עין זיתים
עין זיתים היה יישוב בגליל העליון ,נמצא כשני ק"מ מצפון לצפת, על מדרונות הר ביריה. נוסד על ידי חלוצים בני העלייה הראשונה בשנת 1891. שכן בסמוך לכפר הערבי עין זיתון (בערבית: عين الزيتون) שנבנה על חורבות ישוב יהודי מימי הביניים.[1]
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
במקום התקיימה קהילה יהודית בימי הביניים מן המאה ה-11 ועד המאה ה-18.[1] האזכור הראשון לקהילה היה על גבי מסמך שנמצא בגניזת קהיר. המסמך הכיל רשימה של קהילות יהודיות בסביבות צפת "בעיר עין אלזיתון הסמוכה למדינת צפת". הקהילה מוזכרת שוב באזכורים של עולי רגל יהודים שבאו לבקר במקום ולהשתטח על קברי צדיקים. רבי יצחק בן אלפרא ביקר בצפת בשנת ר"א (1441) והוא מספר "וקרוב בתוך תחום שבת כפר עין אלזיתון, ששם קבור רבי יהודה ב"ר אלעי בבית החיים של ישראל". בשנת רפ"ב (1522) ביקר הנוסע מאיטליה משה באסולה במקום. הוא מספר על 40 בעלי בתים יהודים שחיו במקום. הוא קרא להם "מוריסקים" שמשמעותו הייתה יהודים ששפתם הייתה ערבית והם אימצו את אורח החיים של שכניהם (מוסתערבים). במקום היה בית כנסת שהכיל 26 ספרי תורה. במאה ה-16 פעלה במקום ישיבה שאחד מיושביה היה רבי משה בן מכיר. הוא חיבר בה בשנת 1575 את ספרו "סדר היום". מסמך משנת 1768 מציין שבית הכנסת בעין זיתון המכיל ספר תורה סגור. אזכור נוסף של המקום נמצא בספר המסעות של רבי דוד דבית הלל מהמאה ה-19 המציין רק שהמקום שימש כמקור מים לתושבי צפת.[1]
[עריכה] עין זיתון
| עין זיתון | |
| عين الزيتون | |
 שרידי מבנה בעין זיתון |
|
| מחוז | מחוז הגליל |
| נפה | נפת צפת |
| שנת הקמה | לפני המאה ה-13 |
| שטח נכון ל-1945 | 1,100 דונם |
| אוכלוסייה נכון ל-1945 | 820 |
| שפה | ערבית |
| דת | מוסלמים |
| סיבת עזיבה | מלחמת העצמאות |
| תאריך עזיבה | 1 במאי 1948 |
במקום, ליד מעיין שככל הנראה תועד כבר בכתבי הגאוגרף הערבי אל-דימשקי, ב-1327, שכן כפר ערבי. במפקד האוכלוסין העות'מאני של שנת 1596 נמנו בכפר 622 תושבים.
בביזה הגדולה בצפת שהתרחשה במהלך מרד הפלאחים בשנת 1834, מצאו חלק ניכר מיהודי צפת מקלט בעין זיתון.
בתקופת מאורעות תרפ"ט נהגו התושבים הערבים של הכפר לרגום את שכניהם היהודים באבנים ולקרוא אחריהם "אטבח אל יהוד", מפאת הסכנה עזבו התושבים היהודים את המקום ועברו לצפת למעט ארבעה אנשים שנשארו במקום. ביום 4 בספטמבר 1929 תקפו התושבים הערבים את עין זיתים היהודית, שרפו את בתי בתי הכפר ושני יהודים שנשארו במקום, שני האחרים נמלטו אחד נהרג ביריה, השני הגיע פצוע קשה לצפת. בעקבות כך נכחדה ההתיישבות היהודית שהייתה במקום[2][3]
על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945 גרו בכפר 820 תושבים ושטח הכפר היה 1,100 דונם טורקי.[4]
בתחילת מלחמת העצמאות שימש הכפר בסיס ללוחמים לא-סדירים, שתקפו פעמים רבות את התחבורה היהודית לצפת, ואת עין זיתים הסמוכה. ב-1 במאי, כהכנה לכיבוש צפת הערבית, פתח הפלמ"ח בהתקפה על עין אל זיתון וביריה. ההתקפה נפתחה בהפגזה של הדוידקה, שלאחריה תקפו שתי מחלקות. 700-800 לוחמים ערבים לא-סדירים ששהו באותה עת בצפת לא סייעו לכפריים, ורוב הגברים הצעירים נמלטו. את מעט הנשים, הילדים והזקנים שנותרו בכפר גירשו חיילי הפלמ"ח באמצעות יריות באוויר. כ-37 צעירים נלכדו בכפר ונעצרו, וככל הנראה נרצחו ימים ספורים לאחר מכן, כשידיהם קשורות, על ידי שניים מהגדוד השלישי של הפלמ"ח לפי הוראות המג"ד - משה קלמן. הטבח התרחש ב-3 או ברביעי באפריל, בקרבת מקום, ובו נרצחו כ-70 שבויים ערבים.[5] בעקבות אירועים אלה, ככל הנראה, האשים הוועד הערבי העליון את ההגנה בפני האומות המאוחדות, כאילו פוצצה את מסגד הכפר ותושביו בתוכו.[5]
[עריכה] רכישת האדמות
ראשיתה של עין זיתים בנסיון של אגודת האלף ממינסק להקמת התיישבות חקלאית בארץ ישראל. בראשית 1891 הגיעו לארץ ישראל דב שלפיאן, ליב חפץ ויהושע סירקין. השלושה פנו בחיפושיהם אחר קרקע, לפקידי הברון רוטשילד ובהם, אל יהושע אוסוביצקי, שהיה אז הפקיד הראשי בגליל העליון. לרשותו של אוסוביצקי עמדו שטחי קרקע עצומים כולל אדמות ביריה ועין זיתים, אותן הציע. כדי להשלים את עסקת רכישת אדמות עין זיתים נזקקו הנציגים לאישורו של הברון רוטשילד והוא אכן נתן את אישורו.
התנאים הפיזיים של שטחי עין זיתים אינם מן הנוחים ביותר להתיישבות מודרנית, המבוססת על מטעים או גידולי שדה, אם כי קיימת קרבה לצפת מה שנותן יתרונות משמעותיים בקלות השיווק והשינוע של תוצרת חקלאית.
שליחי אגודת "דורשי ציון" רכשו מידיו של אוסוביצקי 5,600 דונם קרקע בעין זיתון ובביריה. כאשר במודע החליטה האסיפה הכללית של האגודה, כי 2000 הדונמים שהיו אדמה סלעית ובלתי ניתנת לעיבוד מתוך סך השטח הנרכש יישאר בידיהם מתוך אמונה שימצאו מה לעשות אתם בעתיד. בפועל היו בידי האגודה 3,600 דונם בלבד, למרות התכנון המקורי לרכישת 10,000 דונם בתור התחלה.
[עריכה] ראשית ההתיישבות
עד יולי 1892 נרכשו בהמות משא, כלי עבודה, כלי בית, גדרות ברזל להגנה על שטחי הכרם, וכן הוחל כבר בנטיעת הכרמים. מוסדות האגודה קבעו שהגידול העיקרי יהיה גפן, תכנון שהושפע ממדיניותו של הברון במושבות חסותו וכן תוכניתו של מאירוביץ.
בשנה הראשונה נטעו בעין זיתים 160 דונם של כרמים והחלו בבניית הבתים ומבנה לבהמות.
האוכלוסייה הערבית השכנה החלה מעלה תביעות על פיהן אוסוביצקי לא רכש את כל האדמות שהוא מכר לאגודה אלא רק מקצתן והגישו תביעה לבית הדין העות'מאני שאף הוציא צו האוסר על המשך העבודות במקום. על אף הצו, המשיכו העבודות אך רק בלילה, דבר שהקשה והאט את העבודה. השוחד עלה לברון ממון רב. אוסוביצקי פעל בביירות לביטול הגזירה וסירקין יצא בטענות קשות מאוד כנגדו. רק לקראת יולי 1892 התחדשו עבודות הבנייה והנטיעה אבל נדמה היה שלא על בסיס פסיקה חוקית קבועה אלא על פי שוחד רב שניתן לפקידות הטורקית. סירקין נסע לפריז וקיבל את תמיכת הברון באגודה.
[עריכה] הקשיים
כבר בשנה הראשונה החלו להתעורר ספקות באשר להתאמתן של האדמות לגידול הגפן. בעיית אי התאמתן של אדמות עין זיתים לגידול גפנים החלה להתברר בשלב מוקדם הרבה יותר. הגפנים השחירו וחלו במחלה שנבעה מאחוז הגיר הגבוה באדמה.
יותר משהיו התנאים הפיזיים קשים, היווה הגורם האנושי את המפלה העיקרית של המושבה. ה"אגרונום" שנשלח לעבד את הקרקע היה חובב חקלאות לכל היותר ומימיו לא עיבד משק בסדר גודל כזה, ביישוב לא התפתחה ערבות אישית ואחריות הדדית, המנהלים שניהלו את המושבה משוללים היו כל יסוד בניהול חקלאי ומטעים, והריחוק של אנשי אגודת האלף שנשארו במינסק לא איפשר ניהול של המקום. יושב ראש האגודה (סירקין), היה עסוק בפעילות ציבורית מקיפה ובעסקיו הפרטיים ולא היווה מנהיגות מקומית ראויה בפיתוח המושבה. למרות כל הכישלונות שונה תוואי הקרקע. מבנים הוקמו על אדמת הטרשים, נבנתה רפת גדולה ופני השטח כוסו בשתילים וגפנים. אך באוגוסט 1894 פוטרו כל הפועלים השכירים וחמישה עשר הפקידים שניהלו את המקום חזרו לרוסיה.
[עריכה] הנסיון השני
לאחר הפסקת העבודה בעין זיתים הוחלט על הקמת התיישבות חדשה. הברון הציע לאגודה להלוות לה 50 אלף פרנק לקניית אדמות בחדרה ולנהל בינתיים ללא דמי ניהול את אדמת עין זיתים עד שיהיה לדורשי ציון כסף להחזיר לו. כעבור שנתיים נקנו תריסר חלקות בחדרה, ואילו עין זיתים עברה לניהול פקידות הברון.
עד 1907 עוד נוהלה עין זיתים לא כמושבה אלא כהשקעה חקלאית על ידי פקידי הברון ויק"א שהוציאו סכומי עתק יחסית לתקופה, עד שנזנחה כליל ב-1907. שני המנגנונים הללו החזיקו פועלים איכרים שכירים מצפת.
בשנת 1909, פורקה גם האגודה השנייה, ואדמות עין זיתים חולקו ל-25 חברים שרובם לא מימשו את זכויותיהם לעלות ארצה וליישב את המקום. גם החלקות שעובדו בידי פועלים שכירים שלהם, הפכו לחלקות עיבוד בלבד ופועליהן ישבו בצפת.
המושבה גורשה על ידי השלטון העותמאני במלחמת העולם הראשונה.
[עריכה] בתקופת היישוב ואחריה
ב-1925 חזרו שנית והקימו את המושבה אך בעקבות פרעות תרפ"ט שוב נעזבה ונחרבה.
ב-1932 נוסדה המושבה אך שוב נעזבה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.[6]
ב-1946 הוקמה במקום היאחזות פלמ"ח.[7] במלחמת העצמאות, החל מסוף דצמבר 1947, סבל היישוב מהתקפות רבות של ערביי האזור.[8] אנשי הקבוצה הפסיקו את הפעילות החקלאית, פינו את הילדים והתמקדו בהגנת המקום.[9] ב-2 בפברואר תקפו מאות ערבים את המשק, אך הם נהדפו.[10] ההתקפות וההפגזות נמשכו גם אחר כך.[11]
לאחר קום המדינה נוסד על אדמתה מושב עולים, אך גם הוא לא האריך ימים.
בנובמבר 1953 נוסדה במקום חווה של הגדנ"ע - הרביעית מבין החוות החקלאיות שהקים הגדנ"ע לשם התערות נוער עולה. חניכי הגדנ"ע העולים (שכונו "מתערים") היו באים למחזורי השתלמות חקלאית של שלושה חודשים. בסיום ההשתלמות יצאו המתערים לעבודה חקלאית בקיבוצים. בדצמבר 1955 עזב הגדנ"ע, החווה נסגרה והמבנים בחווה הועברו בהמשך לידי צה"ל.
ליד היישוב הנטוש בראש הגבעה קיימת אנדרטה בצורת ש לזכר חיילי חיל השריון שנפלו בחזית הגולן במלחמת ששת הימים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אליאב מרדכי (עורך), ספר העלייה הראשונה (ירושלים, יד בן-צבי, 1981).
- יוסי בן-ארצי, "תהליכי הקמתן של המושבות העבריות" תרמ"ב-תרע"ד (רקע היסטורי ואידאולוגי), המושבה העברית בנוף א"י: 1914-1882, ירושלים תשמ"ח, עמ' 45-15.
- יוסי בן-ארצי, מושבות הגליל העליון בשנים 1914-1882: היבטים גאוגרפים יישוביים, סופר, שמואלי, קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, א, 1983.
- יוסי בן ארצי, עין זיתים. טבע וארץ כרך כ"ג חוברת 4. התשמ"א 1981
- יוסי בן ארצי, י' גולדשטיין . מושבה לא נושבה. פרשת עין זיתים 1910-1890. אוניברסיטת חיפה, חיפה, 1991
- יעקב הרוזן, 'עין זיתים', בתוך: חזון ההתנחלות בגליל, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א 1971, עמ' 308–325
[עריכה] הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמוד 5732-5734
- ^ י-ב, עין זיתים, דבר, 11 בספטמבר 1929
- ^ תזכיר אכרי עין זיתים לנציב, דבר, 12 בנובמבר 1929
- ^ נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
- ^ 5.0 5.1 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים, עמ' 144, מוריס מביא את עדותה של נתיבה בן יהודה, שהתירה את ידיהם של ההרוגים על מנת להסתיר את הטבח ממשלחת של הצלב האדום שעמדה לבקר באזור (היא עצמה לא הייתה נוכחת בשעת הטבח).
- ^ עין זיתים בחורבנה, דבר, 5 בינואר 1937
- ^ ד. זסלבסקי, שנתיים לעין-זיתים המחודשת, דבר, 26 בדצמבר 1947
- ^ שני הרוגים בהתקפות על עין-זיתים ובצפת, דבר, 31 בדצמבר 1947
התקפת יריות על ביריה עין זיתים וצפת, דבר, 1 בינואר 1948 - ^ ישעיהו עשני, מבצר עוז מוריק בהר/עין זיתים, דבר, 14 בפברואר 1949
- ^ נהדפה התקפה גדולה על עין-זיתים, דבר, 3 בפברואר 1948
- ^ נהג עין זיתים נפצע ביריות, דבר, 4 בפברואר 1948
יום רביעי להתקפות על עין זיתים, דבר, 6 בפברואר 1948
יריות בגליל, דבר, 17 בפברואר 1948
קרב עם כנופיה שתקפה עין-זיתים, דבר, 3 במרץ 1949
שוב הותקפה עין זיתים, דבר, 4 במרץ 1948
11 מתקיפים נהרגו בין ביריה ועין-זיתים, דבר, 8 באפריל 1948
