אסלאם - מונחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ערכי אסלאם
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים · כל הערכים

הרשימה שלהלן מסודרת לפי סדר האלפבית העברי.

תוכן עניינים

א[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונח במשפט אסלאמי המתאר את תהליך קבלת החלטה משפטית, על בסיס פירוש עצמאי של מקורות הסמכות - הקוראן והסונה (דרך חייו והתנהלותו של הנביא מוחמד). אדם המבצע אג'תהאד הוא מוג'תהד. באסלאם הסוני האג'תהאד נחשב אסור בדורנו, כך שפוסק ההלכה הסוני בימינו מחויב לפסוק על-פי מסורת הפסיקות מן הדורות שקדמו לו, ולא על-פי פרשנות עצמאית של המקורות המוסלמיים.

(השורש זהה למלה העברית "אדיבות") מונח שפירושו המקורי: מכלול הידע העיוני וכללי הנימוס הדרושים לאדם משכיל. בעולם הערבי כיום משתמשים במונח הזה בעיקר בשתי משמעויות - נימוס, או "חינוך טוב"; ספרות יפה, ספרות חילונית בעלת ערך אמנותי. למעשה, משמעותו של המונח בתקופת שגשוגה של האימפריה המוסלמית היה רחב יותר. בימי הביניים התפתחה בעולם הערבי סוגה ספרותית המכונה "ספרות אדב". זוהי ספרות אקלקטית במגוון נושאים, שמטרתה הבאת מידע כללי רחב הנחוץ לאדם המשכיל, בפרט לאנשים המשרתים בחצרות שליטים או בתפקידים דומים.

קריאה לאחת מחמש התפילות היומיות הקבועות. הקריאה כוללת נוסח קבוע המורכב ממספר חזרות על השהאדה, על התכביר ועל מילות זירוז למתפללים כגון حيّ على الصلاة (בואו לתפילה), או בשעות הבוקר: الصلاة خير من النوم - התפילה טובה משינה. את האד'אן קורא המואזין (מואד'ין مؤذن) מצריח המסגד, המכונה מאדַ'נָה (مئذنة). לפי השיעה, הושמטה מקריאת האד'אן האמרה "حيّ على خير العمل" (מהרו אל העשיה הטובה ביותר) בידי הח'ליף עמר בן אל-ח'טאב משום ששימשה תירוץ למתפללים להשתמט מחובת הלחימה בג'האד

  • אהל אל-כִּתאב أهل الكتاب (מופיע בעברית בדרך-כלל בתרגום: עם הספר או אנשי הספר)

כינוי בקוראן ליהודים ולנוצרים. על-פי הקוראן, היהדות והנצרות מבוססות על ספרים שכללו דברי אלוהים חיים, אך היהודים והנוצרים שיבשו את המסר האלוהי בספרים האלה. מדברי הקוראן האלה נגזר היחס ליהודים ולנוצרים באסלאם - מחד גיסא אין מצווה לאסלם אותם, אולם מאידך, אסור ללכת בדרכיהם. ל"אנשי הספר" יש זכות לשבת בקרב המוסלמים כל עוד הם מקבלים על עצמם את השלטון המוסלמי. בתקופות מסוימות בהיסטוריה המוסלמית נחשבו גם הזורואסטרים חלק מ"אנשי הספר".

  • אוּמה או אֻמָה أمـّة

(מילולית: אומה, קהילה) הוא מונח שמתאר בדרך כלל את הקהילה העולמית של המוסלמים, כלומר את כלל המוסלמים ואת כלל המוסדות המוסלמיים בעולם. הפאן-ערבים משתמשים בו כדי לתאר את הקהילה הערבית ברחבי העולם.

  • איה آية

(מילולית: "נס" או "מופת") - כינוי לכל אחד מפסוקי הקוראן.

(מילולית: מופת האל) הוא שם התואר הדתי העליון באסלאם השיעי. נושא התואר צריך להיות מומחה בתאולוגיה ומשפט מוסלמי.

    • איתאללה עֻט'מא או איתוללה עֻזמא آية الله عظمى

(מילולית: איתוללה עליון/גדול) הוא שם התואר הדתי העליון ביותר באסלאם השיעי. בכל רגע נתון קיימים כ-20 איתוללות עליונים. איתאללה עט'מה מכונה גם מרג'ע תקליד مرجع تقليد או בקיצור מרג'ע, מילולית: מקור לחיקוי או סמכות למסורת.

  • אל-אח'ירה, או: אל-אג'ילה الآخرة, الآجلة

הכינויים המוסלמיים לעולם הבא, העולם שאליו הולכות נשמות המתים.

  • אל-חַמְדֻ-לִלה (תחמיד) الحـَمـْدُ لله (التحميد)

(מילולית: השבח לאללה) - ביטוי המופיע בסורת אל-פאתִחה בקוראן (סורה 1, פסוק 2), ומשמש בחיי היומיום כביטוי לאמונה. השימוש בו דומה לשימוש בביטוי "ברוך השם" בפי יהודים דתיים, ואכן מוסלמים דוברי עברית אומרים לעתים קרובות "ברוך השם" במקום "אל-חמד ללה" כשהם מדברים עברית, וההפך אצל יהודים דוברי ערבית.

  • אללהֻ אכּבּר (תכּבּיר) الله أكبر (التكبير)

(מילולית: אללה הוא הגדול מכול) - ביטוי הנאמר במהלך האד'אן (הקריאה לתפילה) ובמהלך התפילה המוסלמית. הוא נאמר גם כביטוי לאמונה, בפרט לפני ביצוע משימה קשה או מסוכנת. השימוש בו דומה במידה מסוימת לקריאה "שמע ישראל" בפי יהודים דתיים, אם כי הקריאה "אללה אכבר" בפי מוסלמים נפוצה יותר. לפעמים משלבים את התכביר עם התחמיד לנוסח הבא: الله أكبر ولله الحمد ("אללהֻ אכּבּר וַלִלהִ-לְחַמְד" - אללה הוא הגדול מכול ולאללה השבח). בציבור היהודי הישראלי הביטוי קיבל משמעות שלילית, כיוון שהוא נשמע לעתים מפי טרוריסטים מוסלמים לפני ביצוע פיגוע, מתוך כוונה לתת תוקף דתי לפעולתם. התכביר מופיע על דגל עיראק מאז שנת 1990.

  • אל-מווליד א-נבווי المولد النبويّ (מילולית: "יום הולדתו של הנביא")

יום הולדתו של מוחמד לפי כמה מסורות מוסלמיות. ציונו של היום החל במאה ה-11, והוא נתפס כ"בדעה חסנה" (חידוש דתי טוב, ראו הסבר להלן) ברוב הזרמים המוסלמים. בחלק מאסכולות ההלכה המוסלמיות (בפרט בווהאביה ובסלפיה) נחשב החג כ"בדעה סייאה", כלומר כחידוש בלתי-רצוי. רוב המוסלמים הסונים מציינים את היום כיום של שמחה ב-12 בחודש רביע אל-אוול. השיעים מציינים את היום ב-17 בחודש רביע אל-אוול יחד עם יום הולדתו של האימאם השישי ג'עפר א-צאדק.

  • אִמאם إمام (מילולית: העומד לפנים, המנהיג) -
    • בסונה: מנהיג התפילה במסגד, או ראש אסכולה הלכתית.
    • בשיעה התריסרית: אחד משנים-עשר אמאמים, החל מהתקופה לאחר מותו של מוחמד הנביא, שתפקדו כמנהיגי הקהילה.
      • האמאם הנסתר או האמאם הנעלם הוא האמאם השיעי השנים-עשר, שעל פי אמונת השיעים נעלם מעיני המאמינים במאה העשירית לספירה, והוא ישוב בקץ הזמנים ויושיע את העולם מאלימות ואי-צדק.
  • אמיר אל-מואמנין أمير المؤمنين

מונח שפירושו "נשיא המאמינים" או "שליט המאמינים". היה תוארו של מוחמד, ושל הח'ליפים שהנהיגו אחריו. כיום תואר זה משמש באופן רשמי רק במרוקו ושם הוא אחד מתאריו של מלך מרוקו.

תומכיו של מוחמד בעיר ית'רב (כיום: אל-מדינה). בשנת 622 לספירה, היגר מוחמד מעיר הולדתו מכה לעיר ית'רב שבה היו מרוכזים תומכיו. האנסאר סייעו למוחמד במלחמתו בבני שבט קורייש שליטי מכה, אולם משכבש מוחמד את העיר מכה והתפייס עם בני שבט קורייש, השבט שהוא עצמו יצא ממנו, הוא העדיף למנות אנשים מבני קורייש כאנשי אמונו, והאנסאר נדחקו מפניהם.

הוא מסע עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה. בהתאם למסורת של הסונים, נסע הנביא מוחמד באישון-לילה ממכה לירושלים בלווית המלאך גבריאל, רכוב על-גבי בהמה פלאית ששמה אל-בוראק. מהר הבית בירושלים עלה מוחמד לרקיע השביעי, פגש בנביאים כגון אברהם ומשה, וקיבל מאללה את מצוות התפילה. המסע נזכר בקוראן רק ברמז, בסורה 17 פסוק 1, אולם המסורת המוסלמית (החדית') מרחיבה ומפרטת את סיפור המעשה.

ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בִדְעָה بـِدْعـَة

(ריבוי: בִדַע بـِدَع, מילולית: חידוש) היא חידוש דתי שאינו מבוסס על מסורות האסלאם, לדעת אנשי הדת. חכמי הדת המוסלמים מחלקים את מקרי הבִדְעָה לשני סוגים: "בדעה חסנה" (بدعة حسنة), כלומר "חידוש טוב", שהיא חידוש דתי שאמנם אינו מבוסס על מסורות האסלאם, אך גם אינו סותר את עקרונות האסלאם, ואף מיטיב עם דת האסלאם ומאמיניה. דוגמה לבדעה כזאת היא תפילת התראויח (التراويح) שנערכת בלילות חודש רמדאן. תפילה זו נחשבת כחידוש טוב ואף חיוני כיוון שהיא העניקה לסונים ייחוד דתי שמבדיל אותם מן השיעים. הסוג השני של מקרי בדעה הוא "בדעה סייאה" (بدعة سيـّئة), כלומר חידוש דתי בלתי-רצוי או מזיק, המוגדר לפעמים גם כחטא ומינות. דוגמה לבדעה מהסוג האחרון היא עריכת טקסים דתיים בירושלים הדומים לטקסים המיוחדים הנערכים במכה, ואשר מטשטשים לכאורה את ייחודה של מכה. יש מקרי בדעה שנויים במחלוקת. לדוגמה, החגיגות לכבוד יום הולדתו של הנביא מוחמד (אל-מולד א-נבווי) נחשבות בחלק מהזרמים המוסלמים כ"בדעה חסנה" ובחלק אחר כ"בדעה סייאה". בעת החדשה ניצלו ליברלים באסלאם את עקרון ה"בדעה חסנה" כדי להכניס למסגרת האסלאם את החידושים הטכנולוגים, וכן כדי להתאים את חוקי האסלאם למודרניזציה.

  • בַיְעָה بـَيـْعة

שבועת אמונים לשליט או הכרה בשלטונו בכתב או בעל פה. לעתים, כשההכרה בשלטון מתבצעת בכתב, התנאים עליהם מתחייב השליט לשמור רשומים בהסכם. לאורך ההיסטוריה המוסלמית אירעו מספר מרידות כשחלק מהנתינים סירבו להשבע לשליט חדש. לפי המסורת המוסלמית, הפעם הראשונה בהיסטוריה שהביעה נערכה הייתה לאחר מותו של הנביא מוחמד, כאשר עומר (לעתיד הח'ליף השני) הכיר ברעו אבו בכר כח'ליף הראשון, וזאת באמצעות תקיעת כף, שנקראה ה"ביעה". בחלק ממדינות ערב בימינו המונח "ביעה" מתייחס לטקס שבו ראשי הציבור נקראים להכיר בנשיא או במלך. טקסים כאלה נערכים מעת לעת ולפעמים הם מלווים במשאל-עם (אמיתי או מבוים).

(מילולית: "בשם אללה הרחמן והרחום") הפסוק הראשון בקוראן, אשר חוזר לפני כל סורה, למעט הסורה התשיעית. הוא נחשב כפסוק בפני עצמו רק בפתח הסורה הראשונה. בכל היתר הוא נחשב כהקדמה, אך לא כפסוק בסורה. על מוסלמי לומר את הבסמלה לפני כל ציטוט מהקוראן, גם אם הציטוט אינו כולל סורה שלמה. כמו כן מקובל לומר את הבסמלה בפתח כל נאום ולכתוב אותה כהקדמה להודעות ומכתבים.

  • בּראאה - בַּרַאאַה, מונח שיעי המציין את התנערותם מהמוסלמים אשר אינם מכירים בסמכותם של עלי וצאצאיו. מוסלמים אלו נחשבים טמאים ואינם נתפשים כמאמינים אמיתיים.

ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הבערות לפני הופעת האסלאם, בה היו האנשים פוליתאיסטים. הכתבים האסלאמיים מתארים את הג'אהליה כתקופה חשוכה, בה לא ידעו בני האדם לעבוד את האל הנכון, אך עם זאת יש מסורות על דמויות מתקופת הג'אהליה שהיו להן תכונות נאצלות במיוחד, וכן יש הערכה רבה לשירה הערבית מתקופה זו.

מס גולגולת שהוטל על הזכרים בקרב בני החסות הלא-מוסלמים בעולם המוסלמי. הטלת המס מצווה בקוראן (29:9), כאשר נקבע שעל הלא מוסלמים לשלם את מס הגולגולת רק כאשר הם מנוצחים ונכנעים. כך שמשמעותה של המילה צאע'רון בקוראן הייתה, מי שנכנע ומנוצח על ידי אדם אחר (סורה 7, פסוק 119). למרות זאת חלק ניכר מפרשני הקוראן בימי הביניים פירשו את הפסוק, כי על המס להינתן בעוד בני החסות מושפלים. הפרשנות החדשה הייתה על רקע התנגדותם של זרמים שונים באסלאם על התגברות כוחם הכלכלי והחברתי של הלא מוסלמים בתוך המדינה המוסלמית. בראשית האסלאם, הצטרכה המדינה המוסלמית למנות לא מוסלמים רבים למשרות כלכליות ופוליטיות בגלל שהמוסלמים היו מיעוט בקרב האולוסייה ובגלל שמרביתם של המוסלמים העדיפו לעסוק בצבא ובמסחר ולא היה להם הידע הדרוש במשרות מינהליות וכלכליות. עם התגברות כוחם הדמוגרפי של המוסלמים גבר גם רצונם לסלק את הלא מוסלמים מהמשרות המינהליות והכלכליות ולמנות מוסלמים במקומם ולשם כך התגייסו חכמי הדת איתם כאשר התחילו לפרש את תשלום מס הגולגולת על ידי נוצרים כתשלום שמעיד על מעמדם המושפל והנחות במדינה המוסלמית. בהתאם לתפיסה הזאת, מי שהשתייך למעמד נחות אינו רשאי להחזיק במישרה גבוהה. בעת החדשה, מנסים חכמי דת רפורמים לטעון, שאין צורך לשלם את מס הגולגולת כיום במטרה למשוך יהודים ונוצרים לתוך האסלאם. לעומת זאת מנצלות התנועות הפונדמנטליסטיות, אי תשלום מס הגולגולת על ידי הנוצרים בסוריה ובמצרים כעדות על כך שהמדינות האלה מוגדרות כמדינות לא מוסלמיות.

ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דאר אל-אסלאם دار الإسلام
    (מילולית: בית האסלאם או תחום האסלאם) -

האזור הגאוגרפי בו האסלאם היא הדת השלטת.

  • דאר אל-חרב دار الحرب
    (מילולית: בית המלחמה או תחום המלחמה) -

האזור הגאוגרפי הנמצא מחוץ לשליטת המוסלמים. בראיית האסלאמיסטים באזור זה מצווים המוסלמים להרחיב את שליטת האסלאם באמצעות ג'יהאד.

  • דאר אל-אימאן دار الإيمان
    (מילולית: בית האמונה או תחום האמונה) - מונח שיעי שפירושו: האזור הגאוגרפי שבו האסלאם השיעי הוא הדת השלטת, בשונה מ"דאר אל-אסלאם" שהוא האזור שבו שולטים מוסלמים סונים או שיעים.
  • דג'אל دجّال (מילולית: הרמאי, השקרן, המכזב)

משיח שקר מרושע (דומה לאנטיכריסט בנצרות), שיופיע בקץ הזמנים, יוליך את האנשים שולל ויסית אותם ממעשים טובים. על-פי מספר מסורות סוניות, ה"דג'אל" יהיה ממוצא יהודי, וצבא יהודים יילחם לצדו נגד המוסלמים המאמינים.

  • ד'יכרא או ד'יכרה ذِكرى

(מקביל למילה "זֵכר" בעברית) - מועד המצוין פעם בשנה. כינוי למועדים שונים בלוח השנה המוסלמי שאינם נחשבים חגים של ממש. למשל: "יום המסע והעלייה לשמים" (ذكرى الإسراء والمعراج, ד'כרא אלאסראא ואלמעראג', ב-27 לחודש רג'ב).

  • דִ'מי או ד'ימי ذمي‎
    אחד מבני אהל א-דִ'מה أهل الذمة

בני החסות תחת שלטון מוסלמי - מאמיני הדתות המונותאיסטיות הלגיטימיות בעיני המוסלמים - ביניהם יהודים, נוצרים וזורואסטרים. לאנשים אלו ישנה זכות לדבוק באמונתם, אולם מעמדם החוקי היה נמוך משל המוסלמים, והם הוכרחו להעלות מס גולגולת (ראו ג'זיה).

(מילולית: קריאה, הזמנה) באופן מסורתי, הדעוה התייחסה להפצת האסלאם ללא-מוסלמים ברחבי העולם ("הזמנתם" לדת), באמצעים לא אלימים. כיום קיימת גם פעילות דעוה של מפלגות אסלאמיסטיות כדי לקרב מוסלמים "חילוניים" לדת.

ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקת אש, הפוגה או הפסקה (זמנית) של לחימה, על-פי הסכם. (ראה: הסכם חדיביה)

  • ההיג'רה الهجرة

הגירתו של מוחמד מעיר הולדתו מכה לעיר ית'רב (היא אל-מדינה) בקיץ של שנת 622 לספירה. מוחמד החליט לעזוב את עיר הולדתו עם כמה מתומכיו הקרובים משרבו האיומים על חייו. בעיר ית'רב, שנמצאת 320 ק"מ מצפון למכה, היו למוחמד תומכים רבים. אירוע זה נחשב באסלאם כתחילתה של ההיסטוריה המוסלמית, ולפיכך השנים בלוח המוסלמי נמנות מהשנה שבה אירעה ההיג'רה.

ז[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליה לרגל שמבצעים המוסלמים לאתרים שאינם הכעבה במכה (שעלייה לרגל אליה מכונה חאג' או עוּמְרה). אתרי זיארה קשורים לחייו של הנביא מוחמד, מלוויו, צאצאיו ודמויות חשובות אחרות בהיסטוריה האסלאמית, כדוגמת האימאמים השיעים, והקדושים הסופים. האתרים השונים כוללים מסגדים, קברים, ומקומות בהם התרחשו קרבות מפורסמים. הזיארה נפוצה במיוחד בקרב השיעים, ועל ידי סונים רבים נחשבת ככפירה ו"סגידה לקברים".

ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייה לרגל לאתרים הקדושים לאסלאם במכה ובסביבותיה. העלייה לרגל היא אחת מחמש המצוות העיקריות באסלאם. היא מתקיימת בחודש "ד'ו אל-חיג'ה" (ذو الحـِجـّة, החודש האחרון בלוח השנה המוסלמי), ולפי השריעה כל מוסלמי בוגר חייב לקיימה לפחות פעם אחת בימי חייו, ובלבד שהוא מסוגל לכך מבחינה בריאותית וכלכלית, ושהדרכים למכה אינן חסומות.

    • חאג' حاجّ (לאישה: חאג'ה حاجـّة בריבוי: חוג'אג' حـُجاج) - תוארו של מוסלמי שקיים את מצוות העלייה לרגל במלואה. נחשב כתואר כבוד בקהילות מוסלמיות.

אוסף של סיפורים, מסורות והלכות המתארים את חייו של מוחמד ואנשים הקרובים אליו. יחד עם הקוראן והסירה (ביוגרפיות על חייו של מוחמד), החדית' מהווים את הבסיס לפסיקה המשפטית האסלאמית.

מילולית: דרשה, היא הדרשה הנשאת טרם תפילת יום השישי במסגדים, או לאחר התפילה בימי הע'יד.

(מילולית: מחליף) המנהיגים שהחליפו את הנביא מוחמד בשליטתו על הקהילה המוסלמית.

מונח שמקורו בקוראן שנועד לתאר אדם מונותאיסטי או אדם שהאמין בדת אברהם בתקופת הקדם-אסלאם. חניף הוא גם כינוי למוסלמי אדוק ואדם תמים דרך וישר.

כ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאפִר كافر

אדם כופר, כפוי טובה . קיימת מחלוקת בקרב חכמי דת מוסלמים אם יהודים ונוצרים נופלים תחת קטגוריה זו, שכן הם נחשבים ל"אנשי הספר" (ראה: אהל אל-כיתאב) ונהנים מזכויות משפטיות מסוימות תחת שלטון מוסלמי (ראו ד'ימי).

  • כֻּתאב كـُتـّاب
    בית ספר לילדים רכים (דומה לחדר במסורת היהודית) שבו לומדים הילדים קריאה, כתיבה ולימודי דת בסיסיים.

מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

גומחה בקיר מסגד המצביעה על הקִיבלה - הכיוון אל הכעבה, אליו צריכים לפנות מוסלמים בעת התפילה.

דוכן במסגד שעליו עומד האימאם כדי לשאת דרשות. המינבר מעוצב בדרך כלל כמגדל קטן בעל גג מחודד ומדרגה המובילה אליו.

מילולית - מהגרים; אלו הם המוסלמים הראשונים שהלכו אחרי מוחמד והיגרו בהג'רה ממכה לאל-מדינה. המוסלמים המוקדמים מאל-מדינה נקראים אנסאר ("עוזרים").

  • מדרסה مدرسة
    בית ספר. בקהילות מוסלמיות רבות, בפרט כאלה שאינן דוברות ערבית, המונח מתייחס למוסד חינוכי דתי-מוסלמי לילדים, שבני כל הגילאים לומדים בו יחד (ראו גם: כותאב).

ע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קידומת נפוצה לשמות מוסלמיים. היא מופיעה בדרך-כלל לפני אחד מ-99 כינוייו של אללה במסורת המוסלמית, וכך יוצרת שם פרטי שמשמעותו "עבד האל". דוגמאות: عبد الله (עבד אללה - עבד לאללה), عبد الجبار (עבד אל-ג'באר - עבד לבעל הגבורה), عبد السلام (עבד א-סלאם - עבד לעושה השלום) ועוד.

עלייה לרגל למכה שלא במועד החג'. עלייה לרגל כזו כוללת רק מקצת מהטקסים שנהוגים בחג', והיא אינה נחשבת כקיום מצוות החג'. עם זאת, יש לעומרה מעמד כמצווה בפני עצמה (גם אם במעמד פחות ממעמד מצוות החג'). יש הלכות מוסלמיות המאפשרות למוסלמי לקיים את העומרה תוך כדי החג' כדי שלא ייאלץ לעמוד במסע הארוך למכה פעמיים.

  • עיד عيد

(מילולית: חג, חגיגה, בעברית נכתב לפעמים גם: אִיד, אולם אין קשר למילה אֵיד מלשון חז"ל) - כינוי לשני החגים המוסלמיים העיקריים: עיד אל-פטר ("חג שבירת הצום" עם תום חודש רמדאן) ועיד אל-אדחה ("חג הקורבן", שחל בזמן העלייה לרגל למכה).

  • עאלם عالم (בריבוי: עלמא, עלמאא, עולמא علماء)

איש דת מוסלמי בעל סמכות לפסוק בענייני השריעה - ההלכה המוסלמית. בימי הח'ליפות היו העלמאא אחראים על פירוש ההלכה המוסלמית וקיומה, בעוד הח'ליף היה אחראי רק על ההיבטים החילוניים של השלטון. בימינו המילה עאלם בערבית היא רב-משמעית, ופירושה גם: מדען.

  • עִצְמָה או עיצמה عِصْمَة

(מילולית: מחסה, טוהר) הוא מונח המתאר את חסינותם של אנשים מביצוע טעויות וחטאים. המוסלמים מאמינים כי הנביא מוחמד ונביאים שקדמו לו וילדים קטנים הם חסינים מחטא. השיעים מאמינים כי 12 האימאמים השיעים, הנביא מוחמד ובתו פאטמה הינם מעצומין (معصومين).

  • עשורא عاشوراء(כתיבים חלופיים בעברית: עשורה, עשוראא) - היום העשירי בחודש מוחרם, הוא החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי.
    • בסונה - יום מומלץ לצום. אין חובה לצום ביום זה, אולם יש הצמים כפיצוי על הכרח לבטל חלק מצום רמדאן, או כביטוי לאדיקות דתית. הצום נמשך מעלות השחר עד רדת החשכה. לפי מסורות מסוימות, יש לצום גם ביום התשיעי לחודש מוחרם, ויש הגורסים כי יש לצום שלושה ימים, בין 9 ל-11 בחודש מוחרם.
    • בשיעה - יום אבל על הירצחו של חוסיין בן עלי בעיר כרבלא בשנת 680 לספירה. חוסיין בן עלי נחשב בשיעה לאימאם השלישי, וליורשו של מוחמד.
    • מסורות הקשורות ביום זה - המוסלמים מאמינים כי ביום זה קרו מספר אירועים מרכזיים: תיבת נוח נחה על קרקע יבשה, נולד אברהם, התחולל נס קריעת ים סוף ונבנתה הכעבה בעיר מכה. יש מסורות מוסלמיות המספרות כי מוחמד אימץ את המנהג לצום בעשורא מן היהודים שחיו בעיר אל-מדינה, ולפיכך סבורים חוקרי אסלאם אחדים כי חלק מהמסורות שנקשרו בעשורא היו במקורן מסורות יהודיות לגבי אירועים שקרו ביום הכיפורים.

פ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונח בעל משמעויות רבות בערבית, אולם השימוש העיקרי שלו כיום - במשמעות מחלוקת או מלחמת אזרחים פנים-אסלאמית.

ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שירכ شرك (תעתיק מדויק: שִרְכ, מילולית: "שיתוף") -

חטא הפוליתאיזם, חטא האמונה ביותר מאל אחד, או "שיתוף" אלים אחרים באמונה ובפולחן הדתי. היפוכו של המונח תווחיד (ראו להלן). לעתים קרובות מתאר המונח אורח חיים מגונה או פולחן דתי בלתי-ראוי, גם כשאינם קשורים בעבודת אלילים.

ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תברא (תַּבַרַּא) מונח אסלאמי המתאר את אקט הח'ליפים הסוניים הראשונים - אבו בכר, עמר ועת'מאן, בידי השיעים בתפילות. בשיעה ז'רגון גנאי מיוחד לח'ליפים אלו: אבו בכר מכונה ה"עגל" בשל חולשתו, עמר מכונה "א-סאמרי" (השומרוני) וע'תמאן ה"כלב" משום שלדידם השחית את הקוראן והשמיט ממנו את הקטעים המדברים בזכותם לשלטון. לטענתם, גזלו הללו את הח'ליפות מעלי וביתו כפי שהובטחה להם בידי האל והנביא.
  • תווחיד (תַוְחיד) توحيد (מילולית "ייחוד", שורש ו.ח.ד - א.ח.ד בעברית)

מונח אסלאמי המתאר מונותאיזם - אמונה באל יחיד. ראו ההפך - שירכ.

  • תאסועאא تاسوعاء - כינוי ליום התשיעי בחודש מוחרם, החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי. לפי כמה מסורות סוניות יום זה כלול בצום עשוראא.
  • תמסח (תַמַסֻּח) מונח דתי בשיעה האסמאעיליה המתאר את גישתה הקנאית הדוחה את המוסלמים האחרים אשר אינם מקבלים את עקרונותיה ככופרים.
  • תפסיר (ערבית: تفسير משמעות: "פרשנות") היא המילה הערבית לפרשנות של כתבי הקודש, בדרך כלל של הקוראן. התַאְוִויל היא תת-מערכת של התפסיר, ומשמעותה היא שיבוץ משמעות מסוימת לפעמים על-פי חלום או השראה, לאיה. מחבר תפסיר נקרא מופסיר.