הקרב על צפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על צפת
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 16 באפריל 1948
תאריך סיום: 11 במאי 1948
משך הסכסוך: 3 שבועות ו-5 ימים
מקום: צפת
תוצאה: ניצחון לכוחות "ההגנה"
הצדדים הלוחמים

כוחות ההגנה בצפת, הגדוד השלישי של הפלמ"ח

צבא ההצלה הערבי, לוחמים מהעיר צפת ומכפרי הסביבה ולוחמים מצבאות סוריה, לבנון ועיראק

מפקדים
כוחות
290 לוחמים (מגויסי ההגנה בצפת+מחלקת חי"ש מחיפה + יחידת אנשי אצ"ל) + 200 לוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח  בין 700 ל-3000 לוחמים
 
אבידות
50 הרוגים, עשרות פצועים  250-300 הרוגים 
לוחמים ואנשי הרובע היהודי בצפת, 1948
המשטרה העירונית בצפת, אתר חשוב בקרב על העיר
עמדה בריטית - ערבית מנוקבת ליד המשטרה העירונית
המרכז המסחרי בצפת. נבנה לאחר פרעות 1929 מבטון, בגבול הרובע היהודי והאזור הערבי. חורי הכדורים הם ממלחמת העצמאות.
בול שהונפק לכבוד יום העצמאות הרביעי של מדינת ישראל בשנת 1952 ומתאר את אתר הקרב בצפת

הקרב על צפת במלחמת העצמאות נערך בין ה-16 באפריל ל-11 במאי 1948 בין כוחות ההגנה לכוחות צבא ההצלה הערבי. הקרב נסתיים בניצחון ההגנה, ובעקבותיו עזבה האוכלוסייה הערבית את צפת.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפת (בערבית صفد‎) הייתה עיר חשובה בגליל, בירתה של נפת צפת המנדטורית אשר שימשה כמרכז מנהלי, תרבותי וכלכלי לכפרי הנפה. בעיר חיו במשך מאות שנים זה בצד זה יהודים וערבים. לקראת מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כ-7500 יהודים וכ-6000 ערבים, אך בתקופת המנדט השתנה המאזן והאוכלוסייה הערבית הפכה לרוב.‏[1]

המפנה אירע במאורעות תרפ"ט. ב-29 באוגוסט 1929 התנפלו מספר ערבים על שכניהם היהודים ורצחו בנשק קר 18 תושבים ופצעו עשרות נוספות. הצבא הבריטי התערב מאוחר יותר והוביל תחת משמר את היהודים לבניין ה"סראיא" (המרכז השלטוני הבריטי) בזמן שהערבים המשיכו את ביזת בתיהם. במאורעות 1939-1936 היה כבר גרעין של כ-70 חברי הגנה, מחסן נשק בלתי ליגאלי ותוכניות הגנה ושמירה על הרובע. יהודי צפת הותקפו מספר פעמים על ידי ערביי צפת והכפרים הסמוכים,‏[2] אך בניגוד למאורעות תרפ"ט נהנו משמירה של אנשי ההגנה. ב-13 באוגוסט 1936 פרצו ערבים חמושים ברובים ובפצצות מכיוון בית הקברות העתיק לרובע היהודי. בהתקפה זו נהרגו אב ושלושה מילדיו.‏[3]

בשנת 1944 מינה פיקוד ההגנה את מאיר מיבר למפקד הרובע היהודי בצפת, והחל בעבודות ההכנה של הרובע ללחימה ולעמידה בתנאי מצור וכן ברכישה והסתרה של נשק בסליקים, בהסתר מפני השלטון הבריטי. מטרתם של הכוחות הבריטים המועטים שישבו בעיר ובסביבתה, הייתה לא להתערב בהתנגשויות שבין שני הצדדים ולפנות את כוחותיהם מן העיר בבוא העת ללא פגע.

ערב מלחמת העצמאות מנה היישוב היהודי בצפת כ-1,500 נפש, והאוכלוסייה הערבית מנתה כ-11,000 נפש וביחד עם כפרי הסביבה, כ-20,000 נפש. הרובע היהודי (בפי הערבים "חארת אל-יהוד") השתרע על שטח מצומצם של 300*700 מטר בחלק הצפוני-מערבי של העיר ונשלט באופן מושלם על ידי הערבים שהחזיקו את הר מצודת צפת שבראשה הזדקר תל שכונה "פטמה". על הר כנען, צפונית-מזרחית לעיר ניצב בניין משטרת הר כנען מסוג מצודות טגארט, ששלט על כל צפת.

בהחלטת החלוקה של האו"ם נקבע שצפת תהיה כלולה במדינה היהודית למרות שיותר מ-85% מאוכלוסייתה היו ערבים. לאחר החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 הוחמר המצב. אחת הבעיות העיקריות, מנקודת המבט של הכוחות היהודיים, הייתה היחס בין כמות הלוחמים ואי הוודאות לגבי הכמות המדויקת של הלוחמים הערבים: בתחילת דצמבר 1947 מנתה מצבת כוח האדם של ההגנה ברובע היהודי (יחד עם כוחות האצ"ל והלח"י, אשר נטמעו בתוך ההגנה) 250 איש בסך הכל, וסך התחמושת עמד על כ-30,000 כדורים. מנגד, עמדו מולם בזמן המלחמה כ-3,000 לוחמים (לפי ספר הזיכרונות של קולונל וואספי אל-תל, ממצביאי צבא ההצלה הערבי), אף שלפי מקורות ערביים אחרים מספרם היה נמוך יותר- כ-700.‏[4]

ההתקפה הגדולה הראשונה של הערבים על הרובע היהודי הייתה ביום שישי ה-2 בינואר 1948 ונמשכה כתשע שעות. להגנה היה הרוג אחד ולכוחות הערבים, שהתקפתם נכשלה- אבידות גדולות. בשל המחסור החמור בתחמושת, מיד בלילה שלאחר ההתקפה הוציא מיבר הנחייה שיש לקמץ בתחמושת, וכי כל לוחם ייקנס ב-25 גרוש עבור כל ירייה מיותרת. מתקפה זו גם המחישה את החשיבות האסטרטגית של מצודת צפת.

במקביל להתמקדות במשמעת הצבאית, הנהגת העיר החליטה שיש להשקיע גם בשיפור מורל האנשים. לכן, כינס מיבר את מיטב הכותבים שבעיר והקים את "קול צפת", עלון שהופץ באופן מחתרתי ושימש כאמצעי להעברת מסרים קונקרטיים הנוגעים לדרכי התגוננות וכן הנחיות מטעם הפיקוד. סיסמתו נלקחה מספר במדבר י, לה-לו:

Cquote2.svg

קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל

Cquote3.svg

המתיחות בין הלוחמים היהודים לכוחות הערבים גברה ככל שעבר הזמן, ואחד השיאים היה חטיפתו של אחד ממנהיגי הערבים (19 במרץ 1948), אבו עוסמן, במטרה להשיג מידע מודיעיני כדי לסכל פיגועים. כתגובה הסלימו ערביי צפת את מאבקם ואף פנו לבריטים במטרה להשיב את החטוף. לאור החשש שהערבים ינסו לחטוף חברי הגנה או להתעלל בשבויים, הוציא מיבר ב-21 במרץ 1948 הוראה שבמקרה ובקרב נפצע לוחם והוא עלול ליפול בשבי עליו להפעיל רימון על עצמו ועל האויב.

לאחר שאוטובוס אגד הותקף ב-23 במרץ 1948 ושבעה מנוסעיו נהרגו, הפסיקו אוטובוסים להגיע לרובע והחל למעשה המצור. ב-14 באפריל 1948 הציעו הבריטים לפנות את האוכלוסייה הבלתי לוחמת אך נענו בשלילה. באותו יום נהדפה התקפה ערבית חזקה.

הפינוי הבריטי - תחילת המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 באפריל 1948 בשעה 14:00 העמידו הבריטים משאיות בחצר המשטרה העירונית ועליהן דגל לבן והכריזו שוב על רצונם לפנות את האוכלוסייה היהודית הבלתי לוחמת (למעלה מאלף נפש) תוך שעה. מפקדת ההגנה ענתה בשלילה תוך ידיעה שהחלטה זו יכולה להיות גורלית לחיי האנשים. מיבר העביר לכל הקטעים והיחידות את סיסמת היום - "המגינים יגנו".

הכוחות הערביים תפסו מיד את בית המשטרה העירונית, "בית שלווה" בכניסה לעיר ואת משטרת הר כנען. האוכלוסייה הבלתי לוחמת הסתגרה במרתפים ומרגע מיציאת הבריטים החלה התקפה שנמשכה 14 שעות במטרה לפרוץ לרובע ולחסלו. הם ניסו לפרוץ לרובע בחיפוי אש כבדה, פיצוצי בתים וזריקת מטעני דינמיט אך נהדפו. להגנה היו עשרה פצועים. ביומן תחנת העזרה הראשונה של הערבים נרשמו 18 הרוגים ופצועים רבים.

מיבר שלח הודעה דחופה למולה כהן, מפקד הגדוד השלישי של חטיבת יפתח בפלמ"ח ובקש סיוע אווירי ותגבורת מידית. כשקיבל תשובה שיישלחו אליו שתי מחלקות חי"ש, שידר בחזרה כי הוא מסתפק במחלקה אחת, אך שתהיה של הפלמ"ח.

הגעת הפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלעד פלד, מפקד מחלקה בגדוד השלישי של הפלמ"ח קיבל הוראה לצאת לצפת. המחלקה מנתה 35 לוחמים והייתה מצוידת באמצעי לחימה רבים, אשר כללו חומרי נפץ, מקלעי ברן, מגל"ד 34 ועוד. היא יצאה ב-17 באפריל בשעה 03:00 מהר כנען ועברה בדרך קשה תוך כדי עקיפת עין-זיתון העוינת. בשעה 05:00 עם אור הבוקר, הגיעו לוחמי הפלמ"ח לרובע היהודי.

אלעד פלד נתמנה למפקד כל הכוחות הלוחמים והאוכלוסייה בצפת, ובצוותא עם מיבר ניהל את המערכה בשבועות הבאים. לוחמי הפלמ"ח תגברו את עמדות הכוחות היהודים ולקחו חלק בהגנת העיר. הבעיה הייתה הצורך לחזק את הביצורים ברובע. חג הפסח חל בשבת והרבנים אברהם זיידה הלר ואפרים וינגוט חתמו על הודעה שעבודות הביצורים בעיר יש בהן משום פיקוח נפש ומותר ואף מצווה להמשיך בעבודות הביצורים בחג ובשבת.

כדי להשיג הכרעה היה צריך להביא את כל הגדוד השלישי של הפלמ"ח. הפעם היה צריך להעביר יחידה צבאית גדולה ולכן היה צריך לכבוש קודם את ביריה ועין זיתון. כפרים אלה נכבשו ב-1 במאי 1948. מפקד הכוחות הערבים באזור, אדיב שישקלי, פתח באותו יום בהתקפה קשה על רמות נפתלי במטרה להקל את הלחץ על צפת. מגיני רמות נפתלי בקשו מיגאל אלון לשלוח להם תגבורת אך אלון, שהבין שהקרב על צפת הוא שיכריע את המצב באזור, סירב לבקשתם והורה לכוחות להמשיך בתוכנית.

לאחר כיבוש הכפרים, נכנס הגדוד השלישי לצפת ומפקדו, משה קלמן, התמנה למפקד כל הלוחמים בעיר; במקביל, בהיעדר שלטון אזרחי תפקדו מפקדי הקטעים כ"מושלים אזרחיים".

ההתקפה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 במאי 1948 בשעה 01:00 החלה התקפה לכיבוש המצודה והפטמה שמעליה. לפני ההתקפה החלו להפגיז את קווי הערבים במרגמות דוידקה. הערבים היו מוכנים להתקפה והתוקפים לא הצליחו להתגבר על ביצורי הערבים. לפנות בוקר ניתנה פקודת נסיגה. כדי להימנע מנפגעים רבים בנסיגה התבצרו הלוחמים בבית הספר המקצועי (היום נמצא במקום מלון "רון") והדפו את כל ההתקפות עליהם. בלילה למחרת הם נסוגו והשאירו בבנין מוקש חשמלי. עם כניסת הערבים לבנין הופעל המוקש. הבניין פוצץ וקבר מתחתיו 16 ערבים. בהתקפה נהרגו 6 לוחמים יהודים ו-20 נפצעו.

בינתיים הזרים שישכלי לאזור כוחות ערביים רבים נוספים על מנת לסייע ללוחמיו. בין היתר, צורפה לקרבות סוללת תותחים מאזור רמות נפתלי, שהחלה בהפגזה על הרובע היהודי וגרמה לקרבנות בנפש וברכוש. כישלון המתקפה וההפגזות הביאו לדמורליזציה בקרב יהודי צפת. יגאל אלון הצליח להסתנן לעיר. הוא ביקר במטה, סייר בעמדות ועודד את הלוחמים באמרו "החזיקו מעמד, עוד קצת והגלגל יתהפך".

בהיעדר פתרון אחר ומתוך הבנה כי הכוחות הערביים מתכננים מתקפה כללית, הוחלט כי יש להתחיל מיד בקרב המכריע על העיר.

ההתקפה השנייה - כיבוש צפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב המכריע שהביא לכיבוש צפת התחיל ב-9 במאי 1948 בשעה 21:35. הסיסמה הייתה "צפת המשוחררת". ההתקפה, בראשות הגדוד השלישי של הפלמ"ח, התקימה בשלושה מוקדים עקריים: "בית שלווה" בכניסה לעיר, המצודה והפטמה והמשטרה העירונית. במקביל כבש הגדוד הראשון של הפלמ"ח את הכפר עכברה מדרום לצפת, וכך כותרה העיר הערבית מדרום, מזרח וצפון.

ההתקפה החלה בהרעשה של מרגמות "דוידקה" ולאחר מכן הסתערו הלוחמים על הר המצודה ופיצחו את העמדות בעזרת פגזי פיא"ט. בית שלווה נכבש בקרב מחדר לחדר בקרב נהרג מפקד הפלוגה אברהם ליכט. הקרב העקרי נערך על תחנת המשטרה העירונית. גדר האבן שהגנה עליה פוצצה ודרך הפרצה הסתערו הלוחמים. קרב קשה נוהל מחדר לחדר ומקומה לקומה. מפקד הפלוגה הפורצת, יצחק הוכמן נהרג בשוגג בהתקפה זו. אחרוני הלוחמים הערבים התבצרו על הגג. חלקם נסוגו בלילה לכיוון מירון וחלקם נפל בשבי. בעקבותיהם ברחו גם התושבים הערבים של צפת.

בבוקר ה-10 במאי 1948 היו בית שלווה, המצודה והמשטרה העירונית בידי הלוחמים היהודים. בזמן שבעיר הערבית שררה דממה - פרט ליריות בודדות - בעיר היהודית יצאו אנשים מהמרתפים וחזרו לבתיהם.

ב-11 במאי 1948 החלו יחידות הפלמ"ח לסרוק את העיר שנמצאה ריקה. במטהו של שישקלי בבית הסראיה נמצאו מאות ק"ג של חומר נפץ, מאות אלפי כדורים וציוד רב. משטרת הר כנען נמצאה ריקה ובשעה 16:25 הונף מעליה הדגל העברי. באותו יום שלח מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח משה קלמן (שכונה "הזאב") את המברק הבא ליגאל אלון:

"אבל ורכון ראש, אך חזק ואיתן, מגיש הגדוד השלישי לחטיבה במלאת לה שבע שנים, כשי, את העיר צפת"

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתרי הקרבות השונים בצפת, הוקמו לאחר המלחמה לוחות זיכרון עם שמות הנופלים היהודים ולוחות עם תיאור הקרבות. במרכז העיר נמצאת כיכר ה"דוידקה" ובה מרגמת "דוידקה" שהיה לה חלק חשוב בקרב על צפת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר מיבר-מייברג, בצל המצודה, הוצאת מלוא בע"מ, 1989.
  • מאיר מיבר-מייברג. צפת ממצור לשחרור, ספריית כיס לחייל העברי, הוצא על ידי שירות התרבות של צבא ההגנה לישראל
  • נתן שור, תולדות צפת, הוצאת עם עובד.
  • אלעד פלד, יפתח אחוזת הסופה - סיפורה של חטיבת יפתח-פלמח, הוצאת יוצאי חטיבת יפתח-פלמ"ח.
  • מנחם כהן, סיפורי צפת, הוצאת משרד הביטחון, 2003
  • ספר הפלמ"ח, כרך שני, עמ' 296 - 333, 1955
  • נתיבה בן יהודה: מבעד לעבותות, הוצאת ספרים דומינו, עמ' 228-298, 1985.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קדר ב"ז, מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל (משרד הביטחון ויד בן צבי, 1991), עמ' 232-233.
  2. ^ אש על צפת, דבר, 26 באוגוסט 1936
  3. ^ ליל דמים בצפת ובצופית, דבר, 14 באוגוסט 1936
    ביום ראשון: 70 שנה לרצח משפחת אונגר, באתר ערוץ 7, 17 באוגוסט 2006
  4. ^ עבאסי מוסטפא, "צפת במלחמת העצמאות: עיון מחדש", קתדרה 107 (ניסן תשס"ג), עמ' 115-148