מסגד אל-אקצא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הר הבית
מסגד אל-אקצא, מתוך רחבת הר הבית, 1982
מסגד אל-אקצא והכותל הדרומי, מבט מדרום-מערב (צולם ב-2007)
אחת הכניסות למסגד (צולם ב-2006)
תפילה במסגד אל-אקצא (צולם כחודש לאחר מלחמת ששת הימים)

מסגד אל-אקצא (ערבית: الْمَسْجِد الْأَقْصَى, תעתיק מדויק: אלְמַסְגִד אלְאַקְצָא, תעתיק חופשי: אלְ-מַסְגִ'ד אלְ-אַקְסָא, משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון") הוא אחד המסגדים בקומפלקס של מסגדים, אתרי תפילה ומבני דת מוסלמיים במתחם המכונה בערבית الحرم القدسي الشريف ("אל-חַרַם אל-קֻדְסי א-שַריף" - המתחם הקדוש הירושלמי), הוא מתחם הר הבית בירושלים.

מקורותיו של השם מסגד אל-אקצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "מסגד אל-אקצא" נזכר בקוראן ב"סורת אל-אִסְרא", שם נכתב: "השבח לזה אשר הסיע את עבדו עם ליל מ'מסגד אל-חראם' אל 'מסגד אל-אקצא' אשר בירכנו סביבו כדי להראותו מאותותינו הרי הוא הכול שומע והכול רואה" (سبحان الذي أسرى بعبده ليلا من المسجد الحرام الى المسجد الاقصى الذي باركنا حوله لنريه من آياتنا إنه هو السميع البصير).[דרוש מקור] הפרשנות המוסלמית המקובלת, מייחסת את הפסוק ל"ליל האסרא והמעראג'" כלומר, מסע לילי, שעל-פי המסורת המוסלמית, ערך מוחמד ממכה אל הר הבית בירושלים. המוסלמים מציינים את המאורע ב-27 בחודש רג'ב על פי לוח השנה המוסלמי, או במועד סמוך לו (על-פי המסורת המקומית). המסגד עצמו נבנה 73 שנים לאחר מות מוחמד ואילו הקוראן עצמו אינו מבאר מהו המסגד שממנו יצא מוחמד למסע ולאן הגיע, פרט לכינויים "המסגד הקדוש" (אל-מסג'ד אל-חראם) ו"המסגד המרוחק ביותר" (אל-מסגד אל-אקצא). פרשנויות מוסלמיות קדומות, שאינן מקובלות היום, מייחסות את "המסגד המרוחק ביותר" להיכלות עליונים ולאו דווקא למקום מסוים על הארץ. בגישה זו תמך ג'עפר אל צדיק (699-765) מצאצאי מוחמד, שטען כי מסגד אל אקצה נמצא בשמים‏[1].

הזיהוי של מסגד אל-אקצא עם הר הבית בעיני המוסלמים התגבש עם כיבוש ארץ ישראל (יחד עם אזורים נרחבים אחרים במזרח התיכון) בידי המוסלמים בהנהגת הח'ליף השני עומר בן אל-ח'טאב במאה ה-7.

בתקופת הח'ליפים מבית אומיה עלתה חשיבותה של ירושלים בעיני השלטון המוסלמי, כנראה מפאת קרבתה למקום מושבם של הח'ליפים בדמשק. שליטתם של האומיים בערים הקדושות האחרות, מכה ואל-מדינה הייתה רופפת בשל מרידות של מנהיגים מקומיים, ולפיכך הם היו מעוניינים להאדיר את ירושלים, ולבנות בה מסגדים נוספים. בימיהם נבנתה כיפת הסלע שהיא היום המבנה הבולט ביותר על הר הבית.

בניית המסגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד אל-אקצא נבנה תחילה מעץ, בתאריך לא ידוע וכונה בשם מסגד איליא ו-מסגד בית אלמקדס[דרוש מקור]. על פי מסורות אחדות, הוא הוקם במצוותו של הח'ליף עמר עצמו. בכל מקרה ידוע כי המסגד כבר עמד על תילו בשנת 679, כיוון שבן התקופה, הנזיר ארקולף, מעיד שראה את המבנה:

"באותו מקום מפורסם שבו היה פעם המקדש הבנוי לתלפיות, בנו הסרצנים, בקרבת החומה ממזרח, בית תפילה רבוע בנוי בנייה גסה; הם הקימו אותו מקרשים מוגבהים וקורות גדולות מעל שרידי הריסות כלשהם, ואותו הם פוקדים; נאמר כי אותו בית יכול להכיל שלושת אלפים איש בו זמנית."

– DE LOCIS SANCTIS, 1,1; בתרגום לעברית

בשלב מאוחר יותר, נבנה במקום מבנה אבן. מרבית ההיסטוריונים הערבים מימי הביניים מייחסים את בנייתו לעבד אל-מלכ, בונה כיפת הסלע, ומיעוטם מייחסים אותו לבנו, וליד הראשון. המבנה, בסגנון בזיליקה בינטית, הוקם מחדש לפחות חמש פעמים. הוא נהרס לחלוטין לפחות פעם אחת ברעידת אדמה ("רעש שביעית", באמצע המאה השמינית). הבניה המחודשת האחרונה הייתה ב-1035.

במסגד אל-אקצא עצמו ובסביבתו יש מקום ל-5,000 מתפללים בקירוב. עד לבנייתו של המסגד הגדול במזרח התיכון - מסגד מרואן באורוות שלמה, היה מסגד אל-אקצא המסגד הגדול ביותר בירושלים. הוא מתאפיין במספר סגנונות בנייה, ובהם גם סגנון צלבני מהתקופה שבה הייתה ירושלים בידי הצלבנים. בתקופה זו שימש המסגד כארמון, והוא כונה "מקדש שלמה" בשל ההנחה כי המסגד נבנה במקום שבו שכן בית המקדש הראשון. גם בציורים יהודיים של ירושלים מימי הביניים מופיעה לעתים כיפת הזהב כשמעליה המילים "בית המקדש".

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העצמאות עבר המסגד, יחד עם הר הבית וירושלים המזרחית לשליטת ממלכת ירדן. עבדאללה הראשון, מלך ירדן נרצח עת ביקר התפלל במסגד ב-20 ביולי 1951. המתנקש בחייו היה מצטפא שכרי, פלסטיני שהיה בן למשפחת חוסייני.

במלחמת ששת הימים הקים הלגיון הירדני עמדת צלפים בצריח המסגד, ממנה ירו לכיוון חיילי צה"ל.‏[2]

ההצתה והשחזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצתת מסגד אל-אקצא

ב-21 באוגוסט 1969 הוצת המסגד בידי צעיר אוסטרלי לוקה בנפשו בשם מייקל רוהאן, שהשתייך לכנסייה נוצרית אוונגליסטית בשם "כנסיית האל", והוא הודה כי התכוון להצית את המסגד על מנת להחיש את בוא המשיח על ידי הקמת בית המקדש היהודי על הר הבית. רוהן נעצר, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי וגורש מישראל, אולם רבים בעולם הערבי ראו בהצתה "מזימה ציונית". [דרוש מקור] בשריפה זו נשרף כליל מינבר (במת הדרשן), שנתרם למסגד בידי צלאח א-דין במאה ה-12 ונחשב במשך מאות שנים לאחד מסמלי המסגד. במשך שנים ארוכות התנהלו במסגד עבודות שיקום ושימור, עם תרומות של מאות מיליוני דולרים שהגיעו למסגד אחרי השריפה. כיום, לדעת רבים, המבנים המוסלמים שעל הר הבית עולים ביופיים על מה שהיה במקום אי פעם[דרוש מקור], אבל רק 38 שנים אחרי שבמת הדרשן המפוארת במסגד אל–אקצא עלתה באש, בשנת 2007, הושלמו עבודות האמנות המורכבות לשחזור הבמה המפוארת.

המשימה המורכבת של שחזור מלאכת מחשבת יחידה במינה של שיבוצים ופיתוחי עץ אגוז ובניית הבמה והצבתה מחדש במקומה היו כרוכים במאבקים ובתסבוכות רבות. הירדנים הם שיזמו הקמת צוות לשחזור הבמה שכלל מומחים ממצרים, טורקיה, אינדונזיה ומדינות אירופה שאספו רישומים עתיקים. ד"ר מחמוד אל-בלביסי, מהמחלקה לאמנות אסלאמית באוניברסיטת אל-בלקה שבסאלט, צפונית לעמאן בירדן, הכין וריכז את התרשימים.

חיכוכים והקשרים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהקירות המקיפים את תחום המסגד הוא הכותל המערבי הקדוש ליהודים בשל היותו שריד לחומת בית המקדש ששכן בהר הבית, ולכן אזור קטן, יחסית, זה הופך לעתים לנקודת חיכוך בין הדתות. מספר פעמים השליכו מוסלמים שהתפללו במסגד אבנים אל עבר היהודים שהתפללו ברחבת הכותל. בתקופות של מתיחות רבה נוהגת משטרת ישראל להגביל את הכניסה למסגד למבוגרים בלבד מעל גיל מסוים בהתאם לנסיבות.

מסגד אל-אקצא מוזכר לעתים קרובות בנאומיהם של מנהיגים מוסלמים, בפרט פלסטינים, כסמל למאבק בישראל. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה כינו אותה הפלסטינים "אינתיפאדת אל-אקצא", ואחד הארגונים החמושים של תנועת פת"ח נקרא "גדודי חללי אל-אקצא".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימין לשמאל: הר הזיתים, מסגד אל-אקצא, כיפת הסלע וקרוב יותר לפניה הכותל המערבי
Magnify-clip.png
מימין לשמאל: הר הזיתים, מסגד אל-אקצא, כיפת הסלע וקרוב יותר לפניה הכותל המערבי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 97
  2. ^ הר המריבה נדב שרגאי, ירושלים: הוצאת כתר, 1995, עמ' 21.