד הגנה: בן וולאס, 8.97
  • סך הכל ריבאונדים: בן וולאס, 12.87
  • אסיסטים: קווין פורטר, 1011
  • חטיפות: אלווין רוברטסון, 2.13
  • חסימות: בן וולאס, 2.76
  • איבודי כדור: בוב מקאדו, 4.00
  • עברות: וולטר דוקס, 4.21
  • נקודות: בוב לניר, 22.74
  • לפי 48 דקות
  • סלי שדה: בוב לניר, 12.23
  • ניסיונות קליעה: דון קוג'יס, 25.35
  • קליעות ל-3 נקודות, ג'ון בארי, 2.89
  • נסיונות ל-3 נקודות, צ'אקי אטקינס, 7.39
  • קליעות עונשין: אדריאן דנטלי, 9.93
  • זריקות עונשין: אדריאן דנטלי, 11.89
  • ריבאונד התקפה: דניס רודמן, 7.03
  • ריבאונד הגנה: בן וולאס, 11.80
  • סך הכל ריבאונדים: וולטר דאקס, 20.78
  • אסיסטים: קווין פורטר, 15.37
  • חטיפות: רון לי, 4.29
  • חסימות: צ'אק נביט, 5.79
  • איבודי כדור: גרג קסלר, 5.57
  • עברות: צ'אק נביט, 12.70
  • נקודות: בוב לניר, 30.17

פרסים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחקן המצטיין של סדרת הגמר

  • ג'ו דיומרס - 1989
  • אייזיאה תומאס - 1990
  • צ'ונסי בילאפס - 2004

שחקן ההגנה של השנה

  • דניס רודמן - 1990, 1991
  • בן וולאס - 2002, 2003, 2005, 2006

רוקי השנה

  • דון מיניקי - 1953
  • דייב בינג - 1967
  • גרנט היל - 1995

השחקן השישי של העונה

  • קורליס וויליאמסון

מאמן השנה

  • ריי סקוט - 1974
  • ריק קרלייל - 2002

מנהל השנה

  • ג'ו דיומרס - 2003

חמישיית העונה

  • לארי פאוסט - 1955
  • ג'ורג' יארדלי - 1958
  • ג'ן שו - 1960
  • דייב בינג - 1968, 1971
  • אייזיאה תומאס - 1984, 1985, 1986
  • גרנט היל - 1997

החמישייה השנייה של העונה

  • פרד סצ'אוס - 1950
  • לארי פאוסט - 1952
  • ג'ורג' יארדלי - 1957
  • ג'ן שו - 1961
  • ביילי האול - 1963
  • דייב ד'בושר - 1969
  • דייב בינג - 1974
  • אייזיאה תומאס - 1983, 1987
  • ג'ו דיומרס - 1993
  • גרנט היל - 1996, 1998, 1999, 2000
  • בן וולאס - 2003, 2004, 2006
  • צ'ונסי בילאפס - 2006

השלישייה השלישית של העונה

  • ג'ו דיומרס - 1990, 1991
  • דניס רודמן - 1992
  • בן וולאס - 2002, 2005
  • צ'ונסי בילאפס - 2007

חמישיית ההגנה של העונה

  • ג'ו דיומרס - 1989, 1990, 1992, 1993
  • דניס רודמן - 1989, 1990, 1991, 1992, 1993
  • בן וולאס - 2002, 2003, 2004, 2005, 2006

חמישיית ההגנה השנייה של העונה

  • מ.ל. קאר - 1979
  • ג'ו דיואמרס - 1991
  • קליף רובינסון - 2002
  • צ'ונסי בילאפס - 2005, 2006
  • טיישון פרינס - 2005, 2006, 2007, 2008

חמישיית הרוקי של העונה

  • דייב ד'בושר - 1963
  • ג'ו קלדוול - 1965
  • טום ואן ארסדל - 1966
  • דייב בינג - 1967
  • בוב לניר - 1971
  • טרי טיילר - 1979
  • אייזיאה תומאס - 1982
  • קלי טריפוקה - 1982
  • ג'ו דיומרס - 1986
  • גרנט היל - 1995

חמישיית הרוקי השנייה של העונה

  • לינדסי האנטר - 1994
  • זליקו רברצ'ה - 2002
  • רודני סטוקי - 2008
  • ג'ונאס ג'רבקו - 2010
  • גרג מונרו - 2011

יריבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יריבות לוס אנג'לס לייקרס-דטרויט פיסטונס - יריבות זו, שהוצגה לראווה 3 פעמים במהלך סדרות הגמר של ליגת ה-NBA, (1989, 1990, 2004) מרוקנים מתוכן את הקבוצות האתלטיות, עתירות הכוכבים של הלייקרס עם משחקם הקשוח של אנשי הצווארון הכחול מדטרויט. למרות כי שיחקו את התפקיד האנדרדוג בכל שלושת המפגשים עם הלייקרס, נהנתה דטרויט מהצלחה מרשימה נגד הלייקרס, זוכה בתואר האליפות נגדם פעמיים.
  • יריבות שיקגו בולס-דטרויט פיסטונס - יריבות זו החלה בסוף שנות ה-80, והייתה לאחת היריבויות העזות בתולדות הליגה למשך כמה שנים, כאשר מייקל ג'ורדן התפתח לאחד השחקנים הטובים בליגה היו הפיסטונס למועמדים בכירים בפלייאוף.
  • יריבות דטרויט פיסטונס-בוסטון סלטיקס - יריבות זו בין שתי קבוצות האזור המזרחי של הליגה החלה לקראת סוף שנות ה-80 ובה היו מעורבים כמה מהכוכבי הליגה הגדולים ביותר של אותם זמנים: לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פאריש, אייזיאה תומאס, ג'ו דיומרס, וביל למביר. קבוצות אלה נפגשו במהלך הפלייאוף 5 פעמים ב-7שנים בין השנים 1985-1991, כאשר הסלטיקס זוכים במפגשים בשנים 1985, 1987, והפיסטונס זוכים במאבקים צמודים בעונות 1988, 1989, 1991.

שחקנים בולטים בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל נוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עודכן לאחרונה בתאריך- 17 באוקטובר 2014

דטרויט פיסטונס
סגל נוכחי
מאמן ראשי: סטן ואן גנדי
C -- Flag of Canada.svg ג'ואל אנתוני (אוניברסיטת נבדה בלאס וגאס)
PG 14 Flag of the United States.svg די.ג'יי. אוגוסטין (אוניברסיטת טקסס)
SF 31 Flag of the United States.svg קארון באטלר (אוניברסיטת קונטיקט)
SG 5 Flag of the United States.svg קנטביוס קלדוול-פופ (אוניברסיטת ג'ורג'יה)
F 13 Flag of Italy.svg ג'יג'י דטומה (איטליה)
SG 8 Flag of the United States.svg ספנסר דינווידי (אוניברסיטת קולורדו)
C 0 Flag of the United States.svg אנדרה דראמונד (אוניברסיטת קונטיקט)
C 34 Flag of the United States.svg ארון גריי (אוניברסיטת פיטסבורג)
PG 7 Flag of the United States.svg ברנדון ג'נינגס (לוטומטיקה רומא)
F 33 Flag of Sweden.svg יונאס ירבקו (שבדיה)
SF 35 Flag of the United States.svg קרטייה מרטין (אוניברסיטת המדינה של קנזס)
SG 20 Flag of the United States.svg ג'ודי מיקס (אוניברסיטת קנטאקי)
PF 9 Flag of the United States.svg טוני מיצ'ל (אוניברסיטת צפון טקסס)
F/C 10 Flag of the United States.svg גרג מונרו (אוניברסיטת ג'ורג'טאון)
SF 25 Flag of the United States.svg קייל סינגלר (אוניברסיטת דיוק)
F 6 Flag of the United States.svg ג'וש סמית' (אקדמיית אוק היל)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]