שבת הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שַׁבַּת הַגָּדוֹל הוא כינוי מיוחד לשבת שלפני חג הפסח. בשבת זו דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח. כן יש הנוהגים לקרוא בשבת זו קטעים מההגדה של פסח. שבת זו ידועה כשבת מיוחדת החל מאמצע ימי הביניים.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השולחן ערוך (בעקבות הטור) ייחד סימן שלם האומר: ”שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו” (אורח חיים, סימן ת"ל).

למעשה השם "שבת הגדול" מופיע כבר בספרים מבית מדרשו של רש"י, כגון בספר האורה, בסידור רש"י ובמחזור ויטרי.[1] בספרים אלו מן המאה ה-12 מוזכרת התמיהה מדוע נהגו לקרוא לשבת זו "שבת הגדול", שהרי אין שבת זו גדולה מיתר שבתות השנה. גם בדברי התוספות במסכת שבת, דף פ"ז, עמוד ב' נזכר הכינוי, ושם כבר ברור ש"שבת הגדול" הוא כינוי שגור, כך שיש להניח שהכינוי בן לפחות 900 שנה.

טעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעמים רבים ניתנו לכך שהשבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול:

  • בגלל ההפטרה אותה קוראים מיד לאחר קריאת התורה, בספר מלאכי פרק ג'. בהפטרה קוראים על הגאולה העתידית: ”הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא”. הציפייה לגאולה זו שעתידה להתרחש גם כן בניסן, כדברי חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", היא שנתנה לשבת את כינויה המיוחד 'שבת הגדול' (רעיון דומה קיים גם בשבת "חזון", שבת "שובה" ושבת "נחמו").
  • כעין זה כתב במטה משה בשם רבו, המהרש"ל שהשבת נקראת על שם ההפטרה שנקראת באותה שבת, שבסיומה מופיע הפסוק "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא... לפני בא יום ה' הגדול והנורא", אף על פי ששבתות שנקראות על שם הפטרות נקראות לרוב על שם התחלת ההפטרה.
  • בטור (ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ת"ל) כתוב שהסיבה לשם זה היא בגלל ה'נס הגדול' שארע בשבת זו. מקורו הוא בגמרא במסכת שבת בה כתוב שיציאת מצרים היתה ביום חמישי, ואם כן באותה שנה י' בניסן היה בשבת, ובאותו יום לקחו את השה לקרבן פסח, כמו שנאמר "בעשור לחודש הזה ולקחו איש שה לבית אבות שה לבית", לעיני המצרים אשר השה היה אלוהיהם ולמרות זאת לא אוּנה לבני ישראל כל רע מהמצרים.
  • ה'בית יוסף' מסביר על פי דברי חז"ל במקום אחר שהנס הגדול היה בכך שכשבני ישראל קשרו את השה למיטותיהם שאלום המצרים למעשיהם, והם השיבו שה' עתיד בעוד כמה ימים להרוג את כל בכורי מצרים והציל את בכורי ישראל. הלכו הבכורים אל אבותיהם ואל פרעה ודרשו מהם לשחרר את עם ישראל כדי שהם לא יפגעו, הם כמובן סרבו והבכורים פתחו במלחמה עזה נגדם מה שהוביל להרג רב במחנה מצרים, וזו כוונת הפסוק "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו", הבכורים הם שהכו והחלישו את הכח של מצרים.
  • בספר "שבולי הלקט" (סימן רה) מובא שהרב מאריך לדרוש בשבת זו, ודומה לאנשים כיום ארוך וגדול, כשם שנקרא יום כיפור "צומא רבא" (הצום הגדול).
  • האבודרהם הסביר כי בשבת זו קיבלו ישראל את המצווה הראשונה שלהם, ונהיו כקטן הנכנס לגיל בר מצווה ונקרא "גדול".
  • ר' שלמה קלוגר טען כי שבת זו נקראת כך כדי להדגיש את מעלתה של השבת על פני יום טוב של פסח הקרוב, הנקרא שבת, על פי פרשנות חז"ל לפסוק "ממחרת השבת".
  • היו שטענו כי השבת נקראת כך על שום שה'גדול' (הרב) דורש בבית הכנסת בהלכות החג.
  • מפני שבי' בניסן עברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ ובכך נשלמה יציאת מצרים ודברי ההבטחה של ה' בלשונות הגאולה. ככתוב: "וְהָעָם עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן ... וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן-הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת-אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. וְהוֹדַעְתֶּם אֶת-בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת-מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד-עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם-סוּף אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד-עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים.".[2]
  • יש שגרסו שכל שבת לפני חג נקראה "שבת הגדול", דהיינו שבת שלפני חג גדול. כך, בסידור עתיק לפי מנהג קורפו נמצא "סדר לשבת הגדול של שבועות".
  • החתם סופר (על השו"ע) מביא טעם שביום זה משכו ישראל ידיהם מחטא עבודה זרה, ושחטא עבודה זרה נקרא "גדול" כמבואר במסכת ערכין (טו:).
  • השערה נוספת שהועלתה קושרת לכך את המנהג לאפות ככרות לחם גדולים לעניים משאריות החמץ שנותר.

הטעמים שבהם "הגדול" אינו מתייחס לשבת, אלא למושא אחר, כגון הרב הדרשן, פותרים גם קושי לשוני שעולה מהכינוי "שבת הגדול": המילה "שבת" לרוב משמשת בלשון נקבה, ואילו "גדול" הוא תואר לזכר. עם זאת, ישנם מקורות בהם מתוארת השבת בלשון זכר, לדוגמה: "כל שומר שבת מחללו (מלחלל אותו- את השבת)" (ישעיהו, נ"ו, ו').

מנהגים בשבת הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעה על דרשת שבת הגדול מאת הרב יצחק טוביה וייס

המנהג הרווח בשבת זו הוא שרב הקהילה דורש לפני הקהל מהלכות הפסח, לעיתים בשילוב דברי אגדה ומוסר. בספר ה"תקנות בישראל" מציין הרב ישראל שציפנסקי כמה קהילות בהן התקיימה חובה של הרב לדרוש דווקא בשבת זו. נטען שההארכה בדרשה זו נובעת מריבוי ההלכות הקשורות לחג הפסח.

בקהילות אשכנז (היום רק בקצת קהילות), נוהגים לומר פיוטים בשבת זו. במנהג אשכנז המערבי, אומרים יוצר "אתי מלבנון כלה" וזולת "אומרת אני", שניהם לר' בנימין בן זרח, קרובת "אוני פרטי רחמתים" ליניי, וסדר הלכה אנונימי "אדיר דר מתוחים".[3] במנהג אשכנז המזרחי, בקצת קהילות אומרים יוצר "אתי מלבנון", ובקצת קהילות אומרים "אאמיר מסתתר" לר' יוסף אבן אביתור,[4] אופן "בלולי אש ומימות" החתום בנימין, זולת "אז כארשת בתולה" לר' יוסף טוב עלם, וקרובת "אלהים בצעדת הכות פתרוס" הכולל סדר הלכה "אלהי הרוחות לכל בשר" לר' יוסף טוב עלם. שני סדרי ההלכות מובאים בכמה וכמה מקומות בפוסקים כראיות להכרעת ההלכה. בנוסח איטליה, אומרים יוצר "אני חומה ושדי כמגדלות" לר' יהודה בן נחום, והכרזה לפסח לר' בנימן בן שמואל.[5]

בחלק מקהילות האשכנזים נוהגים לקרוא חלק מההגדה של פסח - עד המילים "לכפר על כל עוונותינו";[6] והביאו האחרונים לכך טעם - שנס יציאת מצרים החל כבר בשבת שלפני היציאה, כמבואר בטור. יש שהסבירו כי הקריאה מהווה הכנה לליל הסדר. לדעת הגר"א אין לנהוג מנהג זה, וטעמו על פי ההגדה: ”יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא”.[7] משבת זו גם מפסיקים האשכנזים לומר את המזמור "ברכי נפשי" (ספר תהילים, פרק ק"ד) שנוהגים לאומרו כל שבתות החורף לאחר מנחה.[6]

אצל הקראים נוהגים לקרוא בשבת הגדול בבית הכנסת בציבור את ה"הלל הגדול" שהוא חיבור הדומה במבנהו ובחלקים גדולים מתוכנו להגדה של פסח לפי מנהג הקראים או ההלל הקטן שנקרא בבית היחיד, אולם במקורו הוא ארוך ממנו.

הפרשה וההפטרה בשבת הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הלוח העברי הקבוע, בשנים פשוטות חל שבת הגדול תמיד בפרשת צו. בחלק מהשנים המעוברות, קוראים את פרשת מצורע ובחלק את פרשת אחרי מות.

ברוב הקהילות נהוג להפטיר בשבת הגדול בפרשת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי, ג'). לקריאה בהפטרה זאת נתנו מספר טעמים:

  • הלבוש, וכן הגר"א כתבו שקוראים הפטרה זו בגלל שמוזכרת בה הגאולה האחרונה על ידי אליה הנביא, כמו בגאולה הראשונה, ביציאת מצרים.
  • הרב יעקב עמדין מביא שקוראים הפטרה זו כדי להזהיר את הציבור על המעשרות:
"עוד טעם, לפי שבפסח העולם נידון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות, שמים נעצרין והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם, מתברכים. שנאמר: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי, ג', י'), הרי הדבר מפורש מאוד שהפטרה זו מעניין של פסח היא תמיד. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח. להזהיר את העם על עניין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בשבילם".

יש שנהגו לקרוא בהפטרה זו רק אם חלה השבת בערב הפסח, ומשום שכתובה בה מצוות ביעור מעשרות, שאמור להיעשות בערב פסח.[8] במקרים שבהם הקריאה בתורה בשבת הגדול היא בפרשת מצורע, יש הנוהגים (של"ה פסחים בהג"ה) לקרוא את ההפטרה הרגילה של הפרשה ("וארבעה אנשים", ספר מלכים ב', פרק ז'), משום שגם בה יש מעניין הנס, שכן יש שם ברכת שפע מיוחדת ("סאה סולת בשקל").

יוסף עופר[9] טען שההפטרה של שבת הגדול התגלגלה מהיותה ההפטרה של חלק מפרשת צו, על פי המנהג הקדום בארץ ישראל, דרך היותה ההפטרה של כל פרשת צו על פי המנהג הבבלי, עד להפיכתה להפטרה של שבת הגדול, שבשנים פשוטות על פי הלוח העברי הקבוע קוראים בו את פרשת צו. לדבריו, במקור הפטרת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נקראה עם הסדר (פרשת השבוע הארץ-ישראלית) הראשון שמתחיל בפרשת צו - "זה קרבן אהרן ובניו... מנחה תמיד" (ויקרא, ו', י"ב), על פי הנוהג שהפסוק הראשון בהפטרה היה קשור לשונית לפסוק הפותח את ה"סדר". עם דחיית מנהג הקריאה התלת-שנתי הארץ ישראלי, היו ששימרו את המנהג, וקראו בכל שבת את הפטרת ה"סדר" הפותח את הפרשה, כפי שנהגו בביזנטיון (מנהג רומניה), וכן גם אצל הקראים. בשלב מסוים נוצרה תחרות בין הפטרת פרשת צו הבבלית, "עולותיכם ספו" (ירמיהו, ז', כ"א ואילך) להפטרת "וערבה לה'". הד לעימות נמצא בספר אור זרוע,[10] שמתלבט בין המנהג המקובל בציבור להפטיר תמיד "עולותיכם ספו", לבין מה שקיבל מאבותיו להפטיר "וערבה". הפתרון שהציע הוא לקרוא את "וערבה" רק בערב פסח שחל להיות בשבת, יום בו מוקרב קורבן פסח ולא ראוי לקרוא בו על התנגדות לקורבנות, שמתואר בהפטרת "עולותיכם ספו". בהמשך התשובה הרחיב רבי יצחק מווינה את הדברים גם לכל "שבת הגדול" שלפני הפסח.

עופר מציין שייתכן שהיו גורמים אחרים שהאיצו את הבחירה בהפטרת "וערבה" לשבת הגדול, כגון היותה של הפטרת "עולותיכם ספו" הפטרת פורענות קשה, שהציבור העדיף להימנע ממנה, וכן התקבעותו של המנהג לדרוש ב"שבת הגדול", ובכך להופכה לשבת מיוחדת, כמו גם הקשר המדרשי המאוחר בין "יום ה' הגדול והנורא" לגאולת פסח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים: מכון תורה שלמה, תשכ"ז, עמ' 50 והערה 1
  2. ^ ספר יהושע פרק ד' פס' י"ט-כ"ה.
  3. ^ יש נוהגים לומר את סדר ההלכה בתוך הקרובה לפני הסילוק, ויש נוהגים לאמרו בחזרת הש"ץ של מוסף לפני רצה במנוחתינו. עיין סדר עבודת ישראל, נוסח אשכנז, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 709.
  4. ^ יש שייחסו פיוט זה ליוסף טוב עלם, אולם שולמית אליצור הוכיחה שהוא באמת מאת יוסף אבן אביתור. עיין שולמית אליצור, "בין יוסף ליוסף: לזהות מחברו של יוצר קדום", תרביץ עא [א–ב] (תשרי–אדר תשס"ב), עמ' 67–86, באתר אוצר החכמה.
  5. ^ הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטילי, סדר תפלות כמנהג בני רומא, ירושלים תשע"ד, עמ' שמח ואילך.
  6. ^ 1 2 רמ"א, אורח חיים, סימן ת"ל, על פי מנהגי מהרא"ט.
  7. ^ מעשה רב, הלכות פסח, אות קעז.
  8. ^ שני המנהגים מובאים בלבוש או"ח תל:א.
  9. ^ יוסף עופר, "הפטרת שבת הגדול", המעין לו [ג] (ניסן תשנ"ו), עמ' 16–20
  10. ^ https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8727&st=&pgnum=165 חלק ב, הלכות קריאת מועדים והפטרות, סימן שצ"ג].


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.