הפרעת אישיות אנטיסוציאלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפרעת אישיות אנטיסוציאלית ׁׁ(Antisocial personality disorder, בראשי תיבות: ASPD) היא הפרעת אישיות המאופיינת בדפוסי התנהגות של הפרת זכויות אחרים, מחסור באמפתיה ומוסריות, אימפולסיביות, והתנהגות תוקפנית.

ההפרעה מסווגת ומאובחנת לפי איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (DSM), ונמצאת גם במסמך סיווג המחלות הבינלאומי (ICD), בשם "הפרעת אישיות דיסוציאלית" (Disocial personality disorder).

לעתים מכונה ההפרעה "פסיכופתיה" או "סוציופתיה", למרות שאלו הם תת-סוגים של ההפרעה.

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר האבחנות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, ה-DSM, מוגדרת הפרעת אישיות אנטיסוציאלית כדפוס התנהגות של התעלמות ופגיעה בזכויותיהם של אחרים המתרחש מגיל חמש-עשרה וכולל שלושה מהמאפיינים הבאים:

  1. התנהגות לא קונפורמית, בהשוואה לנורמות המתייחסות לשמירה על החוק; ביצוע תכוף של מעשים שיכולים להוות עילה למעצר
  2. הונאה: שקרים רבים, זהויות בדויות, רמייה לשם הנאה ורווח אישי.
  3. אימפולסיביות או קושי בתכנון מראש.
  4. עצבנות ותוקפנות, על ידי אלימות פיזית או תקיפות רבות.
  5. התעלמות פזיזה מביטחונו האישי ומביטחונם של אחרים
  6. חוסר אחריות עקבי, כפי שעולה מכישלון לקיים התנהגות עקבית בעבודה, או לעמוד בהתחייבויות כספיות.
  7. מחסור בחרטה, או להיות אדיש לפציעה, התנהגות פוגענית או גניבה מאחרים.

במסמך סיווג המחלות הבינלאומי קובע כי אבחון זה כולל "התנהגות לא מוסרית, אנטי חברתית, פסיכופתיה ואישיות סוציופתית". למרות שההפרעה לא שם נרדף להפרעת התנהגות, נוכחות של הפרעה זו בילדות או בגיל ההתבגרות עשויה לתמוך באבחנה של אישיות דיסוציאלית. כמו כן יכולה עצבנות להיות תכונה משויכת.

ההפרעה מאופיינת לפחות על ידי שלוש מהפעולות הבאות:

  1. חוסר עניין בוטה ברגשות אחרים.
  2. יחס מתמשך של זלזול בנורמות חברתיות, כללים וחובות.
  3. חוסר יכולת לשמירה על יחסים אישיים ממושכים, אף על פי שאין לו קושי ביצירתם.
  4. סבלנות מאוד נמוכה לתסכול וסף נמוך לתוקפנות ואלימות.
  5. חוסר יכולת לחוות תחושת אשמה, במיוחד בעונש.
  6. נכונות להאשים אחרים או להציג סיבה רציונלית להתנהגות שהביאה את האדם לעימות עם החברה.

התחלואה הנלווית להפרעה כוללת הפרעות חרדה, הפרעות מצב רוח, הפרעות שליטה בדחפים, התמכרויות, הפרעות קשב וריכוז, והפרעות אישיות אחרות.

סיבות להפרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי המקובל, סובלים מן ההפרעה כ-3% מן הגברים וכ-1% מן הנשים. ההפרעה שכיחה יותר באזורים עירוניים עניים, ובתוך אזורים אלה - באנשים שאין להם בסיס מגורים יציב. ההפרעה מתבטאת לפני גיל 15. שלושה-רבעים מן האסירים סובלים מהפרעת אישיות אנטיסוציאלית. ההפרעה שכיחה פי 5 בקרובי משפחה של אנשים הסובלים ממנה, ביחס לאוכלוסייה הכללית.

רבים מהסובלים מהפרעת אישיות אנטיסוציאלית משתמשים באלכוהול או בסמים אחרים.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת אישיות אנטיסוצאלית מטופלת לעתים נדירות, משום שהלוקים בהפרעה אינם נוטים לבקש עזרה. לרוב, אנשים אלו מופנים לטיפול על ידי בני משפחה או גורמי חוק בגלל תחלואות נלוות (כגון דיכאון מג'ורי או התמכרויות), התנהגות עבריינית או איומים אובדניים. בדרך כלל, אנשים אלו לא ירצו ואף יתנגדו לטיפול, אך כאשר הוא ניתן, הוא יכול להיות יעיל.

כאשר ההפרעה מטופלת, ההמלצה המקובלת היא טיפול פסיכותרפיסטי. לעתים קרובות משולב או מתקיים בנפרד טיפול קוגניטיבי התנהגותי. טיפולים אלו מתמקדים בהתמודדות עם השלכות ההפרעה ושליטה בהתנהגויות מסוכנות. כאשר התסמינים חמורים, תוצאות הטיפול מוטלות בספק.

אין תרופות ספציפיות להפרעת אישיות אנטיסוציאלית, אך סוגים מסוימים של תרופות יכולים לעזור בטיפול בתסמינים, כגון אגרסיביות וחוסר שקט. לרוב, מומלצות תרופות אנטי-פסיכוטיות, מייצבי מצב רוח ונוגדי דיכאון. על פי הצורך, מומלץ בנוסף ליטול תרופות לתחלואות הנלוות להפרעה. לרוב, תרופות אלה ניתנות בזהירות ובבקרה בגלל הסיכון לשימוש לרעה ואף התמכרות בקרב אנשים הסובלים מההפרעה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]