צבי אבני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צבי אבני. צילום: אסטריד קרגר, גרמניה 2008

צבי אבני (נולד ב-2 בספטמבר 1927 בזארבריקן, גרמניה) הוא מלחין ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבני נולד בשם הרמן יעקב שְׁטֶיְינְקֶה (Hermann Jakob Steinke') בזארבריקן שבגרמניה של ויימאר בשנת 1927, ועלה לארץ ישראל כילד ב-1935. את ילדותו ונעוריו עשה בחיפה. אל המוזיקה הגיע בכוחות עצמו. הוא למד לנגן בכלים עממיים כמפוחית, מנדולינה וחלילית. באופן ספונטני החל לחבר מוזיקה כבר מילדותו, ורק בגיל 16 החל ללמוד פסנתר וספרות מוזיקלית בצורה מסודרת. בין מוריו הראשונים נמנים הפסנתרן פרנק פלג והמלחין אבל ארליך. תוך כדי שירותו הצבאי בחיל הים, החל ללמוד קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בתל אביב. מאוחר יותר המשיך לימודים אצל פאול בן-חיים ואצל מרדכי סתר שבהדרכתו סיים את לימודיו באקדמיה למוזיקה בתל אביב בשנת 1958. תוך כדי לימודיו ולאחריהם עבד במשך שמונה שנים כמורה למוזיקה בבתי ספר וכן ניהל את הקונסרבטוריון העירוני של לוד בשנים 1958-1961. בין השנים 1962-1964 שהה בארצות הברית שם השתלם בקומפוזיציה אצל אהרון קופלנד ולוקאס פוס וכן פעל בהמלצתו של אדגר וארז בתחום מוזיקה אלקטרונית באוניברסיטת קולומביה בהדרכת ולדימיר אוסצ'בסקי.‏[1]

עם שובו מארצות הברית השתלב צבי אבני בחיי המוזיקה האומנותית בארץ. בין התפקידים שמילא: ניהול הספרייה המרכזית למוזיקה בישראל, יו"ר איגוד הקומפוזיטורים, יו"ר הנהלת נוער מוזיקלי בישראל (תפקיד בו הוא מכהן עדיין) ועורך ירחון הנוער המוזיקלי "גתית" במשך שנים רבות.‏[2]

ב-1971 הוזמן להקים את המעבדה למוזיקה אלקטרונית באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. הוא השתלב במהירות בחיי המוסד ובשנת 1976 מונה לפרופסור. במהלך השנים הפך צבי אבני לאחד המורים המשמעותיים לקומפוזיציה בישראל והשפיע על דורות של תלמידים.‏[3]

כמלחין התבסס מעמדו כאחד היוצרים החשובים ביותר של הדור השני. יצירותיו בתחומים השונים של המוזיקה זכו במספר רב של ביצועים והקלטות בישראל וברחבי העולם.

סגננו האישי המשלב בין המסורתי לחדשני, בין המזרחי למערבי, העמיד את אבני, לא אחת בעל-כורחו, מול חיצי הביקורת. בכמה מקרים הוא השיב מלחמה במאמרים שנונים, נוקבים ומעוררי מחשבה.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתפתחותו הסגנונית של צבי אבני ניתן להבחין בשלוש תקופות:

תקופה ראשונה - סוף שנות החמישים וראשית שנות השישים. כאן ניכרת השפעתם של מוריו מרדכי סתר ובעיקר פאול בן-חיים. השפעה זו באה לידי ביטוי בכתיבה מודאלית ובמחויבות סגנונית לצורות המסורתיות ולרוח הים-תיכונית. לכאן שייכים "שלושה שירי לילה זעירים" על-פי מילותיה של לאה גולדברג, שלושה שירים מתוך "שיר השירים" 1955, "החמישייה לכלי נשיפה" 1959, פסטורל וריקוד לקלרנית ופסנתר 1957 ו"קשתות קיץ" לרבעיית מיתרים 1962 ועוד.‏[4]

תקופה שנייה - אחרי שובו מארצות הברית בקיץ 1964 ועד תחילת שנות השמונים. כאן ניכרת השפעתה הבולטת של רוח המודרניזם האירופאי והאמריקאי והחיפוש אחר שילוב בין הסגנונות והטכניקות שהוא סיגל לעצמו בתקופת לימודיו בחו"ל לבין הרוח המסורתית והמחויבות למלודיה. לצד השילובים בין מזרח למערב שאפיינו גם את התקופה הראשונה, הופיעו שילובים חדשים, בין תיווי מסורתי לתיווי חדשני, בין טונאלי וא-טונאלי, בין הקלטה אלקטרונית לביצוע חי ובין המלודי למופשט.‏[5]

יצירת המפתח לתקופה זו היא "הרהורים על דרמה" לתזמורת (1965), שזכתה להצלחה גדולה בארץ ובחו"ל במשך שנים רבות וכן "חמש פנטומימות" לאנסמבל קאמרי (1968), המבוססת על חמישה ציורים מפורסמים של ציירים בני זמננו ונכתבה לסדנת המלחינים הראשונה שאורגנה על ידי אבני במסגרת פסטיבל ישראל. הייתה זו היצירה הראשונה מבין יצירות רבות שבן הוא מתייחס לאמנות הפלסטית, עקב התעניינותו הרבה בציור עוד משנות נעוריו. לתקופה זו שייכות גם יצירות קאמריות כמו "מעבר לפרגוד" לרבעיית פסנתר (1979), "לדה והברבור" לקול וקלרנית (1975) ו"דימויים ליום חג" לתזמורת סימפונית גדולה (1970). מקום מיוחד תופסת בתקופה זו הסונטה השנייה לפסנתר "אפיטף" שיש בה גם התייחסות למיסטיקה יהודית ברוח רבי נחמן מברסלב (1979).‏[6]

במדיום האלקטרוני יצר אבני בתקופה זו את "אפיזודות ליריות" לאבוב וסרט מגנטי (1972) ואת "סינכרומוטראסק" - פרודיה קוואזי-אקספרסיוניסטית עם טקסט של המלחין לזמרת-שחקנית וסרט מגנטי.‏[7]

בתקופה השלישית שהחלה בתחילת שנות השמונים, ניכרת בסגנונו התקרבות מחודשת לטונאליות, דבר המורגש במיוחד בהתייחסותו למלודיה, שלעתים קרובות מזכירה מוטיבים בעלי אופי פולקלוריסטי יהודי. היצירות הבולטות בתקופה זו הן "מוזיקה תוכניתית 1980" לתזמורית סימפונית, ששלושת פרקיה נושאים שמות ציוריים וכן "מזמור לסנטור" בליווי תזמורת קאמרית (1982) ו"מטמורפוזות על כוראל של באך" (1985). מקום מיוחד תופסת בתקופה זו היצירה "אם זהו אדם" מחזור של חמישה שירים לסופרן ותזמורת סימפונית ע"פ פואמות של פרימו לוי שזכתה לביצועים רבים בארץ ובעולם.

בשנות החמישים ועד תחילת שנות השישים, עסק אבני רבות גם בחומר פולקלוריסטי וערך עיבודים להרכבים שונים של למעלה ממאה שירים פופולריים. במסגרת עיסוקיו אלה הוא גם השתתף בתחרות פסטיבל הזמר של 1961 שבה זכה בפרס הראשון שירו "שאני במחול" למילים של רעייתו הראשונה, פנינה אבני (1973 – 1927).

מאפיינים מרכזיים של סגנונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין ד"ר מיכאל וולפה מציין כמה מאפיינים מרכזיים ביצירותיו של צבי אבני כדלהלן:

  1. המנגינה הארוכה שנעה סביב ציר מלודי ראשי ורציף הנישא על ידי כלים סולניים ואוניסוני גדולים לסירוגין כפי שהדבר מופיע ביצירה "הרהורים על דרמה" (1965).
  2. וארייציות מתפתחות: כלומר התפתחות אסוציאטיבית של חומרים מוזיקליים המגובשים בתוך רצף של חטיבות עוקבות. על פי מודל זה, כפי שהוגדר על ידי ארנולד שנברג עובר הרעיון המוצג בתחילת היצירה תהליך של הרחבה, פיתוח ושינוי המוליך אותו למקומות חדשים, רחוקים מן המקור עד שלעתים אינם דומים לו כלל. דוגמאות לכך אפשר למצוא בסונטה "אפיטף" (1979), ב"מטאמורפוזות על כוראל של באך" (1985) וברביעייה מספר שלוש לכלי קשת "שבילי הזמן" (2003).
  3. טכניקות חדשניות: תיווי פרופורציונלי וגרפי, אפקטים כליים מיוחדים או שימוש חופשי בתבניות חוזרות כחומרי מסגרת בתוך יצירות שהתיווי שלהן הוא מסורתי.
  4. ציטוטים מרומזים - לעתים ניתן למצוא ציטוטים מכוונים כמו ב"מוזיקה תוכניתית 1980" ששם מופיעות ציטטות מהסימפוניה השביעית של בטהובן או השיר "אין אדיר" המופיע בפרק השלישי של הסימפוניה "חזיונות מדבר" (1990).
  5. רגישות לגוונים השונים של כלי הנגינה: זו משפיעה על רגעים מופשטים יותר - לרוב במבואות ובחלקי הסיכום של היצירות - בהם ישנו ויתור זמני על הקו המלודי הברור או על בהירות טונאלית. דוגמות מובהקות לכך: התחלת היצירה "מזמור לסנטור"(1982), "ספינת השעות" לתזמורת (1999), מחזור השירים "אם זהו אדם" (1998).
  6. תוכניתיות: יצירות רבות של אבני מתייחדות בכותרות תוכניתיות שיש בהן כדי להשפיע על דמיונו של המאזין. חלק ניכר מן הכותרות קשור באהבתו לאמנות הציור כגון "חמש פנטומימות" (1968), "מוזיקה תוכניתית" (1980) ו"מיראז' - ע"פ ציורים של חואן מירו" (2004) ועוד.
  7. ריבוי החומרים: צבי אבני משתמש במגוון של סגנונות וטכניקות, ונותן ביטוי למגוון זה בכל אחת מיצירותיו. במובן זה ניתן לראות בו אמן פוסט-מודרני. עם זאת, יש אצלו תמיד מעיין מוטיב מרכזי בעל אופי ברור, המאחד את כל הרעיונות לכדי תמונה צלילית אחת. כמה מיצירותיו המאוחרות כגון "אפרופו קליי" למקהלה (2000) ו"נוקטורן עם דבורים וגחליליות" לשלישיית כלי פריטה (2002), יכולות לשמש דוגמה לכך.
  8. הרבדה והטרופוניה: החומרים השונים יכולים להופיע בזה אחר זה או לחלופין במרקם רב-קולי בו מושמעים כמה מן החומרים סימולטנית. בכמה מיצירותיו נגזרת ההרמוניה ממנגינה יחידה המנוגנת או מושרת ברצף ריתמי קרוב בין הקולות השונים.
  9. חיפוש אחר דרכי ביטוי לזהותו היהודית של היוצר: בשנותיו המאוחרות הולכת וגדלה אצלו הנטייה לשימוש בחומרים בעלי זיקה יהודית ובכותרות הנוגעות לחיפושים אחר השורשים היהודיים של היוצר. קשת ההשפעות נתחת מעולמם של האגדה והניגון החסידי ששימש השראה לסונטה "אפיטף" ועד למילותיו הנוקבות של המשורר היהודי-איטלקי ניצול השואה פרימו לוי המופיעות במחזור השירים "אם זהו אדם".

רשימת יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות לתזמורת

  • תפילה לכלי קשת (1961)
  • הרהורים על דרמה (1965)
  • ממעמקים- לרביעייה או תזמורת כלי קשת (1969)
  • דימויים ליום חג (1970)
  • על נהרות בבל (1971)
  • על כף ים מוות זה (1974)
  • טורסו (1977)
  • מוזיקה תוכניתית 1980
  • מטמורפוזות על כוראל של באך (1985)
  • חזיונות מדבר (1991)
  • תעלומת המפלצת המשולשת (טקסט: חנה ידור-אבני) (1995)
  • שאלו שלום ירושלים (1997)
  • תרועה ליום חג (1998)
  • אם זהו אדם (1998)
  • ספינת השעות (1999)
  • דין ודברים (2002)
  • שבילי הזמן - רביעיית כלי קשת מס' 3 (2003)
  • באך במזרח (2006)

יצירות לכלי סולו ותזמורת:

  • שני פרקי תהילים (1975)
  • לדוד מכתם (1975)
  • קדיש (1987)
  • מזמור (1988)
  • מזמור (2001)
  • קרב יום (1964)
  • קונצ'רטו (2001)

מוזיקה קאמרית:

  • פסטורל וריקוד (1995)
  • חמישיית כלי נשיפה של עץ (1959)
  • קשתות קיץ - רביעיית כלי קשת מס' 1 (1962)
  • שני קטעים לארבע קלרניתות (1965)
  • צלליות (1966)
  • חמש פנטומימות (1968)
  • ממעמקים - רביעיית כלי-קשת מס' 2 (1969)
  • ארבעה קטעים פשוטים (1970)
  • שני פרקי תהילים (1975)
  • לדוד מכתם (1975)
  • מעבר לפרגוד (1979)
  • טנדו (1982)
  • קדיש (1987)
  • רביעיית סקסופונים (1990)
  • פגוטי פואטי (1991)
  • אודך כי עניתני (1992)
  • דין ודברים (2002)
  • נקטורן עם דבורים וגחליליות (2002)
  • שבילי הזמן - רביעיית כלי-קשת מס' 3 (2003)
  • מיראז' (2004)
  • גשרים (2004)
  • "בתנועה זוגית" (2006)

יצירות לפסנתר:

  • סונטה לפסנתר מס' 1 (1961)
  • קפריצ'יו (1955)
  • אפיטף - סונטה מס' 2 (1979)
  • על סף הזמן - סונטה מס' 3 (1983)
  • טריפטיכון (1993)
  • מאז ומשם - פרלוד ופסקאליה (1998-1994)
  • פרקי יומן (2001)
  • ארבעה אינטרלודים של סתיו (2006)

יצירות לכלי יחיד:

יצירות קוליות:

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי אבני, במפעם אישי: פרקי חיים במוזיקה, הוצאת מבע, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה כהן, "נעימי זמירות ישראל", עמ' 273
  2. ^ כהן, שם
  3. ^ כהן, שם
  4. ^ כהן, שם
  5. ^ כהן, עמ' 275-77
  6. ^ כהן, עמ' 280
  7. ^ כהן, שם