אלישבע ברק-אוסוסקין
אלישבע (אליקה) ברק-אוסוסקין, שופטת בדימוס, סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה משנת 2000 ועד 2006, עת פרשה לגמלאות. רעייתו של אהרן ברק.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייה
[עריכה] ראשית חייה
אלישבע ברק נולדה בשם אלישבע ג'וספינה אוסוסקין ב-1936 בבוקרשט, בעת שאביה ניהל את המשרד המקומי של הג'וינט. היא עלתה עם משפחתה לישראל בשנת 1941, והתגוררה בירושלים. טרם עלייתם ארצה שימש אביה, משה אוסוסקין, מנכ"ל הג'וינט בארצות הבלקן.
בסיום שירותה הצבאי, כסמלת ח"ן וסעד, שאפה ללמוד רפואה, אך משפחתה התנגדה לכך בנימוק שאין מדובר במקצוע לנשים. על כן, פנתה בשנת 1956 ללימודי ביולוגיה. בשנת 1963 סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית. במקביל, החלה בשנת 1959 לעבוד במחלקה לזואולוגיה ובמחלקה לגנטיקה של האוניברסיטה. התמחותה הייתה במחקר מחלות גנטיות בקרב יהודים ממוצא כורדי.
בין השנים 1967-1966 שהתה עם בעלה, אהרן ברק, באוניברסיטת הרווארד, ועסקה בעיקר בציור. לזוג ברק ארבעה ילדים, כולם בעלי רישיון עורך דין.
[עריכה] הקריירה המשפטית
בגיל מאוחר יחסית החלה בלימודי משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, בה כיהן בעלה כפרופסור וכדיקן. בשנת 1977 סיימה את לימודיה והחלה בהתמחות, חציה אצל נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן וחציה בפרקליטות מחוז ירושלים.
בשנת 1978 הוסמכה ברק כעורכת דין והחלה לעבוד כעוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון. ב-9 שנות עבודתה, כיהנו 4 שופטים כנשיאי בית המשפט העליון: יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר.
בשנת 1987 מונתה לרשמת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, ובשנת 1990 נבחרה לשופטת בבית משפט זה ובמקביל בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, כדרישת נשיא בית הדין לעבודה דאז, מנחם גולדברג. ב-1995 מונתה ברק לשופטת בבית הדין הארצי לעבודה, וב-2000 הייתה לסגניתו של נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר. עם הגיעה לגיל 70, בשנת 2006, פרשה ברק לגמלאות, כחודש לאחר בעלה.
[עריכה] פועלה כשופטת
ברק הייתה שותפה לקו שהוביל השופט אדלר, הנוטה לטובת העובדים וארגוני העובדים. היו שהגדירו זאת כ"אקטיביזם חברתי", הדומה לאקטיביזם השיפוטי של בעלה.
[עריכה] ביקורת
לאורך השנים נמתחה ביקורת על מינוייה של ברק לתפקידיה השונים. ברק החלה לעבוד כעוזרת משפטית בבית המשפט העליון באותה שנה בה מונה בעלה לשופט בבית משפט זה, והיא מונתה לשופטת בבית הדין הארצי לעבודה ערב מינויו לנשיא בית המשפט העליון, כשבאמתחתה 8 שנות ותק בלבד. עם זאת, שלושת השופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים, בראשות מאיר שמגר, לא נטלו חלק בהצבעה, מחשש למראית עין של ניגוד עניינים. כמו כן נטען בתגובה לביקורת, כי ברק הייתה מועמדת ראויה לשיפוט, ולו היה מובא מינויה לאחר תחילת כהונתו של ברק כנשיא בית המשפט העליון, לא ניתן היה למנותה כלל[1].
טענה נוספת שהועלתה היא כי בהיות בעלה נשיא בית המשפט העליון, לא העז איש למתוח ביקורת על רעייתו, השופטת ברק. בכך נמנע משוב אמיתי על פועלה כשופטת. כאשר הכריז ברק על מלחמה בסחבת בניהול הליכים בבתי המשפט בשנת 1999, ואף נקט צעדים נגד שופטים, הוא נמנע מלעשות זאת כנגד רעייתו[1], אף שבשנת 2002 קיבלה את התוצאות הנמוכות ביותר מבין שופטי בית הדין הארצי לעבודה במשוב לשכת עורכי הדין, בשל קצב עבודתה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- נעמי לויצקי, כבודו, אהרון ברק, הוצאת כתר.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אלישבע ברק באתר בתי המשפט
- ניר יהב, אלישבע ברק תקבל את פרס נמיר על מפעל חיים, באתר חדשות מחלקה ראשונה (NFC), 29 באפריל 2007
- משה גורלי, הרדיקליזם השיפוטי של השופטת ברק, באתר הארץ
- הדרה בר-מור, אלישבע ברק-אוסוסקין, ב-Jewish Women Encyclopedia (באנגלית)
[עריכה] הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 סיגל פרץ, "אקטיביזם שיפוטי", באתר "דיון פומבי"
