מארי אנטואנט

מארי אנטואנט. פורטרט שציירה אליזבט ויגה לברון בשנת 1783

מארי אנטואנט (2 בנובמבר 1755 - 16 באוקטובר 1793) מלכת צרפת האחרונה, אשתו של לואי ה-16, מלך צרפת בעת המהפכה הצרפתית.

מארי אנטואנט הייתה בתם של הקיסרית האוסטרו-הונגרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון שטפן (פרנץ מלורן). ב-16 במאי 1770 נישאה ללואי ה-16, ולזוג המלכותי נולדו ארבעה ילדים.

היא זכורה בעיקר בשל האימרה המיוחסת לה, שמייצגת יותר מכול את התקופה, "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות", שהפכה במהרה לציטוט מפורסם (במקור "S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche"), אולם אימרה זו, כמו רבים מהסיפורים שסופרו עליה, התגלו כשקריים ונועדו להכפיש את שמה על ידי המהפכניים של צרפת אשר תלו בה את האשמה למשבר הכלכלי הקשה, שהוביל למהפיכה.

הציטוט המפורסם הינו דוגמה להכפשה היסודית של מארי אנטואנט, שכן אף כיום משוייך ציטוט זה אליה, למרות שקיימת הוכחה ניצחת שלא ייתכן שאמרה זאת: המשפט נכתב עוד קודם לכן, בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, "הווידויים", אותו סיים בשנת 1767 (פורסם בשנת 1782), כאשר מארי אנטואנט היתה רק בת 12 - הרבה לפני שהגיעה לאדמת צרפת. על אף ספרו של רוסו, יש המשייכים את הציטוט לאחותה של מארי אנטואנט, מריה קרולינה, מלכת נאפולי, על מנת להסביר כי קשרי המשפחה שלהם הובילו להשלכת הציטוט על מארי אנטואנט, אך ישנם חוקרים הטוענים כי זהו ציטוט של מריה תרזה, אישתו של לואי ה-14 (ישנם מקורות המציבים משפט זה בתקופה מוקדמת יותר, ב-1737) . כך או כך, אין ספק כי מארי אנטואנט לא אמרה זאת כלל. .

ילדותה ונעוריה

מאריה אנטוניה יוספה יוהנה לבית הבסבורג-לורן (Maria Antonia Josepha Johanna von Habsburg-Lothringe) נולדה ב-2 בנובמבר 1755 בארמון שנברון, ארמון המלוכה של הקיסרית מריה תרזה, כבתה החמש-עשרה.

כבר מלידה קיבלה את התואר הארכידוכסית של אוסטריה. הקיסרית מריה תרזה ראתה בילדיה כלים במשחק המעצמות, וגם בחלקה של מאריה אנטוניה נפל גורל דומה.

מאריה אנטוניה קיבלה את מיטב החינוך האוסטרי, וגילתה כשרון בריקוד ובמוזיקה. היא זכורה בהיסטוריה של וינה כילדה טובת מזג ואצילית, שאף סייעה למוצרט כאשר הופיע לראשונה בעודו ילד רך בשנים בפני מריה תרזה, עד כי נאמר עליו כי אמר שהוא מעוניין להנשא לה (למארי אנטואנט) כאשר יגדל. מבין כל ילדיה של מריה תרזה, מאריה אנטוניה היתה היפה והמיוחדת ביותר, יופיה והתנהגותה העדינה והנעימה הפכו אותה לבעלת חשיבות רבה לאימה, בבואה לחשוב על בריתות וצעדים דיפלומטים באמצעות נישואיי ילדיה.

מארי אנטואנט בגיל 12

כשחתמה פרוסיה, אויבתה הגדולה של אוסטריה, על ברית הגנה עם בריטניה, החליטה מריה תרזה לחדש את הברית עם יריבה הישן, לואי ה-14, מלך צרפת. מאריה אנטוניה נבחרה לתפקיד הקשה והרב החשיבות של לגשר על הפערים העמוקים בין צרפת לאוסטריה, ולהשלח לחצר מלכות נוקשה וקפדנית, אך מלאת פאר ועושר בזכות יופיה, כישוריה וקסמיה. בגיל 14 הובטחה מאריה אנטוניה לנכדו של לואי ה-14, יורש העצר המלכותי (הדופן). מרגע ההחלטה נעשו מאמצים רבים לספק למאריה אנטוניה את מלוא המידע והידע הנדרשים לה בעבור תפקידה החשוב. מאריה קיבלה חינוך טוב בארמון האוסטרי, אולם התרבות הצרפתית נחשבה לתרבות עילית והצרפתים התייחסו בהתנשאות לבית המלוכה האוסטרי. על כן עברה מאריה הכשרה ארוכה וקשה בצרפתית ובנימוסים ומנהגים צרפתיים. חשיבות השידוך והצלחתו הייתה מכרעת מבחינתה של מריה תרזה והיא בחרה בקפידה את מאריה אנטוניה כמתאימה לתפקיד.

בצרפת לעומת זאת, ההודעה על השידוך יוצא הדופן זכתה לספקות רבות כבר מתחילת הדרך. אוסטריה לא נחשבה לשידוך אפשרי בעבור יורש העצר, שכן היא אויבת ותיקה לצרפתים. אפילו בקרב אנשי החצר באמון ניכר חוסר שביעות הרצון מהחלטת המלך, הן על ידי הממשלה, האצולה ואף בנותיו של לואי ה-15, דודותיו של לואי ה-16 הביעו בגלוי את סלידתם לרעיון. אולם השפעתו של המלך ניצחה והשידוך יצא אל הפועל למרות האויבים הרבים שקמו לו עוד לפני שהגיעה מארי אנטואנט לצרפת.

באפריל 1770, על אי על נהר הריין בקרבת העיר שטרסבורג שבאלזאס, הופיעה לראשונה כנסיכה המיועדת, בשם מארי אנטואנט, ומאז לא שבה עוד לראות את ארץ מולדתה.

נסיכה ומלכה נערצת

דמותה של מארי אנטואנט שונתה מספר פעמים בהתאם לשינויים ההיסטוריים בצרפת. עם הגעתה של מארי אנטואנט לצרפת, כאישתו לעתיד של לואי ה-16, נערכה עבורה קבלת פנים מרהיבה ומחבקת, כאשר אנשים רבים באו לחזות בנסיכה עם הגעתה לצרפת. כחלק מכללי הטקס המלכותיים, על הנסיכה להוריד מעצמה כל סממנים של תרבותה הקודמת, לשם כך נבנה בית עץ ארעי במקום המפגש בגבול אוסטריה-צרפת, אליו נכנסה הנסיכה מאריה אנטוניה האוסטרית וממנו יצאה הנסיכה מארי אנטואנט הצרפתייה.

כבר בתחילת דרכה בצרפת, הילוכה, מראיה, ודבריה תועדו וצוטטו ובכולם תוארה הנסיכה כדמות מקסימה ומלבבת. יחסה אל העם הצרפתי היה חם ואוהד והיא כבשה את לבבות ההמון. באחד מהתיעודים על פגישתה של מארי אנטואנט עם ראש העיר אשר בא לקבל את פניה עם הגעתה לצרפת, הוא פנה אליה בגרמנית והיא ביקשה שלא לדבר עימה בגרמנית, כי על אדמת צרפת היא מעוניינת לדבר אך ורק צרפתית (" Non ! Ne parlez point allemand, s'il-vous-plaît. À dater d'aujourd'hui je n'entends plus d'autre langue que le français"). לאחר כניסתה של מארי אנטואנט לחצר המלכות העריץ העם הצרפתי את הנסיכה החדשה, יופיה, חינה ונעוריה ונראה כי צעדיה הראשונים של הנסיכה האוסטרית בצרפת מבשרים טובות. נישואה של מארי אנטואנט ללואי ה-16 ב-30 במאי, 1770, לוו בחגיגות רבות, הן בתוך ארמון וורסאי והן בצרפת כולה. גם תאונה קטלנית שנגרמה בעקבות זיקוקי הדינור בסיום החתונה, לא שינו את היחס של העם הצרפתי למלך ולמלכה העתידיים של צרפת, ואף סייעה לבנות את תדמיתה של מארי אנטואנט כמלכה מתוקה ורחומה, שכן היא טיפלה באופן אישי במשפחות הקורבנות: התאונה נגרמה בעקבות אש שפרצה באחד מזיקוקי הדינור והפאניקה של קהל הצופים בחתונה גרמה למותם של מאות קורבנות (המספרים נעים בין 130 ל-400), ובתיעודי חצר המלכות תואר כי מארי אנטואנט תרמה הכנסה חודשית למשפחות הקורבנות שנמחצו במנוסת ההמון בפאריז. תיעוד של הכתרת לואי ה-16 ומארי אנטואנט למלכי צרפת מתאר כי הפופולריות של מארי אנטואנט היתה בשיאה, כאשר ההמון שנכח בהכתרה קטע את טקס ההכרתה בקריאות "יחי המלכה" במשך כ-15 דקות רצופות. לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו ידועים ברצינות בה לקחו את תפקידם כמגיני העניים והנזקקים בשנים שלפני המהפכה הצרפתית, ובגין כל זאת הם הפכו לפופולריים מאוד עם פשוטי העם והערצתם היתה ניכרת בקבלת הפנים אותה ערכו למלך ולמלכה בביקורם הראשון והרשמי בפריז, ביוני 1773. תדמיתה של מארי אנטואנט כמלכת החסד והמתיקות התחזקה כאשר בתחילת דרכה כמלכה ב 1774, היא ביקשה לשחרר את העם מעולו של מס שנקרא "חגורת המלכה," שהיה נהוג לגבות עם עלייתו לשלטון של מלך חדש, במשפט שבו התבדחה על כי "כבר לא נהוג ללבוש חגורות בימינו",

מארי אנטואנט מתועדת בפרוטוקולים של חצר המלכות כנסיכה ולאחר מכן מלכה שלא מהססת לעמוד בפני משפחת המלוכה והחצר כולה בנושאים שונים. המלכה לא היתה מובנת לא רק בצרפת אלא גם בחצר וורסאי עצמה. התנהגותה היתה מנוגדת לאווירה השמרנית ומלאת הרושם בחצר המלוכה, דבר שלא הוסיף לפופולריות שלה בחצר המלכות שבה כל אחד שמר על כבודו ועל מעמדו ככל יכולתו. בזכרונותיה של מאדאם קמפיין, האומנת של ילדי המלך והמלכה היא סיפרה על תשובותיה השנונות של מארי אנטואנט על ענייני החצר. דוגמה ליחסה השנון והמשועשע של המלכה לכובד ראשם של אנשי חצר המלכות ניתן למצוא באנקדוטה על הרופא המלכותי, שנהג לספר על מות מטופליו במשפט "זה עתה איבדתי את אחד מחבריי הטובים". מארי אנטואנט אמרה על כך כי "אם הוא מאבד את כל המטופלים שהינם חבריו, מה עולה בגורלם של אלה שאינם חבריו?"

גם פעולותיה של מארי אנטואנט היו שונות מההתנהגות המלכותית הנהוגה בצרפת, כגון סיוע לפצועים צרפתיים באמצעות פינויים בכרכרה המלכותית שלה, סירובה להשתתף במסעות ציד הנערכים תוך רמיסת שדות וייבול של איכרים הגרים בשכנות לארמון וורסאי, אימוץ ילד כפרי ועני שגר עם סבתו ואחיותיו בקרבת הארמון תוך כך שהיא מגדלת אותו כשלה (על מנת למלא את מקום הילדים שלא נולדו לה בשנות נישואיה הראשונים) ומסייעת כלכלית למשפחתו ואף התייחסותה לעניי צרפת ולחייהם לא היתה מובנת לאנשי האצולה, מבין אלה נזכר אחד מבעלי התפקידים בארמון, רופאו המנתח של המלך (Loustonneau) כי מארי אנטואנט ציינה את הכמות הגדולה של עניים בצרפת בכך שאם היה דלק נר בחלון של כל אחד מעניי הממלכה, היתה נוצרת תאורה יוצאת דופן בצרפת

כל זאת ועוד מציג את מארי אנטואנט כפילנטרופית וכמלכה שמודעת לעצמה ולתפקידה בעוד היא מסרבת לנהוג בקלות ראש במעמדות הנמוכים בצרפת כשאר האצולה הצרפתית. תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות, מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות השכיחה של אנשי האצולה בחצר המלוכה, עד כי שנאתם של ההמון הצרפתי וההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט היו חסרי הגיון וללא כל סיבה הנובעת מהתנהגותה של המלכה . היתה זו מתקפת התעמולה של המהפכה שביקשה למוטט את השלטון הקיים באמצעות הריסת המוניטין של משפחת המלוכה. בכאוס הרצחני והסאדיסטי של שלטון הטרור, שבו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים, ומסמכים נכתבה ההיסטוריה מחדש על ידי המהפכנים שביקשו להשחיר את מעמד המלוכה על מנת למנוע את חזרת השלטון המלוכני לצרפת שלאחר המהפכה.

עם התקדמות מחקרם של ההיסטוריונים המודרנים משתנה דמותה של מארי אנטואנט. בעוד דמותה כמלכה המושמצת והשנואה ביותר, בהיסטוריה בכלל ושל צרפת בפרט, מתוארת כך בעיקר בעיתונות הצהובה של צרפת, בקריקטורות של המהפכנים עוד לפני פרוץ המהפכה ובקריאות הזעם של ההמון כנגד מעמד המלוכה בעת המהפכה, דווקא התיעוד ההיסטורי, המסמכים שנותרו והעדויות שנשמרו מציגים דמות שונה לחלוטין. אחד מהתיאורים המוכרים ביותר הוא תיאור משפטה של מארי אנטואנט והוצאתה להורג, בתיעודים היסטוריים של המהפכה עצמה ונשמרו על ידי המהפכנים (בניגוד למסמכים רבים שהושמדו על ידי המהפכנים) ובהם מוצגת המלכה כבעלת אומץ לב, תעוזה, אינטיליגנטית ובעלת נימוסים ללא דופי גם כאשר היא דורכת על רגלו של התליין שנייה אחת לפני שהיא שמה את ראשה תחת הגליוטינה, היא מבקשת את סליחתו. המהפכנים הציגו זאת כגלגול חדש ויוצא דופן של מלכה ששינתה את התנהגותה עקב המאורעות הקשים של המהפכה ופועלת באומץ ובקור רוח ברגעים הקשים ביותר. אולם תיאורה של מארי אנטואנט לאורך כל חייה לא השתנה, היו אלה המתעדים וההיסטוריונים ששינו את יחסם את מארי אנטואנט בהתאם לצרכים הפוליטים והמהפכניים שהתרחשו בצרפת של לפני המהפכה הצרפתית, הופכים אותה לכלי משחק בידיה של המהפכה הצרפתית.

הסיבות לתדמיתה השנואה של מארי אנטואנט

חצר המלכות של וורסאי, אליה הגיעה מארי אנטואנט הצעירה, היתה חצר מלאת תככים, רכילות, מזימות, פרשיות וסודות ואין ספק שגילה הצעיר והריחוק ממשפחתה ותרבותה לא הקלו עליה בהגיעה לחצר הצרפתית המורכבת. בורסאי בעודה רק בת 15, היא נאלצה להתמודד עם מגוון משברים ועם אנשי אצולה וקרובי משפחה שניסו לגרור אותה למשחקי הרכילות והצביעות הנפוצים בחצר המלכות. יורש העצר עצמו היה נער צעיר שלא ידע מה לעשות עם אשתו המיועדת ולא גילה בה עניין כלשהו גם לאחר נישואיהם. הוא העדיף להסתגר בחדרו ולעסוק בתחביביו - פריצת מנעולים ותיקון שעונים מסובכים.

מארי אנטואנט השאירה רושם יוצא דופן על אצולת וורסאי ביופיה, אצילותה, חיוניותה, נעוריה, האינטיליגנציה שלה והאנרגיות החיוביות שהיא הפיצה סביב. עם זאת, נעשו ניסיונות רבים להשפיע עליה לרעה בחיי החצר. אחת מהדוגמאות המוכרות היו השפעתן הרעה של דודותיו של לואי ה-16, אשר לא אהבו את התנהגותו הבוטה של אביהן, המלך לואי ה-15, עם מאהבתו הנוכחית, מאדאם דו בארי. תחת השפעתן, סירבה מארי אנטואנט הצעירה להתנהג בנימוס אל מאדאם דו בארי, ולפתוח עימה בשיחה (על פי חוקי החצר, רק לאחר שמארי אנטואנט, אשר מעמדה גבוה יותר, היתה פונה אל מאדאם דו בארי, היתה יכולה זו לענות) מצב זה יצר משבר דיפלומטי, שהכעיס את מלך צרפת ואשר הגיע עד לאוזני אימה של מארי אנטואנט, המלכה מריה תרזה האוסטרית.

מריה תרזה אשר היתה מודעת לקשיי החצר בצרפת, הציבה בארמון את שגרירה האוסטרי הרוזן דה מרסי על מנת שירגל אחר כל המתרחש בארמון, אחר כל מעשיה של מארי אנטואנט וידווח לה על כל מזימה הנרקמת כנגדה. הוא הפך להיות היועץ הנאמן של מארי אנטואנט במשך כל השנים והוא היה זה ששכנע את מארי אנטואנט לסיים את הפרשה עם מאדאם דה בארי ולומר לה את המילים "יש הרבה אנשים הבוקר בוורסאי". בכך נפתר המשבר הראשון אך לא האחרון של מארי אנטואנט בחצר הארמון - אויבים רבים היו לה למלכה הצעירה, כגון דודות המלך, שהיו מהמתנגדות לשידוך הצרפתי-אוסטרי עוד מראשיתו ובואה של מארי אנטואנט לא שינה את דעתן בנושא. התנהלותן והשפעתם השלילית היתה הרסנית לתדמיתה של מארי אנטואנט בשנותיה הראשונות בצרפת ומערכת היחסים הלא תקינה בינה לבין בעלה, סייעה לסברה הרווחת כי עם מעט לחץ על המלך, לואי ה-15, הוא יבטל את הנישואים השנואים ויחזיר את מארי אנטואנט לוינה.

לואי ה-16 ומארי אנטואנט לא מימשו את נישואיהם במשך 7 שנים לאחר החתונה, והרחשים והרכילות על כך שבני הזוג עדיין לא הביאו יורש עצר לעולם גרמו לתהליך הרסני של הכפשת שמה הטוב של מארי אנטואנט על לא עוול בכפה. מבין כל אנשי החצר לא הוגש כל סיוע לשניים ויש אף הטוענים כי לואי ה-15 לא עשה דבר על מנת לסייע לזוג בקשיי הזוגיות שלו ואף עודד את הקרירות שנוצרה בין בני הזוג, כי חשב לקחת את מארי אנטואנט לעצמו. לואי ה-16 ומארי אנטואנט שוכנו מלכתחילה בדירות רחוקות שהקשו עליהם את המפגשים הנחוצים לשם הפיכתם לחברים ולבעל ואישה. הטענה היא כי המחרוזת הידועה לשמצה הוזמנה בימים אלה על ידי לואי ה-15, במקור כמתנה של מלך לאישתו העתידית ורק לאחר מכן יועדה למאדאם דו בארי.

בין אם אכן היתה זו מזימה שבה לואי ה-15 היה מעוניין במארי אנטואנט לעצמו ובין אם לא, הוא נפטר והותיר את מלך ומלכת צרפת לחיות חיים נפרדים: לואי ה-16 התעניין בעיקר בציד ובתחביביו השונים, ומארי אנטואנט נמשכה לחיי הלילה בוורסאי ובפריז, אשר כללו מסיבות מפוארות ונוצצות בארמון, נשפים, תיאטרון, אופרה וחיי חברה עשירים. במסיבות אלו היא יצרה לעצמה את חוג הידידים שהיה כה חשוב לה ליצור, על מנת לספק לעצמה מעט חברה בארמון וורסאי. שם היא פגשה את הרוזן השבדי האנס אקסל פון פרסן (Hans Axel von Fersen), שהפך ידיד אמת שלה ועל אף השמועות כי היה מאהבה, אין הדבר נכון שכן לא ניתן היה בקלחת הרכילותית הרוחשת בארמון להסתיר רומן סנציוני שכזה. מארי אנטואנט והרוזן פרסן נותרו ידידים בלבד במשך שנים רבות ואף באפלת המהפכה, הוא פעל רבות עבורה עד רגעיה האחרונים. ידידה נוספת שפגשה הייתה אשת החברה הפריזאית מאדאם דה-למבל שמשכה אותה אל חיי הזוהר והבילויים, והייתה לידידתה הטובה ביותר. גורלה של זו לא שפר עליה, כאשר היא חזרה בימיה העקובים מדם של המהפכה לפריז על מנת לשהות לצד מארי אנטואנט - היא נתפסה, נשפטה והושלכה אל ההמון הזועם אשר עשה בה שפטים, כרת את ראשה והעמידו על מוט על מנת להציגו בפני מארי אנטואנט כאשר היתה שבויה בכלאה המצודת הטמפל.

בחצר המלוכה לא היתה פרטיות וכל וורסאי ידעו כי לואי ה-16, שכבר הוכתר למלך לאחר מותו של לואי ה-15, ומארי אנטואנט לא מימשו את נישואיהם והנושא הפך להיות מקור לשעשוע בעבור כולם. השמועות על האינמפוטנציה של המלך, העדפותיה המיניות של מארי אנטואנט אשר מוצאת עניין בגברים (ובנשים) אחרים, היו בין הסיפורים הראשונים אשר הכפישו את שמה של מארי אנטואנט. תוך זמן קצר יצא לנסיכה החדשה שם של מופקרת, מה גם שהשתייכה בעיני העם למחנה האויב. במכתבים אשר החליפו מארי אנטואנט ואימה, הפצירה בה מריה תרזה לעשות הכל כדי למשוך את תשומת ליבו של בעלה, שכן מריה תרזה פחדה מפני משבר דיפלומטי נוסף שבו יבוטלו נישואיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16 מפאת אי מימושם. ככל שעברו השנים ודבר לא השתנה בין השניים, הפכו מכתביה של מריה תרזה לנואשים יותר, והיא החלה להעביר ביקורת על מארי אנטואנט על היותה חסרת יכולת לעורר תשוקה בבעלה, על כך שהיא כבר אינה יפה איבדה את כל החן שלה. ניסיונותיה של מארי אנטואנט להיות יפה יותר, משעשעת יותר, מושכת ואופנתית, הביא אותה להשקיע יותר בצורתה החיצונית, ולהשקיע בבגדיה, נעליה, תכשיטיה ותסרוקותיה וכמו כן, למקד סביבה חוג קטן של ידידים (שלמרבה הצער, בעלה לא תמיד נמנה עליה ולרוב העדיף לישון מאשר לבלות עם אישתו), אשר היו נוהגים לבלות עד השעות המאוחרות במסיבות, משחקי קלפים, תיאטרון וקונצרטים ולשחק במשחקי הימורים. מארי אנטואנט הפכה להיות לקובעת האופנה והסגנון בוורסאי ובצרפת כולה, לדמות המקסימה והמהנה ביותר בארמון, אשר סביבה יש חגיגות בלתי פוסקות והנאות במסיבות ונשפים. מארי אנטואנט משכה אליה את תשומת הלב בחצר המלוכה על יופיה וסגנונה וסיפקה ללשונות הרעות נושאים רבים לדבר בהם בדבר פזרנותה והתנהגותה של המלכה. אמה, הקיסרית מריה תרזה, הזהירה אותה מהתנהגות המושכת תשומת לב, ושנשקפת לה סכנה גדולה ולבסוף שלחה את יורש העצר יוזף השני לפריז, על מנת שייעץ לזוג הנשוי כיצד לממש את נישואיהם ולהביא לעולם את יורשי העצר הנדרשים כל כך לתדמיתה של מארי אנטואנט.

השנים הרבות בהן לא מומשו נישואי לואי ה-16 ומארי אנטואנט, היו קריטיות לתדמיתם של המלך והמלכה. בעוד השמועות על המלכה היפיפייה ומנקרת העיניים אשר בעלה אינו מתעניין בה התמקדו על היותה לסבית (ושזוהי כביכול מחלה גרמנית), כי היא מחזיקה מאהבים רבים ועוסקת בהוללות מינית על מנת לפצות את עצמה על חוסר העניין של בעלה בה, השמועות על המלך היו כי הוא סובל מפימוזיס או אימפוטנציה, וסברה זו החלה את תדמיתו כמלך חלש שאינו מסוגל לשלוט באישתו ועל כן ככל הנראה לא מסוגל לשלוט בממלכתו. יחסי המין המלכותיים מאז ומעולם היו מקור רב לשעשוע ולרכילות לאורך הדורות - סבו של לואי ה-16, לואי ה-15, היה ידוע בתיאבונו המיני ובפילגשיו הרבות, שהידועות מביניהן היו מאדאם דה פומפדור ומאדאם דו ברי, אך למלך היו פרשיות רבות נוספות עם נשים רבות שהיו מזדמנות לארמון (וחלקן אף הביאו לעולם את ממזרי המלך). לעומת התנהגותו ההוללת של לואי ה-15, לואי ה-16 לא החזיק פילגש כמקובל בצרפת וחוסר התעניינותו המיני בחצר המלכות מלאת פרשיות האהבה, הרומנים והבגידות היה יוצא דופן ובלתי הגיוני. אי מימוש נישואיו מוסבר גם על ידי היסטוריונים כי הוא נאלץ לעבור ניתוח קצר (כנראה מילה), אולם הדבר בלתי-סביר מכיוון שאין שום תיעוד לניתוח שכזה (ובזמן שבו כביכול עבר ניתוח זה הוא היה באמצע ציד). סברה אחרת טוענת שהפתח הווגינלי של מארי אנטואנט היה צר, ולכן משגל היה מכאיב במיוחד. עם זאת, יוזף השני, ששהה בפריז חודשיים, כתב ועדכן את אימו, מריה תרזה, כי נדמה שאין בעיה יוצאת דופן בתפקודו של לואי ה-16, מלבד אי הבנה בסיסית בדרך בה יש לקיים יחסי מין. לאחר התערבותו של יוזף השני ועזיבתו את פריז, נפתרה הבעיה "העדינה", כלשונו של יוזף השני, ובמהרה עדכנה מארי אנטואנט את אימה כי היא בהריון.

לאחר מימוש נישואי המלך והמלכה אף נולדו להם 4 ילדים, שמהם שרדו רק שניים: בתה הבכורה ובנה הקטן. מארי איבדה את בתה בהיותה תינוקת, ואת בנה, יורש העצר, שכלה במהלך פרעות המהפכה הצרפתית, כאשר הוא בן 7 בלבד. כאשר החלו חייה של מארי אנטואנט כרעיה ואם, היא החלה להשקיע יותר ויותר מזמנה בגידול בילדיה, אך על אף שחיי המשפחה של מארי אנטואנט ולואי ה-16 החלו להיראות כמשפחה מלכותית נורמטיבית, לא נשכחה דמותה מתחילת דרכה - פאם הפאטאל המאיימת, שסביבה מתקבצים חוג אצילים ואנשי צבא מעריצים שקיימו חיי חברה סוערים, בעוד היא אינה מקיימת את חובתה למלוכה ולא מביאה יורש למלכות. זאת ועוד, המצב הכלכלי בתקופה זו היה קשה עקב ההוצאות העצומות של צרפת בסיוע לאמריקאים במלחמת העצמאות שלהם נגד הבריטים, אך בעיקר בגין בזבזנותו של המלך לואי ה-14, מלך השמש, אשר בנה את וורסאי, ואת הארמונות סביב לו, ועיצב אותו בראוותנות מנקרת עיניים. אל מול המשבר הכלכלי החמור, לא הפסיקו אויבי המלוכה מבית להפיץ שמועות בגין בזבזנותה של מארי אנטואנט, חייה הלילה הסוערים שלה, חיי המין המופקרים שלה, התנהגותה, הפסדי ההימורים שלה, הוצאותיה על בגדים ותכשיטים כסיבה לגרעון שבה נמצאת צרפת (ובעקבות זאת הדביקו לה את השם "מאדאם גרעון") ובראש ובראשונה, היותה משתייכת לאוסטרים השנואים. הצרפתיםֿ שונאי הזרים החלו לראות במארי אנטואנט את הסיבה לכל צרותיהם, ולהשליך את כל כעסם, אכזבתם וטענותיהם על המלכה - בעזרתם של מחרחרי המדון הרבים בחצר המלוכה שחלקם קנאו ביופיה והתנהגותה של המלכה, חלקם ראו את עצמם במועמדים טובים יותר למלוכה (וביניהם דודו של לואי ה-16, הדוכס אורליאן), חלקם נעלבו על שאינם משתייכים לחוג הידידים הקרוב של מארי אנטואנט (וטענו לא פעם על שהיא אינה מזמינה אותם למסיבות הסגורות שלה בארמון הטריאנון הקטן) וחלקם הסתייגו מהשינויים והחידושים שייצרה בחצר המלכות (וביניהם למנוע את הפריצות המינית השוררת בוורסאי, לבטל את הנוהג של סעודות נפרדות לבעלים ולנשים על מנת לקרב בין זוגות נשואים, נטישת האיפור הכבד והחישוקים הרחבים של השמלות ולהעדיף שמלות פשוטות כגון שמלת המוסלין הפשוטה שהמלכה עצמה מתועדת בה באחד מהפרוטורטים שלה, היא קבעה מקום לאימהות לא נשואות בארמון וורסאי, סיפקה עבודה לאיכרים עניים ברחבי הארמון, ולקחה על עצמה לגדל את ילדיה ולחנכם בעצמה). תדמיתה, ערכיה ומוסריותה של המלכה היו ללא רבב ואת אלה תקפו אויביה הממלכה מבית באמצעות שקרים וסיפורים רבים על מנת להחליש את השלטון הקיים.

המשפט המפורסם ביותר הופץ על מארי אנטואנט, כאשר חלו שיבושים באספקת הלחם ונאמר עליה כי אמרה: "אם אין לחם שיאכלו עוגות", היה עוד אחד מהסיפורים אשר יצאו מחצר המלוכה החוצה אל ההמון הצרפתי - בעוד המלכה הייתה מתודרכת היטב מה כדאי להגיד ואיזו תדמית יש לשדר ואין כל סבירות שאמרה משפט כזה.

מארי אנטואנט עם ילדיה מארי תרז ולואי ז'וזף. צייר אדולף אולריק פון ורטמולר, 1788

רעיה ואם

שנות נישואיה המדומים של מארי אנטואנט הסתיימו ב-18 בדצמבר 1778 כאשר נולדה הבת הבכורה. לאחר שעצותיו של יוזף השני נשאו פרי, לואי ה-16 ומארי אנטואנט הביאו לעולם את בתם הבכורה, מארי תרז, אשר נקראה על שם אימה של מארי אנטואנט. הריונה של המלכה גרם להתלהבות כה רבה עד כי דלתות חדר המלכה נפרצו במהלך הלידה והיא נערכה במעמד משפיל לעיניהם של עשרות פקידי חצר. ב-22 באוקטובר 1779 נולד בן זכר ונערכו חגיגות גדולות בפריז, לכבוד בואו לעולם של יורש העצר. אולם, בנה הבכור לא נועד לשאת את התואר זמן רב, הוא מת בגיל שמונה והתואר עבר לבנה הקטן של מארי אנטואנט.

מארי אנטואנט ילדה ארבעה ילדים:

• מארי תרז, נסיכת צרפת, שרלוט , 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851, שוחררה מהכלא לאחר הוצאתה להורג של מארי אנטואנט בהחלפת שבויים עם אוסטריה, היחידה ששרדה את המהפיכה הצרפתית.

• ג'וזף לואי פרנסואה קסבייר , 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה.

• לואי שארל, דופן צרפת, לואי ה-17, יורש העצר למלך צרפת, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795, מת בגיל עשר בהיותו שבוי במצודת טמפל, ובמשך זמן רב לאחר מותו עדיין סברה האמונה כי יורש העצר למלכות לא מת בכלא אלא הוא הוחלף בילד אחר והוברח משם. עם זאת, בבדיקות שנערכו לשריד היחיד מגופתו, ליבו, השמור היום בכנסיית סנט דניס, אל מול שריד מגופתה של אימו, מארי אנטואנט, אין ספק כי הילד שמת במצודת טמפל הוא לואי שארל.

• סופי, ביאטריס ( 1786 - 1787 ), מתה בגיל 11 חודשים.

הקיסרית מריה תרזה, אימה של מארי אנטואנט, לא זכתה לשמוע על הריונותיה וילדיה הנוספים של בתה, היא מתה ב-1780 ויוזף השני מונה לקיסר. בזאת איבדה מארי אנטואנט את אימה שהיתה כה חשובה לה בעצותיה ובסיועה, אך נותר לה אחיה, שהפך להיות מלך אוסטריה.

לאחר הולדת ילדיה החלה מארי אנטואנט להשקיע את מירב זמנה עם ילדיה ומשפחתה ותקופת הנשפים, המסיבות והתלבושות הסתיימה. היא אף החליטה להיות מעורבת בחינוכם ובגידולם למרות חוסר שביעות הרצון של אנשי החצר אשר לא היו מורגלים ביורשי עצר שאינם גדלים בלעדית על ידי אומנות ומחנכים מן החוץ.

בניגוד לתדמיתה החומרנית של מארי אנטואנט, עולה מתוך זכרונותיה של בתה, מארי תרז, תמונה של מלכה המודעת לסבל של בני עמה ומלמדת את בתה לסייע לעניי ארצה. היא נהגה להזמין לארמון לסעוד עימה ועם בתה אנשים ממעמדות נמוכים יותר, ועודדה את בתה לתת מצעצועיה לעניים. באחד מהחגים בהם היה נהוג להעניק מתנות, אמרה מארי אנטואנט לבתה, כי בגלל שהחורף קשה מאוד ויש אנשים אומללים רבים ללא אוכל ובגדים, ואף ללא עץ להבעיר אש, היא העבירה להם את הכסף שנועד לרכישת מתנות לחג.

ההתרחקות מארמון וורסאי

מארי אנטואנט חיה בארמון וורסאי מגיל 15, שרדה את הרכילות ואת התככים, ואף הצליחה להכניס שינויים וחידושים בהתנהלות הארמון. אולם כללי הטקס הנוקשים, אובדן הפרטיות, והחוקים הברורים הקובעים כל פרט ופרט מסדר היום לא נעמו לה מעולם. כמתנה על הבאת ילדיו לעולם, העניק לואי ה-16 למארי אנטואנט במתנה את ארמון הטריאנון הקטן, ארמון אשר נבנה על ידי סבו, לואי ה-14 בעבור פילגשיו, וכעת עבר לשימושה האישי של מארי אנטואנט. הטריאנון הקטן הפך להיות למקום המפלט של המלכה מרחשי הארמון, כובד הראש וכללי הטקס המלכותיים. שם העבירה המלכה את רוב זמנה, היא יצרה לעצמה חוג חברים אותו אירחה בארמונה, והכניסה אליו היתה מוגבלת להזמנתה המפורשת בלבד, עד כי אפילו לואי ה-16 לא הגיע בלי הזמנתה. "שם" אמרה מארי אנטואנט "אני יכולה להיות עצמי ולא המלכה".

לצד ארמון הטריאנון הקטן בנתה מארי אנטואנט כפר חקלאי קטן, שסיפק לה את תחושת החופש אליה ערגה ואת הפנטזיה לחיות חיים פשוטים ולא מלכותיים. יש המסבירים כי בניית הכפר הינו כתוצאה מקריאתה את ספריו של רוסו המטיפים לחזרה לטבע ולפשטות ויש כאלה המפקפקים בהשכלתה הרחבה. אולם בין אם הכירה את רוסו ובין אם לא, המלכה יצרה לעצמה פנינת טבע פשוטה לעצמה ולחבריה. הכפר החקלאי סיפק תוצרת טרייה של ירקות, ביצים וחלב לה ולילדיה, באמצעות עובדי משק שטיפחו וטיפלו בגינות הירק ובחיות המשק. מארי אנטואנט נהגה לשכור כצוות העובדים בכפר (הנקרא גם "כפר המלכה") ממשפחות האיכרים העניים ברחבי ארמון וורסאי. בכפר המלכה נהגה מארי אנטואנט לבלות את זמנה כאשר היא נוטשת את חיי הפאר והלבוש המלכותי ומחליפה את כל זאת בשמלות מוסלין וכובעי קש ובניסיון למצוא את הפשוט והטבעי, בניגוד לחיי ארמון וורסאי הצבוע, הרכילותי ומלא הפאר וההדר.

עם זאת, על אף כי התנהגותה של מארי אנטואנט מהפיכתה לאם השתנתה והיא לא התעניינה עוד בנשפי הארמון, תדמיתה כמלכה ראוותנית והוללת לא השתנתה, שכן ההמון הצרפתי עדיין האשים אותה בכל צרותיו וראה אותה כמלכה האוסטרית השנואה, הבלתי מוסרית והבזבזנית. בעיתונות הצרפתית נכתב כי ארמון הטריאנון הקטן שימש למסיבות פרועות ולהוללות מינית של המלכה עם שלל מאהבים וחוג ההוללים שלה, בהם שר הצבא ושר הימיה שהיו לנאמניה, הרוזן פרסן (שנטען, שלא בצדק, כי הוא מאהבה), ובראש חוג זה הרוח החיה הייתה מדמואזל דה-פוליניאק, האומנת המלכותית. על הכפר אותו בנתה אמרו כי בנייתו מגוחכת ומשפילה למלכה המעוניינת "לשחק" בחיי איכרים ולחיות חיי פנטזיה ילדותיים, שכל יעודו בילויים ושעשועים, שבנייתו ואחזקתו עלו כסף רב - מול מצבה של קופת המדינה אשר היה רע מאוד.

פרשת המחרוזת

הנזק התדמיתי החמור ביותר של מארי אנטואנט לא היה מזימת המחרוזת, כפי שסבורים רבים, אלא דווקא שבע השנים בהם בעלה הותירה לבדה לפלס את דרכה מול תביעות הארמון, בעוד הרכילות על "הבעיה המלכותית" יצרה את דמותה הפאם פאטלית ההוללת, הבזבזנית והבלתי מוסרית. עם זאת, פרשה זו הביאה את הנזק התדמיתי של המלכה, שעד כה נחשב כמינורי ובלתי מזיק, למודעות המשפחה המלכותית ויועצי המלך . עם התפוצצות פרשת המחרוזת הבינו יועצי המלך כי השנאה כלפי המלכה עצומה וכי הנזק לבית המלוכה הוא חמור ויש לטפל בו במהירות. אולם הנזק היה כבר בלתי הפיך. הפרשה החלה בענק יהלומים יקר מעין כמוהו אותו הכין צורף מוכשר, אשר ניסה למוכרו בקרב מספר משפחות מלוכה ואצולה ברחבי אירופה. עם זאת, מחירו הגבוה של הענק הביא לכך כי לא נמצא לענק קונה, שכן המשבר הכלכלי ששרר בצרפת חל גם על כל אירופה, ובמצב כלכלי ופוליטי עדין זה, לא נמצא קונה למחרוזת כה ראוותנית, היקרה והמפוארת שנוצרה אי פעם. גם מארי אנטואנט שקיבלה את המחרוזת לבחינה, סירבה לרוכשה. אולם, מספר אנשי חצר תככנים החליטו לנצל את הימצאות המחרוזת בארמון וורסאי וחמדו אותה לעצמם במזימה שערוייתית. הכנופייה שכנעה את אחד מהקרדינלים, בחצר וורסאי כי המלכה מעוניינת לרכוש את המחרוזת בסתר, וכי הוא ייטיב עימה אם ירכוש את המחרוזת בשמה, והיא תשיב לו את הכסף במועד מאוחר יותר. המזימה כללה מפגש שנערך בין הקרדינל שיחסיו עם מארי אנטואנט לא היו טובים והיה להוט לעשות מעשה לשפר את יחסיו עימה, לבין מתחזה למלכה, שהגיעה למפגש חצות בפנים מכוסות והביאה את הקרדינל להאמין כי היא מארי אנטואנט המעוניינת לשפר את יחסיהם בעתיד. הקרדינל רכש את המחרוזת והעביר אותה לכנופייה, במחשבה כי הוא מעביר את המחרוזת למלכה. אולם כעבור זמן מה, כאשר התשלום עבור המחרוזת הגיעה והמלכה לא השיבה לו את הכסף, בא הקרדינל בדרישה למלכה לקבל את כספו. לואי ה-16 זעם על חוצפתו של הקרדינל בהאשמותיו כלפי אישתו המלכה, הוא נעצר באולם המראות בוורסאי ולואי דרש את העמדתו למשפט. במשפט נחשפה התרמית כולה, חפותה של המלכה הוכחה, אולם הנזק התדמיתי היה גדול מנשוא, שכן השופט זיכה את הקרדינל באומרו שהתנהגותה הלא מוסרית והפזרנית של המלכה הביאה לכך שהקרדינל יאמין כי היא מעוניינת לרכוש את הענק בכל מחיר. הציבור עצמו לא האמין שהמלכה באמת איננה מעורבת והספקות האם באמת מדובר במזימה כנגד המלכה או מזימה של המלכה, הביאו להבנה של חצר המלכות כי שמה הטוב של המלכה ניזוק ללא תקנה. זיכויו של הקרדינל היווה צעד מתריס נגד בית המלוכה עצמו. סיפור המחרוזת הפך לסיפור נפוץ בכל רחבי המדינה ואף הסופר אלכסנדר דיומא כתב ספר בשם "מחרוזת המלכה" על הפרשה, אחד מתוך שישה ספרים אותם כתב דיומא ובהם מוצגת המלכה באור אוהד.

בעקבות פרשה זו וההבנה על הנזק התדמיתי של מארי אנטואנט הוחלט על מסע יחסי ציבור לשיפור תדמיתה של המלכה. הוזמנו ציירים שציירו אותה עם ילדיה ובבגדים אלגנטיים אך פשוטים, על מנת להציג את מארי אנטואנט כמלכה שהיא רעיה ואם, ואחת מהתמונות אף מציגה את מארי אנטואנט עם שלושת ילדיה ועריסת תינוק ריקה, על מנת להבהיר להמון כי מארי אנטואנט, כמו אימהות אחרות, סבלה ממות ילדה. עם זאת, הניסיונות לשיפור תדימתה של מארי אנטואנט לא הביאו לתוצאה הרצויה, ההמונים הגיבו בגיחוך לתמונות שהוצגו בלובר, ולדמות שניסו להציג להם, שכן במקביל לכך המשיכו הקריקטורות ברחבי פריז להציג את דמות המלכה ההוללת שמנהלת יחסים סוטים עם גברים רבים ודמותה המוכפשת היוותה עניין רב יותר לעיסוק ההמונים בצרפת. העיתונות כינתה את מארי "מאדאם דפיציט" ("גברת גירעון") ובעיותיה הכלכליות של צרפת הובאו לפתח דלתה של מארי אנטואנט והגירעון המדיני של צרפת הוסבר בבזבזנותה של המלכה על בגדיה, תכשיטה, תסרוקותיה, ארמונה ועיסוקיה.

מארי אנטואנט, 1790

פרוץ המהפכה

בשנת 1788 חלה יורש העצר בשחפת, והזוג המלכותי היה טרוד במאבק על חייו, אולם במקביל התכנסה אספת המעמדות שהכריזה על עצמה "האספה הלאומית". שר האוצר האהוד ז'אק נקר פוטר. הדבר נתפס כהפיכת חצר של המלכה ונאמניה. ההמון עלה בזעם על הבסטיליה, ב-14 ביולי 1789, והרס אותה.

מארי אנטואנט דרשה שלואי ה-16 יגיב בכוח על הפריצה לבסטיליה, בה שוחררו אסירי המלכות, אולם לואי ה-16 סירב. בחצר המלכות שררה פאניקה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את וורסאי, שכן "לא מדובר במרד, אלא במהפיכה" לואי ה-16 סירב לעזוב את הארמון ולא היה מוכן להיות מלך המודח מכסאו. מארי אנטואנט העדיפה לעזוב ולהגן על משפחתה, אולם לנוכח החלטת בעלה להשאר, היא החליטה להשאר לצידו. עם זאת, נשלחו כל אנשי החצר והאצולה הרחק מארמון וורסאי, הרחק מפאריז ואלה שיכלו אף עזבו את צרפת. היה זה מובן כי ישנה סכנה של ממש לחיי מעמד האצולה והמלוכה. צעדים אלה שנקטו המלך והמלכה לא סייעו להם, אלא הביאו לתדמית פסיבית וחלשה של המל אל מול דמותה החזקה והכוחנית של מארי אנטואנט. בעיתונות הצרפתית תיארו את המלכה כשולטת במלך הפחדן וההססן.

אויביה של מארי אנטואנט מתוך חצר המלכות ומחוצה לה עשו שימוש בזעם ההמון על מצבם הכלכלי הקשה כדי להתסיסם כנגד שלטון המלוכה, מביניהם יש לציין את הדוכס אורליאן, דודו של לואי ה-16, שלא פסק ממזימותיו שכללו הדפסת כרזות שטנה כנגד המלוכה, קניית אנשים שיסיתו כנגד השלטון ואפילו בנו, הדוכס שארטר, היה מחברי מועדון היעקובינים. הדוכס אורליאן, שהשיל את תוארו והפך להיות האזרח פיליפ אגליטה, היה מבין המצביעים בעד גזר דין מוות למלך צרפת באסיפה שלאחר המשפט. אויביהם העיקריים של המלך והמלכה לא היו המון העם הצרפתי, שביום הוצאתו להורג של לואי ה-16 חשו חרטה על המעשה, אלא אלה שרצו את השלטון לעצמם .

כוחה של מארי אנטואנט בעיני הציבור הפך אותה לדמות שיש לרצוח על מנת לשים קץ לסבלם, ועל כן צעדו עשרות אלפי נשים במסע של אמהות נגד המלכה אל ארמון וורסאי. הן פרצו אליו במטרה להגיע ולרצוח את המלכה, ובמאבק בה נהרגו שומרי הראש של המלכה הצליחה מארי אנטואנט להמלט דרך דלת סודית אשר בחדר השינה שלה אל מעבר בין מסדרונות היישר אל חדרי המלך. הנשים הזועמות אשר לא מצאו את מארי אנטואנט כילו את זעמם בהשמדת החפצים, קריעת הסדינים של מיטתה והחדרת כידונים למזרן. נאמר כי אילו היו מוצאים את המלכה במיטתה היו קורעים אותה לגזרים.

בפריצה לארמון וורסאי שבה ההמון את המשפחה המלכותית והמהפכנים העבירו אותם לפריז, לארמון טוילרי הריק, שם שהו 18 חודשים במעצר בית.

לואי ה-16 היה המום מהתפנית והיחס של אזרחיו אליו והתקשה לקבל החלטה מה לעשות ובאילו צעדים לנקוט. כתוצאה מכך החלה מארי אנטואנט לקחת חלק אקטיבי יותר בהחלטות הפוליטיות, בניסיונות הרפורמה לטובת האזרחים השרויים במצב כלכלי קשה והחלה לייעץ למלך כיצד לנקוט מול המהפכנים אשר דרשו ממנו לוותר על זכויותיו המלכותיות. היא היתה זו ששכנעה את לואי ה-16 להסכים לחוקה החדשה, על אף חוסר רצונו של לואי ה-16 וחוסר הסכמתה של מארי אנטואנט על המשתמע מחתימתם על החוקה. אולם לטובת האומה הצרפתית ועל מנת להגן על ילדיה, הסכימה מארי לחוקה החדשה של צרפת.

ניסיון הבריחה והכליאה

במהלך שהותם של מארי אנטואנט ולואי ה-16 בארמון טוילרי ניסתה מארי אנטואנט להביא להצלתם על ידי גורמים בינלאומיים שייחלצו לקראתם. היא ניהלה תכתובת מכתבים ענפה עם גורמי חוץ שונים, בין השאר עם בני בריתה באוסטריה, כאשר במכתבים אלה היא לא רק ניסתה לארגן את בריחתם, אלא אף סיפקה פרטי מידע מודיעינים על מהלכי הצבא הצרפתי אשר ניהל באותם הימים מלחמה מול אוסטריה.

מארי אנטואנט ידעה כי אם אוסטריה תנצח במלחמה מול צרפת, המהפכנים של צרפת ייאלצו להניח למשפחה המלכותית לחזור לשלטון, כאשר ניצחון של צרפת על אוסטריה יביא לנפילתה שלה ושל משפחתה כמו גם לנפילת המלכות של אוסטריה - אחיה.

לאחר העברת המשפחה המלכותית בכוח לארמון טולרי, היה זה עניין של זמן עד שייעשה ניסיון בריחה ממנו. הצעות חוזרות ונשנות על אפשרויות הבריחה הועברו למשפחה - הוצע שהמלך יימלט עם יורש העצר ושניהם לבדם יברחו לאנגליה, אך בעיקר הוצע למארי אנטואנט להימלץ לבדה, ללא בעלה וילדיה, שכן ההכפשות הקשות ביותר וסכנת החיים המיידית היתה בעיקר עבורה. אולם מארי אנטואנט חזרה שוב ושוב באוזניי מאדאם דה לאמבל שהיא לעולם לא תעזוב לבדה "אין לי כל משאלה לעצמי. חיי או מותי יהיו בחיק משפחתי ובעלי. איתם בלבד אחיה או אמות". אם היתה אישה על פני האדמות שעבורה מעשה זה היה מוצדק על רקע ההתרחשויות הקיימות, היתה זו מארי אנטואנט. אולם היה זה בלתי אפשרי לשכנע אותה לברוח לבדה, היא היתה מעל לאנוכיותה ורווחתה האישית, על אף שהיו לה דוגמאות רבות בקרב חברים ובני משפחה שברחו לבדם ומעשה זה של הצלה עצמית נחשב כבעל חשיבות עליונה

ב-1791 תיכננה מארי אנטואנט בסיועו של הרוזן פרסן את ניסיון הבריחה של המשפחה המלכותית מפאריז. מטרת המסע היה להגיע לגבול אוסטריה, מרחק יומיים נסיעה מפריז ולנסות להלחם על המלוכה מאוסטריה. הם יצאו מהארמון באישון לילה, ועברו כברת דרך ארכה, הם כמעט הגיעו לגבול, כאשר במונטמדי (montmedi), הם זוהו על ידי אחראי דואר חד עין. הם נעצרו בעיר וארן והוחזרו בבושת פנים לפאריז. כתוצאה מניסיון הבריחה הם הועברו מהארמון למצודת טמפל, על מנת להחזיקם תחת משמר כבד.

הוצאה להורג

מארי אנטואנט מובלת לגיליוטינה. (רישומו המפורסם של הצייר ז'אק לואי דויד)

הרוזן פרסן ניסה שוב לעזור אך עשה טעות גורלית. הוא ביקש מהדוכס ברונסוויק, מפקד הכוחות הפרוסים בארצות השפלה, שיודיע שאם ייפגעו המלך והמלכה, תיהרס פריז. איגרת זו, הנקראית אגרת ברונסוויק, נתפסה כברית של המלך והמלכה עם מצביאי האויב.

פריז המשיכה לסעור ובמהלך שלושה ימים רצופים בחודש ספטמבר לבדו נערך טבח המוני ברחובות שעליו נמנו 14 אלף הרוגים ובהם גם מאדאם דה-למבל, שחזרה לפריז להיות עם המלכה בשעתה הקשה. רציחתה נעשתה עם יציאתה מבית המשפט, וההמון המשתולל בטירוף נעץ את ראשה הכרות על מוט, והרים את המוט מעלה אל עבר חלון כלאה של מארי אנטואנט על מנת שתראה את ראש חברתה המתה במו עיניה. ההמון צעק אל עבר חלונה של מארי אנטואנט שחברתה מתה ושתצא אל החלון לנשק את שפתיי חברתה הלסבית (בהתאם לשמועות כי מארי אנטואנט מנהלת יחסים לסביים עם חברותיה). לואי ה-16 ומלוויה של המלכה לא איפשרו לה להתקרב אל החלון ולראות את המראה המחריד.

בקרב ואלמי הביסו הכוחות הצרפתים את כוחות האויב האוסטרים והפרוסים והאיום מבחוץ הוסר. על אף שלא היו עדויות לבגידת המלך או המלכה, וחליפת המכתבים בין מארי אנטואנט לאוסטרים לא נודעה, החליטו המהפכנים לשפוט את לואי ה-16 בגין בגידה בצרפת, כאשר גזר הדין הוחלט מראש כי יהיה הוצאתו להורג. רובספייר, ממובילי המהפיכה הצרפתית ויוצרי שלטון הטרור, אמר כי הוצאתו להורג של המלך הכרחית למהפיכה, על מנת למנוע את שובו לכס המלכות ולהבטיח את הצלחתה של החירות הצרפתית. לואי ה-16 הוצא להורג ב־21 בינואר 1793.

לאחר הוצאתו להורג של בעלה, נשארה מארי אנטואנט בכלאה אשר במצודת טמפל עם בתה, בנה הקטן ואחות בעלה, שלושתם ניסו להמשיך לשמר את חייהם כרגיל, כאשר הגיעו הרפובליקנים ב-3 ביולי 1793, לקחו את בנה של מארי אנטואנט והפרידו אותו ממנה בכוח. מארי אנטואנט לא הסכימה לתת את בנה לשומרים אפילו לאחר שהם איימו להורגה, אולם לאחר שאיימו להרוג את בתה הצעירה היא שחררה את לואי, שעתיים לאחר שנכנסו הנציגים לראשונה לתא. מאז היא זכתה לראותו כמה דקות ביממה, כשהורשה לשחק בחצר.

כשנרצח המנהיג המהפכני ז'אן-פול מארה, ההמון הזועם דרש נקמה והוצאתה להורג של המלכה נחשבה לצעד הבא במחיקת השלטון המלוכני בצרפת. מארי אנטואנט הועברה לקונסיירז'רי, הכלא שממנו נשלחו הנידונים אל מותם, אך עדיין לא נערך משפטה. בתקופה זו היא הושמה בחדר צר, כאשר משמרות המהפכה איכלסו את חדרה יום ולילה, על מנת להשאירה תחת משמר תמידי ואף גבו כסף מההמונים שרצו להגיע ולצפות "במלכה האחרונה של צרפת". מארי אנטואנט שהתה בתאה הקטן בכלא במשך 76 יום ובסופם נערך משפט בן יומיים, בו הוחלט על הוצאתה להורג. במהלך המשפט עמדו מול המלכה אישומים המתבססים על השמועות וההכפשות שפשטו בצרפת לאורך השנים בגין התנהגותה הבלתי מוסרית והקלוקלת, פזרנותה, יחסיה המיניים הלא הולמיים, ראוותנותה - העיתונות המחתרתית והקריקטורות שקדמו למהפכה הצרפתית, הפכו לכתב האישום כנגד מארי אנטואנט. כמו כן, ניסו השופטים להאשימה ביחסי מין עם בנה בן ה-8, אשמה אשר אליה הגיבה מארי אנטואנט כי "הטבע עצמו לא עונה להאשמה כה בלתי מתקבלת על הדעת", היא פנתה לקהל הצופים במשפט ובמיוחד לאימהות היושבות בקהל ובאומרה כי האשמה זו מנוגדת לטבע האימהי. אצילותה של מארי אנטואנט והמענה אותו נתנה שבה את לבם של הנוכחים במשפט, אשר קראו להפסיק את ההליך ולשחררה. אך ללא הועיל. מארי אנטואנט נשפטה אף בגין בגידה, למרות שלא נמצאו כל עדויות לכך. גזר הדין של המשפט היה ידוע מראש והוא ניתן לאחר יומיים בלבד של הליך משפטי, בשעות הבוקר, על מנת שיבוצע עוד באותו היום, בשעה 16:00.

ההוצאה להורג, התרחשה ב-16 באוקטובר 1793, בגיליוטינה, לשמחתם של המוני הצופים, כאשר ראשה הוצג בפני הקהל הצווח והצורח משמחה.

הריגתה של מארי אנטואנט, אלמנה שבריאותה רופפת, הכואבת את לקיחתו של ילדה ממנה, נחשב בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר וברברי, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, בה נהרגו 17,000 איש בגליוטינה ואלפים רבים ברחבי צרפת. .

מארי אנטואנט נקברה בקבר אחים בלתי מסומן, שבו נקברו רבים מהרוגי הגליוטינה, ביניהם לואי ה-16. בשטח זה נבנתה מאוחר יותר כנסיית המדלן. בינואר 1815 הוצאו עצמותיה של מארי אנטואנט יחד עם עצמות בעלה לקבורה בבזיליקת סן-דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת.

לקריאה נוספת

• סטפן צוויג, מארי אנטואנט, (תרגום ראשון: תל אביב: מצפה, תרצ"ד, מתרגם ש' הרשברג) תל אביב: הוצאת זמורה-ביתן, תרגום מגרמנית צבי ארד, תשמ"ז 1987.
• סנה ג'טר נסלונד. שפע- סיפורה של מארי אנטואנט, (תרגום ראשון: מושב בן שמן, 2008, מתרגמים רותי ונעם אור.)מודן הוצאה לאור.
• אלכסנדר דיומא, מחרוזת המלכה (תרגום מצרפתית: מיכה פרנקל), הוצאת מזרחי, 1993.
• אנראה מורואה, דברי ימי צרפת (תרגום מצרפתית: לאה וייץ כהן), הוצאת מסדה, תש"ך.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מארי אנטואנט
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מארי אנטואנט

• מרי אנטואנט, באנציקלופדיה ynet
• תדהר ואלד, פאריס, למלכה יש בית, באתר הארץ
• זכרונותיה של הנסיכה מארי תרז, בתה של מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג (בצרפתית)
• זכרונותיה של קמפיין, אומנת ילדי המלוכה, על מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג (אנגלית)
• זכרונותיה של מאדאם דה הוסט, מלוות הגברות בארמון וורסאי, פרויקט גוטנברג (אנגלית)
• נאום הביקורת של אדמונד ברק (אנגלית)