גיליוטינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גיליוטינה

הגיליוטינה (בעברית מַעֲרֶפֶת) היא מכשיר אשר שימש להוצאה להורג בעריפה בצרפת, במושבותיה, ובמידה פחותה גם בכמה מדינות אירופיות אחרות. הגיליוטינה פותחה ונכנסה לשימוש במהלך המהפכה הצרפתית. מדובר במתקן בעל סכין חדה וכבדה, אשר נופלת ועורפת את ראש האדם השכוב מתחתיה קשור, אל תוך סל. ההמונים קראו למתקן "Guilliotine", צורת הנקבה של שם האיש שהכניס את המתקן הזה לשימוש, דוקטור ז'וזף איגנס גִיוֹטַן (Joseph-Ignace Guillotin).

הגיליוטינה, מסמליה הבולטים של המהפכה הצרפתית, הייתה נתונה במחלוקת עזה. יש שראו בה מופת לשוויון מול החוק של הראויים למוות, המומתים מיידית, ללא עינויים וסבל. לעומתם יש שראו בה אמצעי אכזרי הנוטל חיי אדם כלאחר יד.

המפורסמים מבין נידוני הגיליוטינה הם המלך לואי ה־16, שהוצא להורג ב־21 בינואר 1793, ואשתו מארי אנטואנט.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקנים קדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקנים מכניים לכריתת ראשים היו קיימים עוד בסין, בספרטה ובפרס הקדומה.

ידוע על שימוש במתקן ה"הליפקס גיבט" (מאנגלית: Halifax Gibbet) דמוי הגיליוטינה כבר בשנת 1307 באירלנד. לאחריו הופיע מתקן סקוטי שנקרא "העלמה הסקוטית" (מאנגלית: Scottish Maiden), והיה בשימוש לצורכי הוצאה להורג באיים הבריטיים. הנידון שכב על גבו כשידיו כבולות, מתחת ללהב גרזן שעליו הונחה אבן כבדה הקשורה לגלגלת ולחבל ארוך. כל בני הקהילה משכו את החבל ושחררו אותו לפי פקודה, וכך ההוצאה להורג הייתה משותפת וציבורית.

בגרמניה הופיע במאה ה-16 מתקן ה"דילה" דמוי הגיליוטינה, ובאותה מאה הופיע באיטליה מתקן ה"מאנאיה", בו היה הנידון כורע על ברכיו ומניח את גרונו על להב תחתון, בעוד להב עליון היה מורד על ראשו.

עם זאת נודעת למתקנים אלו השפעה מועטה ביותר על המצאת הגיליוטינה, שתוכננה והומצאה מחדש ללא הסתמכות על מודלים קודמים.

הולדת הגיליוטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'וזף אינייאס גיוטן

תחילת השימוש בגיליוטינה – בימי המהפכה הצרפתית. הרופא ההומניסט ד"ר ז'וזף אינייאס גיוטן, פרופסור לאנטומיה, הציע ב־1789 להשתמש ב"מכשיר מכני לעריפת ראשים" כאמצעי הומני להוצאה להורג. לטענתו, המתקן, שיש להמציאו, יהרוג ללא כאבים, ובדרך הריגה הזהה לַכּוֹל. לאחר שהחל השימוש במתקן, הוא קיבל את השם "גיליוטינה" (נהגה בצרפתית, "גיוטִין"), על שמו של הרופא. בתקופה המלוכנית היו ארבע צורות רשמיות של הוצאה להורג: ראשיהם של אצילים נערפו בחרב או בגרזן, פשוטי העם נתלו בפומבי, ופושעים שביצעו פשעים חמורים נשרפו על המוקד, כפי שאירע למשל בצרפת ב-1780, או נקשרו ונמתחו באוויר בארבעת גפיהם, ובותרו בחרב.

רבים באספה המכוננת הלאומית, ובהם רובספייר ואנשיו, התנגדו נחרצות לעונשי מוות, אך בסופו של דבר, עונש המוות אושר בהצבעה במקרי בגידה במולדת. מאוחר יותר היה רובספייר גדול המשתמשים בגיליוטינה, וגם ראשו שלו נערף בה.

במשך שנתיים לא נעשה דבר ליישום הצעתו של ד"ר גיוטן, עד שהמוציא לפועל של בית המשפט בפריז, שארל אנרי סנסון, הממונה גם על ביצוע ההוצאות להורג, פנה אל האספה הלאומית והביא בפניה את הצורך לזרז את הוצאתם להורג של נידונים רבים שהצטופפו בבתי הכלא השונים. האספה מינתה את ד"ר אנטואן לואי, מזכיר האקדמיה לכירורגיה, לתכנן מכשיר יעיל להוצאה להורג. הוא מסר את תוכניותיו לנגר המלכותי אך בשל מחלוקת על עלויות העבודה הועברה מלאכת הבניה לבונה הצ'מבלו טוביאס שמידט, ששינה במעט את העיצוב והמכניקה.

המתקן שיוצר קיבל את השם הרשמי "לואיזון" או "לואיזט" (מצרפתית: Louisette) על שם ממציאו, אך ההמונים נתנו לו את שמו המוכר יותר, גיליוטינה. המתקן החדש הועבר לחצר בית הכלא שהיה גם בית החולים הפריזאי ביסטר, ושם נוסה על כבשים ועל ראשי גוויות, בהצלחה רבה.

הגיליוטינה נכנסת לפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוצאה להורג של רובספייר

ב־25 באפריל 1792 התרחשה ההוצאה להורג הראשונה בגיליוטינה, כאשר נערף ראשו של שודד-הדרכים והרוצח ז'אק ניקולא פאלטייר בפלאס-דה-גראב בפריז.

בגיליוטינה הוצאו להורג גם בכירי בית המלוכה בצרפת לרבות לואי השישה עשר ומארי אנטואנט. מאוחר יותר, גם מקסימיליאן רובספייר, מנהיג "שלטון הטרור" בצרפת, הוצא להורג בגיליוטינה.

בימי הטרור של רובספייר הוצאו להורג 17,000 איש, ונשמעה הטענה שקלות הביצוע ומהירותו מעודדת את השימוש בגליוטינה ויוצרת זילות של חיי אדם. ישנה עדות שבאחד המקרים הוצאו להורג 21 איש תוך 38 דקות.

בתקופה זו נשמעו טענות על כך שההכרה לא אובדת מיידית, בשל מהירות החיתוך, ואנשים העידו שראו ראשים שקרצו אליהם או ניסו לומר דבר מה.‏[1][2] בעוד שבתלייה עוצמת הנפילה גורמת לרוב למוות מיידי כתוצאה משבירת המפרקת, עריפת הראש המהירה בגיליוטינה מצמצמת את החבלה הגופנית המיידית הנגרמת למוח. הירידה הפתאומית בלחץ הדם המגיע למוח מביאה כעבור מספר שניות לאובדן הכרה.‏[3]

הגיליוטינה לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיליוטינה השנויה במחלוקת המשיכה לשמש גם בתקופת נפוליאון בונפרטה ונפוליאון השלישי. במיוחד עוררה התנגדות גוברת ההילולה והפולחן סביב ההוצאה להורג, מה גם שלעתים הפכה פושעים לגיבורים.

הוצאה להורג ציבורית בגיליוטינה, Lons-le-Saunier, צרפת 1897.

ב־1870 הוצא להורג ז'אן-בטיסט טרופמן, רוצח משפחה שלמה בת שמונה נפשות. ההוצאה להורג הפכה להילולת שיכורים, והצופים טבלו את מטפחותיהם בדם, כפי שעשו בשעתו בעת ההוצאה להורג של לואי ה־16. הממשלה הוציאה מספר תקנות חדשות כדי למנוע את הישנות הביזיון הזה. ההוצאה להורג המשיכה להיות בכיכר אך הבמה בוטלה. הגיליוטינה שהייתה לרוב אדומה נצבעה בחום. הלהב נצבע בשחור כדי להפחית את הברק ונצנוץ השמש עליו. ומעל הכול בוטלה משרת המוציא להורג בכל צרפת, ונמסרה באופן בלעדי לאדם אחד. הזוכה במשרה היה לואי דובלר ובנו בכורו.

עוזר-תליין ונגר בשם ליאון ברגר שיכלל את הגיליוטינה והוסיף מנגנוני עזר כגון ידית לשחרור הלהב, מושב-גופה מתקפל ומגן שנועד למנוע התזת דם על התליין ועוזרו. הלהב עם הברגים שקל כ-40 ק"ג ואילו גובה הקורות היה כ-4 מטרים.

אותו לואי דובלר לקה בהתמוטטות עצבים לאחר שאישה נידונה התפשטה לפניו בפתאומיות לפני הגיליוטינה. הוא הודיע שלא יערוף עוד נשים. לאחר מכן ניתז זרם דם על פניו, והוא לקה בהמופוביה, פחד חולני מדם. במקביל גם רדפו אותו אנרכיסטים והומניסטים וניסו לחוטפו ולחסלו. הוא פרש וירש אותו בנו אנטול דובלר.

אנטול דובלר ערף 300 ראשים, האחרון בהם בשנת 1939. לאחר מותו של אנטול בשנה זו התבצעה הוצאה להורג של אז'ן וידמן, רוצח סידרתי ב־17 ביוני 1939 ברחוב בפתח בית הסוהר סן פייר בוורסאי. האירוע הפך להילולה גדולה ובזויה, והוחלט שמעתה הגיליוטינה תוצב בתוך בית הכלא, ורק פקידי הכלא ועורך הדין של הנידון יהיו נוכחים בה.


ההוצאה להורג האחרונה שנערכה באמצעות גליוטינה, בצרפת ובכלל, הייתה ב-10 בספטמבר 1977 כאשר חמידה ג'נדובי, מהגר מוסלמי, הוצא להורג בעוון רציחתה ועינוייה של אליזבת בוקט.

ב־1981 בוטל עונש המוות בצרפת.

הגיליוטינה בגרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בגרמניה הנאצית השתמשו בגיליוטינה להוצאה להורג של פושעים פליליים, ובהם מתנגדי המשטר הנאצי. כך, למשל, נערף בשנת 1941 מוריס באבו, צעיר שווייצרי שניסה להתנקש בחייו של היטלר, כמו גם אנשי תנועת הוורד הלבן שהפיצו כרוזים אנטי נאצים במינכן בשנת 1943. באמצעות הגיליוטינה הוצאו להורג כ-20,000 איש בידי הנאצים.

מבנה הגיליוטינה והשימוש בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימין: דגם של גיליוטינה מ-1872. משמאל: דגם של גיליוטינה מ-1792.

המתקן החדש היה מורכב משתי מסילות עץ אנכיות, שביניהן נע להב מתכת חד ומשופע. צורתו החדשה של הלהב נועדה לחתוך את הצוואר בקלות ובמהירות, ולא לחבוט בכוח בראש, כמו במתקנים הישנים, על מנת לכרות אותו.

ערב ההוצאה להורג היה עורפו של הנידון מגולח, והוא היה מגיע אל אתר ההריגה במרכבה מסורגת. הנידון היה עולה אל הגיליוטינה כשפניו אליה, ידיו קשורות מאחורי גבו, ועיניו גלויות. הוא היה מוצמד ברצועות קשירה אל משטח עץ אנכי שהגיע עד חזהו. משטח העץ היה נסב על ציר ועובר למצב מאוזן, כשצווארו של הנידון הוכנס לתוך ה"לונט" (ירח קטן בצרפתית), עיגול בקוטר צוואר אדם, שאחז בו לבל יזוז. הסכין החדה הייתה יורדת במהירות וחותכת חיתוך מהיר ונקי את הצוואר, והראש היה נופל לתוך סל, שנקרא באירוניה "סל הפיקניק". מאחר שהלב עדיין פעם היה פורץ זרם דם חזק. צוות ההוצאה להורג היה מכוסה דם מכף רגל ועד ראש, ועל פי העדויות הצחנה במקום הייתה גדולה וכלבים היו נאספים בלילות ללקק את הדם.

מפעיל הגיליוטינה היה אוחז בשערו או באוזניו של הנידון ומציג את ראשו לציבור הנוכח.

גיליוטינה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתק של גיליוטינה, אריאל קליינר, הביאנלה בהרצליה 2007

הגיליוטינה מופיעה בספר עלובי החיים של ויקטור הוגו המתאר אותה כייצור מפחיד, הלועס את קורבנותיו בתאוות דם נקמנית. זוהי בעצם אלגוריה למערכת הצדק הצרפתית של אותה תקופה, שמתוארת בהרחבה בהמשך הספר ומגולמת בדמותו של איש המשטרה המפקח ז'אבר.

בסרט "האלמנה מסן פייר" מתוארת סיטואציה, שבה אנשי אי צרפתי בודד מחכים חודשים רבים לבואה של הגיליוטינה, על מנת שיוכלו להוציא להורג רוצח.

בספר סקרלט פימפרנל, בהמשכיו ובעיבודים הרבים שנעשו לו, מסופר סיפורו של אציל אנגלי בימי המהפכה הצרפתית, שבעזרת קבוצה קטנה של שותפים (שאינם מודעים לזהותו האמיתית) מציל צרפתים מאימת הגיליוטינה. הספר נפתח בתיאור קודר ואפל של שגרת פעולתה של הגיליוטינה.

האופרה אנדראה שנייה של אומברטו ג'ורדאנו מתרחשת בימי המהפכה הצרפתית, ומגוללת את סיפורו של המשורר ולוחם החופש אנדרה שנייה (30 באוקטובר 1762 - 25 ביולי 1794), שהוצא להורג באמצעות גיליוטינה בהוראת רובספייר. הוא היה מאחרוני המוצאים להורג במהפכה הצרפתית. שלושה ימים לאחר מותו, נאסר רובספייר, ראשו נערף ובכך בא הקץ לטרור המהפכני.

בספרי חומריו האפלים של פיליפ פולמן, מופיעה "הגליוטינה הכסופה" המשמשת לניתוק האדם מהדמון שלו, המייצג חלק מרכזי בנפשו של האדם.

להקת המטאל Kreator כתבה והלחינה שיר בשם Under The Guillotine העוסק בהוצאה להורג באמצעות גיליוטינה.

במסגרת הביאנלה בהרצליה 2007, הועמדה במרכז האירועים בהרצליה, גיליוטינה ענקית של האמן אריאל קליינר שנבנתה על פי שרטוטים של גיליוטינה מקורית.

שימושים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו משתמשים במונח זה כשם למתקן לחיתוך נייר, אשר נמצא בבתי דפוס ופועל בדרך דומה לגליוטינה, ובהשאלה למתקנים ביתיים לחיתוך נייר. יש גם "גיליוטינות" המשמשות לחיתוך פחי מתכת בבתי מלאכה לפחחות ומסגרות ובסדנאות צורפות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Does the Head Survive?‎, באתר The Guillotine Headquarters
  2. ^ J P Neoptolemos, D L Carr-Locke, ו-D P Fossard,‏ Prospective randomised study of preoperative endoscopic sphincterotomy versus surgery alone for common bile duct stones., באתר PubMed Central (נלקח מכתב העת BMJ גיליון #294 מה-21 בפברואר 1987, עמודים 470-‏474
  3. ^ מסיבה זו, המתת חיות מעבדה באמצעות גיליוטינה מותרת רק תחת הרדמה או טשטוש.