ג'ון לומקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ון לומקס
לומקס (משמאל) לוחץ ידיים עם המוזיקאי "הדוד" ריץ' בראון ב-1940
לומקס (משמאל) לוחץ ידיים עם המוזיקאי "הדוד" ריץ' בראון ב-1940
לידה 23 בספטמבר 1867
גודמן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 בינואר 1948 (בגיל 80)
גרינוויל, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מעסיק אוניברסיטת טקסס A&M עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג רובי טריל לומקס (21 ביולי 1934–26 בינואר 1948) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון אייברי לומקס (באנגלית: John Avery Lomax;‏ 23 בספטמבר 1867 – 26 בינואר 1948)[1] היה מורה אמריקאי, מוזיקולוג חלוץ ופולקלוריסט שעשה רבות לשימור מוזיקת העם (פולק) האמריקאית. הוא היה אביהם של אלן לומקס, ג'ון לומקס ג'וניור ובס לומקס האווס, גם הם אספני מוזיקת עם.

מוצאו וראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת לומקס הגיעה מאנגליה עם ויליאם לומקס, שהתיישב במחוז רוקינגהאם במושבה של צפון קרולינה. ג'ון לומקס נולד בגודמן במחוז הולמס במרכז מיסיסיפי, לג'יימס אייברי לומקס ולסוזן פרנסס לבית קופר.[2] בדצמבר 1869 נסעה משפחת לומקס בעגלת שוורים ממיסיסיפי לטקסס. ג'ון לומקס גדל במרכז טקסס, צפונית למרידיאן במחוז בוסקה הכפרי.[3] אביו גידל סוסים, בקר, כותנה ותירס על פני 183 אקר (כ-3/4 קמ"ר) בקרקע שרכש ליד נהר הבוסקה.[4] ג'ון נחשף לשירי בוקרים בילדותו.[5] כילד, התיידד עם נט בליית', עבד לשעבר ששכר אביו כעובד משק. הידידות, כך כתב מאוחר יותר, "אולי נתנה לחיי את נטייתי המיוחדת".[6] לומקס, שלימודיו היו ספורדיים בגלל עבודת החווה, לימד את בליית' קרוא וכתוב, ובליית' לימד את לומקס שירים וצעדי ריקוד כמו "ג'ובה" (Juba). בגיל 21 לקח בליית' את שכרו וחסכונותיו והלך. לומקס לא ראה אותו שוב ושמע שהוא נרצח. שנים אחר כך חיפש את נט בשיטוטיו בדרום.[7]

בגיל 21, כשחובתו החוקית לעבוד כשוליה במשק אביו תמה, התיר לו אביו לקחת רווחים מיבול אחד משדותיהם. לומקס השתמש בכך, יחד עם הכסף ממכירת הפוני האהוב עליו, כדי לקדם את השכלתו. בסתיו 1887 למד ב-Granbury College[8] ובמאי 1888 סיים את לימודיו והפך למורה בבית ספר כפרי בקליפטון, דרומית מזרחית למרידיאן.[9] הוא התעייף מהשכר הנמוך ומעבודת הפרך בבתי הספר הכפריים והגיש מועמדות לעבודה ב-Weatherford College במחוז פארקר באביב 1889. הוא התקבל לעבודה כמנהל על ידי נשיא בית הספר, דייוויד סוויצר, לשעבר נשיא מכללת גרנברי.[10] הוא השתתף בקורס קיץ באיסטמן לעסקים קולג' בפוקיפסי, ניו יורק, ובקיץ 1890 חזר לטקסס והפך לראש המחלקה לעסקים של קולג' וותרפורד.[11] בכל קיץ, בין 1891 ל-1894, השתתף בסדרת הרצאות וקונצרטים שנתית במכון צ'וטוקווה (Chautauqua) של מדינת ניו יורק, מכון חלוץ בחינוך מבוגרים, שם לומקס עצמו הרצה מאוחר יותר.[12] שם שיפר את המתמטיקה שלו, למד לטינית, הקשיב למוזיקה - אופרה ואורטוריות, קלאסיקה קלה של התקופה - ולמד, לראשונה, על שני משוררים - טניסון ובראונינג - שיצירתם הפכה לימים לחלק בלתי נפרד מהציוד האינטלקטואלי שלו.[13]

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לומקס בחר ללמוד באוניברסיטת ואנדרבילט בנאשוויל, טנסי, אבל מחשש להיכשל בבחינות הכניסה הקשות עבר לאוניברסיטת טקסס באוסטין.[14] בשנת 1895, בגיל 28, התמחה בספרות אנגלית, לקח קורס ביוונית, לטינית ואנגלו-סכסית וסיים את לימודיו תוך שנתיים. מאוחר יותר כתב:

מעולם לא הייתי כל כך חסר תקווה: ילד כפרי שהשכלתו מצ'וטוקווה, שלא יכול היה לנסח פועל באנגלית או להטות כינוי, ומנסה לשלוט בשלוש שפות אחרות בו-זמנית. . . . אבל התקדמתי לאורך השנה. הייתי מבוגר מהתלמיד הטרי הממוצע, ולכן הייתי חייב למהר, למהר, למהר. אני לא חושב שאי-פעם עצרתי לחשוב כמה הכל היה מטופש.[15][16]

בספר הזיכרונות שלו, "הרפתקאותיו של צייד בלדות" (Adventures of a Ballad Hunter), סיפר לומקס כיצד הגיע לאוניברסיטת טקסס עם שירי בוקרים שכתב בילדותו. הוא הראה אותם לפרופסור לאנגלית, מורגן קאלוויי, אך זה כינה אותם "זולים ולא ראויים", מה שגרם ללומקס לשרוף אותם. העניין שלו בשירי עם נדחה. הוא התמקד בפעילות אקדמית.[17] הוא הצטרף לאחווה פי דלתא תטה ולאגודה הספרותית רוסק (Rusk), הפך לעורך ומאוחר יותר לעורך הראשי של "מגזין אוניברסיטת טקסס".[18] בקיץ 1896 השתתף בתוכנית לימודי קיץ בשיקגו ולמד שפות.[19] בשנת 1897 הפך לעורך שותף של "אלקלדה" (Alcalde), עיתון סטודנטים.[20] לאחר סיום לימודיו ביוני 1897, עבד באוניברסיטת טקסס כרשם עד אביב 1903.[21][22] הוא היה גם מזכיר אישי של נשיא האוניברסיטה, מנהל מעונות הגברים בקמפוס, חבר ועדת מלגות הבוגרים[23] וחבר אחוות קמפוס.[24]

ביולי 1898 החל לומקס במערכת יחסים עם שירלי גרין מפלסטין, טקסס, אותה הכיר בשנת 1897 בתיווך נשיא אוניברסיטת טקסס.[25][26] ביוני 1902 נפרדו כאשר לומקס פגש את אחד ממכריה, בס באומן בראון מדאלאס.[27] התברר שגרין לא התחייבה לאירוסין עם לומקס כי ידעה שהיא חולה בשחפת.[28] לומקס המשיך להתכתב עם גרין עד לפני מותה בפברואר 1903.[29] באותה שנה לומקס נענה להצעה ללמד אנגלית באוניברסיטת טקסס A&M[30] ונרשם לאוניברסיטת שיקגו לקורס קיץ.[31] עם שובו לטקסס התארס לבס בראון. הם נישאו ב-9 ביוני 1904 באוסטין[32][33] והתיישבו ליד קמפוס A&M.[34] בתם הראשונה שירלי נולדה ב-7 באוגוסט 1905.[35]

בספטמבר 1906 החל לומקס ללמוד באוניברסיטת הרווארד בקיימברידג', מסצ'וסטס, לתואר שני, לאחר שקיבל 500 דולר כמלגת הוראה של אוסטין.[36] הוא למד אצל בארט ונדל וג'ורג' לימן קיטרדג', חוקרים בעלי שם שעודדו את העניין שלו בשירי בוקרים.[37] הרווארד הייתה מרכז לימודי פולקלור אמריקאי (תחום שאז נתפס כתחום משנה של ספרות אנגלית, תחום מחקר חדשני לזמנו בהשוואה למחקר המסורתי של רטוריקה שהתמקד בשפות קלאסיות ויועד להכשרת עורכי דין ואנשי דת). קיטרדג', חוקר ידוע של צ'וסר ושייקספיר, היה פרופסור לספרות אנגלית, משרה שהייתה בעבר של פרנסיס ג'יימס צ'יילד, שאת הקורסים שלו המשיך ללמד. הוא השלים את המהדורה בת שמונה הכרכים של הבלדות הפופולריות של אנגליה וסקוטלנד.

קיטרדג' היה חלוץ בשיטות מודרניות של לימוד בלדות, ועודד אספנים לצאת מכורסאותיהם ומאולמות הספרייה ולצאת לאזור הכפרי כדי לאסוף בלדות ממקור ראשון. כשפגש את לומקס ב-1907, עודד אותו לעשות זאת. שירי הבוקרים שלומקס כתב היו הצצה לעולם חדש, ולומקס קיבל עידוד להמשיך. "לך וקבל את החומר הזה כל עוד אפשר למצוא אותו", אמר קיטרדג' לטקסני הצעיר. "שמור על המילים והמוזיקה. זה התפקיד שלך." [38]

ונדל וקיטרדג' המשיכו לייעץ ללומקס גם לאחר שחזר לטקסס ביוני 1907 כדי להורות ב-A&M לאחר שסיים תואר שני. הם ביקרו בטקסס ולומקס לקח אותם לטקס יום ראשון בכנסייה אפרו-אמריקאית.

זמן קצר לאחר שובו לאוסטין נולד בנו ג'ון ג'וניור[39] ב-14 ביוני 1907.[40][41] בסיוע עצותיו ותמיכתו של קיטרדג', החל לומקס לאסוף שירי בוקרים ובלדות,[42] אך עבודתו נקטעה ב-7 בפברואר 1908, כאשר פרצה שביתה ב-A&M. השביתה, שנגרמה מחוסר שביעות רצון של הסטודנטים מהממשל,[43] נמשכה גם לאחר 14 בפברואר 1908, כאשר האוניברסיטה, במחווה פייסנית, פיטרה כמה ממנהליה. לומקס לא יכול היה ללמד בגלל השביתה. הוא החל לחדש את איסוף בלדות הבוקרים במטרה לפרסם אותן בספר. בעידוד ונדל, הגיש בקשה וקיבל מלגת שלדון.[44] ביוני 1908 הפך לפרופסור מן המניין ב-A&M. באוגוסט הסתיימה השביתה כאשר נשיא האוניברסיטה התפטר.[45] ביוני 1910 קיבל לומקס עבודה אדמיניסטרטיבית באוניברסיטת טקסס כ"מזכיר פקולטות האוניברסיטה ועוזר מנהל המחלקה להרחבה".[46]

בנובמבר 1910 פורסמה האנתולוגיה "שירי בוקרים ובלדות סְפַר אחרות" (Cowboy Songs and Other Frontier Ballads) בעריכת סטורגיס ו-וולטון (Sturgis and Walton), עם הקדמה מאת הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט. בין השירים באוסף היו "Jesse James", "The Old Chisholm Trail", "Sweet Betsy From Pike" ו-"The Buffalo Skinners" שקיטרדג' החשיב כ"אחת מבלדות המערב הגדולות ביותר". קרל סנדברג ווירג'יל תומסון סברו שלאוסף יש איכות הומרית.[47] לומקס התעקש על ראיה כוללת, מכלילה, של השירים כחלק מהתרבות האמריקאית. כמה מהשירים המפורסמים ביותר בספר - "Git Along Little Dogies", "Sam Bass" ו-"Home on the Range" - הגיעו מקאובויים אפרו-אמריקאים. לפני פרסום "Home on the Range", לומקס הקליט שומר בארים שחור בסן אנטוניו שר אותו על גליל אדיסון (התקן גלילי דמוי אבטיפוס של תקליט).[48]

הספר "שירי בוקרים ובלדות סְפַר אחרות" היה אוסף מרכזי של שירי המערב והייתה לו "השפעה עמוקה על חוקרי שירי עם אחרים".[49] לדברי חוקר הפולקלור וילגס (Wilgus), פרסום הספר "עורר גל של עניין בשירי עם מכל הסוגים, והיווה השראה לחיפוש חומר עממי בכל אזורי האומה".[50] הצלחתו פרסמה את לומקס.[51][52][53]

אגודת הפולקלור של טקסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה, לומקס וליאונידס פיין מאוניברסיטת טקסס באוסטין הקימו את אגודת הפולקלור של טקסס, בעקבות הצעתו של קיטרדג'. לומקס ופיין קיוו שהחברה תקדם את מחקרם ותיצור עניין בפולקלור בטקסס. בחג ההודיה, 1909, לומקס מינה את פיין כנשיא האגודה, ופיין מינה את לומקס כמזכיר ראשון. השניים יצאו לגייס תמיכה, וקיליס קמפבל, פרופסור חבר באוניברסיטה, הציע הקמת אגודה בפגישת איגוד המורים של טקסס בדאלאס.[54] עד אפריל 1910 היו 92 חברים באגודה.[55]

לומקס הסתייע ביוקרתו כסופר כדי לגייס כסף ללימודי פולקלור ולהקים אגודות פולקלור מדינתיות ולאומיות אחרות. "הוא היה בין החוקרים הראשונים שהגישו מאמרים על שירי עם אמריקאים לאגודה לשפות מודרניות, הארגון המוביל במדינה של מורים לשפות וספרות. במשך השנים הבאות הופיע בסיבובי הרצאות, ונסע לעיתים קרובות כל כך עד שאשתו נאלצה לתאם לו לוחות זמנים ולסייע בכמה מנאומיו."[49] הוא הרצה בכל מזרח ארצות הברית על שירי בוקרים, בלדות ושירה.[56] בדצמבר 1911 הופיע באוניברסיטת קורנל, שר ודקלם שירי בוקרים שאסף.[57] לפעמים הופיע עם מקהלה של סטודנטים שהתחפשו לקאובויים.

לומקס תכנן לפרסם ספר נוסף בתוך שנה, ובו שירי עם שנאספו מאפרו-אמריקאים. הספר לא יצא לפועל, אך הוא פרסם ב-Journal of American Folklore בדצמבר 1912 את "Stories of an African Prince", אוסף של 16 סיפורים אפריקאים, אותם השיג באמצעות התכתבות עם סטודנט ניגרי צעיר, לטבי אג'יי (Lattevi Ajayi).[58] בשנת 1912, בתמיכתו של קיטרדג', נבחר לומקס לנשיא האגודה האמריקאית לפולקלור. קיטרדג' (נשיא האגודה לשעבר) נבחר כסגן הנשיא. לומקס נבחר מחדש לכהונה שנייה ב-1913.[59] בשנת 1922, ג'יי פרנק דובי הפך למזכיר-אוצר של אגודת הפולקלור של טקסס, תפקיד אותו מילא 21 שנים.

בנו אלן לומקס נולד ב-15 בינואר 1915 ולימים המשיך בעיסוקי אביו. בתו בס נולדה ב-1921, וגם לה הייתה קריירה כמבצעת מוזיקה וכמורה.

אגודת הפולקלור של טקסס גדלה בהובלת לומקס. קיטרדג' ווונדל השתתפו בפגישותיה. חברים אחרים היו סטית תומפסון וג'יי פרנק דובי, שהחלו ללמד אנגלית באוניברסיטה ב-1914. בשנת 1915, בהמלצת לומקס, הפך תומפסון למזכיר-אוצר של החברה. בשנת 1916 פורסמה האנציקלופדיה הענקית של לומקס, "הספר של טקסס", שכתב יחד עם הארי ינדל בנדיקט. באותה שנה ערך תומפסון את הכרך הראשון של "פרסומי אגודת הפולקלור של טקסס", שדובי הוציא מחדש בשם Round the Levee ב-1935. פרסום זה היה בהתאם למטרת האגודה ובהתאם למטרתו של לומקס, לאסוף גוף פולקלור לפני היעלמותו ולשמר אותו למחקר עתידי. מאמצים אלו היו מבשריו של הישגו הגדול ביותר של לומקס, אוסף של יותר מעשרת אלפים הקלטות שלימים הפכו לארכיון שירי העם האמריקאיים בספריית הקונגרס. בגיליון הפתיחה של "פרסומי אגודת הפולקלור של טקסס", לומקס דחק באוסף הפולקלור של טקסס: "שני שדות עשירים ובלתי מעובדים כמעט בטקסס נמצאים באוכלוסיות הכושים [כך במקור - Negro] והמקסיקנים הגדולות של המדינה ... הנה בעיות מחקר רבות שנמצאות בהישג יד, לא קבורות בכתבים מעופשים ובתיעודים לא שלמים, אלא בדמויות אדם מלאות חיוניות".[60]

לומקס המשיך בסיורי מחקר והרצאות בסיוע אשתו וילדיו. ב-16 ביולי 1917 פוטר עם שישה חברי סגל נוספים כתוצאה מסכסוך בין מושל טקסס ג'יימס פרגוסון לנשיא האוניברסיטה ר' י' ווינסון. לומקס עבר לשיקגו ועבד במכירת אג"ח ב-Lee, Higginson & Co, חברת אג"ח שניהל בנו של הפרופסור הוותיק שלו, בארט ונדל. לאחר כמה חודשים פרגוסון הועמד לדין וחבר הנאמנים (Board of Regents) ביטל את הפיטורים. לומקס לא רצה לעזוב את תפקידו ב-Lee, Higginson & Co זמן כה קצר לאחר שהגיע, במיוחד עקב ידידותו עם משפחת ונדל, ולכן נשאר בשיקגו במשך שמונה עשר חודשים, עד תום המלחמה. שם יצר קשר עם המשורר בן שיקגו קרל סנדברג, קשר שהפך לידידות לכל החיים, אותה הזכיר סנדברג לעיתים קרובות בספרו "ספר השירים האמריקאי" (American Songbag) משנת 1927. ב-1919, ספרו הבא של לומקס, "שירי שביל הבקר ומחנה הפרות", אנתולוגיה של שירת בוקרים, יצא לאור בהוצאת מקמילן. באותה שנה חזר לומקס לטקסס כדי להיות מזכיר Texas Exes, אגודת הסטודנטים יוצאי אוניברסיטת טקסס באוסטין, טקסס. אגודה זו הפכה להיות חברה עצמאית מבחינה כלכלית, כדי למנוע מעורבות פוליטית. אף על פי כן, פרגוסון, שהחוק אסר עליו לכהן בתפקידו, הריץ את אשתו, מרים א. פרגוסון. כמושלת, פרגוסון הצליחה למנות אישים לחבר הנאמנים ולהדיח את לומקס מתפקידו כעורך עיתון הסטודנטים "The Alcade", עיתון שבמהלך כהונתו של לומקס היה פרסום בן 100 עמודים. לומקס התפטר והצטרף לבנק Republic Bank of Dallas ב-1925. ההתרסקות הכלכלית של 1929 פגעה בבנק.

ארכיון של שירי עם אמריקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1931, אשתו של לומקס, בס בראון, מתה בגיל 50, והותירה ארבעה ילדים. הצעירה, בס, הייתה בת עשר. הבנק בו עבד לומקס פשט רגל. לומקס נאלץ להתקשר ללקוחותיו בזה אחר זה ולהודיע להם שהשקעותיהם התפוגגו. לומקס היה בחובות, מובטל, ועם שני ילדים בגיל בית ספר. הוא היה בן שישים וחמש ונכנס לדיכאון עמוק. בנו הבכור, ג'ון לומקס הבן, עודד אותו להתחיל בסדרה חדשה של סיורי הרצאות. הם יצאו לסיורים ולנו בצד הדרך כדי לחסוך כסף. ג'ון הבן, ולאחר מכן אלן לומקס, היו נהגים ועוזרים אישיים. ביוני 1932 הגיעו למשרדי חברת ההוצאה לאור מקמילן בניו יורק. לומקס הציע לפרסם אנתולוגיה של בלדות ושירי עם אמריקאים, עם דגש על תרומתם של אפרו-אמריקאים. הרעיון התקבל. כהכנה נסע לומקס לווושינגטון הבירה כדי לסקור את ארכיון שירי העם האמריקאיים של ספריית הקונגרס.

בזמן הגעתו של לומקס, הארכיון כבר הכיל אוסף של הקלטות פונוגרף של מוזיקת עם (פולק) והקלטות שדה על גלילי שעווה, שנבנו בהנהגתם של רוברט וינסלו גורדון, ראש הארכיון, וקרל אנגל, ראש חטיבת המוזיקה. גורדון התנסה בשטח עם מקליט דיסק נייד, אבל לא היו לו זמן ומשאבים לעבודת שטח משמעותית. לומקס מצא שאוסף הארכיון לא מספיק למטרותיו. לפיכך סיכם עם הספרייה שהיא תספק ציוד הקלטה שהשיג עבורה לומקס באמצעות מענקים פרטיים, ובתמורה ייסע להקלטות שטח שיופקדו בארכיון הספרייה, שהיה אז המשאב העיקרי לחומר מודפס ומוקלט בארצות הברית.

ב-1934 עזב רוברט גורדון את הספרייה. לומקס מונה ליועץ כבוד ואוצר הארכיון לשירת עם אמריקאית, משרה בה עבד עד מותו ב-1948. על עבודתו קיבל משכורת סמלית, של דולר לשנה. העבודה כללה גיוס כספים עבור הספרייה, והוא היה אמור לפרנס עצמו באמצעות כתיבת ספרים והרצאות. לומקס השיג מענקים מתאגיד קרנגי ומקרן רוקפלר, בין היתר עבור המשך הקלטות שטח. הוא ובנו אלן הקליטו בלדות ספרדיות ושירי בוקרים על גבול ריו גראנדה ובילו שבועות בקרב קייג'ונים דוברי צרפתית בדרום לואיזיאנה.

יחסיו עם ספריית הקונגרס נמשכו עשר שנים, וכללו את כל משפחת לומקס, כולל אשתו השנייה, רובי טריל לומקס, פרופסור ללימודים קלאסיים ודיקנית הנשים באוניברסיטת טקסס, לה נישא בשנת 1934. בניו ובנותיו סייעו בחקר שירי עם ובפעילות הארכיון: שירלי ביצעה שירים שלימדה אמה; ג'ון הבן קישר בין אביו לספרייה; אלן לומקס ליווה את ג'ון בטיולים ובין 1937 ל-1942 עבד בתשלום סמלי בארכיון, כעוזר אחראי; בס בילתה סופי שבוע וחופשות בית ספר בהעתקת טקסטים של שירים ובמחקר שירים השוואתי.

הקלטות שטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות מענק מהמועצה האמריקנית לחברות משכילות, יצא לומקס ביוני 1933 למסע הקלטה בחסות הספרייה, עם אלן לומקס (אז בן שמונה עשרה). שיעור לא פרופורציונלי מהגברים האפרו-אמריקאים היו אסירים. רוברט וינסלו גורדון, קודמו של לומקס בספריית הקונגרס, כתב (במאמר בניו יורק טיימס, ב-1926 בערך) כי "כמעט כל סוג של שיר נמצא בבתי הכלא שלנו" [61] הפולקלוריסטים הווארד אודום וגיי ג'ונסון ציינו כי "כדי לקבל תמונה מדויקת של הכושי [Negro] של היום, מסגרת ההתייחסות המדויקת ביותר היא אסירים העובדים כבולים זה לזה (Chain gang), כלואים או אסירים נמלטים." [62] הפולקלוריסטים המליצו - וג'ון ואלן לומקס הצליחו ליישם. בבקשת המענק כתבו, בעקבות התיאור של אודום, ג'ונסון וגורדון, כי האסירים, "הסתמכו על משאבים משלהם לשם בידור ... הם עדיין שרים, במיוחד האסירים שנכלאו למשך שנים וטרם הושפעו מהג'אז ומהרדיו, מנגינות כושיות ייחודיות של פעם". ג'ון לומקס ובנו אלן סיירו בחוות הכלא בטקסס והקליטו שירי עבודה, בלדות ובלוז של אסירים כמו ג'יימס "איירון הד" בייקר, מוז "קליר רוק" פלאט, ולייטנין וושינגטון. עם זאת, לא כל אלה שבני משפחת לומקס תיעדו היו כלואים: בקהילות אחרות הקליטו את קיי סי גלוויי (K. C. Gallaway) והנרי טרוויליון (Truvillion).

ביולי 1933 רכש לומקס ציוד חדיש, פונוגרף מקליט דיסקים מאלומיניום. הוא התקין אותו בתא המטען של פורד הסדאן שלו, והשתמש בו להקליט, בבית הכלא של מדינת לואיזיאנה בעיר אנגולה, נגן גיטרה של שנים עשר מיתרים בשם הדי לדבטר (Huddie Ledbetter), הידוע יותר בשם לדבלי (Lead Belly), אותו החשיבו לומקס ובנו כאחד הממצאים המשמעותיים ביותר שלהם. בשנה וחצי שלאחר מכן המשיכו האב והבן להקליט דיסקים של מוזיקאים ברחבי הדרום.

בניגוד לאספנים חובבים מוקדמים יותר, בני לומקס היו בין הראשונים שניסו ליישם מתודולוגיה אקדמית בעבודתם, אם כי לא דבקו בפוזיטיביזם האמפירי הקפדני שאימץ הדור הבא של פולקלוריסטים אקדמיים, שהאמינו בהימנעות מהסקת מסקנות לגבי הנתונים שצברו.[63]

ביולי 1934 ביקרו באנגולה פעם נוספת. לדבלי ביקש שיעשו הקלטה של שיר שכתב כדי שיעבירו זאת למושל בבקשה לשחרור על-תנאי, מה שעשו. לדבלי שוחרר באוגוסט בגלל קיצוץ בעלויות עקב השפל הכלכלי ולא בגלל ההקלטה שעשו בני משפחת לומקס, הקלטה שלא ידוע אם המושל הקשיב לה. בספטמבר 1934 כתב לדבלי ללומקס וביקש עבודה, מכיוון שהיה צריך לעבוד כדי לא להישלח בחזרה לכלא. על פי דרישתו של ג'ון הבן, לומקס העסיק את לדבלי כנהגו ועוזרו, והם סיירו יחד בדרום ואספו שירי עם במשך שלושת החודשים הבאים. בדצמבר 1934 שר וניגן לדבלי בהרצאתו של ג'ון לומקס על שירי עם, שהתקיימה בפילדלפיה. הם המשיכו בכך עד מרץ 1935. בינואר, לומקס, שלא ידע דבר על עסקי ההקלטות, הפך למנהל של לדבלי ובאמצעות חבר, זמר הבוקרים טקס ריטר, קיבל עבור לדבלי חוזה הקלטות עם ARC records. נציג ARC, ארט סאתרלי, הכין תמונות לפרסום של לדבלי לבוש סרבל ויושב על שקי תבואה – לבוש ותפאורה שהיו נהוגים בתמונות לפרסום מסחריות של זמרי קאנטרי באותם ימים.[64] ההקלטות של לדבלי, ששווקו כמוזיקה שחורה, לא נמכרו. שחזור שצולם בתחילת 1935 לסרט החדשות "מצעד הזמן" [65] על האופן בו גילה גילויו את לדבלי בכלא, הוביל להתפתחות מיתוס שגוי לפיו ג'ון לומקס גרם ללדבלי להופיע בלבוש כלא, כשבפועל הופיע לדבלי בסרבל. בסיור הרצאות בן שבועיים של לומקס עם לדבלי, שני הגברים רבו על כסף ומעולם לא דיברו זה עם זה שוב.

ג'ון לומקס הואשם בפטרנליזם ובארגון מראש של הרפרטואר והבגדים של לדבלי במהלך הקשר הקצר שלהם.[66] ועם זאת, כדברי היסטוריון הג'אז טד ג'ויה (Gioia),

מעטים יכחישו את התפקיד האינסטרומנטלי שמילא [לומקס] בהפיכתו של המורשע לשעבר למבצע מצליח של מוזיקה אפרו-אמריקאית מסורתית. התפנית בחייו הייתה מהירה ועמוקה: לדבלי שוחרר מהכלא ב-1 באוגוסט 1934; לוח הזמנים שלו לשבוע האחרון של דצמבר אותה שנה כלל הופעות ... וכינוס פרופסורים מאוניברסיטת קולומביה ו-NYU. אפילו בסטנדרטים של תעשיית הבידור ... זה היה מהפך מדהים.[67]

לאחר שלושה חודשים כפרפורמר בהרצאות של ג'ון לומקס, לדבלי המשיך לקריירה של 15 שנים כאמן עצמאי, כשהוא נעזר לסירוגין (אך לא מנוהל) על ידי אלן לומקס.

בשנת 1938 ביקר ג'ון לומקס את הכתב בן רוברטסון במחוז פיקנס, דרום קרוליינה, ובן הכיר לו את פסטיבלי הזמר שנמשכו ימים שלמים באזור, פסטיבלים שאפשרו ללומקס לשמר את המילים של שירי עם מקומיים רבים.[68]

היקף האוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארכיון לשירה העממית האמריקאית של ספריית הקונגרס מכיל שירים שנאספו ב-33 מדינות בארצות הברית ובחלקים מסוימים של איי הודו המערבית, איי בהאמה והאיטי. ג'ון ואלן לומקס היו אוצרים ואחראים על אוסף שירי העם. הם פיקחו על האוסף, עבדו עם פולקלוריסטים, מוזיקולוגים ומלחינים רבים אחרים, חובבים ומקצועיים, בכל רחבי הארץ, וצברו יותר מעשרת אלפים תקליטים של מוזיקה קולית ואינסטרומנטלית על אלומיניום ודיסקיות אצטט וכן דפים רבים של תיעוד כתוב.

בהקדמה משנת 1942 לכרכי האוסף "שירי עם מוקלטים בספריית הקונגרס" (Checklist of Recorded Folk Song in the Library of Congress), כתב הרולד ספיוואקה, ראש חטיבת המוזיקה של ספריית הקונגרס:

פולקלוריסטים רבים חרוצים ומומחים שיתפו פעולה בצבירה של חומר זה, אך בעיקרו של דבר פיתוח הארכיון לשירה העממית האמריקאית מייצג את עבודתם של ג'ון ואלן לומקס. החל משנת 1933, לומקס האב ובנו נסעו עשרות אלפי קילומטרים, עברו תלאות רבות, נקטו סבלנות רבה וטקט כדי לזכות באמון ובידידות של מאות זמרים כדי להביא לספריית הקונגרס תיעוד קולות של אינספור אנשים מעניינים שפגשו בדרך. הרבה נותר לעשות כדי להפוך את הארכיון שלנו למייצג כל הזהויות, אבל המדינה חייבת תודה לשני האנשים הללו, על הבסיס המצוין שהניחו לעבודה עתידית בתחום זה. . . . לומקס האב ובנו קיבלו עזרה רבה במסעותיהם מאנשי פולקלור רבים, שחלקם תרמו תרומות חשובות לארכיון במסעות עצמאיים. ... הם כוללים את גורדון בארנס, מרי אי ברניקל, א' ק' בילס (Beals), ברברה בל, פול ברוסטר, ג'נבייב צ'נדלר, ריצ'רד צ'ייס, פלטשר קולינס, קאריטה ד'קורס, סידני רוברטסון קאוול, ד"ר א' ק' דייוויס, קיי דילי, שיימוס דויל, צ'ארלס דרייבס, מרג'ורי אדגר, ג'ון הנרי פולק, ריצ'רד פנטו, הלן הארטנס פלנדרס, פרנק גודווין, פרסי גריינג'ר, הרברט הלפרט, מלוויל הרשקוביץ, זורה ניל הרסטון, מיירה האל, ג'ורג' פולן ג'קסון, סטטסון קנדי, בס לומקס, אליזבת לומקס, רובי טריל לומקס, אלואיז לינסקוט, באסקום למאר לונספורד, וולטר מקלינטוק, אלטון מוריס, חואן ב' ראל, ואנס רנדולף, הלן רוברטס, דומינגו סנטה קרוז, צ'ארלס סיגר, ניקול סמית', רוברט סונקין, רובי פיקנס טארט, ג'ין תומאס, צ'ארלס טוד, מרגרט וליאנט, איבן וולטון, איירין ויטפילד, ג'ון וודס וג'ון וו.

רשימה זו הוכנה כתוצאה מאינספור בקשות. . . . הופעתו של הכרך בזמן זה אכן מתאימה שכן טבעי שעם במלחמה ינסה להעריך ולנצל עד תום את המורשת התרבותית שלו. בשירי העם שלנו אפשר למצוא כמה מהזרמים העמוקים ביותר שעברו בהיסטוריה האמריקאית. די במבט על הכותרות המפורטות כאן כדי להראות את המגוון והמורכבות של החיים הדמוקרטיים של ארצנו.

לאחר 1942 הופסקה עבודת השטח של איסוף שירי עם בחסות הממשלה עקב מחסור באצטאט הדרוש למאמץ המלחמתי. אבל העבודה עוררה את זעמם וחשדם של השמרנים הדרומיים בקונגרס שחששו שהיא יכולה לשמש כסות לתסיסה בתחום זכויות האזרח והתאגדות עובדים, ובגלל התנגדות הקונגרס היא מעולם לא חודשה.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתו של ג'ון לומקס לתיעוד מסורות עממיות אמריקאיות התרחבה מעבר לחטיבת המוזיקה של ספריית הקונגרס באמצעות מעורבותו בשתי סוכנויות של מינהל קידום העבודות. בשנת 1936 ייעץ באיסוף פולקלור עבור סקר הרשומות ההיסטוריות ופרויקט הסופרים הפדרלי. הביוגרף של לומקס, נולן פורטרפילד, ציין כי קווי המתאר של מדריכי המדינה של המינהל הנובעים מעבודה זו דומים ל"ספר טקסס" הקודם של לומקס ובנדיקט.[69]

כעורך הפולקלור הראשון של פרויקט הסופרים הפדרלי, לומקס ניהל את איסוף הנרטיבים של עבדים לשעבר והגה שאלון לשימוש עובדי שטח בפרויקט.

פרויקט מינהל קידום העבודות לראיון עבדים לשעבר לבש צורה והיקף שנשאו את חותמו של לומקס ושיקפו את ניסיונו ודבקותו כאספן פולקלור. תחושת הדחיפות שלו העניקה השראה למאמצים בכמה מדינות. היוקרה וההשפעה האישית שלו גייסו את תמיכתם של פקידים רבים, במיוחד בדרום העמוק, שאם לא כן, לא היו נענים לבקשות לחומרים מסוג זה. אפשר להטיל ספק בחוכמת הבחירה בלומקס, תושב דרום לבן,[70] להוביל פרויקט הכולל איסוף נתונים מעבדים שחורים לשעבר. עם זאת, התפיסות המוקדמות הגזעיות שאולי החזיק לומקס לא השפיעו בצורה ניכרת על אוסף הנרטיב של העבדים. הנחיותיו של לומקס למראיינים הדגישו את ההכרח בקבלת דין וחשבון נאמן על הגרסה של העבד לשעבר לגבי החוויה שלו. "צריך לזכור שפרויקט הסופרים הפדרלי לא מעוניין לשפוט או לצדד בנושא זה או אחר. אסור לעובד לצנזר חומרים כלשהם שנאספו, ללא קשר לאופיים". לומקס חזר ללא הרף על התעקשותו שהראיונות יוקלטו מילה במילה, ללא עכבות. בתפקיד העריכה שלו דבק בקפדנות בתכתיב זה.[71]

עם עזיבתו של לומקס החליפו בנג'מין א' בוטקין בתור עורך הפולקלור של הפרויקט ב-1938, ובתור האספן בספרייה ב-1939, מה שהביא לאוסף שלא יסולא בפז של נרטיבי עבדים אותנטיים: Lay My Burden Down: A Folk History of Slavery (הנח את משאי: היסטוריה עממית של העבדות), בעריכת בוטקין (שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 1945).[72]

ג'ון לומקס כיהן כנשיא האגודה לפולקלור בטקסס בין 1940 ל-1942.[73] בשנת 1947 פורסמה האוטוביוגרפיה שלו, "הרפתקאותיו של צייד בלדות" (ניו יורק: מקמילן) וזכתה בפרס קאר פ' קולינס כספר הטוב ביותר של השנה מטעם מכון הספרות של טקסס. הספר היה מועמד להפוך לסרט הוליוודי בכיכובם של בינג קרוסבי בתור לומקס וג'וש וייט בתור לדבלי, אבל הפרויקט לא יצא לפועל.

ב-1932 לומקס והנרי צוויפל, חוואי ואיש עסקים מקליבורן שבמחוז ג'ונסון, התנדבו לסייע במירוץ של אורוויל בלינגטון למועמדות המפלגה הרפובליקנית למשרת המושל נגד הדמוקרטית מרים פרגוסון. האויב הוותיק של לומקס, ג'יימס פרגוסון, ניהל את ניסיון הקאמבק של אשתו לתפקיד המושלת.[74]

לומקס מת משבץ בגיל שמונים בינואר 1948. ב-15 ביוני 1948, לדבלי נתן קונצרט באוניברסיטת טקסס וביצע שירי ילדים כמו "Skip to My Lou" וספיריטואלז עם אשתו מרתה, שירים ששר לראשונה שנים קודם לכן עבור האספן המנוח.[75]

בשנת 2010 נכנס ג'ון לומקס להיכל התהילה של מוזיקת מערב ארצות הברית על תרומתו לתחום מוזיקת הבוקרים.

נכדו של לומקס, ג'ון לומקס השלישי, הוא עיתונאי מוזיקה, מחבר הספרים Nashville: Music City USA (1986), Red Desert Sky (2001) ומחבר שותף של The Country Music Book (1988). הוא מנהל אמנים וייצג את טאונס ואן זנדט, סטיב ארל, רוקי היל, דייוויד שנאופר והאחים קקטוס. הוא החל לייצג את להקת Dead Ringer ב-1996. ג'ון לומקס השלישי היה גם כותב מוזיקלי בעיתון הסצנה של יוסטון בתחילת שנות ה-70, Space City!

בנו של ג'ון לומקס השלישי, ג'ון נובה לומקס, שמר על המסורת המשפחתית. הוא היה עורך מוזיקלי של יוסטון פרס, וזכה בפרס האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור מטעם דימס טיילור לעיתונות מוזיקלית על הפרופיל שכתב על כוכב-העל של מוזיקת הקאנטרי דאג סופרנו. ג'ון נובה לומקס עזר לגלות את טרובדור הקאנטרי העולה הייז קרל. מאז 2008, ג'ון נובה לומקס היה כתב צוות בעיתון יוסטון פרס. בשנת 2010, 100 שנים לאחר שסבא רבא שלו פרסם את ספרו הראשון, פרסם ג'ון נובה לומקס את ספרו הראשון: Houston's Best Dive Bars: Drinking and Diving in the Bayou City.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lomax, John A. Cowboy Songs and Other Frontier Ballads. New York: Collier Books, reissued 1938 (1910).
  • Lomax, John A. "Unexplored Treasures of Texas Folk-Lore". Reprinted in Stith Thompson's Round the Levee. Dallas: Southern Methodist University Press, [1935] facsimile edition 1975.
  • Porterfield, Nolan. Last Cavalier: The Life and Times of John A. Lomax, 1867–1948, University of Illinois Press, 2001.
  • Spivacke, Harold. Library Of Congress Music Division: Checklist of Recorded Songs in the English Language in the Archive of American Folk Song to July, 1940 (3 Volume Set) Library of Congress (Paperback, March 1, 1942) ASIN: B0017HYX4E
  • Wade, Stephen. A Treasury of Library of Congress Field Recordings. Rounder Audio CD, 1997. ASIN: B0000002UB. Contains recordings of E. C. Ball, Honeyboy Edwards, Texas Gladden, Vera Hall, Justice Learned Hand, Kelly Pace, W. H. Stepp, Sonny Terry, and many more.
  • Wilgus, D. K. Anglo-American Folksong Scholarship since 1898. New Brunswick, New Jersey: Rutgers University Press, 1959.
  • Wolfe, Charles, and Kip Lornell. Life and Legend of Leadbelly. New York: Da Capo, [1992] 1999.
  • Zumwalt, Rosemary Levy. American Folklore Scholarship: a Dialogue of Dissent (Indiana University Press, 1988).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון לומקס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Texas State Historical Association | Lomax, John Avery". www.tshaonline.org. נבדק ב-2022-02-25.
  2. ^ Nolan Porterfield (1996). Last Cavalier: The Life and Times of John A. Lomax, 1867-1948. Champaign, Illinois: University of Illinois Press. p. 371. ISBN 9780252022166. נבדק ב-14 בדצמבר 2015. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Porterfield, p. 10.
  4. ^ Porterfield, p. 12.
  5. ^ Porterfield, p. 18–19.
  6. ^ Porterfield, p. 20.
  7. ^ Charles Wolf and Kip Lornell, Life and Legend of Leadbelly (New York: Da Capo Press, [1992] 1999), p. 107.
  8. ^ Porterfield, p. 22.
  9. ^ Porterfield, p. 25.
  10. ^ Porterfield, p. 26.
  11. ^ Porterfield, p. 27–29.
  12. ^ Porterfield, p. 29.
  13. ^ Porterfield, p. 30.
  14. ^ Porterfield, p. 32.
  15. ^ Porterfield, p. 34.
  16. ^ Porterfield, p. 40–41.
  17. ^ Porterfield, p. 59–60.
  18. ^ Porterfield, p. 41.
  19. ^ Porterfield, p. 43.
  20. ^ Porterfield, p. 45.
  21. ^ Porterfield, p. 50.
  22. ^ Porterfield, p. 68.
  23. ^ Porterfield, p. 71–72.
  24. ^ Porterfield, p. 73.
  25. ^ Porterfield, p. 53–66.
  26. ^ Porterfield, p. 75–77.
  27. ^ Porterfield, p. 79–80.
  28. ^ Porterfield, p. 62–66.
  29. ^ Porterfield, p. 83.
  30. ^ Porterfield, p. 87.
  31. ^ Porterfield, p. 89.
  32. ^ Porterfield, p. 94–95.
  33. ^ Porterfield, p. 100.
  34. ^ Porterfield, p. 101.
  35. ^ Porterfield, p. 105.
  36. ^ Porterfield, p. 106–108.
  37. ^ Porterfield, p. 114.
  38. ^ Wolfe and Lornell (1999) p. 108.
  39. ^ Lomax III, John. "John A. Lomax Jr. (1907–1974): A Success in All He Did". Association for Cultural Equity. Retrieved on 24 November 2014
  40. ^ Porterfield, p. 123.
  41. ^ Porterfield, p. 127.
  42. ^ Wilgus situates Lomax's collecting as follows:
  43. ^ Porterfield, p. 131.
  44. ^ Porterfield, p. 140.
  45. ^ Porterfield, p. 133–135.
  46. ^ Porterfield, p. 147.
  47. ^ Lomax, Cowboy Songs and Other Frontier Ballads, p. xxi.
  48. ^ Burgess, Richard James (2014). The History of Music Production. Oxford University Press. p. 33. ISBN 978-0199357178.
  49. ^ 1 2 Wolfe and Lornell (1999), p. 109.
  50. ^ D. K. Wilgus, Anglo American Folk Song Scholarship since 1898, quoted in Wolfe and Lornell, ibid.
  51. ^ Porterfield, pp.;150–52.
  52. ^ Porterfield, p. 157.
  53. ^ Charles Wolfe and Kip Lornell (in Life and Legend p. 109), state that a few months after the publication of Cowboy Songs, Lomax was elected president of the American Folklore Society. Other sources say he served in 1912 and 1913. (see note below). The website of the American Folklore Society, which was founded by Rutherford B. Hayes and Mark Twain, does not list its presidents for the years before 1942.
  54. ^ Porterfield, p. 141.
  55. ^ The 1910 promotional pamphlet for the society, prepared mostly by Leonidas Payne (and largely based on Henry M. Belden 1906's pamphlet for the Missouri Folklore Society), explained the society's purpose and suggested the following guidelines to workers:
  56. ^ Porterfield, p. 176–179.
  57. ^ Porterfield, p. 143–144.
  58. ^ Porterfield, p. 171–173.
  59. ^ See: Rosemary Levy Zumwalt, American Folklore Scholarship: a Dialogue of Dissent (University of Indiana Press, 1988), p. 36. Ballad scholar James Francis Child also served two terms as president, in 1888 and 1889; Kittredge had been president in 1904. The Journal of the American Folklore Society was edited then and for many years afterward by anthropologist Franz Boas, who was succeeded by Ruth Benedict.
  60. ^ Lomax, "Unexplored Treasures of Texas Folk-Lore", pp. 101–102. The Texas Folklore Society also sought to collect and preserve the folklore and dialects of other non-English-speaking inhabitants of Texas.
  61. ^ Ted Gioia, Work Songs (Durham: Duke University Press, 2006), p. 209.
  62. ^ Quoted in Ted Gioia, Work Songs, p. 205.
  63. ^ The first Ph.D. in folklore was awarded in 1953. For an account of the history of the professionalization of the discipline and its struggle to emerge from its former identity as a subsection between literature and anthropology, see Rosemary Levy Zumwalt, American Folklore Scholarship: a Dialogue of Dissent (University of Indiana Press, 1988).
  64. ^ And continued until much later, as in the outfits worn by the country artists on the television series Hee Haw.
  65. ^ The early March of Time news series routinely used re-enactments and dramatizations since film and sound technology were not yet sufficiently advanced for on location filming of news events
  66. ^ For example, see Hugh Barker and Yuval Taylor's Faking It: The Quest for Authenticity in Popular Music, W. W. Norton: 2007.
  67. ^ Ted Gioia, Work Songs, p. 207–208.
  68. ^ Bailey, Beatrice Naff (Spring 2007). "Broadcasting and Preserving Upcountry Music Near and Far" (PDF). The South Carolina Review. 38 (2): 61–73.
  69. ^ Porterfield, p. 386.
  70. ^ Lomax did think of himself as a Southerner, and detractors (such as Hungarian-born Marxist Lawrence Gellert) routinely painted him as a stereotypical Southern white conservative (Gellert claimed Lomax embodied "the slave-master attitude intact", see Wolfe and Lornell, p. 194). John Lomax's racial attitudes, however, formed during the more optimistic period of Reconstruction, arguably reflected rather a Western populism and conservative stiff-upper-lip, "bootstrap" individualism. The issue is explored in Alan B. Govenar's Texas Blues: The Rise of a Contemporary Sound (Texas A&M University Press, 2008), pp. 16–20.
  71. ^ From Norman R. Yetman's online introduction to the Library of Congress Slave Narrative Website "John Lomax's Leadership and the Issue of Race".
  72. ^ Porterfield observes that Lomax's withdrawal from the WPA in 1938 "was eased" by hostility from "elistists" within the American Folklore Society, which had twice honored Lomax by electing him president. They
  73. ^ [1] (אורכב 28.07.2011 בארכיון Wayback Machine)
  74. ^ Nolan Porterfield, Last Cavalier: The Life and Times of John A. Lomax, 1867-1948, p. 371
  75. ^ Charles Wolfe and Kip Lornell, The Life and Legend of Leadbelly (New York: Da Capo Press, 1999 [1992]), p. 254.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ון_לומקס&oldid=36710080"