מארי אנטואנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מארי אנטואנט. פורטרט שציירה אליזבט ויגה לברון בשנת 1783

מארי אנטואנט (2 בנובמבר 1755 - 16 באוקטובר 1793) מלכת צרפת האחרונה, אשתו של לואי ה-16, מלך צרפת בעת המהפכה הצרפתית.

מארי אנטואנט הייתה בתם של הקיסרית האוסטרו-הונגרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון שטפן (פרנץ מלורן). ב-16 במאי 1770 נישאה ללואי ה-16, ולזוג המלכותי נולדו ארבעה ילדים.

היא זכורה בעיקר בשל האימרה המיוחסת לה, שמייצגת יותר מכל את התקופה, "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" (בתרגום מקובל; בתרגום מדויק: אם אין לחם, שיאכלו בריוש), שהפכה במהרה לציטוט מפורסם (במקור "S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche"), אולם אימרה זו, כמו רבים מהסיפורים שסופרו עליה, התגלו כשקריים ונועדו להכפיש את שמה על ידי המהפכנים של צרפת אשר תלו בה את האשמה למשבר הכלכלי הקשה, שהוביל למהפכה.

הציטוט המפורסם הינו תיאור אחד מני רבים, של מארי אנטואנט כמלכה מושחתת וחומרנית, שנכנס אל הזיכרון הקולקטיבי של ההיסטוריה עד כי העובדות האמיתיות של מי אמר את המשפט המפורסם ומתי, כבר אינן רלוונטיות. גם היום משויך ציטוט זה אליה, למרות שידוע כי המשפט נאמר זמן רב לפני הגעתה לצרפת. אף בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, "הווידויים", אותו סיים בשנת 1767 (ופורסם בשנת 1782), נכתב הציטוט המפורסם - כאשר מארי אנטואנט הייתה בת 12 בלבד. יש המשייכים את הציטוט לאחותה של מארי אנטואנט, מריה קרולינה, מלכת נאפולי, על מנת להסביר כי קשרי המשפחה שלהם הובילו להשלכת הציטוט על מארי אנטואנט, אולם ספרו של רוסו מפריך גם את הטענה הזו ומציב את הציטוט בתקופה מוקדמת יותר. משערים כי ככל הנראה אמרה זאת מריה תרסה, נסיכת ספרד, אשתו של לואי ה-14, כמאה שנים קודם לכן. בין אם הייתה זו מריה קרולינה ובין אם הייתה זו מריה תרזה, אין ספק כי הציטוט המפורסם לא נאמר על ידי מארי אנטואנט.‏[1][2] כיום קיימים מסמכים רבים המעידים על אישיותה הפילנטרופית של מארי אנטואנט, שלמעשה פעלה בניגוד לשמועות על חומרניותה וקלילות דעתה, ובניגוד לחוסר האכפתיות השכיח של האצולה הצרפתית, וסייעה רבות לעניים בצרפת.

ילדותה ונעוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאריה אנטוניה יוספה יוהנה לבית הבסבורג-לורן (Maria Antonia Josepha Johanna von Habsburg-Lothringe) נולדה ב-2 בנובמבר 1755 בארמון שנברון, ארמון המלוכה של הקיסרית מריה תרזה, כבתה החמש-עשרה וכבר מלידה קיבלה את התואר הארכידוכסית של אוסטריה. הקיסרית מריה תרזה, אימה של מארי אנטואנט, פעלה על פי המסורת האוסטרית המלכותית של בית הבסבורג שבה יורשי העצר התארסו בגיל צעיר ונישאו אל תוך חצרי המלוכה החזקים ביותר באירופה על מנת לחזק ולשמר את הבריתות החשובות של הממלכה. מריה תרזה נחשבה ל"מחתנת הגדולה" ביותר של בית הבסבורג, שכן ילדה 16 ילדים ופעלה נמרצות להשיא אותם על פי הצרכים המדיניים בלבד, לרוב מבלי לקחת בחשבון את רצונות ילדיה. יוצאת מן הכלל הייתה מריה כריסטינה, שהצליחה לשכנע את אימה שעליה להנשא מאהבה לבחיר ליבה. מלבדה, שודכו כל ילדיה של מריה תרזה בהתאם לצורכי הממלכה. אין זאת שמריה תרזה לא אהבה או דאגה לילדיה, היא הרעיפה חיבה על ילדיה וניהלה עימם קשרי מכתבים ענפים לאחר נישואיהם, אולם מסורת ארוכת ימים באוסטריה הייתה כי ליורשי העצר יש תפקיד רב חשיבות בהגנה על הממלכה מפני מלחמות באמצעות בריתות חזקות, ובימיה של המלכה מריה תרזה הייתה פרוסיה אויבת חזקה ומאיימת על אוסטריה. נישואיהם של יורשי העצר נועדו להגן על אוסטריה בכל רחבי אירופה מפני מלחמה עתידית. הצהרתה של מריה תרזה בנושא הייתה "אומות אחרות ינהלו מלחמות, ואת, אוסטריה בת המזל, הינשאי".

מאריה אנטוניה, בתה הצעירה של מריה תרזה, נולדה לתוך ההבנה כי עתידה מתוכנן עבורה להנשא אל חצר מלוכה על פי בחירת אימה. היא קיבלה, לשם כך, את מיטב החינוך האוסטרי, וגילתה כשרון בריקוד ובמוזיקה. בניגוד לתיאורים הרבים בגין אופיה הפזרני והתנהגותה חסרת האחריות שרווחו בצרפת בתקופת טרום המהפכה, מאריה אנטוניה זכורה מתקופת ילדותה בווינה כילדה טובת מזג ואצילית, מוכשרת ויפהפייה, שכבשה את כל רואיה. התנהגותה העדינה וחביבותה מתוארת באנקדוטה על ביקורו של מוצרט, בעודו ילד קטן בחצר המלוכה בווינה. מספרים כי היא סייעה לו כאשר הופיע בפני מריה תרזה והייתה כה נעימה ומסבירת פנים כלפיו עד כי אמר שהוא מעוניין להנשא לה כאשר יגדל. עתידה של מאריה אנטוניה נקבע, במידה רבה, בזכות היותה היפה והמיוחדת ביותר מבין כל אחיותיה, יופיה והתנהגותה הפכו אותה לבעלת חשיבות רבה לאימה, כאשר זו תיכננה את הברית החשובה והמורכבת ביותר בצעדיה הדיפלומטיים של אוסטריה, במשחק הכוחות של אירופה.

מארי אנטואנט בגיל 12

אויבתה הגדולה של אוסטריה והאיום הגדול ביותר על מלכותה של מריה תרזה, הגיע מצידה של פרוסיה. כאשר זו חתמה על ברית הגנה עם בריטניה, החליטה מריה תרזה לפעול בהתאם ולחדש את הקשרים עם נינו של יריבה הישן, לואי ה-14, מלך צרפת. מאריה אנטוניה נבחרה לתפקיד הקשה ורב החשיבות של גישור על הפערים העמוקים והטינה רבת השנים שבין צרפת לאוסטריה. לאחר שנים רבות בהן אוסטריה וצרפת לא שמרו על קשרי ידידות, הובטחה מאריה אנטוניה בת ה-14 לנכדו של לואי ה-15, מלך צרפת ובכך נגזר גורלה, מתוך המחשבה כי יופיה, כישוריה וקסמיה, יקלו עליה את דרכה בחצר המלכות המפוארת והעשירה, אך גם נוקשה, קפדנית ומסואבת. מרגע ההחלטה נעשו מאמצים רבים לספק למאריה אנטוניה את מלוא המידע והידע הנדרשים לה בעבור תפקידה החשוב. אמנם, מאריה קיבלה חינוך מצוין בארמון, אולם התרבות הצרפתית נחשבה לתרבות עילית ומתנשאת והצרפתים התייחסו בזלזול לבית המלוכה האוסטרי. על כן עברה מאריה הכשרה ארוכה וקשה בצרפתית ובנימוסים ומנהגים צרפתיים. חשיבות השידוך והצלחתו הייתה מכרעת מבחינת עתידה של אוסטריה, ומריה תרזה בחרה בקפידה את מאריה אנטוניה לתפקיד.

בצרפת לעומת זאת, ההודעה על השידוך יוצא הדופן זכתה לספקות רבות כבר מתחילת הדרך. אוסטריה לא נחשבה לשידוך אפשרי בעבור יורש העצר, שכן היא אויבת ותיקה לצרפתים. בקרב אנשי החצר בארמון ניכר חוסר שביעות הרצון מהחלטת המלך, הן על ידי הממשלה, האצולה ואף בנותיו של לואי ה-15, דודותיו של לואי ה-16 הביעו בגלוי את סלידתם מן הרעיון. אולם השפעתו של המלך ניצחה והשידוך יצא אל הפועל למרות האויבים הרבים שקמו לו עוד לפני שהגיעה מארי אנטואנט לצרפת. הדבר לא סימן טובות על קבלת הפנים לה תזכה מאריה אנטוניה הצעירה .‏[3]

באפריל 1770, בהיותה בת 15, על אי על נהר הריין בקרבת העיר שטרסבורג שבאלזאס, נפרדה מאריה אנטוניה ממשפחתה, ארצה וכל המוכר לה והופיעה לראשונה בשם מארי אנטואנט, הנסיכה המיועדת ויורשת העצר של צרפת. מאז היא לא שבה עוד לראות את ארץ מולדתה.

נסיכה ומלכה אהובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותה של מארי אנטואנט שונתה מספר פעמים בהתאם לשינויים ההיסטוריים בצרפת. עם הגעתה של מארי אנטואנט לצרפת, כאשתו לעתיד של לואי ה-16, נערכה עבורה קבלת פנים מרהיבה ומחבקת, כאשר אנשים רבים באו לחזות בנסיכה עם הגעתה לצרפת. כחלק מכללי הטקס המלכותיים, על הנסיכה להוריד מעצמה כל סממנים של תרבותה הקודמת, לשם כך נבנה בית עץ ארעי במקום המפגש בגבול אוסטריה-צרפת, אליו נכנסה הנסיכה מאריה אנטוניה האוסטרית וממנו יצאה הנסיכה מארי אנטואנט הצרפתייה.

כבר בתחילת דרכה בצרפת, הילוכה, מראיה, ודבריה תועדו וצוטטו ובכולם תוארה הנסיכה כדמות מקסימה ומלבבת. יחסה אל העם הצרפתי היה חם ואוהד והיא כבשה את לבבות ההמון ברצונה להיות צרפתייה ולהיות חלק מהעם הצרפתי ולא רק מלכתם. אחד מהתיאורים על מארי אנטואנט הצעירה מגיע מתיעוד פגישתה הראשונה עם ראש העיר אשר בא לקבל את פניה עם הגעתה לצרפת, הוא פנה אליה בגרמנית והיא ביקשה שלא לדבר עימה בגרמנית, כי על אדמת צרפת היא מעוניינת לדבר אך ורק צרפתית (" Non ! Ne parlez point allemand, s'il-vous-plaît. À dater d'aujourd'hui je n'entends plus d'autre langue que le français"). לאחר כניסתה של מארי אנטואנט לחצר המלכות היא זכתה להערצת העם הצרפתי. יופיה, חינה ונעוריה הפיחו רעננות ותקווה בקרב הצרפתים ונראה כי צעדיה הראשונים של הנסיכה האוסטרית בצרפת מבשרים טובות. נישואה של מארי אנטואנט ללואי ה-16 ב-30 במאי 1770, לוו בחגיגות רבות, הן בתוך ארמון ורסאי והן בצרפת כולה. תאונה קטלנית שנגרמה בעקבות זיקוקי הדינור בסיום חתונת הזוג לא רק שלא שינו את היחס של העם הצרפתי למלך ולמלכה העתידיים, אלא אף גרמה לעם הצרפי להכיר באופיה הרחום והקשוב של מלכתם החדשה, שכן היא טיפלה באופן אישי במשפחות הקורבנות. התאונה נגרמה בעקבות אש שפרצה באחד מזיקוקי הדינור והפאניקה של קהל הצופים בחתונה גרמה למותם של מאות קורבנות (המספרים נעים בין 130 ל-400). בתיעודי חצר המלכות תואר כי מארי אנטואנט תרמה הכנסה חודשית מהונה האישי למשפחות הקורבנות שנמחצו במנוסת ההמון בפריז. תיעוד של הכתרת לואי ה-16 ומארי אנטואנט למלכי צרפת מתאר כי הפופולריות של מארי אנטואנט הייתה בשיאה, כאשר ההמון שנכח בהכתרה קטע את טקס ההכרתה בקריאות "יחי המלכה" במשך כ-15 דקות רצופות. לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו ידועים ברצינות הרבה בה לקחו את תפקידם כמגיני העניים והנזקקים בשנים שלפני המהפכה הצרפתית, ובגין כל זאת הם הפכו לפופולריים מאוד עם פשוטי העם והערצתם הייתה ניכרת בקבלת הפנים אותה ערכו למלך ולמלכה בביקורם הראשון והרשמי בפריז, ביוני 1773. תדמיתה של מארי אנטואנט כמלכת החסד והמתיקות התחזקה כאשר בתחילת דרכה כמלכה ב 1774, היא ביקשה לשחרר את העם מעולו של מס שנקרא "חגורת המלכה," שהיה נהוג לגבות עם עלייתו לשלטון של מלך חדש, במשפט שבו התבדחה על כי "כבר לא נהוג ללבוש חגורות בימינו" .‏[4][5]

מארי אנטואנט מתועדת בפרוטוקולים של חצר המלכות כנסיכה ולאחר מכן מלכה שלא מהססת לעמוד בפני משפחת המלוכה והחצר כולה בנושאים שונים. בחצר וורסאי עצמה לא העריכו את מארי אנטואנט ואת השינויים החדשים שהביאה עימה. התנהגותה הייתה מנוגדת לאווירה השמרנית ומלאת הרושם בחצר המלוכה, הגינונים החצרוניים, הטקסיות הרבה, הפריצות המינית, הרכילות החצרונית והחשיבות שניתנה לאדם בגין כבודו, מעמדו, קשריו האישיים, המשפחתיים וקרבתו למלך ולמלכה היו זרים למארי אנטואנט שהגיעה מחצר מלוכה קפדנית לא פחות, אך גם אוהבת וחמה, השומרת על ערכי המשפחה בקפדנות ומתנגדת לפריצות ולהוללות שאפיינה את חצר המלוכה הצרפתית בתקופתו של לואי ה-14. הדבר לא הוסיף לפופולריות שלה בחצר המלוכה, שבה כל אחד שמר על כבודו ועל מעמדו ככל יכולתו. אחד ממקורות המידע המעטים המציגים את מארי אנטואנט באור אוהד מגיע מזכרונותיה של מאדאם קמפיין, האומנת של ילדי המלך והמלכה. היא סיפרה על תשובותיה השנונות של מארי אנטואנט בנושאים שונים ועל יחסה טוב המזג כלפי אנשי החצר. דוגמה ליחסה השנון והמשועשע של המלכה לכובד ראשם של אנשי חצר המלכות ניתן למצוא באנקדוטה על הרופא המלכותי, שנהג לספר על מות מטופליו במשפט "זה עתה איבדתי את אחד מחבריי הטובים". מארי אנטואנט אמרה על כך כי "אם הוא מאבד את כל המטופלים שהינם חבריו, מה עולה בגורלם של אלה שאינם חבריו?"‏[6]

לא רק התייחסותה של מארי אנטואנט לחצר המלוכה הייתה יוצאת דופן, גם פעולותיה היו שונות מההתנהגות המלכותית הנהוגה בצרפת. ניתן למצוא עדויות רבות אך נשכחות, על סיועה לפצועים צרפתיים באמצעות פינויים בכרכרה המלכותית, סירובה להשתתף במסעות ציד הנערכים תוך רמיסת שדות ויבול של איכרים הגרים בשכנות לארמון ורסאי ועוד. באחד מטיוליה בכרכרתה סביב ארמון וורסאי היא פגשה בילד כפרי ועני ששבה את לבה ולאחר שזכתה להכירו טוב יותר וגילתה כי הוא מתגורר עם סבתו ואחיותיו בעוני ובעליבות רבה, אימצתה אותו והעבירה אותו להתגורר בארמון, תוך כך שהיא מגדלת אותו כשלה (על מנת למלא את מקום הילדים שלא נולדו לה בשנות נישואיה הראשונים) ומסייעת כלכלית למשפחתו .‏[7] התייחסותה של מארי אנטואנט לעניי צרפת ולחייהם לא הייתה מובנת לאנשי האצולה, אשר הורגלו לחיי מותרות והוללות בארמון ורסאי, המרוחק מפריז ומחיי היום יום של האזרחים. התנהגותה הפילנטרופית של מארי אנטואנט ואהדתה לכפריים סביב הארמון היתה לא אופנתית באורח שערורייתי בעבור אצולת החצר, שראתה את תכלית קיומם בהוללות יומם וליל. אחד מבעלי התפקידים בארמון, רופאו המנתח של המלך (Loustonneau), סיפר כי מארי אנטואנט ציינה את הכמות הגדולה של עניים בצרפת בכך שאם היה דולק נר בחלון של כל אחד מעניי הממלכה, הייתה נוצרת תאורה יוצאת דופן בצרפת .‏[8]

כל זאת ועוד מציג את מארי אנטואנט כפילנטרופית וכמלכה שמודעת לעצמה ולתפקידה בעוד היא מסרבת לנהוג בקלות ראש במעמדות הנמוכים בצרפת כשאר האצולה הצרפתית. תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות, מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות השכיחה של אנשי האצולה בחצר המלוכה. כל זאת אינו מסביר את שנאתם של ההמון הצרפתי וההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט, בתקופה הקדמה למהפכה הצרפתית ועד היום .‏[9] מחקרים עכשווים טוענים כי הדבר נבע מתעמולת המהפכה שביקשה למוטט את השלטון המלוכני בכל מחיר. ההתנגשות בין שלושת המעמדות בצרפת של לפני המהפכה הובילו לכאוס רצחני וסאדיסטי של שלטון הטרור, שבו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים, ומסמכים. ההיסטוריה נכתבה מחדש על ידי המהפכנים והם עשו זאת באמצעות הריסת המוניטין של משפחת המלוכה והשחרת מעמד המלוכה על מנת להכחיד ולהרוג את כל יורשי המלוכה ולמנוע את חזרת השלטון המלוכני לצרפת.

עם התקדמות מחקרם של ההיסטוריונים המודרניים משתנה דמותה של מארי אנטואנט. בעוד דמותה כמלכה המושמצת והשנואה ביותר, בהיסטוריה בכלל ושל צרפת בפרט, מתוארת בעיקר בעיתונות הצהובה של צרפת, בקריקטורות של המהפכנים עוד לפני פרוץ המהפכה ובקריאות הזעם של ההמון כנגד מעמד המלוכה בעת המהפכה, דווקא התיעוד ההיסטורי, המסמכים שנותרו והעדויות שנשמרו מציגים דמות שונה לחלוטין. אחד מהתיאורים המוכרים ביותר הוא תיאור משפטה של מארי אנטואנט והוצאתה להורג, בתיעודים היסטוריים של המהפכה עצמה ונשמרו על ידי המהפכנים (בניגוד למסמכים רבים שהושמדו על ידי המהפכנים) ובהם מוצגת המלכה כבעלת אומץ לב, תעוזה, אינטליגנטית ובעלת נימוסים ללא דופי, גם כאשר היא דורכת על רגלו של התליין אשר עומד לערוף את ראשה, היא מבקשת את סליחתו. המהפכנים הציגו זאת כגלגול חדש ויוצא דופן של מלכה ששינתה את התנהגותה עקב המאורעות הקשים של המהפכה ופועלת באומץ ובקור רוח ברגעים הקשים ביותר.

תיאורה של מארי אנטואנט לאורך כל חייה לא השתנה, אולם המסמכים הרבים שאבדו במהלך המהפכה המעידים על הלך החיים בארמון והתנהלותה של המלכה נשכחו בשנות ההרס והחורבן שהגיעו לאחר מכן. המתעדים וההיסטוריונים של תקופת המהפכה חיזקו את תדמיתה השלילית של המלכה בעודם עושים שימוש בקריקטורות, הדפסי עיתונות וסיפורים שנכתבו עליה, ללא עדויות מוצקות או מסמכים המעידים על כך. הצרכים הפוליטיים והמהפכניים של צרפת בתקופת המהפכה הצרפתית דרשו שעיר לעזאזל וכך הפכה מארי אנטואנט לכלי משחק בידיה של התקופה.

תדמיתה ההוללת של מארי אנטואנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצר המלכות של וורסאי, אליה הגיעה מארי אנטואנט הצעירה, הייתה חצר מלאת תככים, רכילות, מזימות, פרשיות וסודות ואין ספק שגילה הצעיר והריחוק ממשפחתה ותרבותה לא הקלו עליה בהגיעה לחצר הצרפתית המורכבת. בורסאי בעודה רק בת 15, היא נאלצה להתמודד עם מגוון משברים ועם אנשי אצולה וקרובי משפחה שניסו לגרור אותה למשחקי הרכילות והצביעות הנפוצים בחצר המלכות. יורש העצר עצמו היה נער צעיר שלא ידע מה לעשות עם אשתו המיועדת ולא גילה בה עניין כלשהו גם לאחר נישואיהם. הוא העדיף להסתגר בחדרו ולעסוק בתחביביו - פריצת מנעולים ותיקון שעונים מסובכים.

מארי אנטואנט השאירה רושם יוצא דופן על אצולת וורסאי ביופיה, אצילותה, חיוניותה, נעוריה, האינטליגנציה שלה והאנרגיות החיוביות שהיא הפיצה סביב. עם זאת, נעשו ניסיונות רבים להשפיע עליה לרעה בחיי החצר. אחת מהדוגמאות המוכרות היו השפעתן הרעה של דודותיו של לואי ה-16. שתי בנותיו של המלך לואי ה-15 לא אהבו את התנהגותו הבוטה של אביהן עם מאהבתו הנוכחית, מאדאם דו בארי. לואי ה-15 היה ידוע בהתנהגותו הבוטה ומערכות היחסים הרבות שניהל עם נשים שונות, בעוד אשתו וילדיו וכן כל חצר המלוכה בצרפת מודעים למעשיו. אחת מהמאהבות הידועות של לואי ה-15 הייתה מאדאם דה פומפדור. מערכת היחסים ארוכת השנים שניהל עימה הובילו לכך שהייתה דמות רבת השפעה בחצר המלכות הצרפתית, קשריה הענפים עם אנשי החצר, השפעתה הפוליטית, השפעתה על אמנות התקופה ועל המלך עצמו הובילו לכך שמעמדה בחצר המלוכה היה רם ונישא אף יותר ממעמדה של אשת המלך, המלכה מריה לשצ'ינסקה, ויותר מילדיו. על כן, בנותיו חששו עד מאוד מעלייתה של מאהבתו החדשה של המלך, מאדאם דו בארי, שהייתה אישה פשוטה וחסרת נימוסי חצר. תחת השפעתן של דודותיו של לואי ה-16, סירבה מארי אנטואנט הצעירה להתנהג בנימוס אל מאדאם דו בארי. טענותיהן של דודות המלך בגין פריצותה, מעמדה הנמוך, התנהגותה ההמונית ובעיקר היותה מאהבתו הידועה לשמצה של המלך, נגעו היטב ברגשותיה המזועזעים של מארי אנטואנט הצעירה, בגין פריצות חצר המלכות שאליה הגיעה. החינוך אותו קיבלה מארי אנטואנט מאימה, מריה תרזה, לא הכין אותה לחצר מלכות בה כולם מנופפים לעיני כל בקשריהם המיניים ובמאהביהם ובמיוחד לא הכין אותה להתנהגות בוטה של המלך בכבודו ובעצמו אל מול מלכתו. משבר מלכותי נוצר כאשר מארי אנטואנט, בעצתן של דודות המלך, לא אמרה מילה למאדאם דו בארי, כאשר על פי חוקי החצר הנוקשים של צרפת, רק אדם בעל מעמד גבוה יכול לפנות בדברים אל אדם ממעמד נמוך יותר ולא להפך. כאשר מארי אנטואנט לא פנתה בדברים למאדאם דו בארי, לא יכלה זו לדבר עימה, למורת רוחה הרבה. ובחצר מלכות בה המעמד והכבוד הוא הדבר החשוב ביותר ורכילות הייתה השעשוע היומיומי, במהרה החלו כל אנשי החצר לדבר על כך שמאדאם דו בארי מושפלת שוב ושוב על ידי הנסיכה האוסטרית הצעירה.

מריה תרזה אשר הייתה מודעת לקשיי החצר בצרפת, הציבה בארמון את שגרירה האוסטרי הרוזן דה מרסי על מנת שירגל אחר כל המתרחש בארמון אחר כל מעשיה של מארי אנטואנט וידווח לה על כל מזימה הנרקמת כנגדה. הוא הפך להיות היועץ הנאמן של מארי אנטואנט במשך כל השנים וסייע לה בהלכות החצר המשונות בצרפת. כאשר פרשת דו בארי התרחשה נוצר משבר דיפלומטי, שהכעיס את מלך צרפת והגיע עד לאוזני אימה של מארי אנטואנט, המלכה מריה תרזה. הרוזן דה מרסי הצליח לגשר בין הצדדים כאשר הצליח לשכנע את מארי אנטואנט לסיים את הפרשה ולומר למאהבת המלך את המילים "יש הרבה אנשים הבוקר בוורסאי". בכך נפתר המשבר הראשון אך לא האחרון של מארי אנטואנט בחצר הארמון. אויבים רבים היו לה למלכה הצעירה, גם דודות המלך, לכאורה חברותיה ושוחרות טובתה, היו מהמתנגדות לשידוך הצרפתי-אוסטרי עוד מראשיתו ובואה של מארי אנטואנט לא שינה את דעתן בנושא. התנהלותן והשפעתן השלילית הייתה הרסנית לתדמיתה של מארי אנטואנט בשנותיה הראשונות בצרפת ועד מהרה ניתקה עימן מארי אנטואנט את קשרי החברות. גם מערכת היחסים הלא תקינה בינה לבין בעלה, סייעה לסברה הרווחת כי עם מעט לחץ על המלך, לואי ה-15, הוא יבטל את הנישואים השנואים ויחזיר את מארי אנטואנט לווינה.‏[10]

מערכת היחסים בין לואי ה-16 ומארי אנטואנט לא סייעה למעמדה המעורער של מארי בארמון. הם לא מימשו את נישואיהם במשך 7 השנים שלאחר החתונה, ומכיוון שתפקידה העיקרי, אם לא היחיד, של מלכה היה להביא לעולם יורש עצר, ריכלו כל אנשי החצר על מצבה העגום של המלכה. הרכילות על כך שלבני הזוג יש בעיה בחדר המיטות שעשעה את אצולת צרפת, שנהגו להתפאר ביחסיהם המינייים בפומבי. השנים הארוכות שבהן נחשב לואי ה-16 לגבר שאינו יכול לקיים יחסים עם אשתו ומארי אנטואנט נחשבה לצעירה שבעלה אינו מתעניין בה הביאו לתהליך הרסני שבו דימוי המלך התקבעה כחלש אופי, רכיכה וחסר עמוד שדרה ואילו שמה הטוב של המלכה נהרס על לא עוול בכפה בעקבות הספקולציות על מי הגבר שממלא מקומו של המלך במיטתה. כל סיוע לא הוגש למלך ולמלכה הצעירים שככל הנראה לא ידעו למצוא פתרון למצב. לא רק אנשי החצר הרוויחו מהסיפור העסיסי על אין האונות של המלך, גם קרובי משפחתו של לואי ה-16 סברו כי המצב שבו המלכה לא מביאה לעולם יורש עצר מועיל להם בקידומם קרוב יותר בתור לרשת את המלוכה. יש הטוענים כי לואי ה-15 ידע אף הוא ולא עשה דבר על מנת לסייע לזוג בקשיי הזוגיות שלו וכי העדיף לעודד את הקרירות שנוצרה בין בני הזוג, כי חשב לקחת את מארי אנטואנט לעצמו. הטענה כי היה זה לואי ה-15 שהחליט לשכן את לואי ה-16 ומארי אנטואנט בדירות רחוקות שהקשו עליהם את המפגשים הנחוצים לשם הפיכתם לחברים ולבעל ואישה וכי סיפור המחרוזת הידועה לשמצה הוזמנה על ידי לואי ה-15 בתקופה זו, במקור כמתנה של מלך לאשתו העתידית (ויש הטוענים כי חשב על מארי אנטואנט לתפקיד) ורק לאחר מכן יועדה למאדאם דו בארי.‏[11]

בין אם אכן היה לואי ה-15 מערוב בקשיי בני הזוג ובין אם לא, הוא נפטר והותיר את מלך ומלכת צרפת בקיבעון של חיים נפרדים: לואי ה-16 התעניין בעיקר בציד ובתחביביו השונים, ומארי אנטואנט נמשכה לחיי הלילה בורסאי ובפריז, אשר כללו מסיבות מפוארות ונוצצות בארמון, נשפים, תיאטרון, אופרה וחיי חברה עשירים. במסיבות אלו היא יצרה לעצמה את חוג הידידים שהיה כה חשוב לה ליצור, על מנת לספק לעצמה חברה בארמון ורסאי. שם היא פגשה את הרוזן השבדי האנס אקסל פון פרסן (Hans Axel von Fersen), שהפך לידיד אמת שלה ואף, על פי השמועות, למאהבה. עם זאת, יש לציין כי הדבר מעולם לא הוכח, וכי לא ניתן היה בקלחת הרכילותית הרוחשת בארמון להסתיר רומן סנסציוני שכזה, שאם היה מתקיים היה הופך ליותר משמועה לא ברורה. מארי אנטואנט והרוזן פרסן נותרו ידידים בלבד במשך שנים רבות ואף באפלת המהפכה, הוא פעל רבות עבורה עד רגעיה האחרונים. ידידה נוספת שפגשה הייתה אשת החברה הפריזאית מאדאם דה-למבל שמשכה אותה אל חיי הזוהר והבילויים, והייתה לידידתה הטובה ביותר. גורלה של זו לא שפר עליה, כאשר היא חזרה בימיה העקובים מדם של המהפכה לפריז על מנת לשהות לצד מארי אנטואנט היא נתפסה, נשפטה והושלכה אל ההמון הזועם אשר עשה בה שפטים, כרת את ראשה והעמידו על מוט על מנת להציגו בפני מארי אנטואנט כאשר הייתה שבויה בכלאה במצודת הטמפל.

ככל שחלפו השנים ועדיין לא מומשו הנישואים, בעוד לואי ה-16 כבר הוכתר למלך לאחר מותו של לואי ה-15, השמועות בחצר המלוכה הלכו וגברו: על האימפוטנציה של המלך, העדפותיה המיניות של מארי אנטואנט אשר מוצאת עניין בגברים (ובנשים) אחרים. כל זאת ועוד היווה את המקור להכפשות העתידיות על מארי אנטואנט. תוך זמן קצר יצא לנסיכה החדשה שם של מופקרת, לא סתם מופקרת, אלא מופקרת אוסטרית, שכן לא שכחו את שיוכה למחנה האויב. במכתבים אשר החליפו מארי אנטואנט ואימה, הפצירה בה מריה תרזה לעשות הכל כדי למשוך את תשומת לבו של בעלה, שכן מריה תרזה פחדה מפני משבר דיפלומטי נוסף שבו יבוטלו נישואיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16 מפאת אי מימושם. ככל שעברו השנים ודבר לא השתנה בין השניים, הפכו מכתביה של מריה תרזה לנואשים יותר, והיא החלה להעביר ביקורת על מארי אנטואנט על היותה חסרת יכולת לעורר תשוקה בבעלה, על כך שהיא כבר אינה יפה ואיבדה את כל החן שלה. ניסיונותיה של מארי אנטואנט להיות יפה יותר, משעשעת יותר, מושכת ואופנתית, הביא אותה להשקיע יותר בצורתה החיצונית, ולהשקיע בבגדיה, נעליה, תכשיטיה ותסרוקותיה וכמו כן, למקד סביבה חוג קטן של ידידים (בעלה לא תמיד נמנה עליהם ולרוב העדיף לישון מאשר לבלות עם אשתו), אשר היו נוהגים לבלות עד השעות המאוחרות במסיבות, משחקי קלפים, תיאטרון וקונצרטים ולשחק במשחקי הימורים. מארי אנטואנט הפכה בשנים בודדות אלה להיות קובעת האופנה והסגנון בורסאי ובצרפת כולה, קיבעה את דמותה כאישה המקסימה והמהנה ביותר בארמון, אשר סביבה יש חגיגות בלתי פוסקות והנאות במסיבות ונשפים. מארי אנטואנט משכה אליה את תשומת הלב בחצר המלוכה על יופיה וסגנונה וסיפקה ללשונות הרעות נושאים רבים לדבר בהם בדבר פזרנותה והתנהגותה של המלכה. אמה, הקיסרית מריה תרזה, הזהירה אותה מהתנהגות המושכת תשומת לב ושנשקפת לה סכנה גדולה ולבסוף שלחה את יורש העצר יוזף השני לפריז, על מנת שייעץ לזוג הנשוי כיצד לממש את נישואיהם ולהביא לעולם את יורשי העצר הנדרשים כל כך לתדמיתה של מארי אנטואנט.

שבע השנים העקרות היו קריטיות לתדמיתם של המלך והמלכה. השמועות על המלכה היפהפייה ומנקרת העיניים אשר בעלה אינו מתעניין בה ביססו את היותה לסבית (ושזוהי כביכול מחלה גרמנית), המחזיקה מאהבים רבים ועוסקת בהוללות מינית על מנת לפצות את עצמה על חוסר העניין של בעלה בה, בעוד דמות המלך התקבעה כסובל מפימוזיס או אימפוטנציה, ותדמיתו כמלך חלש שאינו מסוגל לשלוט באשתו השליכה ישירות על תפקודו כשליט, שככל הנראה לא מסוגל לשלוט בממלכתו. יחסי המין המלכותיים מאז ומעולם היו מקור רב לשעשוע ולרכילות לאורך הדורות - סבו של לואי ה-16, לואי ה-15, עם תיאבונו המיני ופילגשיו הרבות, כגון מאדאם דה פומפדור ומאדאם דו ברי, וכן פרשיות נוספות עם נשים רבות שהיו מזדמנות לארמון (וחלקן אף הביאו לעולם את ממזרי המלך), הפכו לנורמה השולטת בורסאי. לעומת התנהגותו ההוללת של לואי ה-15, לואי ה-16 לא רק שלא החזיק פילגש כמקובל בצרפת, אלא אף לא התעניין מינית באשתו, בתוך חצר מלכות מלאת פרשיות אהבה, רומנים ובגידות, היה גבר חריג, מגוחך ובלתי הגיוני. ההסבר לאי מימוש הנישואים מוסבר כיום על ידי היסטוריונים בכך שהמלך היה צריך לעבור ניתוח קצר (כנראה מילה), אולם לא נמצא תיעוד לניתוח שכזה (ובזמן שבו כביכול עבר ניתוח זה הוא היה באמצע ציד). סברה אחרת טוענת שהפתח הווגינלי של מארי אנטואנט היה צר, ולכן משגל היה מכאיב במיוחד. יוזף השני, אחיה של מארי אנטואנט ויורש לכתר האוסטרי ששהה בפריז חודשיים כתב ועדכן את אימו, מריה תרזה, כי נדמה שאין בעיה יוצאת דופן בתפקודו של לואי ה-16, מלבד אי הבנה בסיסית בדרך בה יש לקיים יחסי מין. לאחר התערבותו של יוזף השני ועזיבתו את פריז, נפתרה הבעיה "העדינה", כלשונו של יוזף השני, ובמהרה עדכנה מארי אנטואנט את אימה כי היא בהיריון.

לאחר מימוש נישואי המלך והמלכה אף נולדו להם 4 ילדים, שמהם שרדו רק שניים: בתה הבכורה ובנה הקטן. מארי איבדה את בתה בהיותה תינוקת, ואת בנה, יורש העצר, שכלה במהלך פרעות המהפכה הצרפתית, כאשר הוא בן 7 בלבד. כאשר הפכה מארי אנטואנט לרעיה במלוא מובן המילה ולאם, היא החלה להשקיע יותר ויותר מזמנה בגידול בילדיה. אולם על אף שחיי המשפחה של מארי אנטואנט ולואי ה-16 החלו להיראות כמשפחה מלכותית נורמטיבית, לא נשכחה דמותה מתחילת דרכה - פאם הפאטאל המאיימת, שסביבה מתקבצים חוג אצילים ואנשי צבא מעריצים שקיימו חיי חברה סוערים, בעוד היא אינה מקיימת את חובתה למלוכה ולא מביאה יורש למלכות.

המצב הכלכלי בתקופה זו היה קשה עקב ההוצאות העצומות של צרפת בסיוע לאמריקאים במלחמת העצמאות שלהם נגד הבריטים. כמו כן, בזבזנותו של המלך לואי ה-14, מלך השמש, אשר בנה את ורסאי ואת הארמונות סביב לו ועיצב אותו בראוותנות מנקרת עיניים וחיי ההוללות והפזרנות של לואי ה-15, כל אלה הובילו למשבר כלכלי חמור בצרפת. אויבי המלוכה האשימו את שלטון המלוכה בבזבזנות חסרת אחריות ואת מארי אנטואנט בפרט, על כך שהוצאותיה השונות, בגדיה, תכשטיה, חייה הלילה הסוערים שלה, חיי המין המופקרים שלה, התנהגותה והפסדי ההימורים שלה, הם כסיבה לגרעון שבה נמצאת צרפת (ובעקבות זאת הדביקו לה את השם "מאדאם גרעון"). הצרפתים ששנאתם לאוסטרים מעולם לא שככה, החלו לחשוד במלכה האוסטרית, היפה והבזבזנית, הטילו בה את הסיבה לכל צרותיהם, והשליכו עליה את כל כעסם, אכזבתם וטענותיהם. מחרחרי המדון הרבים בחצר המלוכה סייעו רבות בהפצת השמועות על המלכה. שחלקם קנאו ביופיה והתנהגותה של המלכה, חלקם ראו את עצמם במועמדים טובים יותר למלוכה (וביניהם דודו של לואי ה-16, הדוכס אורליאן), חלקם נעלבו על שאינם משתייכים לחוג הידידים הקרוב של מארי אנטואנט (וטענו לא פעם על שהיא אינה מזמינה אותם למסיבות הסגורות שלה בארמון הטריאנון הקטן) וחלקם הסתייגו מהשינויים והחידושים שייצרה בחצר המלכות. מבין השינויים הרבים שהכניסה מארי אנטואנט לארמון, יש לציין את הפסקת הנוהג של הפריצות המינית השוררת בוורסאי, ביטולן של סעודות נפרדות לבעלים ולנשים על מנת לקרב בין זוגות נשואים, נטישת האיפור הכבד והחישוקים הרחבים של השמלות והעדפת שמלות פשוטות כגון שמלת המוסלין הפשוטה שהמלכה עצמה מתועדת בה באחד מהפרוטורטים שלה, קביעת מקום לאימהות לא נשואות בארמון וורסאי, מתן עבודה לאיכרים עניים ברחבי הארמון, ואף החליטה על כך שהיא מגדלת את ילדיה בעצמה. תדמיתה, ערכיה ומוסריותה של המלכה היו ללא רבב ביחס לחצר המלוכה המסואבת, ואלה השוכנים בה הפכו לאויביה מבית, והפיצו החוצה שקרים וסיפורים רבים על מנת להחליש את כוחה, מעמדה ולהגביר את השפעתם על השלטון הקיים.

המשפט המפורסם ביותר הופץ על מארי אנטואנט, כאשר חלו שיבושים באספקת הלחם ונאמר עליה כי אמרה: "אם אין לחם שיאכלו עוגות", היה עוד אחד מהסיפורים אשר יצאו מחצר המלוכה החוצה אל ההמון הצרפתי - בעוד המלכה הייתה מתודרכת היטב מה כדאי להגיד ואיזו תדמית יש לשדר ואין כל סבירות שאמרה משפט כזה.

מארי אנטואנט עם ילדיה מארי תרז ולואי ז'וזף. צייר אדולף אולריק פון ורטמולר, 1788

רעיה ואם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות נישואיה המדומים של מארי אנטואנט הסתיימו ב-18 בדצמבר 1778 כאשר נולדה הבת הבכורה. לאחר שעצותיו של יוזף השני נשאו פרי, לואי ה-16 ומארי אנטואנט הביאו לעולם את בתם הבכורה, מארי תרז, אשר נקראה על שם אימה של מארי אנטואנט. הריונה של המלכה גרם להתלהבות כה רבה עד כי דלתות חדר המלכה נפרצו במהלך הלידה והיא נערכה במעמד משפיל לעיניהם של עשרות פקידי חצר. ב-22 באוקטובר 1779 נולד בן זכר ונערכו חגיגות גדולות בפריז, לכבוד בואו לעולם של יורש העצר. אולם, בנה הבכור לא נועד לשאת את התואר זמן רב, הוא מת בגיל שמונה והתואר עבר לבנה הקטן של מארי אנטואנט.

מארי אנטואנט ילדה ארבעה ילדים:

  • מארי תרז, נסיכת צרפת, שרלוט , 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851, שוחררה מהכלא לאחר הוצאתה להורג של מארי אנטואנט בהחלפת שבויים עם אוסטריה, היחידה ששרדה את המהפכה הצרפתית. מארי תרז הועברה לאוסטריה לאחר הוצאתה להורג של מארי אנטואנט, נישאה שם אך לא הביאה ילדים לעולם.
  • ג'וזף לואי פרנסואה קסבייר , 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה, בעת אסיפת המעמדות. במותו איבד העם הצרפתי את יורש העצר למלכות והתפקיד הועבר לאחיו הקטן לואי שארל. בכל זמן אחר מאורע שכזה היה הופך לאבל לאומי, אולם האומה השסועה בצרפת לא הקדישה למותו של יורש העצר מחשבה והמלך והמלכה נדרשו להמשיך את האסיפה כרגיל על אף האבל על בנם.
  • לואי שארל, דופן צרפת, לואי ה-17, יורש העצר למלך צרפת, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795. הנסיך הקטן חי חיים אומללים לאחר שנותק מאימו וגדל על ידי מהפכנים שעודדו אותו להתכחש לאימו ולאמץ את רעיונות המהפכה. לאחר הוצאתה להורג של מארי אנטואנט הוא נשכח בתאו שבמצודת טמפל, לא קיבל טיפול, חלה ולבסוף מת בגיל עשר בהיותו שבוי במצודה. הרופא שטיפל בגופתו הוציא ממנה את ליבו ושמר אותו ברשותו. במשך זמן רב לאחר מותו התרוצצה שמועה כי הוא לא מת אלא הוחלף בילד אחר על ידי המלוכניים שהצילו אותו מהמצודה. אולם בדיקות עכשוויות שנערכו לשריד היחיד מגופתו, ליבו, השמור היום בכנסיית סנט דניס, אל מול שרידים מגופתה של אימו, מארי אנטואנט, הביאו לתוצאות המוחלטות כי אין ספק שלואי שארל לא הצליח לברוח ממצודת טמפל ולא הוחלף בילד אחר, אלא מת שם.
  • סופי, ביאטריס ( 1786 - 1787 ), מתה בגיל 11 חודשים.

הקיסרית מריה תרזה, אימה של מארי אנטואנט, לא זכתה לשמוע על הריונותיה וילדיה הנוספים של בתה, היא מתה ב-1780 ויוזף השני מונה לקיסר. בזאת איבדה מארי אנטואנט את אימה שהייתה כה חשובה לה בעצותיה ובסיועה, אך נותר לה אחיה, שהפך להיות מלך אוסטריה.

לאחר הולדת ילדיה החלה מארי אנטואנט להשקיע את מירב זמנה עם ילדיה ומשפחתה ותקופת הנשפים, המסיבות והתלבושות הסתיימה. היא אף החליטה להיות מעורבת בחינוכם ובגידולם למרות חוסר שביעות הרצון של אנשי החצר אשר לא היו מורגלים ביורשי עצר שאינם גדלים בלעדית על ידי אומנות ומחנכים מן החוץ.

בניגוד לתדמיתה החומרנית של מארי אנטואנט, עולה מתוך זכרונותיה של בתה, מארי תרז, תמונה של מלכה המודעת לסבל של בני עמה ומלמדת את בתה לסייע לעניי ארצה. היא נהגה להזמין לארמון לסעוד עימה ועם בתה אנשים ממעמדות נמוכים יותר, ועודדה את בתה לתת מצעצועיה לעניים. באחד מהחגים בהם היה נהוג להעניק מתנות, הסבירה מארי אנטואנט לבתה, שהחורף השנה היה קשה מאוד וישנם אנשים אומללים רבים ללא אוכל ובגדים וללא עץ להבעיר אש, ועל כן היא העבירה אליהם את הכסף שנועד לרכישת מתנות לחג.

ההתרחקות מארמון וורסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי אנטואנט חיה בארמון וורסאי מגיל 15, שרדה את הרכילות ואת התככים, ואף הצליחה להכניס שינויים וחידושים בהתנהלות הארמון. אולם כללי הטקס הנוקשים, אובדן הפרטיות, והחוקים הברורים הקובעים כל פרט ופרט מסדר היום לא נעמו לה מעולם. כמתנה על הבאת ילדיו לעולם, העניק לואי ה-16 למארי אנטואנט במתנה את ארמון הטריאנון הקטן, ארמון אשר נבנה על ידי סבו, לואי ה-14 בעבור פילגשיו, וכעת עבר לשימושה האישי של מארי אנטואנט. הטריאנון הקטן הפך להיות למקום המפלט של המלכה מרחשי הארמון, כובד הראש וכללי הטקס המלכותיים. שם העבירה המלכה את רוב זמנה, היא יצרה לעצמה חוג חברים אותו אירחה בארמונה, והכניסה אליו הייתה מוגבלת להזמנתה המפורשת בלבד, עד כי אפילו לואי ה-16 לא הגיע בלי הזמנתה. "שם" אמרה מארי אנטואנט "אני יכולה להיות עצמי ולא המלכה".

לצד ארמון הטריאנון הקטן בנתה מארי אנטואנט כפר חקלאי קטן, שסיפק לה את תחושת החופש אליה ערגה ואת הפנטזיה לחיות חיים פשוטים ולא מלכותיים. יש המסבירים כי בניית הכפר הינו כתוצאה מקריאתה את ספריו של רוסו המטיפים לחזרה לטבע ולפשטות ויש כאלה המפקפקים בהשכלתה הרחבה. אולם בין אם הכירה את רוסו ובין אם לא, המלכה יצרה לעצמה פנינת טבע פשוטה לעצמה ולחבריה. הכפר החקלאי סיפק תוצרת טרייה של ירקות, ביצים וחלב לה ולילדיה, באמצעות עובדי משק שטיפחו וטיפלו בגינות הירק ובחיות המשק. מארי אנטואנט נהגה לשכור כצוות העובדים בכפר (הנקרא גם "כפר המלכה") ממשפחות האיכרים העניים ברחבי ארמון וורסאי. בכפר המלכה נהגה מארי אנטואנט לבלות את זמנה כאשר היא נוטשת את חיי הפאר והלבוש המלכותי ומחליפה את כל זאת בשמלות מוסלין וכובעי קש ובניסיון למצוא את הפשוט והטבעי, בניגוד לחיי ארמון וורסאי הצבוע, הרכילותי ומלא הפאר וההדר.

עם זאת, על אף כי התנהגותה של מארי אנטואנט מהפכתה לאם השתנתה והיא לא התעניינה עוד בנשפי הארמון, תדמיתה כמלכה ראוותנית והוללת לא השתנתה, שכן ההמון הצרפתי עדיין האשים אותה בכל צרותיו וראה אותה כמלכה האוסטרית השנואה, הבלתי מוסרית והבזבזנית. בעיתונות הצרפתית נכתב כי ארמון הטריאנון הקטן שימש למסיבות פרועות ולהוללות מינית של המלכה עם שלל מאהבים וחוג ההוללים שלה, בהם שר הצבא ושר הימיה שהיו לנאמניה, הרוזן פרסן (שנטען, שלא בצדק, כי הוא מאהבה), ובראש חוג זה הרוח החיה הייתה מדמואזל דה-פוליניאק, האומנת המלכותית. על הכפר אותו בנתה אמרו כי בנייתו מגוחכת ומשפילה למלכה המעוניינת "לשחק" בחיי איכרים ולחיות חיי פנטזיה ילדותיים, שכל יעודו בילויים ושעשועים, שבנייתו ואחזקתו עלו כסף רב - מול מצבה של קופת המדינה אשר היה רע מאוד.

שמועות והכפשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנזק התדמיתי החמור ביותר של מארי אנטואנט לא היה מזימת המחרוזת, כפי שסבורים רבים, אלא דווקא שבע השנים בהם בעלה הותירה לבדה לפלס את דרכה מול תביעות הארמון, בעוד הרכילות על "הבעיה המלכותית" יצרה את דמותה הפאם פאטלית ההוללת, הבזבזנית והבלתי מוסרית. עם זאת, פרשה זו הביאה את הנזק התדמיתי של המלכה, שעד כה נחשב כמינורי ובלתי מזיק, למודעות המשפחה המלכותית ויועצי המלך . עם התפוצצות פרשת המחרוזת הבינו יועצי המלך כי השנאה כלפי המלכה עצומה וכי הנזק לבית המלוכה הוא חמור ויש לטפל בו במהירות. אולם הנזק היה כבר בלתי הפיך.

עוד לפני פרוץ המהפכה היו קושרי קשר רבים מקרב אנשי החצר, קרובי משפחתו של המלך שמארי אנטואנט הייתה שנואה עליהם בשל היותה אוסטרית, בשל הכוח הרב שהיה להם לפני בואה ושנעלם (כגון, דודותיו של המלך, שניסו להשתמש בה כנגד מאדאם דה ברי, פילגשו של לואי ה-15), בשל התקוות שהתנפצו כאשר סוף סוף ילדה מארי אנטואנט יורש למלוכה (כגון אחיו של לואי ה-16 שחשב שהוא יהיה הבא בתור למלכות), ועוד רבים אחרים, בשל השינויים שהכניסה בחצר המלכות ובתוכם סוף לפריצות המינית ההוללת ברחבי וורסאי, סוף לטקסים הארוכים ויומיים, תרומה וסיוע לנזקקים הגרים בשכנות לוורסאי ועוד. מאמציה של מארי אנטואנט ליצור שינוי בוורסאי, הן מבחינת האנשים שהוזמנו לחצר והן מבחינת ההתנהלות בארמון הביאו לה אויבים רבים מבית. לא סייעה העובדה כי לואי ה-16 זנח לחלוטין את חיי החצר והתעסק בתחביביו שכללו פירוק והרכבת שעונים וציד. מארי אנטואנט נשארה לבדה להתמודד עם דרישות החצר ואנשיו, שהיו מעוניינים להשתמש בה לצרכיהם הפוליטיים ולשעשועיהם. עוד לפני שמארי אנטואנט הוכתרה למלכה, היא נפלה קורבן לניסיון של דודות המלך לעשות בה שימוש במלחמת הכוחות בינן לבין פילגשו של המלך המזדקן, לואי ה-15. עם בואה של מארי הצעירה לארמון הכניסו אותה דודות המלך תחת כנפיהן והאכילו אותה בכל רכילות החצר ההוללת. בזכותן ראתה מארי אנטואנט את וורסאי כמקום מלא פריצות והוללות מינית וחינוכה הקתולי, מבית מריה תרזה, לא אהד את מה שראה. אולם בהיותה צעירה ובודדה, לא ידעה מה לנכון לעשות, ולקחה את עצותיהן את דודות המלך, שיעצו לה להתנכר לפילגש המלך, לא לפנות אליהם בדברים ולא להתייחס לקיומה. עצה זו הביאה למשבר הראשון של מארי אנטואנט בארמון, משבר דיפלומטי שהביא את לואי ה-15 ומריה תרזה עצמה לפתור את הנעשה. מארי אנטואנט למדה במהירות כי אנשי החצר הוותיקים והכוחניים רואים בה ובלואי ה-16 הצעיר והנאיבי ככלי משחק במשחקי החצר, לשעשעיהם הפרטי. מארי מיהרה למצוא לעצמה חברים וחברות מאנשי האצולה, צעירים ברוחם ובגילם, שלא היו מעוניינים בה למשחקי כוח פוליטיים, אך היו מעוניינים בה למשחקי חברה ופנאי. אנשי האצולה הוותיקים נעלבו עד עמקי נשמתם כאשר מארי אנטואנט הסירה אותם מחוג חבריה ולא הקפידה לשמר את הסדר הישן שבו הם היו בעלי התפקידים המקורבים למלכה, ומן הסתם, גם להחלטות שהתקבלו. בתגובה לכך החלו אנשי החצר ללכת רכיל, בתוך ארמון וורסאי ומחוצה לו, על המלכה קלת הדעת, שעסוקה בשעשועים ובמשחקים במקום למלא את חובותיה. הרכילות על חוסר האונות של לואי ה-16 הגיעה ישירות מקרובי המלך לאנשי החצר, שצחקו בפה מלא בארמון וורסאי על לואי ה-16, והוסיפו למדורה את ההשערה כי אם אין הוא אימפוטנט, הוא בוודאי אוהב גברים. מתוך וורסאי יצאה הרכילות החוצה לכל רחבי צרפת ובמיוחד בפריז, מתחם הפנאי והשעשועים של אנשי האצולה. אולם הרכילות על מארי אנטואנט לא דבקה בה עדיין, שכן העם הצרפתי אהב את מלכתו הצעירה והיפה, וההמון נהג להריע לה בבואה לפריז. הרוח החלה לנטות לרעתה של מארי אנטואנט דווקא כאשר הצליחה לבצע את חובותיה המלכותיות והביאה את בתה הבכורה לעולם ולאחריה את יורש העצר. הצלחתם של הזוג המלכותי להביא יורש לכתר גרם לאכזבה קשה בקרב הטוענים הבאים לשלטון. ואלה מיהרו להפיץ את השמועה כי הילדים הינם ממזרים, כי מארי אנטואנט בגדה בבעלה, שכן לאחר 7 שנים של המתנה, אין זה הגיוני שלבסוף הצליח המלך לשכב עם המלכה. השמועות תורגמו לקריקטורות שהתפרסמו בכל רחבי פריז, על פריצותה המינית של המלכה, על מנת לערער את זכויותיהם לכתר של הנסיכים הצעירים. הקריקטורות הציגו את מארי אנטואנט בזרועותיהם של גברים ונשים, בתיאורים מפורטים של הוללות ופריצות, אך מכיוון שאלה לא פורסמו באופן רשמי, אלא כרישומים מחתרתיים, לא ניתן היה לעצרם ובטח שלא למצוא את הגורמים המממנים להם, על אף שמסמכים היסטוריים מביאים עדות למעורבות קרובי המלך בפרסומים.

המצב הכלכלי הקשה ששרה בצרפת לא סייעה לתדמיתה ההוללת של מארי אנטואנט. צרפת הייתה שרויה בחובות כבדים עוד מימי לואי ה-14 שהוציא כספים רבים על בניית ארמון וורסאי, מלחמת 30 השנים שכילתה את מה שנותר מההון הצרפתי וכמובן, הענותו של לואי ה-16 ליועציו אשר הטיפו לו לסייע למלחמת העצמאות בארצות הברית כנגד בריטניה, על מנת לחזק את מעמדה של צרפת באירופה, כילתה את התקציב והותירה את צרפת במצב כלכלי קשה. גם תיחזוקו של ארמון וורסאי, שבעקבות דרישתו של לואי ה-14 אירח את כל האצולה הצרפתית ברמה יומיומית הביא להוצאת כספים מיותרת. עם זאת, מתנגדי המשטר ובתוכם מתנגדיה של מארי אנטואנט הפילו את האשמה על מצבה הכלכלי הרעוע של צרפת על המלכה. הדפסים של קריקטורות המציגות את המלכה כאחראית בלעדית לכלכלה הרעועה הופיעו מדי יום במהדורות חדשות. בעיני האדם הצרפתי הפשוט והעני, הייתה זו המלכה, ההוללת, התאוותנית, רודפת הבצע, שהביאה אל פתחם את המצב הקשה. העיתונות כינתה את מארי "מאדאם דפיציט" ("גברת גירעון") ובעיותיה הכלכליות של צרפת הובאו לפתח דלתה של מארי אנטואנט. הגירעון המדיני של צרפת הוסבר בבזבזנותה של המלכה על בגדיה, תכשיטה, תסרוקותיה, ארמונה ועיסוקיה. במקביל לכך דמותה של המלכה נקרעה לגזרים על ידי סיפורים וקריקטורות ברחבי פריז שהציגו את המלכה כהוללת המנהלת יחסים סוטים עם גברים רבים. הטענות על פריצות מינית בארמון וורסאי הייתה נכונה, אך אלה היו מעשיו של לואי ה-15 וחברי האצולה בני דורו. מארי אנטואנט ולואי ה-16 לא רק שלא לקחו חלק בהוללות הפילגשים והמאהבים שבארמון, אלא חיזקו את ערכי המוסר והמשפחה ושינו את המתרחש שם. אך הדבר לא שינה למהפכנים שנפשם קצה במוסד המלוכה הצרפתי. דמותה הצבעונית והמעניינת של מארי אנטואנט הייתה מטרה נוחה להכפשות ולעיסוק ההמונים בצרפת.

על כן מעורבתה של מארי אנטואנט בפרשת המחרוזת, כאשר נודעה ברבים, נדמתה כהגיונית ומובנית על ידי ההמון, שהורגל לדמותה האיומה ופורקת העול של המלכה מזה זמן רב.

פרשת המחרוזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשה החלה בענק יהלומים יקר מאין כמוהו אותו הכין צורף מוכשר, אשר ניסה למוכרו בקרב מספר משפחות מלוכה ואצולה ברחבי אירופה. יש הטוענים כי היה זה לואי ה-15 שהזמין את המחרוזת לאחת מפילגשיו, אך לבסוף לא רכשה. מחירו הגבוה של הענק הביא לכך כי לא נמצא לו קונה, לא רק בצרפת אלא בכל אירופה, שסבלה אף היא מהמשבר שפקד את צרפת. במצב כלכלי ופוליטי עדין זה, לא נמצא קונה למחרוזת כה ראוותנית, היקרה והמפוארת שנוצרה אי פעם. המחרוזת הגיעה לארמון וורסאי כאחד ממאמציי יוצריה לעניין את מארי אנטואנט לרוכשה. מארי אנטואנט שקיבלה את המחרוזת לבחינה, סירבה לרוכשה. חצר וורסאי שאירחה אנשי אצולה רבים ואנשי חצר מפוקפקים, כללה בתוכה גם מספר גנבים שהחליטו לנצל את הימצאות המחרוזת בארמון וורסאי וחמדו אותה לעצמם במזימה שערורייתית. הכנופיה שכנעה את אחד מהקרדינלים, בחצר וורסאי כי המלכה מעוניינת לרכוש את המחרוזת בסתר, וכי הוא ייטיב עימה אם ירכוש את המחרוזת בשמה, והיא תשיב לו את הכסף במועד מאוחר יותר. המזימה כללה מפגש שנערך בין הקרדינל שיחסיו עם מארי אנטואנט לא היו טובים ועל כן היה להוט לעשות כל מעשה על מנת לשפר את יחסיו עימה, לבין מתחזה למלכה. בחשאיות התארגנה פגישת חצות בין הקרדינל ובין מתחזה למארי אנטואנט, אשר הגיעה בפנים מכוסות והביאה את הקרדינל להאמין כי היא מארי אנטואנט שמבקשת את הטובה הזו, של ארגון רכישת המחרוזת עבורה. הקרדינל ביצע את העסקה והעביר את המחרוזת לכנופיה, במחשבה כי הוא מעביר את המחרוזת למלכה. כעבור זמן מה, כאשר הקרדינל לא קיבל את התשלום עבור המחרוזת מידי המלכה, הוא הגיע אליה בדרישה לקבל את כספו. לואי ה-16 זעם על חוצפתו של הקרדינל בהאשמותיו כלפי אשתו המלכה, הוא נעצר באולם המראות בוורסאי ולואי דרש את העמדתו למשפט. במשפט נחשפה התרמית כולה, חפותה של המלכה הוכחה, אולם הנזק התדמיתי היה גדול מנשוא, שכן השופט זיכה את הקרדינל באומרו שהתנהגותה הלא מוסרית והפזרנית של המלכה הביאה לכך שהקרדינל יאמין כי היא מעוניינת לרכוש את הענק בכל מחיר. הציבור עצמו לא האמין שהמלכה באמת איננה מעורבת והספקות האם באמת מדובר במזימה כנגד המלכה או מזימה של המלכה, הביאו להבנה של חצר המלכות כי שמה הטוב של המלכה ניזוק ללא תקנה. זיכויו של הקרדינל היווה צעד מתריס נגד בית המלוכה עצמו. סיפור המחרוזת הפך לסיפור נפוץ בכל רחבי המדינה ואף הסופר אלכסנדר דיומא כתב ספר בשם "מחרוזת המלכה" על הפרשה, אחד מתוך שישה ספרים אותם כתב דיומא ובהם מוצגת המלכה באור אוהד.

בעקבות פרשה זו וההבנה על הנזק התדמיתי של מארי אנטואנט הוחלט על מסע יחסי ציבור לשיפור תדמיתה של המלכה. הוזמנו ציירים שציירו אותה עם ילדיה ובבגדים אלגנטיים אך פשוטים, על מנת להציג את מארי אנטואנט כמלכה שהיא רעיה ואם, ואחת מהתמונות אף מציגה את מארי אנטואנט עם שלושת ילדיה ועריסת תינוק ריקה, על מנת להבהיר להמון כי מארי אנטואנט, כמו אימהות אחרות, סבלה ממות ילדה. עם זאת, הניסיונות לשיפור תדימתה של מארי אנטואנט לא הביאו לתוצאה הרצויה, ההמונים הגיבו בגיחוך לתמונות שהוצגו בלובר, ולדמות שניסו להציג להם, שכן תדמיתה של מארי אנטואנט כבר הושחרה ללא היכר וללא דמיון לאישה שחיה ופעלה מאחורי תדמית המלכה.

מארי אנטואנט, 1790

פרוץ המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1788 חלה יורש העצר בשחפת, והזוג המלכותי היה טרוד במאבק על חייו, אולם במקביל התכנסה אספת המעמדות שהכריזה על עצמה "האספה הלאומית". שר האוצר האהוד ז'אק נקר פוטר. הדבר נתפס כהפיכת חצר של המלכה ונאמניה. ההמון פרץ בזעם לבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הרס אותה, ושחרר את אסירי המלכות שהיו כלואים בה.

מארי אנטואנט דרשה שלואי ה-16 יגיב בכוח על הפריצה לבסטיליה, אולם לואי ה-16 סירב. בחצר המלכות שררה פניקה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את ורסאי, שכן "לא מדובר במרד, אלא במהפכה". לואי ה-16 סירב לעזוב את הארמון ולא היה מוכן להיות מלך המודח מכיסאו. מארי אנטואנט העדיפה לעזוב ולהגן על משפחתה, אולם לנוכח החלטת בעלה להישאר, החליטה אף היא להישאר לצידו. עם זאת, נשלחו כל אנשי החצר והאצולה הרחק מארמון ורסאי והרחק מפריז, ואלה שיכלו אף עזבו את צרפת. היה זה מובן כי ישנה סכנה של ממש לחיי מעמד האצולה והמלוכה. צעדים אלה שנקטו המלך והמלכה לא סייעו להם, אלא הביאו לתדמית פסיבית וחלשה של המלך אל מול דמותה החזקה והכוחנית של מארי אנטואנט. בעיתונות הצרפתית תיארו את המלכה כשולטת במלך הפחדן וההססן.

אויביה של מארי אנטואנט מתוך חצר המלכות ומחוצה לה עשו שימוש בזעם ההמון על מצבם הכלכלי הקשה כדי להתסיסם כנגד שלטון המלוכה, מביניהם הדוכס אורליאן, דודו של לואי ה-16, שלא פסק ממזימותיו שכללו הדפסת כרזות שטנה כנגד המלוכה, קניית אנשים שיסיתו כנגד השלטון ואפילו בנו, הדוכס שארטר, היה מחברי מועדון היעקובינים. הדוכס אורליאן, שהשיל את תוארו והפך להיות האזרח פיליפ אגליטה, היה מבין המצביעים בעד גזר דין מוות למלך צרפת באספה שלאחר המשפט. אויביהם העיקריים של המלך והמלכה לא היו המון העם הצרפתי, שביום הוצאתו להורג של לואי ה-16 חשו חרטה על המעשה, אלא אלה שרצו את השלטון לעצמם.‏[12]

כוחה של מארי אנטואנט בעיני הציבור הפך אותה לדמות שיש לרצוח על מנת לשים קץ לסבלם, ועל כן צעדו עשרות אלפי נשים במסע של אמהות נגד המלכה אל ארמון ורסאי. הן פרצו אליו במטרה להגיע ולרצוח את המלכה, ובמאבק בו נהרגו שומרי הראש של המלכה, הצליחה מארי אנטואנט להימלט דרך דלת סודית אשר בחדר השינה שלה אל מעבר בין מסדרונות היישר אל חדרי המלך. הנשים הזועמות אשר לא מצאו את מארי אנטואנט כילו את זעמם בהשמדת החפצים, קריעת הסדינים של מיטתה והחדרת כידונים למזרן. נאמר כי אילו היו מוצאים את המלכה במיטתה היו קורעים אותה לגזרים.

בפריצה לארמון ורסאי שבה ההמון את המשפחה המלכותית והמהפכנים העבירו אותם לפריז, לארמון טווילרי הריק, שם שהו 18 חודשים במעצר בית.

לואי ה-16 היה המום מהתפנית והיחס של אזרחיו אליו והתקשה לקבל החלטה מה לעשות ובאילו צעדים לנקוט. כתוצאה מכך החלה מארי אנטואנט לקחת חלק אקטיבי יותר בהחלטות הפוליטיות, בניסיונות הרפורמה לטובת האזרחים השרויים במצב כלכלי קשה והחלה לייעץ למלך כיצד לנקוט מול המהפכנים אשר דרשו ממנו לוותר על זכויותיו המלכותיות. היא הייתה זו ששכנעה את לואי ה-16 להסכים לחוקה החדשה, על אף חוסר רצונו של לואי ה-16 וחוסר הסכמתה של מארי אנטואנט על המשתמע מחתימתם על החוקה. אולם לטובת האומה הצרפתית ועל מנת להגן על ילדיה, הסכימה מארי לחוקה החדשה של צרפת.

ניסיון הבריחה והכליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שהותם של המלך והמלכה בארמון טווילרי הייתה למעשה שהות כפויה של מעצר בית על ידי האזרחים וההמון הפריזאי. חייהם של המשפחה המלכותית היו בסכנה מדי יום כאשר האספסוף היה מתפרע ברחובות, פורץ לארמון ומאיים על חייהם. ללא המשמר המלכותי המגן עליהם היו לואי ה-16, מארי אנטואנט וילדיהם נתונים לחסדי המהפכנים. מארי אנטואנט החלה לשלוח מכתבים לבני משפחתה באוסטריה ולגורמים בינלאומיים נוספים שייחלצו לעזרתם ויסייעו להם לצאת מצרפת. היא ניהלה תכתובת מכתבים ענפה עם גורמי חוץ שונים, ובהם היא לא רק ניסתה לארגן את בריחתם, אלא אף סיפקה פרטי מידע מודיעינים על מהלכי הצבא הצרפתי אשר ניהל באותם הימים מלחמה מול אוסטריה, שכן היא ידעה כי אם אוסטריה תנצח במלחמה מול צרפת, המהפכנים של צרפת ייאלצו להניח למשפחה המלכותית לחזור לשלטון, בעוד ניצחון של צרפת על אוסטריה יביא לנפילתה שלה ושל משפחתה כמו גם לנפילת המלכות של אוסטריה - אחיה.

הצעות חוזרות ונשנות על אפשרויות בריחה מהארמון הועברו למשפחה - הוצע שהמלך יימלט עם יורש העצר ושניהם לבדם יברחו לאנגליה, אך בעיקר הוצע למארי אנטואנט להימלט לבדה, ללא בעלה וילדיה, שכן ההכפשות הקשות ביותר וסכנת החיים המיידית הייתה בעיקר עבורה. אולם מארי אנטואנט חזרה שוב ושוב באוזניי מאדאם דה לאמבל שהיא לעולם לא תעזוב לבדה "אין לי כל משאלה לעצמי. חיי או מותי יהיו בחיק משפחתי ובעלי. איתם בלבד אחיה או אמות". אם הייתה אישה על פני האדמות שעבורה מעשה זה היה מוצדק על רקע ההתרחשויות הקיימות, הייתה זו מארי אנטואנט. אולם היה זה בלתי אפשרי לשכנע אותה לברוח לבדה, היא הייתה מעל לאנוכיותה ורווחתה האישית, על אף שאת חבריה וקרוביה היא עודדה לברוח עוד בימים הראשונים של המהפכה, היא עצמה לא חשבה לעשות זאת ללא בעלה וילדיה.‏[13]

ב-1791 תיכננה מארי אנטואנט בסיועו של הרוזן פרסן את ניסיון הבריחה של המשפחה המלכותית מפריז. מטרת המסע היה להגיע לגבול אוסטריה, מרחק יומיים נסיעה מפריז ולנסות להלחם על המלוכה מאוסטריה. הם יצאו מהארמון באישון לילה, ועברו כברת דרך ארכה, הם כמעט הגיעו לגבול, כאשר במונטמדי (Montmédy), הם זוהו על ידי אחראי דואר חד עין. הם נעצרו בעיר וארן והוחזרו בבושת פנים לפריז. כתוצאה מניסיון הבריחה הם הועברו מהארמון למצודת טמפל, על מנת להחזיקם תחת משמר כבד.

יש הטוענים כי ניסיון הבריחה היה זה שהוביל בסופו של דבר להוצאתם להורג בעוון בגידה, אולם גם ללא אמתלה זו ראשיהם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו בסכנה, שכן קיומם של המלך והמלכה היווה תזכורת מתמדת לאפשרות חזרתם לשלטון ונתן תקווה למלוכנים להחזיר את גלגל המהפכה לאחור ולהשיב את השלטון הישן על כנו. עד שלא הוציאו אותם להורג האפשרות להחזירם לשלטון איימה על המהפכנים.

הוצאתה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי אנטואנט מובלת לגיליוטינה. (רישומו המפורסם של הצייר ז'אק לואי דויד)

הרוזן פרסן ניסה שוב לעזור אך עשה טעות גורלית. הוא ביקש מהדוכס ברונסוויק, מפקד הכוחות הפרוסים בארצות השפלה, שיודיע שאם ייפגעו המלך והמלכה, תיהרס פריז. איגרת זו, הנקראת אגרת ברונסוויק, נתפסה כברית בין המלך והמלכה לבין מצביאי האויב.

פריז המשיכה לסעור ובמהלך שלושה ימים רצופים בחודש ספטמבר לבדו נערך טבח המוני ברחובות שבו נהרגו 14 אלף איש ובהם גם מאדאם דה-למבל, שחזרה לפריז להיות עם המלכה בשעתה הקשה. רציחתה נעשתה עם יציאתה מבית המשפט, וההמון המשתולל נעץ את ראשה הכרות על מוט, והרים את המוט מעלה אל עבר חלון כלאה של מארי אנטואנט על מנת שתראה את ראש חברתה המתה במו עיניה. ההמון צעק אל עבר חלונה של מארי אנטואנט שחברתה מתה ושתצא אל החלון לנשק את שפתיי חברתה הלסבית (בהתאם לשמועות כי מארי אנטואנט מנהלת יחסים לסביים עם חברותיה), אך לואי ה-16 ומלוויה של המלכה לא איפשרו לה להתקרב לחלון.

בקרב ואלמי הביסו הכוחות הצרפתים את כוחות האויב האוסטרים והפרוסים והאיום מבחוץ הוסר. על אף שלא היו עדויות לבגידת המלך או המלכה, וחליפת המכתבים בין מארי אנטואנט לאוסטרים לא נודעה, החליטו המהפכנים לשפוט את לואי ה-16 בגין בגידה בצרפת, כאשר גזר הדין הוחלט מראש כי יהיה הוצאתו להורג. רובספייר, ממובילי המהפכה הצרפתית ויוצרי שלטון הטרור, אמר כי הוצאתו להורג של המלך הכרחית למהפכה, על מנת למנוע את שובו לכס המלכות ולהבטיח את הצלחתה של החירות הצרפתית. לואי ה-16 הוצא להורג ב־21 בינואר 1793.

לאחר הוצאתו להורג של בעלה, נשארה מארי אנטואנט בכלאה שבמצודת טמפל עם בתה, בנה הקטן ואחות בעלה, שלושתם ניסו להמשיך לשמר את חייהם כרגיל, כאשר הגיעו הרפובליקנים ב-3 ביולי 1793, לקחו את בנה של מארי אנטואנט והפרידו אותו ממנה בכוח. מארי אנטואנט לא הסכימה לתת את בנה לשומרים אפילו לאחר שהם איימו להורגה, אולם לאחר שאיימו להרוג את בתה הצעירה היא שחררה את לואי, שעתיים לאחר שנכנסו הנציגים לראשונה לתא. מאז היא זכתה לראותו כמה דקות ביממה, כשהורשה לשחק בחצר.

כשנרצח המנהיג המהפכני ז'אן-פול מארה, דרש ההמון הזועם נקמה, והוצאתה להורג של המלכה נחשבה לצעד הבא בחיסול השלטון המלוכני בצרפת. מארי אנטואנט הועברה לקונסיירז'רי, הכלא שממנו נשלחו הנידונים אל מותם, אך עדיין לא נערך משפטה. בתקופה זו היא הושמה בחדר צר, כאשר משמרות המהפכה שמרו את חדרה יום ולילה, ואף גבו כסף מההמונים שרצו ולצפות "במלכה האחרונה של צרפת". מארי אנטואנט שהתה בתאה בכלא במשך 76 יום, ובסופם נערך משפט בן יומיים שבו הוחלט על הוצאתה להורג. במהלך המשפט עמדו מול המלכה אישומים המתבססים על השמועות וההכפשות שפשטו בצרפת לאורך השנים על התנהגותה הבלתי מוסרית והקלוקלת, פזרנותה, יחסיה המיניים הלא הולמיים, ראוותנותה - העיתונות המחתרתית והקריקטורות שקדמו למהפכה הצרפתית, הפכו לכתב האישום כנגד מארי אנטואנט. כמו כן, ניסו השופטים להאשימה ביחסי מין עם בנה בן ה-8, אשמה שאליה הגיבה מארי אנטואנט כי "הטבע עצמו לא עונה להאשמה כה בלתי מתקבלת על הדעת". היא פנתה לקהל הצופים במשפט, ובמיוחד לאימהות שבקהל, ואמרה כי האשמה זו מנוגדת לטבע האימהי. התנהגותה של מארי אנטואנט והתשובה שנתנה להאשמות שבו את לבם של הנוכחים במשפט, שקראו להפסיק את ההליך ולשחררה, אך ללא הועיל. מארי אנטואנט נשפטה אף בגין בגידה, אף על פי שלא נמצאו כל עדויות לכך. גזר הדין של המשפט היה ידוע מראש והוא ניתן לאחר הליך משפטי בן יומיים בלבד, בשעות הבוקר, על מנת שההוצאה להורג תתבצע עוד באותו יום.

ההוצאה להורג, התרחשה ב-16 באוקטובר 1793 בשעה 16:00, בגיליוטינה, לשמחתם של המוני הצופים, וראשה הכרות הוצג בפני הקהל הצוהל.

הריגתה של מארי אנטואנט נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים ברחבי צרפת.‏[14]

מארי אנטואנט נקברה בקבר אחים בלתי מסומן שבו נקברו רבים מהרוגי הגליוטינה, בהם לואי ה-16. בשטח זה נבנתה מאוחר יותר כנסיית מדלן. בינואר 1815 הוצאו עצמותיה יחד עם עצמות בעלה ונקברו בבזיליקת סן-דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שטפן צווייג, מארי אנטואנט, (תרגום ראשון: תל אביב: מצפה, תרצ"ד, מתרגם ש' הרשברג) תל אביב: הוצאת זמורה-ביתן, תרגום מגרמנית צבי ארד, תשמ"ז 1987.
  • סנה ג'טר נסלונד. שפע- סיפורה של מארי אנטואנט (תרגום ראשון: מושב בן שמן, 2008, מתרגמים רותי ונעם אור), מודן הוצאה לאור.
  • אלכסנדר דיומא, מחרוזת המלכה (תרגום מצרפתית: מיכה פרנקל), הוצאת מזרחי, 1993.
  • אנראה מורואה, דברי ימי צרפת (תרגום מצרפתית: לאה וייץ כהן), הוצאת מסדה, תש"ך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שטפן צווייג "מארי אנטואנט"
  2. ^ ססיל אדמס, Did Marie Antoinette really say "let them eat cake"?‎, אתר StraightDope.com,‏ 24 באוקטובר 1986
  3. ^ זכרונותיה של מאדאם דה הוסט, מלוות הגברות ארמון וורסאי
  4. ^ louis and Antoinette ,Vincent Cronin, published by Millefleurs, 1996
  5. ^ Marie Antoinette, Philippe Huisman and Marguerite Jallut, published by Studio, 1971
  6. ^ זכרונותיה של קמפיין על מארי אנטואנט
  7. ^ קמפיין
  8. ^ קמפיין
  9. ^ מאדאם דה הוסט
  10. ^ מאדאם דה הוסט
  11. ^ מאדאם דה הוסט
  12. ^ דברי ימי צרפת, אנדרה מורואה, הוצאת מסדה, עמוד 229
  13. ^ מאדאם דה הוסט
  14. ^ נאום הביקורת של אדמונד ברק (1729-1797), על קיצוניות המהפכה הצרפתית, מותה של המלכה ומותו של עידן