אשעריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכי אסלאם
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים · כל הערכים

האַשְעַרִיָה, או האסכולה האשערית (בערבית: الأشعريـّة או الأشاعرة), היא אחת מארבע האסכולות התאולוגיות באסלאם, על שמו של אבו אלחסן אלאשערי (أبو الحسن الأشعري, 873 -945 לספירה); חסידיה נקראים גם אשעריים. עיקר חשיבותה הוא בהרחקת המחשבה המוסלמית משמעותית מן העולם הנוצרי. לעומת גישתה של אסכולת המועתזילה, אשר הושפעה מן הפילוסופיה היוונית, האשערים ראו את טבע האלוהים כנשגב מיכולת בינת האדם. הם קבעו כי לאדם יש בחירה חופשית וכי אין לו יכולת לברוא דבר. זו גישה המובססת על "השקפת בורות", לפיה האדם אינו יכול להבחין בין טוב לרע.

החל מן המאה ה-11, בתמיכתם של הסלג'וקים ובאמצעות המדרסות (בתי הספר) שהקימו, הפך הכלאם האשערי לנוסח האמונה המקובל באסלאם הסוני -עד לימינו אלה.

עקרונות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לומר כי האשערים מפשרים בין גישת המועתזלה לבין הגישות של מצדדי החדית' במספר סוגיות בולטות:

מהות האלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלאשערי התנגד למועתזילה שהציעה פירוש אלגורי לפסוקים בקוראן שיש בהם חשש להגשמת האל (אנתרופומורפיזם, בערבית: תג'סים تجسيم). הכוונה היא לתפיסת האל כאנושי וכגשמי, וייחוס לו תכונות אנושיות: שומע, כועס, הולך, בעל ידיים, אף, פה וכדומה). את ההאנשה הזו צמצם אלאשערי, כשקבע כי במלים כמו 'יד' 'ראש' וכדומה, המופיעות בקוראן ובחדית' טמונה משמעות אלגורית. כדי להימנע מחקירות המיחנה (المحنة, מעין אינקוויציה שכפתה את השקפות המֻעתזלה במאה התשיעית), קבע את הכלל "בילא כיף" (بلا كيف "בלי לשאול איך"), הינו יש לקבל את קיום האלוהים בלי לתהות כיצד הוא מן האפשר.

גזרה קדומה מול בחירה חופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויכוח בין האלוהים ככל-יכול, לאלוהים כצודק היה אחת הסוגיות המשמעותיות ביהדות ובאסלאם, והעסיקה את הפולמיות בין המעתזלה והאשעריה. רעיון הגזרה הקדומה טוען כי הכול ידוע מראש ונגזר מאז ראשית הימים בידי אלוהים, היודע-כול. מולו טענה ההשקפה של הבחירה החופשית כי מעשי האדם עצמאיים, והוא יתן עליהם דין ביום הדין. המפגש ביניהן סותר: או שמניחים כי אלוהים עושה צדק, ומה שיבחר האדם לעשות בעולם הזה (אלדֻניה) יאלץ את האלוהים לגמול לו בעולם הבא (אלאח'ירה); או שאין לקבוע שאלוהים "חייב" משהו, משום שהוא כל יכול, כל יודע (ואף יודע מראש), ועל כן הוא קובע מה לתת לכל אחד. מכאן שגם מעשי האדם בעולם הזה נקבעו מראש וכן מקומו בעולם הבא, דבר שאינו צודק (האדם לא נבחן במעשיו, אלא דינו נחרץ עוד בטרם לידתו). האשערים קיבלו את הכלל 'שהכל נגזר מאללה' (הכל בידי שמים) אך הוסיפו לכך את רעיון הכִּסְב, האחריות האישית של האדם (בדומה ליהדות), כדי לא לפגעו בעקרון הצדק.

נצחיות הקוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויכוח דומה ניטש בין השתיים בסוגיה של נצחיות הקוראן ( ראו להרחבה הקוראן#מעמדו התאולוגי של הקוראן). באסלאם הקוראן הוא אסופת האמירות של אלוהים לנביא מֻחמד, ולא עלילה שנכתבה בידי אדם, כמו הברית החדשה. על כן כל הכתוב בקוראן הוא כביכול דברי אלוהים חיים (באמצעות הנביא). הוויכוח הוא בין אם הקוראן היה קיים מעולם, או שנברא כמעשה אלוהים. האשעריה צידדה בעמדת אהל אלחדית', באומרה כי הקוראן לא נברא, אלא נצחי הוא.

ביקורת על הפשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצדדי המעתזלה טוענים כי הפשרה של האשעריה נוטה בבירור לעמדת אהל אלחדית' במהות, אך כמס שפתיים במתודה למועתזילה, זאת על אף שמספר עקרונות אומצו מהמעתזלה, כמו אחריות האדם למעשיו וקבלה חלקים של עקרון אלעקל (שכלו הישר של האדם כמנחה).

תרומת אל-ע'זאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לשמה, האדם שהשפיע יותר מכל על המחשבה האשערית היה המלומד הפרסי אל-ע'זאלי (נפטר ב-1111), אשר הניח את היסודות לסגירת שערי האִג'תהאד, קרי להבנה אוחרת כי אין להתיר עוד פירושים לאסלאם הסוני, בעבודתו "אי הקוהרנטיות של הפילוסופים". עבודותיו המבקרות של אִבן רושְד, המצוטט כזה שטען כי "לטעון שהפילוסופים אינם עקביים, היא טענה שאינה עקבית בעצמה", לא התקבלו בקהילה המוסלמית.

ספרו "אִחְיַא עֻלוּם אלדִּין" (תחית המדעים הדתיים), היה לאבן הפינה של האסכולה המחשבתית ושילב תאולוגיה, ספקנות, מיסטיקה, אסלאם ותפיסות אחרות, בו הוא דן לעומק הפילוסופיה המוסלמית. מחשבתו היוותה הבסיס לאימפריה העֹת'מאנית, ובסופה, כאשר מוסטפא כמאל הפריד את המחשבה הדתית ב-1922 מחוק המדינה, הוא אסר את תרגומי עבודותיו של אלע'זאלי לטורקית, אפילו שמונה מאות שנים אחר חייו, ולמעשה עד ימינו בוויכוחים הפוליטיים, המאגרים את החילוניות בטורקיה.

הערכת תרומתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחשבה המוסלמית (פיקה) השתנתה בעקבות האשעריה, אשר שמה סוף לפילוסופיה המוסלמית, והפכה את המונח "כלאם" לגנאי. אחר כך החלו העֻלמאא' (חכמי הדת) לעשות שימוש ב"תקליד" (חיקוי) ו"קיאס" (היקש), אשר החליפו את שיטת ה"אִגְ'תִהאד" (מאמץ) המחדשת את פסיקות ה"חדית'" (שיחה, המבוססת על מסורת של אמרות ומנהגי הנביא העוברות מדור לדור, הקרויה גם סֻנַּה).

אישים אחרים אשר השפיעו על האסכולה: פח'ר אלדין רזי (נפטר ב-1209), אבן ח'לדון (נפטר ב-1406, מחבר ההקדמה להיסטוריה של העולם).