ברוניסלב הוברמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברוניסלב הוברמן

ברוניסלב הוברמןפולנית: Bronisław Huberman;‏ 19 בדצמבר 1882, צ'נסטוחובה, פולין15 ביוני 1947, קורסיה-סיר-ווויי, שווייץ) היה כנר יהודי וירטואוז, נודע בפרשנותו החמה והאישית ליצירות שניגן, אם כי מוזיקאים מחמירים לא ראו בעין יפה את סגנון הנגינה הנמלץ ועתיר הרגשות שלו. מייסד התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוברמן נולד בעיר צ'נסטוחובה שבפולין קטן (אז בתחומי האימפריה הרוסית , כיום במדינת פולין). אביו, יעקב, היה עורך דין וביקש שבנו ילמד נגינה, כלי הנגינה שיכל להרשות לעצמו היה כינור. הוברמן היה ילד מסוגר והקדיש את רוב זמנו הפנוי לנגינה. הוא נודע כילד פלא וניגן בפני הרוזן ולדיסלב זמויסקי, בן למשפחת זמויסקי, שהעניק לו בתמורה כינור סטרדיוואריוס יקר-ערך שהיה נחלת משפחתו. בהיותו בן 9 שמע את נגינתו נגן הכינור יוזף יואכים, ידידו של יוהנס ברהמס, שהזמין את המלחין הקשיש, יחד עם יוהאן שטראוס וגוסטב מאהלר להאזין לקונצרט בו ביצע הוברמן את אחת היצירות המאתגרות ביותר, קונצ'רטו לכינור של ברהמס אופוס 77. ברהמס התרגש מנגינתו של הוברמן הילד, ובפרט מהקונצ'רטו שנחשב לבלתי ניתן לנגינה על ידי בני תקופתו.

הוברמן היה לכנר מוביל ומפורסם בכל רחבי אירופה והופיע ברחבי העולם. זובין מהטה סיפר שאביו שמע את הוברמן בניו יורק. יום הולדתו ה-50 (ב-1932) היה אירוע תרבותי וחברתי שסוקר בעיתונות. עם עליית הנאצים לשלטון וגירוש היהודים מתזמורות בגרמניה התגייס הוברמן למלחמה תרבותית ומטיף ברחבי העולם נגד שיתוף פעולה תרבותי עם תזמורות גרמניות שגירשו את נגניהם היהודים. במקום להגר לארצות הברית ולחיות שם מוקף תהילה, החליט הוברמן להקים בארץ ישראל תזמורת שתהיה מורכבת מכל המוזיקאים היהודים המעולים שגורשו מהתזמורות הגרמניות.

בשנת 1936 הקים בארץ ישראל את התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית, לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית, עם כ-70 מוזיקאים. לצערו לא יכל הוברמן לקבל את כל הנגנים, כיוון שרצה רק בטובים ביותר. כך למעשה הציל רבים, כולל בני משפחותיהם של הנגנים (ובסך הכל כ-800 איש) אך גם חרץ את גורלם של נגנים טובים פחות, אותם לא יכל לחלץ. הספר "רביעיית רוזנדורף" מאת נתן שחם עוסק בפרשייה זו.

באפריל 1936 יצאה התזמורת לסדרת קונצרטים לגיוס תרומות בארצות הברית במסגרתה הצליח הוברמן לשכנע את המנצח המפורסם ארטורו טוסקניני לבוא ולנצח ללא תשלום על קונצרט הפתיחה של התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית, בדצמבר 1936, תוך שהוא משעה את כניסתו למשרת מנצח תזמורת NBC.

במהלך מלחמת העולם השנייה התנדב לנגן בפני חיילי בעלות הברית. היצירה האחרונה שניגן, ברדיו לוצרן, זמן קצר לפני מותו, הייתה הקונצ'רטו לכינור של ברהמס.

הסטרדיווריוס של הוברמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך קונצרט לגיוס תרומות בקרנגי הול בניו יורק נגנב כינור הסטרדיווריוס של הוברמן. כחמישים שנה לאחר מכן הודה אסיר בשם ג'וליאן אלטמן שהוא האיש שגנב את הכינור. הכינור זוהה על ידי נציג חברת הביטוח לוידס, שביטחה את הכינור בשעתה, ונמכר במיליון דולר לנורברט בריינין, הכנר הראשון של רביעיית אמדאוס. אלמנתו של הגנב קיבלה רבע מן התמורה. בריינין מכר את הכינור לחנות בלונדון אליה הזדמן באקראי הכנר ג'ושוע בל, שרכש אותו.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו של הוברמן קרוי רחוב לצד מתחם הבימה בתל אביב, שבו שוכן היכל התרבות, לצד רחוב על שמו של ארתורו טוסקניני. גם בבאר שבע ובחיפה הונצח בשמות רחובות. בפתח תקווה קרוי על שמו בית הספר "הוברמן". בשנת 1986 יצאה לאור סדרת בולים המוקדשת להוברמן ולטוסקניני.

בשנת 2011 יצא לאור בפולין הסרט התיעודי "הוברמן" בהסתמך על חומרים ארכיוניים ובבימויו של פיוטר שלשה. ב-2012 הופק סרט הטלוויזיה "הכינור שחזר: ברוניסלב הוברמן, ילד הפלא מצ'נסטוכובה".

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להוברמן קרובת משפחה בישראל, שרה גולדפרב, ילידת 1910 ועודנה בחיים, שאמה הייתה ממשפחת הוברמן. הוא ככל הנראה לא ידע על הימצאותה בישראל ויש להניח, כי חשב שכל משפחתו ניספתה בשואה‏[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם קרפינוביץ', ברוניסלב הוברמן: קוים לדמותו, עורך: צבי אבני, הספרייה המרכזית למוזיקה בישראל־אמל"י, 1973.
  • לידתה של תזמורת: ייסוד התזמורת הארץ-ישראלית כפי שהוא משתקף במכתביו, נאומיו ומאמריו של ברוניסלב הוברמן, תרגום מלועזית: עדנה קורנפלד, תל אביב: יחדיו, תשמ"ו 1986. ‬
  • צבי אבני, הכנר שחולל תזמורת: על ברוניסלב הוברמן מיסד התזמורת הפילהרמונית הישראלית, "גתית", תל אביב, ינואר 1987, גיליון מס. 12, חוברת מס. 82 עמ’ 6-7. ‬
  • נתן דונביץ', וירטואוזים - גדולי הכנרים מפגניני עד מידורי, הוצאת זמורה ביתן, 2003. וגם, תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן, 1959.

הקלטות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Beethoven: Violin Concerto (w. Vienna Philharmonic Orchestra, cond. George Szell) (Columbia Records, LX 509-13) (18–20 June 1934).
  • Beethoven: Kreutzer Sonata (no 9) (w. Ignaz Friedman, pno) (Columbia Records, C-67954/7D)
  • Lalo: Symphonie Espagnole (omits 3rd movt.) (w. Vienna Philharmonic, cond. George Szell) (Columbia Records, C-68288/90D)
  • Tchaikowsky: Violin Concerto (w. Berlin State Opera Orchestra, cond William Steinberg) (Columbia Records, C-67726/9D) (December 1928; originally for Odeon)
  • Mendelssohn: Violin Concerto (2nd & 3rd movts) (w. Siegfried Schulze, pno) (Brunswick Records, PD-27242: acoustic)
  • Bach Concerti 1 & 2, Mozart Concerto 3 and Brahms Concerto.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]