הוועדה לבחירת שופטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הוועדה לבחירת שופטים היא הגוף הבוחר את השופטים בבתי המשפט בישראל. לאחר בחירתם, מתמנים השופטים לכהונה על ידי נשיא המדינה. הוועדה הוקמה ב-1953, בעקבות חקיקת חוק השופטים. הרכב הוועדה נועד להפחית השפעת לחצים פוליטיים על בחירת השופטים.

מבנה הוועדה לבחירת שופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוק יסוד: השפיטה הוועדה מונה תשעה חברים, לפי החלוקה הבאה:

הרכבה הנוכחי של הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציגי בית המשפט העליון

נציגי לשכת עורכי הדין

נציגי ממשלת ישראל

  • ציפי לבני – שרת המשפטים. יושבת-ראש הוועדה מכוח תפקידה כשרת המשפטים (בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק יסוד: השפיטה) החל מ-18 במרץ 2013.
  • גלעד ארדן – שר התקשורת. מכהן מתוקף החלטת ממשלה החל מ-1 בינואר 2014. [אולם, כאשר ממנה הוועדה שופט בית דין לעבודה – אזורי או ארצי – השר הנוסף, לצד שר המשפטים, הוא שר הכלכלה. החל מ-18 במרץ 2013 משמש בתפקיד זה השר נפתלי בנט].

נציגי הכנסת

שאלת הרכב הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך שנות קיומה של הוועדה למינוי שופטים הייתה השפעתם של חברי הוועדה שהם שופטי בית המשפט העליון גדולה: למרות שהם מהווים רק שליש מהוועדה, הרי הם קבוצה מגובשת ויציבה, בעוד ששאר החברים מפוצלים ומתחלפים בתדירות גבוהה יחסית. עד שנות ה-90 של המאה ה-20 והיבחרותו של דרור חוטר-ישי ליו"ר לשכת עורכי הדין, שלטו השופטים בוועדה באמצעות ברית שכרתו עם נציגי הלשכה, ובימי ממשלת נתניהו כרת אהרן ברק ברית עם שר המשפטים צחי הנגבי שזכה ממנו בתמורה ללגיטימציה ציבורית.‏‏‏[5]

טרם מינויו לתפקיד שר המשפטים כתב פרופ' דניאל פרידמן כי יש לבצע שינוי מה בהרכב הוועדה, ובמקום ששלושת השופטים יהיו מבית המשפט העליון, יהיו שניים מהם שופטי בית משפט מחוזי או שופטי בית משפט מחוזי בדימוס. היתרונות שראה בכך הם בפיזור סמכויות (מניעת מסירת עמדת כוח לקבוצה קטנה יחסית של שופטי בית המשפט העליון), גישה אובייקטיבית יותר למועמדים והתקווה שלשופטים המחוזיים תהיה היכרות טובה יותר עם המועמדים לערכאות הנמוכות.‏[6] יושב ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, יורי גיא-רון, הביע התנגדות לשינוי וטען שהגוף האחרון שיש לשנותו במערכת המשפט הוא הוועדה לבחירת שופטים.‏[7]

אחדים מחברי הכנסת ניסו בזמנים שונים לשנות בחקיקה את מבנה הוועדה, בהם דוד טל ומיכאל איתן, עת היה יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, אך הצעותיהם לא זכו לתמיכה מספקת.

ביוני 2009, נבחרו לוועדה שני חברים ימניים מטעם הכנסת, לאחר שאורי אריאל מהאיחוד הלאומי נבחר כנציג האופוזיציה בגברו על רוני בר און ממפלגת קדימה, והצטרף לדוד רותם מישראל ביתנו, נציג הקואליציה.‏[8]

לקראת סוף שנת 2011 נדונה בכנסת הצעת חוק לשינוי הרכב הוועדה, כך שלשכת עורכי הדין תשלח נציג אחד של האופוזיציה ונציג אחד של הקואליציה, באופן דומה לנהוג בכנסת. תיקון זה נחשב כנועד לחזק את הימין בוועדה, כיוון שמועצת לשכת עורכי הדין הבוחרת את הנציגים לוועדה נחשבה באותה עת מעוז של השמאל. ההצעה שונתה מספר פעמים באופן מהותי במהלך הדיונים, ובין היתר הוצע לקיים בחירות חדשות לנציגי הלשכה (כיוון שהתקיימו בחירות לפי החוק המקורי לפני שעברה ההצעה), אך לפני הקריאה השנייה והשלישית החליטה הקואליציה להקפיאה.

ביוני 2013 נבחרו שני נציגי אופוזיציה לוועדה (יצחק הרצוג ממפלגת העבודה ויצחק כהן מש"ס, שגברו על דוד רותם מהליכוד - ישראל ביתנו), אף שמאז 1992 נהוג היה לבחור נציג לקואליציה ונציג לאופוזיציה.‏[9]

תפקידי הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר תפקידה של הוועדה, כפי שמעיד שמה, הוא בחירת שופטים. הוועדה ממנה שופטים לכל הערכאות: בית המשפט העליון, בתי משפט מחוזיים ובתי משפט שלום. כן ממנה הוועדה שופטים לבתי משפט לתעבורה. הוועדה איננה ממנה דיינים לבתי משפט דתיים ואלו מתמנים בוועדות אחרות בעלות מבנה דומה. בנוסף למינוי שופטים, הוועדה ממנה את נשיא בית המשפט העליון. כן דנה הוועדה בהפסקת כהונת שופט כאשר נבצר ממנו למלא את תפקידו בגלל מצבו הבריאותי‏[10] או כאשר נשיא בית המשפט העליון, שר המשפטים או נציב תלונות הציבור על שופטים מציע לבטל את המינוי. ביטול מינוי יהיה ברוב של לפחות שבעה חברי הוועדה‏[11] ונעשה בהליך מעין משפטי‏[12] במקרים נדירים ביותר. הוועדה גם רשאית לאשר בקשה של שופט ליציאה מוקדמת לפנסיה.

תהליך בחירת השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך בחירתם של השופטים מוסדר בכללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים), התשמ"ד–1984. תהליך זה כולל:

  • הגשת מועמדות לכהונה על ידי המבקש להתמנות לשופט.
    • המבקש ממלא שאלון ובו קורות חייו וניסיונו. כמו כן עליו לצרף שמות ממליצים.
    • אם המועמד עבר קורס של המכון להשתלמות שופטים, נכללת חוות הדעת מהקורס בבקשה.
    • אם המבקש הוא שופט בערכאה נמוכה יותר מהערכאה אליה הוא מבקש להתמנות, הוא מתבקש לצרף עשרה פסקי דין מהשנתיים שקדמו לבקשתו.
  • הנהלת בתי המשפט פונה אל הממליצים לצורך קבלת חוות דעתם על המועמד.
  • פרסום המועמדות ב"רשומות" (ראו דוגמה), ולאחריו תקופת המתנה בת 21 יום לפחות, שבה רשאי כל אזרח לפנות לוועדה טרם הדיון, בהסבר מנומק מדוע אין לבחור במועמד מסוים.
  • ועדת משנה של הוועדה לבחירת שופטים, ובה שלושה חברים לפחות (ולפחות שופט אחד, עו"ד אחר וח"כ אחד) מראיינת את המועמד. אורך הראיון כ-20 דקות.
  • הוועדה לבחירת שופטים מתכנסת ומחליטה על אישור המינוי או דחייתו. החלטת הוועדה למנות שופט בכל הערכאות, להוציא לבית המשפט העליון, מתקבלת ברוב רגיל מבין החברים הנוכחים בפגישה. במינוי שופטי בית המשפט העליון בלבד, על פי חוק שיזם גדעון סער שנחקק ב-2008, דרוש רוב של 7 מ-9 חברי הוועדה או שניים פחות ממספר הנוכחים בפגישה (6 מ-8, 5 מ-7).
על-פי חוק חל חסיון על דיוני הוועדה והם אינם מפורסמים לעיון הציבור. חסיון זה ייחודי להליך מינוי שופטים, ובכל הליך בחירה למשרה ציבורית אחרת יש חובה לרישום ופרסום פרוטוקולים של הוועדות המאתרות.

בשנת 2009 חוללה הוועדה שינוי מהותי בהליך מינוי השופטים בישראל, וקבעה כי המועמדים יעברו מבחני התאמה וקורס, כמו כן הם ילוו בפסיכולוג שיבחן את התאמתם המנטלית; בניגוד לדעתה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.‏‏‏[13]

בחירתם של שופטי תעבורה מוסדרת בכללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים - שופט תעבורה), תשמ"ז-1986.

מינויים של שופטים מותנה, בנוסף לבחירתם על ידי הוועדה לבחירת שופטים, באישור טקסי על ידי נשיא המדינה. על כן, עד ששופט לא מונה בפועל על ידי נשיא המדינה ומינוי זה על ידי הנשיא התפרסם ברשומות השופט לא מונה עדיין והוועדה רשאית לחזור בה מהמלצתה‏[14].

שיטת הסניוריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמת מדינת ישראל נהוג שהשופטים הוותיקים ביותר בבית המשפט מתמנים לתפקידי נשיאים וסגני נשיאים לבתי המשפט. נוהג זה מכונה שיטת הסניוריטי. על פי הנוהג, הוועדה לבחירת שופטים אינה בוחרת את הנשיאים וסגני הנשיאים אלא ממליצה על המועמד שנקבע על פי הנוהג. הוועדה סטתה מנוהג הסניוריטי עם בחירתה של השופטת נילי ארד ב-2009 לסגנית נשיא בית הדין לעבודה ושנה אחר כך לנשיאת בית הדין לעבודה, אף על פי שלא הייתה השופטת הוותיקה בבית הדין הארצי לעבודה.‏[15]

תולדות הקמת הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינוי שופטים עד הקמת הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד חקיקת חוק השופטים, היה שר המשפטים ממנה את השופטים, ורק מינוים של שופטי בית המשפט העליון היה טעון את אישור הממשלה והכנסת.

כאשר קמה מדינת ישראל, עזבו השופטים הערבים והבריטים שמונו על ידי שלטונות המנדט את הארץ, אך במרבית בתי המשפט נותרו שופטים יהודים שאפשרו את המשך פעולתם של בתי המשפט כבר למחרת הכרזת העצמאות. בבית המשפט העליון כיהן באותה עת שופט יהודי אחד בלבד, גד פרומקין. שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, החליט שלא להמשיך את כהונתו של פרומקין, ולמנות חמישה שופטים חדשים, והממשלה הזמנית ומועצת המדינה הזמנית אישרו את מינויים ביולי 1948. חמשת השופטים מונו לפי מפתח מפלגתי: הנשיא משה זמורה ויצחק אולשן היו מזוהים עם מפא"י, מנחם דונקלבלום היה מזוהה עם הציונים הכלליים, הרב שמחה אסף ייצג את הדתיים, ואילו שניאור זלמן חשין מונה משום שנחשב בטעות לרוויזיוניסט, אף שלא היה כזה, ולמעשה היה חבר בהגנה.

הקמת הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1951 עבר בכנסת בקריאה ראשונה חוק השופטים שהועלה על ידי שר המשפטים פנחס רוזן, בה נקבעו, בין היתר, דרכי מינוים של השופטים. בהצעת חוק זו הוצע כי את השופטים ימנה נשיא המדינה, לפי הצעת שר המשפטים, בהתאם להמלצתה של ועדה בת תשעה חברים שזה הרכבה: שר המשפטים (שיהיה היושב ראש), שר נוסף, נשיא בית המשפט העליון ושופט נוסף של בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה (שיהיה רשאי למנות במקומו את פרקליט המדינה), דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שני חברי הכנסת וחבר המועצה המשפטית (כיום לשכת עורכי הדין)‏‏‏[16][17]. החוק אושר בקריאה ראשונה, אך לא קודם. בתחילת 1953 הועלה החוק שוב‏[18]. כאשר הציג שר המשפטים פנחס רוזן את הצעת החוק במליאת הכנסת לפני הקריאה הראשונה, הוא הסביר את הצורך בשינוי השיטה כך: "החוק מחייב גם להבא את שיטת מינויים של השופטים ומעדיף אותה על שיטת בחירת השופטים. מינוי שופטים הוא עניין למומחים, ולמומחים בלבד, ואסור שענין זה ייהפך לעניין פוליטי. השופט שלנו אזרח הוא ככל האזרחים, וזכותו וחובתו ליצור לעצמו דעה פוליטית ולהצביע על-פיה בבחירות פוליטיות; אך היותו שופט אינה עולה יפה עם פעילות מפלגתית או פוליטית כלשהי; והדברים מן המפורסמים הם שאינם צריכים ראיה"[19].

במהלך הדיון בכנסת העלו מספר חברים הסתייגויות לגבי הרכב הוועדה. יעקב שמשון שפירא ובנימין ששון הזהירו מפני השתתפות פרקליט המדינה בוועדה, בגלל שתפקידו מחייבו להופיע בפני שופטים באופן יום יומי. בנימין ששון גם ביקש שבוועדה יהיו נציגים של הסתדרות עורכי הדין במקום חברי הכנסת. דוד בר-רב-האי התנגד להכללת נציג הסתדרות עורכי הדין בוועדה, באומרו שהאינטרס העצמי עלול להתגבר על האינטרס של המדינה. אליהו-משה גנחובסקי ביקש שיהיה לרבנים נציג בוועדה‏[18].

בסופו של דבר שונה נוסח הצעת החוק במהלך הדיונים בה. היועץ המשפטי לממשלה ודיקן הפקולטה למשפטים הוצאו מהרכב הוועדה והוספו נציג נוסף של המועצה המשפטית ושל בית המשפט העליון‏[20].

המחלוקת על דרך מינוי השופטים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש בוועדה לבחירת שופטים אינו מקובל ברוב המדינות.

לשיטה הישראלית לבחירת השופטים קמו מבקרים, התומכים בשינוי וטוענים ששיטת הבחירה אינה מייצגת את הציבור כיאות, וכי כיוון שבית המשפט העליון דן בנושאים הנתונים במחלוקת פוליטית, שיטת הבחירה פוגמת בעקרונות הדמוקרטיה. המתנגדים לשינוי חוששים שיביא לפוליטיזציה יתרה של הוועדה ויגרום לבחירת שופטים על פי דעותיהם הפוליטיות ולא על פי כישוריהם המקצועיים.

אחת ההצעות לשינוי, של מרדכי הלר, היא לעבור לשיטה המזכירה את המינויים לבתי המשפט הפדרליים בארצות הברית, ובמידה מסוימת את השיטה שהייתה נהוגה בישראל לפני 1953: בסמכות ראש הממשלה להציע מועמדים, ובידי הכנסת הסמכות, לאחר הליך שימוע פומבי, לאשרם או לדחותם (הדבר הוצע עת היו נהוגות בחירות ישירות לראש הממשלה בישראל, והלר ראה בראש הממשלה ובכנסת שתי רשויות בלתי תלויות). הוא אף העלה את האפשרות להוסיף ועדה מקצועית כדי להבטיח שהמועמדים יעמדו ברמה נאותה של כשירות.‏[21]

בשנת 1996, קרא פרופסור שמואל שילה לשנות את שיטת הבחירה, לאופן בחירה של שופטים "שלא יהיו מעור אחד" כמו שנבע ב"הצהרת מונטריאול" מ-1983, בנימוק ש"ביהמ"ש העליון הופך בשנים האחרונות לזירה מעין פוליטית כיוון שנידונים בפניו עניינים בעלי אופי פוליטי-ציבורי"‏[22].

לעומת זאת, המכון הישראלי לדמוקרטיה תומך בהשארת המצב הקיים, ובהצעת החוקה שלו, נכללת השיטה הקיימת ללא כל שינוי.‏[23] אף נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, התבטא נגד הצעות לשינויים בדרך בחירת השופטים,‏[24] וטען שלמרות שהשיטה הישראלית איננה חפה מבעיות, היא עולה על כל ההצעות לשפרה, וכי בעניין הזה עדיף שהמדינות האחרות ילמדו מישראל ולא ההיפך.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ‏דורית גבאי, מעריב, עמ' 19, 25 באוגוסט 2009‏
  2. ^ ‏עידן יוסף, מחר תתכנס לראשונה הוועדה לבחירת שופטים, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 18 ביוני 2009‏
  3. ^ ילקוט הפרסומים התשע"ד מספר 6842, עמוד 6890
  4. ^ ענת שיחור אהרונסון, נבחרו נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים, באתר nrg‏, 2 בדצמבר 2008
  5. ^ נחום ברנע, "עליונים ותחתונים" ידיעות אחרונות‏, 22 בינואר 1999
  6. ^ ידיעות אחרונות, אפריל 2006
  7. ^ ראש הלשכה - "השינוי המוצע בהרכב הוועדה לבחירת שופטים הוא שינוי מזיק ולא נכון", 2 בינואר 2008, אתר לשכת עורכי הדין
  8. ^ אמנון מרנדה, בר-און לא יבחר שופטים: "אתה שקרן", באתר ynet
  9. ^ מורן אזולאי, מבוכה לקואליציה: הח"כים מרדו מאחורי הפרגוד, באתר ynet‏, 3 ביוני 2013
  10. ^ חוק בתי המשפט, סעיף 13א
  11. ^ חוק יסוד: השפיטה, סעיף 7(4)
  12. ^ כללי השפיטה (סדרי העבודה בעניין סיום כהונת שופט לפי החלטה של הוועדה לבחירת שופטים), תשמ"ז-1986, אתר נבו
  13. ^ ‏אביעד גליקמן, נגד ביניש? הוועדה קבעה מבחנים לשופטים, באתר ynet‏, 19 ביוני 2009‏
  14. ^ בג"ץ 2778/11, סעיפים 10 - 16
  15. ^ יובל יועז וחן מענית, ‏סטיב אדלר פורש: מי את נילי ארד, הנשיאה הנכנסת של ביה"ד הארצי?, באתר גלובס, 15 בנובמבר 2010
  16. ^ ‏ה"ח התשי"ג 148, עמ' 90
  17. ^ מינוי שופטים, דבר, 27 בפברואר 1951
  18. ^ 18.0 18.1 חוק השופטים הועבר פה אחד לועדה, דבר, 6 בינואר 1953
  19. ^ פרוטוקול הכנסת מיום 5 בינואר 1953
  20. ^ אושר חוק השופטים, דבר, 21 באוגוסט 1953
  21. ^ מינוי שופטים: הפתרון למשבר העליון, תכלת, 1999
  22. ^ ‏הארץ, 29 במרץ 1996
  23. ^ חוקי היסוד כתשתית לחוקה, פרק 5, סעיף 116
  24. ^ ברק ב"עליון" שלומי וינברג, אילן יונס ורונן פוליאק * מתוך עליון מס' 8