האיטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רפובליקת האיטי
République d'Haïti
Ayiti
Flag of Haiti.svg Coat of arms of Haiti.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: האיחוד יוצר כוח‏[1]
המנון לאומי: La Dessalinienne
מיקום האיטי
יבשת אמריקה, אמריקה המרכזית
שפה רשמית צרפתית, קריאולית האיטית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
פורט-או-פרנס
18°32′N 72°20′W / 18.533°N 72.333°W / 18.533; -72.333
משטר דמוקרטיה נשיאותית
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה
נשיא
מישל מרטלי
לורן לה-מות'
הקמה
- עצמאות
- הוכרזה
- הוכרה

מצרפת
1 בינואר 1804
1825 (על ידי צרפת),
1863 (על ידי ארצות הברית)
שטח[2]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
27,750 קמ"ר 
148 בעולם
0.7%
אוכלוסייה[3]‏ (הערכה)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
9,996,731 נפש 
88 בעולם
360.24 נפש לקמ"ר
31 בעולם
תמ"ג[4]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
13,420 מיליון $ 
147 בעולם
1,342 $
208 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[5]‏ (2013)
- דירוג עולמי
0.471 
168 בעולם
מטבע גורד ‏ (HTG)
אזור זמן UTC -5
סיומת אינטרנט .ht
קידומת בינלאומית 509+

רפובליקת האיטיצרפתית: République d'Haïti, בקריאולית האיטית: Ayiti) היא מדינה במערב האי היספניולה שבאיי הודו המערבית, הנקראים גם האיים הקריביים. במזרחה היא גובלת ברפובליקה הדומיניקנית.

בירתה ועיר הנמל הראשית בה היא פורט-או-פרנס. רוב שטחה הררי ומאוכלס בצפיפות וגדלה כ-27,750 קילומטר רבוע. כלכלתה מושתתת על חקלאות (קנה סוכר, קסאווה, אורז, קפה וקקאו) ועל תעשייה קלה. בשנת 2009 מנתה אוכלוסיית המדינה כ-10 מיליון תושבים, רובם קתולים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של האיטי

האירופאי הראשון שהגיע לאי הספניולה היה כריסטופר קולומבוס, ב-1492, ותבע בעלות על האי כרכוש הכתר הקסטיליאני. תושבי האי קודם לכן היו מבני הטאינו שקיימו בו חמש ממלכות, שכל אחת מהן הונהגה בידי מנהיג מקומי שכונה "קאסיקה" (Cacique). הקאסיקאים ענדו תליוני זהב, והתגוררו בבקתות מרובעות בעוד יתר התושבים התגוררו בבקתות עגולות. בעת הכיבוש הספרדי, מנו קהילות הטאינו כ-3,000 תושבים כל אחת. לאחר בוא הספרדים לאזור, הם החלו להשתלט על האזורים בהם התגוררו בני הטאינו, ודיכאו את ההתנגדות המקומית. ילידים רבים מתו כתוצאה מחשיפה למחלות שהביאו עמם הספרדים, ובהן אבעבועות שחורות. תרבותם דעכה בהדרגה, כתוצאה מתמותה, נישואי תערובת והפעילות המיסיונרית המסיבית שהנהיגה ספרד.

למן המאה ה-15 השתייכה האיטי למושבה הספרדית סנטו דומינגו. במאה ה-17 התיישבו בה הצרפתים, ובסיוע עבדים אפריקאים שהביאו עמם הכשירו שטחים לגידול קנה סוכר. לימים הייתה לאחת המובילות בייצור קפה וסוכר.

בשנת 1791 החלה מהפכת עבדים גורפת, בהנהגת טוסן לוברטור, שזעזעה את האזור האטלנטי כולו. חיל משלוח צרפתי נשלח להאיטי, נחל הצלחה ראשונית, ולוברטור הסכים לשביתת נשק. הצרפתים בגדו בו והוא נשלח לגלות בכלא בהרי האלפים, שם מת ב-7 באפריל 1803.

המרד התעורר מחדש ב-1802 תחת פיקודו של ז'אן-ז'אק דסאלין, והכוחות הצרפתים שסבלו קשות מקדחת צהובה נוצחו. ב-1 בינואר 1804, הכריז דסאלין על עצמאות סנט דומינגו וקרא לה בשם האיטי, שם שפירושו בשפת האינדיאנים תושבי האי המקוריים הוא "ארץ ההרים". האיטי הייתה המדינה המודרנית העצמאית השנייה ביבשת אחרי ארצות הברית, והיחידה בהיסטוריה שקמה כתוצאה ממרד עבדים.

מאז שלטו בה שליטים רודנים מקומיים והיא ידעה תקופות של אנרכיה ועוני.

משנת 1915 עד 1934 שלט בה צבא כיבוש אמריקני. בשנת 1957 נבחר פרנסואה דובליה לנשיא, ובסיוע כוחות המשטרה החשאית (ה"טוטון מקוט") הנהיג שלטון דיכוי. לאחר מותו, בשנת 1971, עלה לשלטון בנו, ז'אן קלוד, והקל מעט את עול השלטון על מנת לזכות במעמד בקהילה הבינלאומית ובסיוע מארצות הברית[6].

ב-1986 הודח ז'ן קלוד מכיסאו וגלה לצרפת[7]. מפקד הצבא, הנרי נמפי, הוביל ממשלה לאומית שהכינה חוקה חדשה, אשר אומצה ברוב גדול במרץ 1987. בחירות שהתקיימו בנובמבר 1987 הופסקו באמצע לאחר שעשרות אנשים נורו במהלך הבחירות על ידי חיילים. בדצמבר 1990 התקיימו בחירות פעם נוספת והפעם נבחר הכומר ז'אן-ברטראן אריסטיד ברוב של יותר משני שלישים מהקולות. אולם באוגוסט 1991 הצביעו 83 נציגי פרלמנט נגדו ורק 11 הצביעו בעדו. חודש אחר כך התקיימה הפיכה צבאית אשר הדיחה את אריסטיד מתפקידו. בעקבות זאת הפעילה הקהילה הבינלאומית אמברגו על האיטי אשר נמשך עד 15 באוקטובר 1994, היום בו הושב אריסטיד לתפקידו מגלות של שלוש שנים. בשנת 1995 התקיימו בחירות אשר הוחרמו על ידי רוב המפלגות והשתתפו בהן רק 30% מבעלי זכות הבחירה. בבחירות שהתקיימו באפריל 1997 השתתפו רק 10% מבעלי זכות הבחירה‏[8].

ב-12 בינואר 2010 התרחשה רעידת אדמה עזה בעוצמה 7 בסולם ריכטר שפגעה בבירה פורט או פרנס, והותירה הרס רב והרוגים רבים הנאמדים בכמאתיים אלף נפשות. בעיר הבירה נהרסו מבני שלטון רבים ובהם ארמון הנשיאות[9][10].

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הנוכחי של האיטי נקבע בחוקה בשנת 1987‏[11]. על פי החוקה, אזרח האיטי הוא אדם שנולד בהאיטי לאב או לאם שהם אזרחי האיטי, או מי שהתאזרח בהאיטי לאחר חמש שנות מגורים במדינה. האזרחות אובדת למי שקיבל אזרחות של מדינה אחרת, עבד בשליחות מדינה אחרת או התגורר בה ללא אישור של רשויות האיטי‏[12].

להאיטי רשות מחוקקת המורכבת משני בתים: בית נבחרים וסנאט. לכל מחוז של האיטי נציג בבית הנבחרים, ולמחוזות עירוניים עד שלושה נציגים. בבית הנבחרים כולו לפחות 70 נציגים הנבחרים בבחירות כלליות במחוזותיהם‏[13].

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטר כסף של האיטי

האיטי היא המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי ובין העניות ביותר בעולם כולו, עם תוצר מקומי גולמי לנפש של כ-$1,300 לשנה (מותאם לכוח הקנייה). הפערים בין עשירים לעניים הם גדולים מאוד, כאשר אחוז אחד של האוכלוסייה אחראי ל-44% מהתל"ג והוא הבעלים של 60% מאדמות המדינה הראויות לעיבוד‏[14].

כלכלת האיטי מבוססת בעיקר על חקלאות. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 היה גידול בהיקף התעשייה הקלה, אך בתחילת שנות ה-2000 הייתה נסיגה בהיקף התעשייה בגלל חוסר היציבות הפוליטית של המדינה. למרות זאת, תוצרת תעשייתית היא ענף הייצוא העיקרי של האיטי. מוצרי ייצוא נוספים של האיטי הם קפה, שמן צמחי וקקאו[15].

התעשייה בהאיטי היא בעיקר מפעלי טקסטיל בסביבת הבירה פורט-או-פרנס בבעלות חברות מארצות הברית אשר הקימו מפעלים בהאיטי בעקבות הבטחות של מנהיגה של האיטי, בייבי דוק, לכוח עבודה זול והטבות מס. אולם חלק מהמפעלים עזבו מאז את האיטי בעקבות חוסר היציבות הפוליטית, ביקורת מבית בארצות הברית על ניצול עובדים ובעיות באספקה סדירה של חשמל[15].

כוח העבודה של האיטי מונה כ-3.6 מיליון נפש, אך כ-50% מהם מובטלים ורבים אחרים זוכים לעבודה חלקית בלבד. כ-66% מהמועסקים עובדים בחקלאות, 25% בענף השירותים ו-9% בתעשייה. בשנת 2003 שכר המינימום הועלה מכ-$1 לכ-$2 ליום עבודה‏[16].

מטבע ובנקאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבע של האיטי הוא הגורד (Gourde), המתחלק ל-100 סנטים. בסוף שנת 2009 דולר אמריקאי אחד היה שווה ל-39.96‏[17] גורד. במשך תקופה ארוכה היה שער הגורד בערך של חמישה גורד לדולר אמריקאי. אולם בתקופה שבין 1990-1994 ירד שערו לרמה של 15 גורד לדולר, בגלל האמברגו הבינלאומי על האיטי. במהלך השנים 1995-1999 התייצב שערו של הגורד בין 16-18 גורד לדולר אמריקאי‏[18]. ממשלת האיטי אינה מטילה מגבלות על קניית מטבע חוץ והוצאת כספים אל חוץ למדינה‏[19].

דו"ח של קרן המטבע הבינלאומית ציין כי 38% מההפקדות בבנקים בהאיטי היו בדולרים ו-41% מהאשראי שניתן על ידי בנקים בהאיטי היה בדולרים. שיעור ההפקדות הדולריות עלה מ-4% בספטמבר 1993 ל-10% בספטמבר 1994, בתקופה בה הייתה אינפלציה של 52%, ומאז המשיך לעלות למרות הירידה באינפלציה. בשנת 1994 היה מעבר לנקיבת מחירי נדל"ן וסחורות יקרות ככלי רכב בדולרים‏[20].

היסטוריה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיטי הייתה בעבר מושבת העבדים העשירה ביותר ביבשת אמריקה. אולם התהפוכות הפוליטיות הביאו אותה למצבה העגום. שלטונו הדיקטטורי של פרנסואה דובליה הביאה להגירה ניכרת של בעלי אמצעים מהאיטי ובעקבות זאת לפגיעה בכלכלתה. בשנים 1986-1987, בעקבות המעבר לדמוקרטיה, זכתה האיטי לסיוע חוץ חסר תקדים, אולם הדבר לא מנע הידרדרות במצב הכלכלי של האיטי. הייצור של קפה, קקאו, סוכר וסבון צנחו בעשרות אחוזים ותעשיית הטקסטיל הוכתה קשות בגלל ייבוא מאסיבי של בגדים משומשים זולים. פתיחת נמלי המדינה בעקבות עזיבתי של הדיקטטור ב-1986 הביאה לפריחה של ענף ההברחות שאפשרה יבוא זול של אורז ומוצרים אחרים אשר הציפו את השוק וגרמו לאובדן הכנסות של המגזר החקלאי‏[21]. בעקבות ההפיכה של יוני 1988 השעו ונצואלה וצרפת את סיוע החוץ שלהן להאיטי‏[22].

בשנת 1991 עמד התל"ג לנפש של האיטי על 370 דולר לשנה. בשנה זו התרחשה ההפיכה הצבאית שהביאה לאמברגו בינלאומי על האיטי, בין השנים 1991-1994, ולהרס הכלכלה של האיטי‏[23]. לאחר השבת השליט הנבחר לקראת סוף 1994 התגייסה הקהילה הבינלאומית לסייע להאיטי במענקים ובהלוואות. במהלך ינואר 1995 התחייבו גורמים בינלאומיים לסייע להאיטי ב-1.1 מיליארד דולר. אולם קצב הסיוע בפועל היה נמוך מן המצופה. בשנת 1995 הגיעו כ-500 מיליון דולר, בשנת 1996 כ-400 מיליון דולר ובשנת 1997 רק כ-300 מיליון דולר. ועדת בדיקה מצאה שמחלוקות פוליטיות בפרלמנט של האיטי אשר מנעו העברת חוקים נדרשים היה בין הגורמים שהאטו את קצב השימוש בהלוואות ובמענקים. בשנת 1995 רשמה המדינה צמיחה של 4.6%, אך קצב הצמיחה ירד ל-1.5% בשנת 1997. בשנת 1997 היה התל"ג לנפש רק $260 לשנה, האינפלציה הגיעה ל-17% ושיעור האבטלה היה 60%‏[24].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רעידת האדמה בהאיטי (2010)

המדינה ממוקמת על חציו המערבי של האי היספניולה בקריביים. על חציו השני נמצאת הרפובליקה הדומיניקנית. האי נמצא בין שני קווי שבר טקטוניים ולכן מועד לרעידות אדמה חזקות. ב-12 בינואר 2010 התרחשה בהאיטי רעידת אדמה עזה בעוצמה 7 בסולם ריכטר.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהאיטי מתגוררים כ-10 מיליון איש, בצפיפות של 361 איש לקמ"ר. רובם מתגוררים באזורים עירוניים, עמקים ומישורים הסמוכים לחוף. כ-90-95% מהתושבים הם ממוצא אפריקני בעיקרו, והשאר הם מולטים - ממוצא מעורב. אחוזים בודדים הם בהירי עור, רובם ערבים, אירופאים וכן מעט יהודים. כ-400 תושבים הם ממוצא מזרח אסייתי, בעיקר מסין. שבטי הטאינו המקוריים נכחדו ברובם עם הגעת הכובשים הספרדיים והניצולים הנותרים נטמעו באוכלוסייה האפריקאית. למרות העוני הרב השורר במדינה ורעידת האדמה הקשה בפורט או פרנס שגבתה חייהם של מאות אלפי בני אדם,זינקה אוכלוסיית המדינה מ 6.2 מיליון נפש במארס 1998 ל 9.7 מיליון נפשות בפברואר 2011. בהאיטי נהוגות שתי שפות רשמיות: השפה הצרפתית, שבה לומדים התלמידים במערכת החינוך והיא משמשת גם בעולם העסקים, ומדוברת על ידי רוב תושבי האי שרכשו השכלה; והשפה הקריאולית ההאיטית, המבוססת על קריאולית-צרפתית ומושפעת משפות אפריקניות, צרפתית, ספרדית וטאינו. הקריאולית ההאיטית מדוברת כמעט על ידי כל תושבי המדינה. חלק ניכר מהתושבים דוברים גם ספרדית, אך זו אינה שפה רשמית במדינה.

כ-80% מתושבי האיטי הם נוצרים קתולים, ו-16% הם פרוטסטנטים. דת הוודו, המייחדת את תושבי האי, נפוצה כיום בקרב אחוז לא ברור של האוכלוסייה.

אנשים רבים שמוצאם מהאיטי מתגוררים כיום באזורים שונים בעולם. קהילות גדולות של מהגרים מהאיטי נמצאות ברפובליקה הדומיניקנית, בארצות הברית, בקנדה, בקובה ובצרפת.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות האיטי

ראשוני היהודים הגיעו להאיטי עם המתיישבים הצרפתים במאה ה-17, ובהמשך הגיעו גם מהגרים יהודים ממדינות אירופה והמזרח התיכון. ב-1937 הוציאה ממשלת האיטי אשרות כניסה לכ-100 יהודים שנמלטו מאירופה למדינה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ומצאו בה מקלט. בתקופה זו חיו בהאיטי כ-300 יהודים, אך רובם היגרו ממנה עם הזמן. כיום חיים במדינה כ-25 יהודים, רובם מתגוררים בבירה פורט-או-פרנס[25][26].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החוקה של 1987 קבעה את המוטו כ"חירות, שוויון, אחווה" 1987 CONSTITUTION OF HAITI,
  2. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  5. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2013 בדו"ח 2014 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  6. ^ Roseline Ngcheong-Lum, Leslie Jermyn, Haiti, Marshall Cavendish, 2005, page 27
  7. ^ בתחילת 2011 הוא שב להאיטי
  8. ^ Elizabeth D. Gibbons, Sanctions in Haiti: human rights and democracy under assault, Greenwood Publishing Group, 1999, page 89
  9. ^ רעש אדמה חזק בהאיטי: חשש לאלפי הרוגים, באתר ynet‏, 13 בינואר 2010
  10. ^ הערכה בהאיטי: מניין ההרוגים יגיע עד 200 אלף.
  11. ^ 1987 CONSTITUTION OF HAITI
  12. ^ פסקאות 12 ו 13 של החוקה
  13. ^ פסקאות 89-90 לחוקה
  14. ^ Roseline Ngcheong-Lum, Leslie Jermyn, Haiti, Marshall Cavendish, 2005, page 37
  15. ^ 15.0 15.1 Roseline Ngcheong-Lum, Leslie Jermyn, Haiti, Marshall Cavendish, 2005, page 40
  16. ^ Roseline Ngcheong-Lum, Leslie Jermyn, Haiti, Marshall Cavendish, 2005, page 41
  17. ^ http://www.exchange-rates.org/Rate/USD/HTG/12-31-2009
  18. ^ Bernhard Fritz-Krockow, Haiti: selected issues, International Monetary Fund, 2000, page 11
  19. ^ Bernhard Fritz-Krockow, Haiti: selected issues, International Monetary Fund, 2000, page 12, remark 6
  20. ^ Bernhard Fritz-Krockow, Haiti: selected issues, International Monetary Fund, 2000, pages 9-11
  21. ^ Americas Watch Committee (U.S.), The More things change-- human rights in Haiti , 1989, pages 109-112
  22. ^ Americas Watch Committee (U.S.), The More things change-- human rights in Haiti , 1989, page 108
  23. ^ Roseline Ngcheong-Lum, Leslie Jermyn, Haiti, Marshall Cavendish, 2005, page 42
  24. ^ Elizabeth D. Gibbons, Sanctions in Haiti: human rights and democracy under assault, Greenwood Publishing Group, 1999, pages 88-89
  25. ^ The Virtual Jewish History Tour - Haiti
  26. ^ נירית בן ארי, הקשר היהודי של האיטי, באתר הארץ, 22 בינואר 2010