דוד דה פריס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
דוד דה פריס
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1954 (בן 70 בערך)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מדעי החברה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
פרסים והוקרה
בן או בת זוג רלי דה פריס עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רותי דה פריס עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דוד דה פריס (נולד ב-1954) הוא היסטוריון, פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. עוסק בחקר ההיסטוריה של עובדים ועסקים[1][2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה פריס נולד בשנת 1954 בירושלים, בן זקונים לחוה ואנדרה דה-פריס, רופא פנימאי וחוקר המטולוגיה וארס נחשים, חתן פרס ישראל לרפואה לשנת ה'תש"ל (1970). סבו (מצד אמו), היה יוסף לכמן, פרופסור לרפואת אף אוזן גרון, מייסד ומנהל מחלקת אף-אוזן-גרון בבית החולים הדסה בירושלים. אחיו הוא אילן דה-פריס, ממקימי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה[3], ומנהל הערוץ הראשון. אחותו, תמר דה פריס וינטר, היא צורפת, אמנית, ומרצה במכללת שנקר.[4]

אשתו, רלי דה פריס (לבית גוטהילף), היא אמנית ואדריכלית נוף, ובתו, רותי דה פריס, אמנית ומורה לאמנות.

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפחה התגוררה בטחנת הרוח ברחוב רמב"ן ברחביה שהיה בית המגורים של סבתו וולרי וסבו הפרופ' יוסף לכמן. בגיל שנה, עברה המשפחה לתל אביב בעקבות מינויו של אביו הפרופ' אנדרה דה-פריס למנהל מחלקה פנימית ד' בבית החולים בילינסון. משפחת דה-פריס התגוררה ברחוב מלצ'ט 10 בתל אביב. דוד למד בבית הספר היסודי "אחד העם", ובתיכון חדש.

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1979 השלים דה פריס תואר בוגר בהיסטוריה בבית הספר לכלכלה של לונדון, וב-1980 השלים תואר מוסמך, גם כן בהיסטוריה, באוניברסיטת ווריק. עבודת הדוקטורט שלו (1991), שעסקה ב"תנועת הפועלים בחיפה, 1919-1929: מחקר בהיסטוריה של פועלים עירוניים בארץ-ישראל המנדטורית", נכתבה בהדרכתה של אניטה שפירא בבית הספר למדעי היהדות וארכאולוגיה ע"ש חיים רוזנברג באוניברסיטת תל אביב.

דה פריס שימש כמדריך וכמרכז הוראה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה (1996-1981), ולימד באוניברסיטת תל אביב, בחוג להיסטוריה של עם ישראל (1987-1985), במחלקה לסוציולוגיה (1991-1992) ובחוג ללימודי עבודה (1994-1992), בו הוא מכהן החל מ-1994 כמרצה מן המניין. בשנת 2000 מונה דה פריס למרצה בכיר, ב-2008 לפרופסור חבר והחל מ-2014 הוא פרופסור מן המנין. בשנים 2005–2008 עמד דה פריס בראש החוג ללימודי עבודה.

דה פריס שימש כמרצה אורח באוניברסיטת אוקספורד (1984, 2001-2002), באוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטת ניו יורק (2014).

ב-2004 היה דה פריס בין אנשי החינוך, מורים ומורות באוניברסיטאות שחתמו על העצומה "מחאת אנשי החינוך והאקדמיה" לשרת החינוך לימור לבנת על התוכנית להצמיד קצינים בדרגת סא"ל לבתי הספר התיכונים שתפקידם יהיה לטפח את המוטיבציה של תלמידים לשרת בצבא[5].

ממחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • With Sam Davies, Colin Davis, Lex Heerma Van Voss, Ludewij Hesselink, and Klaus Weinhauer, Dock Workers: International Explorations in Labour History, 1790-1970 (Aldershot: Ashgate, 2000).
  • (עם גיורא קולקה), מרעיון לממשות: הפדרליזם האמריקני בהתוותו – קובץ מקורות (האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1989).
  • (עם אלון קדיש), עליית הליבריאליזם האנגלי – קובץ מקורות (האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1990).
  • (עם טליה פפרמן), 'היווצרותה של פועלת', בתוך: הניה פקלמן, חיי פועלת בארץ, אוטוביוגרפיה 1935. הוצאת דביר ומכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2007[7].

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אייזיק אסימוב, אופוס 200 (ספרית פנטסיה: מדע בדיוני), הוצאת היפריון, תל אביב, 1981[8].

ממאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקים בספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות ספרים שחיבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג’וני גל, האומנם נטל מרצון?: סיפורה של ההתמודדות עם האבטלה, 1920-1995 (קריית שדה-בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון, 2002), בתוך: סוציולוגיה ישראלית, 5, 2, 2003, 485-482.
  • Deborah S. Bernstein, Constructing Boundaries: Jewish and Arab Workers in Mandatory Palestine (New York: State University of New York Press, 2000).

בתוך מגמות, 41,3, דצמבר 2001, 483-480.

  • “היסטוריה כלכלית בפריזמה משפחתית-עדתית”, על: רות קרק ויוסף ב. גלס, יזמים ספרדים ב-ארץ ישראל: משפחת אמזלאג, 1918-1816 (ירושלים: הוצאת מאגנס והאוניברסיטה העברית, 1993), בתוך: יהדות זמננו, 9, 1994, 307-303.

“אדריכלות כשפה פוליטית”, על הספר:

  • G. Herbert and S. Sosnovsky, Bauhaus on the Carmel and the Crossroads of Empire: Architecture and Planning in Haifa During the British Mandate (Jerusalem: Yad Izhak Ben-Zvi, 1993).

בתוך: יהדות זמננו, 12-11, 1998, 397-391

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]