סיקיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיקיזםפנג'אבי ਸਿੱਖੀ, פירוש מילולי "ממשיכי הדרך" או "ההולכים בעקבות") היא דת מונותאיסטית שמקורה בחבל הפנג'אב שבין הודו לפקיסטן.

הדת התגבשה בתהליך סינקרטי המשלב אמונות הינדיות, מוסלמיות ואחרות, סביב תורתם ומורשתם של הגוּ‏רוּ (מורה) נאנאק ותשעת ממשיכי דרכו, במהלך תקופה שתחילתה בסוף המאה ה-16 וסופה בשנת 1708 עם חתימת הספר המקודש לסיקים - הגורו גְרַ‏אנְת סַ‏אהִיבּ‏ שמכונה גם האַ‏דִי גְרַ‏אנְת - "הספר הראשון". קובץ קדוש זה מורכב ממזמורים ופיוטים המנסחים את עקרונות הדת ונחשב במסורת הסיקית לגורו ה-11 האחרון והנצחי.

המאמינים בסיקיזם מכונים סיקים - "תלמידים". התנועה מונה כ-23 מיליון מאמינים ברחבי העולם, אך מקורה ומקום תפוצתה העיקרי הוא בחבל הפנג'אב. עם חלוקת תת-היבשת על ידי הבריטים, בשנת 1947, נחצה חבל הפנג'אב בין הודו לפקיסטן ומיליוני סיקים נאלצו להגר ממקומות מגוריהם אל תוך תחומי מדינת פנג'אב בהודו. כיום חיים שם כעשרים מיליון סיקים ומהווים כשני שלישים מהאוכלוסייה המקומית. בתקופה שבין סוף המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20, היגרו מהודו סיקים רבים וכיום קיימות קהילות רבות של מהגרים סיקים, בעיקר במדינות חבר העמים הבריטי ובארצות הברית.

תקופת הקנוניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאנאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאנאק

"האב המייסד" של הדת הסיקית הוא גורו נאנאק - מנהיג כריזמטי שמוצאו (כמו כל הגורו אחריו) בג'אטי הסוחרים "קַ‏הרְטִי". נאנאק נולד בשנת 1469 בכפר טַ‏לְוַ‏ואנְדִי - שנקרא כעת, לזכרו, נאנְקאנַ‏ה סאהיב - מערבית ללאהור (בירת מחוז הפנג'אב בפקיסטן). רוב המידע על חייו מגיע מביוגרפיות שנכתבו לאחר מותו - ספרות שנקראת גַ‏'נַ‏מְסָ‏קִהי - ומשירי המשורר האגדי בַ‏האִי גוּ‏רְדַ‏אס מתקופת הגורו החמישי והשישי. לפיכך, מיוחסים מיתוסים רבים לחייו ופועלו.

תקופת חייו המוקדמת של נאנאק הייתה יוצאת דופן. כילד הוא היה תלמיד מצטיין, אך מאוחר יותר החל להטיל ספק בדוגמות הדתיות של האסלאם וההינדואיזם. עד גיל שלושים התגורר נאנאק בסוּ‏לְטַ‏נַ‏פּ‏וּ‏ר - שם עבד אצל השליט המוסלמי דַ‏אוּ‏לַ‏ת חָ‏אן. בוקר אחד יצא לרחצה בנהר ונעלם. משחזר, שלושה ימים אחר כך, שתק במשך יום שלם ואז אמר: "אין הינדו ואין מוסלמי" (nā kō hindū nā kō musalmān). מאותו יום - במשך עשרים השנים הבאות - הפיץ נאנאק במהלך מסעות ארוכים את "בשורת האל". מסופר שהגיע עד לטיבט (במזרח), סרי לנקה (בדרום), בגדד ומכה (במערב). בערוב חייו הקים את הקהילה הסיקית (ה"פָ‏ּ‏אנְת") בנה את הכפר קַ‏רְטַ‏רְפּוּ‏ר, שעל גדות נהר הרַ‏אבִי (שם מת בשנת 1539) ומיסד את תפילות הבוקר והערב היומיות. נאנאק היה נשוי לסוּ‏לַ‏אקְהנִי, בתו של סוחר אורז מהעיירה בַ‏ּ‏טַ‏לַ‏ה (Batala) והיו לו שני בנים. בנו הבכור - שרי צ'אנד - נקט ככל הנראה בדרכים רוחניות אסקטיות שנגדו את תורת אביו וייתכן שהוא מקור כת האוּ‏דַ‏אסִי. הבן הצעיר - לקמי דאס - התעניין יותר בעולם החומרי. בשל כך בערוב ימיו מינה נאנאק ליורש דווקא את תלמידו, לֵהְנַ‏ה והעניק לו את השם "אַ‏נְגַ‏אד".

התורה אותה לימד נאנאק בפועל איננה ברורה - אולם המחקר על חייו מראה שהוא היה ביקורתי מאוד כלפי הממסד הדתי סביבו‏[1]. יש שטוענים שהוא הושפע, בשל המיקום הגאוגרפי, מזרמים של דבקות וחסידות (בהקטי) בהינדואיזם ושילבם בתאולוגיה מהאסלאם הסוּפי. הסיקים בני ימינו גורסים שמשנתו של נאנאק עסקה תמיד בפיוס, אחדות ושוויון בין קסטות ודתות וגורסים שהיה "פופולרי בקרב הינדים ומוסלמים גם יחד"‏[2]. ייתכן וכך הדבר, אולם נראה שהנושא העיקרי בו עסק - ועליו שב וחזר בדרשותיו - היה "פולחן לאל אחד ויחיד חסר צורה"(ניראנְג'אני).‏[3]

עשרת הגורו הסיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור מסוף המאה ה-19 בסגנון טַ‏נְג'וֹ‏רֶ‏ה של עשרת הגורו הסיקים (ושניים מחסידיו של נאנאק)
  • 1507 - 1539 גורו נאנאק (נולד ב-15 באפריל 1469, מת ב-22 בספטמבר 1539)
  • 1539 - 1552 גורו אנגאד (נולד ב-31 במרץ 1504, מת ב-29 במרץ 1552) - הוסמך ליורש על ידי נאנאק
  • 1552 - 1574 גורו אמר דאס (נולד ב-5 במאי 1479, מת ב-1 בספטמבר 1574) - הוסמך ליורש על ידי אנגאד
  • 1574 - 1581 גורו רם דאס (נולד ב-24 בספטמבר 1534, מת ב-1 בספטמבר 1581) - הוסמך ליורש על ידי אמר דאס
  • 1581 - 1606 גורו ארג'אן (נולד ב-15 באפריל 1563, מת ב-30 במאי 1606) - ירש את אביו, רם דאס
  • 1606 - 1644 גורו הר גובינד (נולד ב-19 ביוני 1595, מת ב-28 בפברואר 1644) - ירש את אביו, ארג'אן
  • 1644 - 1661 גורו הר ראי (נולד ב-16 בינואר 1630, מת ב-6 באוקטובר 1661) - ירש את סבו, הר גובינד
  • 1661 - 1664 גורו הר קרישהאן (נולד ב-7 ביולי 1656, מת ב-30 במרץ 1664) - ירש את אביו, הר ראי
  • 1664 - 1675 גורו טג בהאדור (נולד ב-1 באפריל 1621, מת ב-11 בנובמבר 1675) - - ירש את אביו, הר גובינד
  • 1675 - 1708 גורו גובינד סינג (נולד ב-22 בדצמבר 1666, מת ב-7 באוקטובר 1709) - ירש את אביו, טג בהאדור

הישגו הגדול של גורו אנגאד, ממשיך דרכו של נאנאק, היה בסטנדרטיזציה של הגוּ‏רְמוּ‏קהִי ("מפי הגורו") - כתב אבוגידה שמקורו במשפחת הכתבים הברהמיים - אותו שיכללו הוא או גורו נאנאק. אנגאד כתב בגורמוקי כתבי יד ובהם שירי-דת שחיבר נאנאק - כך הפיץ את תורת מורו בקהילות הפזורה (ה"סַ‏נגַ‏אט" - sangat) וקבע תקן אחיד לכתיב הפנג'אבי המודרני במהלך אחד. גורו אמר דאס הוסיף ומיסד את הדת - הוא קבע חלוקה מנהלתית ל-23 מאנג'י (מחוזות) סיקים אותם הנהיגו 23 מַ‏סַ‏אנְד ובנה את מרכזו הדתי בגוֹ‏אִינְדְוַ‏ואל (כפר אותו יסד אנגאד), שם כינס את מאמיניו שלוש פעמים בשנה - בעתות חגים שנחגגו בקרב בני הדתות המקומיות השונות. אמר דאס מת בגיל זקן והעביר את הירושה לרם דאס - חתן בתו. מעתה והלאה עברה הירושה במשפחה לצאצא זכר. גורו רם דאס יסד את אמריטסר והקים בה מרכז כלכלי (אם כי לא גר בו) - אך מת זמן קצר לאחר מכן. בנו, גורו ארג'אן הכריזמטי, בנה שלוש ערים נוספות ב-3 מאנג'י שונים וסחף אחריו ג'אטי (שבטים) כפריים רבים. כך ביסס את התנועה טריטוריאלית וגם קנה לה חסידים. ארג'אן חיבר המנוני דת רבים וב-1604 קבע לראשונה (ביחד עם בהאי גורדאס) קנוניזציה של הספר הקדוש - האדי גראנת' (המקורי) והכניסו למקדש הראשון באמריטסר - הַ‏רִימַ‏נְדִיר. ב-1605 מת השליט אכבר "הגדול" ושנה לאחר מכן כלא גַ‏'הַ‏אנְגִיר, בנו ויורש האימפריה המוגולית, את גורו ארג'אן בחשד שקשר נגדו קשר עם אויביו לשלטון - ארג'אן הוצא להורג בעינויים והפך לקדוש המעונה הראשון בדת.

בנו של ארג'אן, גורו הר גובינד (או "נאנאק השישי" - לפי שיטת ספירה נפוצה), אחראי למידת-מה של מיליטריזציה שעברה על התנועה הסיקית - בעקבות מותו של אביו הוא בנה כח צבאי חמוש ולימד את תלמידיו להגן על עצמם - אך עם זאת הוא טיפח במקביל את מעמדו כמנהיג רוחני באמצעות האדרת קדושת ה"אדי גראנת". למרות כל זאת ואף שהיו בתקופתו מספר התנגשויות מינוריות עם השלטון המוגולי, שמר הר גובינד על קשרים דיפלומטיים תקינים עם השליט ג'האנגיר. נאנאק השביעי, גורו הר ראי, ירש את סבו בשל מות אביו (גוּ‏רְדִיטַּ‏‏ה) - שהיה הבן הבכור. תקופתו התאפיינה בהמשך המדיניות הצבאית-דתית שהחל סבו. בנו, הגורו הר קרישהאן, ירש אותו בגיל חמש בלבד ומת שנתיים אחר כך. בשנת 1664, טג בהאדור - בנו (והצאצא החי היחיד) הנותר של הר גובינד - ירש את הר קרישהאן והפך לגורו התשיעי. הוא היה מנהיג רוחני ומדיני מוערך וכאשר חלה הקצנה בכפייה הדתית המוסלמית מצד השליט אַ‏וּ‏רַ‏נגְזֶ‏בּ‏ הוא הביע את התנגדותו. בשל כך הוצא טג בהאדור להורג בדלהי בשנת 1675 והפך לקדוש מעונה ששמו יצא כמי שמת על קידוש חופש הדת. לאחר מותו תפס את מקומו בנו - הגורו גובינד סינג. גובינד סינג היה לוחם ומנהיג דתי שהבין נכון את העתיד להתרחש וצפה מאבקים צבאיים. הוא יסד את ברית הקהלסה, איחד את עדת הסיקים והפך את יחידות הלוחמים לצבא מאורגן. הוא גם ערך את הגרסה האחרונה של ה"אדי גראנת'" והכליל בה משירי אביו. בתקופתו נמשכה המתיחות הפוליטית עם השלטונות המוגולים (ייתכן שכבר אז הביעו הסיקים רצון באוטונומיה) והגורו נדרש לקבץ סביבו את מאמיניו לקראת הלחימה הצפויה.

ברית ה"קהלסה" והגורו ה-11[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קארה", "קאנגה" ו"קירפאן" - 3 מתוך 5 סימני היכר סיקיים מובהקים

בשנת 1699, במהלך כנס באַנַ‏אנְדְפּ‏וּ‏ר, ביסס גובינד סינג לראשונה את מוסד ה"קַ‏הלְסַ‏ה" ("עדת הגורו") וקבע טקס קבלה דתי שכלל טבילה סמלית ב-"אַ‏מְריט" ("צוּף" - מים קדושים מסוכרים שעורבבו בחרב "קַ‏האנְדֶ‏ה"). המאמינים שהצהירו נאמנות לקהלסה נדרשו לחמישה סימני היכר חיצוניים (פּ‏ַ‏אנְג' קַ‏אקַ‏ּ‏ה - "חמש ה-K"):

  • קֵש - שיער וזקן לא-גזוזים (אצל הגברים השיער נאסף ומכוסה בטורבן)
  • קַ‏אנְגַ‏ה - מסרק קטן
  • קַ‏ארַ‏ה - צמיד מתכת עגול
  • קִירְפּ‏ַ‏אן - פגיון קטן מעוקל
  • קַ‏אצֶ‏'ה - מכנסיים רפויים

בנוסף קבע הגורו גובינד סינג שכל הגברים הסיקים יכונו מעתה "סִינְג" ("אריה") וכל הנשים - "קַ‏אוּ‏ר" ("נסיכת אריות"). צעדים אלו נעשו במטרה להנציח שוויון חיצוני (בהופעה) ומעמדי (בשמות) בין קהילות נפרדות וייחודיות אחת כלל-עדתית. ה"קהלסה" יצרה בקהילה הסיקית (ה"פאנת") מסגרת צבאית שצייתה לפקודות הגורו ובעת פקודה יכלה להתגייס ל"קרב על חופש הדת" (דַ‏ארְם יוּ‏ד). לחימה לא נתפשה כמנוגדת לדת - ובתקופה זו של התערערות המסגרות הפוליטיות הקיימות התחזקה הגישה שיש לאחד את השורות. מסופר שאלפים רבים באו בברית תוך ימים ספורים וסביר מאוד שהדבר עורר חוסר שביעות רצון בקרב ברהמינים ומוקדי כח אזוריים אחרים.

ארבעת בניו של גורו גובינד סינג מתו בתקופת חייו וב-1708 הוא עצמו הותקף ונדקר. בעודו גוסס, וללא יורש להמשיך את דרכו, הוא הצהיר על ספר ה"אדי גראנת'" כיורשו הרוחני והנצחי ובכך אפשר את המשכיות המסורת (ומנע קרבות ירושה). מאותו יום נקרא הספר, בגרסה אותה ערך גובינד סינג, בשם גורו גראנת' סאהיב ובעקבות ההתרחשויות נוצרה הפרדה מסוימת בין הדת לבין מוקדי הפוליטיקה והכלכלה.

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קהנדה" (khaṇḍā) - סמל דתי-צבאי סיקי

המאה ה-18 התאפיינה בתהפוכות פוליטיות רבות - קריסת האימפריה המוגולית, פלישות אפגניות מהצפון והתקדמות המרתים צפונה עד לאזור הפנג'ב. במהלך התקופה התקיימה בפנג'אב פדרציה רופפת של נסיכויות סיקיות שלכל אחת מהן שליט וצבא נפרדים. בשנת 1799 איחד אחד מהשליטים, ראג'ה רַ‏נְגִ'יט סינג (1780-1839), את הנסיכויות הללו לממלכה סיקית אחת שבירתה בלאהור והתמנה למלך (מאהראג'ה). רנג'יט סינג שלט במשך ארבעים שנים, הרחיב את המדינה הסיקית ומנע פלישה של אויבים.

לאחר מותו של רנג'יט סינג, בשנת 1839, התפוררה הממלכה. מאבקי שלטון בחצר הסיקית הביאו לבסוף להכתרתו של דַ‏אלִיפ סינג (1838-1893) למהראג'ה בגיל 4 בלבד - ובכך לשליטתם של הוואזיר לַ‏אל סינג על חצר המלוכה והמצביא טַ‏ג' סינג על פיקוד הצבא. הצבא הבריטי החל לחזק את כוחותיו באזורים הסמוכים לגבולות הממלכה הסיקית והחיכוך הבלתי נמנע פרץ בשנת 1845 במלחמה האנגלו-סיקית הראשונה והסתיים בזו השנייה עם כניעתו המוחלטת של הצבא הסיקי וסיפוח הפנג'אב על ידי הבריטים בשנת 1849. כחלק מתנאי הכניעה שנכפו ב"הסכם לאהור" העביר המהראג'ה דאליפ סינג בן ה-13 את יהלום המלוכה הפנג'אבי "קוֹ‏ה-אִי-נוּ‏ר" לידי המלכה ויקטוריה בלונדון בחגיגות השנה ה-250 להיווסדה של חברת מזרח הודו הבריטית. היהלום שובץ בכתר המלכה ולאחר מכן דאליפ התנצר ויצא לגלות באנגליה ב-1854. בשנים שלאחר מכן נכרתו בריתות שלום עם האנגלים וחיילים סיקים רבים שירתו בצבא הבריטי עד הכרזת העצמאות של הודו ב1947. בעקבות השירות הצבאי היגרו חיילים סיקים רבים אל מדינות חבר העמים הבריטי ולארצות הברית, שם הם חיים בעיקר בקהילות המשמרות את מסורת העבר.

בשנת 1875 הקים סְוַ‏ואמִי דַ‏יַ‏אנַ‏נְדַ‏ה סַ‏רַ‏סְוַ‏וטִי את התנועה הלאומית ההינדואית אַ‏רְיַ‏ה סַ‏מַ‏ג'. ב-1877 נפתח סניף של התנועה בלאהור ורעיונותיה זכו לפופולריות מסוימת עד שהתגלתה כנוגדת עקרונות דתיים סיקים. זאת, בשילוב עם גל התנצרות שעבר בפנג'אב, גרם לתגובת נגד שהתבטאה בתמיכה הולכת וגוברת בתנועה הסיקית סינג סַ‏בַּ‏‏הא - אשר נוסדה אף היא זמן קצר קודם לכן, באמריטסר ב-1873 ודגלה בהגברת החינוך הסיקי המסורתי בפנג'אב. תהליך התסיסה הפוליטית התמשך בשנים הבאות וגרמה לחקיקת "חוק נישואים סיקי" (אַ‏נַ‏אנְד) בפנג'אב ב-1909 ואחר כך חוק הגוּרדווארה של 1925 (מקדש סיקי). החוק הביא להשתלטות על כל מקום סיקי קדוש בבעלות לא-סיקית אך גם להקמת ועד נבחרים מרכזי - מועצת גורדווארה הדתית פרבנדהק (Shiromani Gurdwara Prabandhak Committee) - המתפקד כאפוטרופוס של כל המקדשים הסיקים החשובים (בהם מקדש הזהב) וליסודה של המפלגה הדתית אקאלי (Shiromani Akali Dal) הסיקית - שהתפצלה מאז מספר פעמים.

עם חלוקת תת-היבשת ההודית, בשנת 1947, נחצה חבל הפנג'אב בין הודו לפקיסטן. במסגרת ההגירה ההמונית משני עברי הגבול פרצו מהומות דתיות קשות בין סיקים למוסלמים. בשל המהומות היגרו מהפנג'אב כ-2 מיליון סיקים ונותרו משקעים רבים של שנאה על רקע דתי ולאומי. חלומם של הסיקים על מדינה עצמאית התנפץ, אך בשנת 1966 הוקמה הסוּ‏בּ‏ַ‏ה של הפונג'אב, ששפתה הרשמית פנג'אבית ובה מרוכזים כיום רוב הסיקים בהודו - דבר המאפשר השפעה פוליטית מסוימת.

האמונה הסיקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני העדה מצטרפים לדת בגיל ההתבגרות בטקס הכולל טבילה.

כתבי הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדי גראנת' (Adi Granth) - "הספר הראשון" - זוהי הגרסה הראשונה שנחתמה של כתבי הקודש הסיקיים. הקובץ נערך בידי המשורר בהאי גורדאס בהשגחתו של גורו ארג'אן בשנים 1603 ו-1604.
  • גורו גראנת' סאהיב (Guru Granth Sahib) - "ספר הגורו" הוא כתב הקודש העיקרי בסיקיזם. הספר זוכה ליחס של מורה רוחני -"הגורו ה-11 הנצחי" - ונחשב כמבטא את בשורת האל. ישנן שלוש דרכים (paath) מקובלות לקריאת מחזור שלם בספר (מתחילתו ועד סופו)‏[4]: אקהנד פאת' (Akhand Paath) - קריאה רציפה ללא הפוגה שנמשכת כשתי יממות, ספטאהיק (saptahik) - קריאה לא רציפה שנמשכת כשבוע וסידהרן (sidharan) - קריאה איטית ולא מוגבלת בזמן.
  • דסאם גראנת' (Dasam Granth) - "ספר הגורו העשירי" הוא אוסף של כתובים מהמאה ה-18 שנערך על ידי מאני סינג (Mani Singh) לאחר מותו של גורו גובינד סינג. כתיבת הדסאם גראנת' מיוחסת לגורו העשירי אך המחקר על הספר עדיין לא מוצה.
  • ג'נמסקהי (Janamsākhīs) - "סיפורי לידה" - ספרות העוסקת בקורות חייו של גורו נאנאק (החלה להיכתב רק לאחר מותו).

פילוסופיה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד מעוטר מתוך גורו גראנת' סאהיב ובו כתובה "מנטרת המוּל" בגורמוקי

גורו (Guru) - "מורה רוחני" - הוא מונח עתיק שמקורו בתרבות הוודית (שהתקיימה באזור הפנג'אב), אשר שימש לכינוי חלק מהברהמינים - בני מעמד ("וארנה") הכוהנים. המונח נעשה נפוץ והשימוש בו פשט גם בקרב דתות וכתות אחרות. באמונה הסיקית ה"גורו" הוא יסוד דתי חשוב - מדריך רוחני המייצג את ה"רצון האלוהי" (הוקאם - hukam) ומשמש פה ל"מילה האלוהית" (שאבדה - shabda - "צליל", "מילה"). המונח "שאבדה" מקורו במסורת הברהמינית ומשמעו - "צליל אלוהי", המתגלגל ביקום ונחשב לבת-קול של ברהמן ("מהות הכל"). תפיסה פילוסופית זו מתבטאת בסיקיזם באופי הפיוטי של כתבי הקודש - ה"צליל" מיוחס לגורו ה"אמיתי" (Sat guru) או ה"ראשוני" (Adi guru) - אלוהים (Waheguru). וקטעי שירה ומזמורים מסוימים בכתבי הקודש אף מכונים "גורבאני" (gurbani) ו"גורשאבד" (gurshabad). מקורותיה הפילוסופיים של הדת הסיקית במסורת הסאנט (Sant) - שנוצרה באותו המרחב הגאוגרפי ושאת רעיונותיה ספג נאנאק, ככל הנראה, מפיוטים שחיברו מורי הסאנט המפורסמים אשר קדמו לו ושהפכו לחלק מהפולקלור המקומי. לפי מסורת זו האל אינו ניתן לתפישה או הבנה בצורה כלשהי (nirguna) והוא חסר צורה - אולם קיים יוצא דופן אחד ויחיד: הצליל האלוהי, שהוא מוחשי. תובנה זו לגבי מהות האל מאפשרת למאמין - מתוך התבוננות עצמית והתמקדות בצליל - להתעורר מאשליית (maya) השניות (dvaita) ולהשיג איחוד (mukti) עם אלוהיו. המסורת הרעיונית של הסאנט התפתחה בסיקיזם לכדי דת קהילתית בה מושם דגש רב על תפילה משותפת של הקהילה (סנגאט - sangat) כדרך נוספת להשגת האחדות עם האל וכך גם על חובת האדם לשותפות פעילה בחברה ולשמירה על מידות המוסר. ‏[5]

בתקופתו של נאנאק קבעה התאולוגיה הברהמינית כי מעמדות מסוימים אינם יכולים להגיע ל"מוקשה" (moksha - שיחרור) בתקופת חייהם. האסלאם - דת השלטון וגם דת מונותאיסטית שוויונית - היווה מוקד משיכה לרבים מבני המעמדות הנמוכים באזור הפנג'אב באותו זמן (שנשלט באותה עת על ידי המוסלמים). על רקע התקופה ובקונטקסט זה - ניתן לראות את תחיית תנועת החסידות (בהקטי) ברחבי תת-היבשת בכלל - ואת התהוות הסיקיזם בצפון הודו בפרט - כסימפטומים של תגובת-נגד דתית ותרבותית לכניסת האסלאם אל תת-היבשת.‏[6]

מצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש החובות ("עמודי היסוד") הדתיות הבסיסיות בסיקיזם הן:‏[7]

  • לזכור ולחזור על שם האל (נאם ג'אפו - Naam Japo) - בדרך של חזרה על שם האלוהים (כיחיד - בשקט, או כקבוצה - בשירה) ומיקוד המחשבה בו יכול המאמין להלחם בחמש התכונות הרעות - אגו, כעס, רדיפת בצע, תאווה וחומרנות - וכך להתעורר מאשליית השניות ולהתאחד עם אלוהיו.
  • לעבוד ולהתפרנס בכבוד (קירט קרני - Kirat Karni) - על כל אדם להתפרנס מזיעת אפיו, להקים משפחה, לחיות חיי יושר ולעשות מעשים טובים. כמו כן מקובל להתנדב בקהילה (מצוות ה"סווה" - sewa).
  • לחלוק מפרי-עמלך (וואנד קאי שאקו - Wand Kay Shako) - יש לתרום לצדקה, לחלוק את העושר עם הקהילה ולעזור לחברי הקהילה בכל צרה.

פולחן דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולי רגל סיקים במקדש הזהב

מקום התפילה בסיקיזם נקרא גורדוורה (Gurdwara). "דווארה" (duwara) - "בית" (של) "הגורו" - אלוהים (Waheguru). ניתן לכנות בשם זה כל מקום בו נמצא עותק של ספר ה"גורו גראנת' סאהיב" - בין אם בחדר בבית ובין אם במקום ייעודי אחר. בכל מקום בו יש עותק של הספר קיימת חובת קריאה יומית. בגורדווארה קורא המאמין בכתבי הקודש כיחיד, או בלווית בני משפחתו. בטקסים פומביים קוראים אנשי הקהילה המלומדים מפסוקי השירה וקהל המאמינים משיב להם במקהלה. בין לבין נושאים חכמי הדת דברי הסבר ופרשנות לתוכן הרעיוני. הקורא בספר (ה"גראנת'י" - Granthi) עושה זאת מעל במה מחופה באפריון מעוטר ("פאלקי" - palki). לצדו יישובים נגני "קירטן" (Kirtan) - מוזיקה סיקית חסידית שנותנת את המקצב ומנוגנת, באופן מסורתי, על טאבלה (Tabla - סוג של תוף) והרמוניום (קלידים המופעלים בנשיפה). ה"גראנת'י" יושב מול הקהל וקורא לפי קצב הנגינה ב"גורו גראנת' סאהיב", אשר מונח לפניו על גבי כרית מיוחדת ("מאנג'י סאהיב" - Manji Sahib - "מיטה קטנה"). המאמינים המצטרפים לטקס קרבים לבמה, מגישים קורבן כסף או מזון אל המגש המיועד לכך ומתיישבים ממול על גבי מזרנים - כשפניהם לבמה. במהלך הטקס - באקט המסמל שוויון בין אנשים ומעמדות - מוגשת למאמינים מנת דייסה מתוקה ושמנונית, הנחשבת למזון מקודש, שנקראת "קארה פרשד" (Kara Parshad).

חגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי חג סיקיים מכונים גורפורב (purb, gurpurb = "חגיגה") ומציינים כולם תאריכים חשובים הקשורים בחיי עשרת הגורו. בתקופות הגורפורב נערכים טקסים רבי משתתפים (דיוואן - divan) של "אקהנד פאת'" - קריאה רציפה ב"גורו גראנת' סאהיב" מתחילתו עד סופו. בנוסף ל"גורפורב", מנצלים הסיקים גם את ימי החג המקובלים בסביבת מגוריהם למטרת קיום טקסים דתיים. בפנג'אב חוגגים פעם בחודש ירחי את החג הווישנוי "אקדסי" (ekadasi) וחגים נפוצים אחרים בהינדואיזם: "סנגרנד" (sangrand, בסנסקריט - sankranthi) - נחגג בראש החודש הראשון של האביב, מגהא (Magha), דיוולי (Diwali) והולה מוהאלה (Hola Mohalla).‏[8]

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיקים אימצו את המנהג המקובל בהודו, והם שורפים את גופות הגברים שמתו. נשים וילדים עולים על המוקד רק לעתים רחוקות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 166
  2. ^ Ganda Singh, Intrudoction to the Sikhs, עמ' 3
  3. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 173
  4. ^ SikhiWiki - Paath
  5. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 173-174
  6. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 175
  7. ^ SikhiWiki - The Three Pillars of Sikhism
  8. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 177

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ו. אוון קול (W. Owen Cole), "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עורך: פרופ' ג'ון ר. הינלס, עורך המהדורה העברית: פרופ' ר. י. צבי ורבלובסקי, הוצאת כתר, 1984 (עברית)
  • Ganda Singh, Introduction to the Sikhs, Pingalwara Press, Amritsar

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]