אלימות בספורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלימות בספורט הוא מונח המתאר ביטויי אלימות פיזיים ולא-פיזיים אשר מתרחשים באירועי ספורט, בין אוהדים של קבוצות יריבות, בין אוהדים לספורטאים ואנשי סגל ולעתים אף בין הספורטאים עצמם.

בעוד מטרת הספורט המוצהרת היא הנאה, לעתים הופכת תחרותיות בין הקבוצות לאיבה, העלולה להתדרדר לאלימות מילולית ופיזית. פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפים בעת החדשה, קבע כי "ההשתתפות היא העיקר", דהיינו, לא תמיד יש חשיבות לזהות המנצח במפגש ספורט, אך יש חשיבות גדולה לעצם קיומו. לעומת זאת ראה ג'ורג' אורוול את הספורט כ"מלחמה בלי יריות", כשכוונתו לכאורה שאת הדגש העיקרי, שמים בדרך כלל המשתתפים על הניצחון ואולי אף בכל מחיר. בשנים האחרונות התרחבה תופעת האלימות בספורט בכל העולם, והגבול בין תחרויות ומשחקים ספורטיביים תחרותיים הוגנים לבין פשע של ממש נחצה לא פעם.

אלימות אוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטויי האלימות כוללים קללות כלפי שחקני היריבה או אוהדיה, קריאות גזעניות, איומים, יריקות, מכות, יידוי אבנים, השלכת רימוני הלם וחזיזים למגרש ועוד. הפעולות האלימות יכולות להתבצע בתוך האצטדיון, או מחוץ לו. חלק מאלימות האוהדים נובעת בחלקה מגזענות או משכרות, וגורמים עבריינים המשתמשים בספורט כתירוץ לפעילות אלימה. אלימות האוהדים לא נעצרה בפעילות נגד אזרחים, ועלתה מדרגה נוספת כששוטר איטלקי נרצח על ידי אוהדים במשחק בין פאלרמו לקטאניה‏[1]. ביטוי אלימות נוסף הוא תופעת אנטישמיות בקרב אוהדים בעולם. אוהדי קבוצת לאציו האיטלקית נחשבים למובילים בתחום‏[2] , אם כי קבוצות אוהדים נוספות בעולם מגלים אנטישמיות.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלימות בכדורגל הישראלי

על פי הנתונים, בישראל כללו ביטויי האלימות בספורט כ-700 עבירות בשנה (בשנים 1999-2001) כשהנפוצות הן תקיפה, איומים וגרימת נזק לרכוש. רוב האלימות מתבצעת במגרשי הכדורגל, אך גם בתחרויות ספורט אחרות כגון כדורסל וכדורעף.

בישראל חוברו על ידי אוהדי בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב[3], שירי שטנה גזעניים המופנים כלפי שחקנים ערבים כגון סלים טועמה, סאלם אבו סיאם ועבאס סואן. במגרשי הכדורגל נפוצים גם קריאות גזעניות כלפי שחומי עור.

תופעה בולטת החוזרת על עצמה מדי שנה, היא שריקות בוז של אוהדי בית"ר ירושלים בדקת הדומיה לזכרו של יצחק רבין.

מקרה מפורסם של השלכת רימון הלם היה במשחק של הפועל תל אביב נגד בית"ר ירושלים במחזור ה-13 של עונת 2007\2006. בדקה ה-46 השופט הורה על בעיטת פנדל לזכות הפועל תל אביב ושלף כרטיס אדום לבלם בית"ר, דוד אמסלם. האירוע גרם להתקהלות השחקנים ברחבת בית"ר. אוהד של הפועל זרק למגרש רימון הלם שכוון לפגוע בבלם בית"ר שמעון גרשון, אך התפוצץ בסמוך לקשר הפועל יוסי אבוקסיס. אבוסקסיס נפצע וקיבל טיפול רפואי במשך כמה דקות עד ששב לעמוד על רגליו.

ב-2012 בדרבי התל אביבי בו ניצחה מכבי תל אביב את הפועל תל אביב 1 - 0 מפנדל שנוי במחלוקת, גלש המשחק מהר מאוד לפסים אלימים: השופט שלף מספר רב של כרטיסים צהובים ובסיום המשחק אף הרחיק שני שחקנים של הפועל לאחר שאלה התנפלו עליו. אוהדי הפועל התמרמרו על השיפוט ועל ההפסד והחלו ליידות מוטות ברזל וחפצים אחרים למגרש. בעקבות התפרעות האוהדים, פסק בית הדין של ההתאחדות לכדורגל בישראל עונש כבד על הפועל תל אביב שכלל הפחתת נקודות, קנס כספי ומספר משחקים ללא קהל.

דרכי התמודדות עם אלימות אוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגליה כמודל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטרת אנגליה שמגרשי הכדורגל בה הציגו רמת אלימות חריגות החלה בפיתוח מודל להתמודדות עמה,‏[4] מודל זה כלל:

  1. פעילות חשאית בקרב החוליגנים.
  2. פשיטות על בתים בהם, לפי החשד, התגוררו חוליגנים.
  3. מניעה מוחלטת של מגע בין אוהדי הקבוצות.
  4. חיפוש בכליהם של האוהדים.
  5. שימוש במצלמות להרתעת ואיתור מתפרעים.

בנוסף, אסרה חקיקה מכירת אלכוהול באזור המגרשים ומנעה כניסת אוהדים שזוהו כחוליגנים.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור ריבוי מקרי האלימות במגרשים, הפגיעות בנפש והעלאת הנושא לדיון בסדר היום הציבורי, מינתה הכנסת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא האלימות בספורט. הוועדה החליטה כי יש צורך בעבודה רצופה ושיטתית, בשילוב כל הגורמים הקשורים לנושא (ההתאחדות לספורט, איגודי הספורט השונים, מערכת החינוך, משטרת ישראל והתקשורת), לפעול במשותף להגברת המודעות הציבורית לנושא, לחינוכו של הציבור, למתן הסברה ולענישה ביד קשה. כל זאת מתוך מטרה להפיכת ההשתתפות הפעילה במקצועות הספורטיביים ובתחרויות ספורט, ואת הצפייה בהם, לבילוי מהנה ובטוח לכל: ספורטאים ואוהדים כאחד.
בדצמבר 2007, הוגשו המלצותיה של ועדת צור שקמה בעקבות אירוע זריקת החזיז על המאבטח במשחק בין הפועל ירושלים להפועל חולון[5]. בהתאם להמלצות הוועדה החל מסע הסברה שהוביל את המסר: "חוויית ספורט – תנו לספורט לנצח", לצד פעולות לשיתוף פעולה בין כל הגורמים הקשורים לנושא. חקיקת תקנות אשר יקנו לגופי אכיפת החוק סמכויות ענישה, הקמת משטרת אצטדיונים שתטפל באלימות, הגברת נוכחות משטרתית במשחקים רגישים, הגברת אכיפת התקנות, שימוש בטכנולוגיה מתקדמת – מצלמות במעגל סגור ועוד, שיפור התנאים באצטדיונים, פעילויות חינוכיות והסברתיות להגברת מודעות האוהדים למניעת האלימות במגרשים וחינוך לסובלנות, עידוד אמצעי התקשורת להירתם למאבק.

אלימות ספורטאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגרת שחקנים המונית בעת משחק כדור בסיס של המייג'ור ליג בייסבול בפנוויי פארק

במקביל, או בנוסף לאלימות האוהדים, ישנם מקרים שבהם האלימות היא בין הספורטאים עצמם, כדוגמת פרשת הנגיחה של זינדין זידאן בחזהו של מרקו מטראצי במשחק הגמר של מונדיאל 2006. אלימות בקרב ספורטאים, נתפסת לעתים כחמורה יותר מאלימות אוהדים, עקב הדוגמה והמודל לחיקוי שספורטאים מהווים. כמה שחקנים שנקטו בפעולות אלימות כנגד שחקנים אחרים ואף כנגד אוהדים הם: אריק קנטונה, פאולו די קאניו, רון ארטסט.‏[6] לואיס אלברטו סוארס

דרכי התמודדות עם אלימות ספורטאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל תחום ספורט ישנם ארגונים הממסדים אותו כמו התאחדות לכדורגל או איגוד השופטים. לכל גוף כזה ישנם סמכויות להענשת הספורטאים לאחר התנהגות בלתי הולמת שכלליה נקבעים על ידי אותו גוף.

אלימות בספורט בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגשש החיוור התייחס לתופעה זו במערכון "שירים, שערים וטכנאים" והמערכון "אופסייד סטורי" הוקדש כולו לתיאור מעלליהם של אוהדי בית"ר ירושלים. מהמערכון בעיקר זכורה השורה "נשרוף את המועדון".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נעמי פייגין, רחל טלמור ואיתן אלדר, "לך לשחק כדורגל במקום להיכנס לצרות!": האם תלמידים העוסקים בספורט תחרותי הם פחות אלימים מתלמידים אחרים?, מגמות מ"ו (4), ינואר 2010, (תקצור המאמר)
  • לילי הלפרין, "כדור של אלימות". מקורותיה של האלימות במגרשי הכדורגל והגורמים הייחודיים המאיצים אותה מנקודת המבט של בני נוער, בתוך : פנים, כתב עת לתרבות, חברה וחינוך, מס' 65, מרץ 2014

פעילות כנגד האלימות בספורט

גילויי אלימות בספורט

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]