עין זיתים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עין זיתים
מיקום עין זיתים
עין זיתים
עין זיתים
עין זיתים בגלויה עתיקה

עין זיתים היה יישוב בגליל העליון, כשני ק"מ מצפון לצפת, על מדרונות הר ביריה. הוא נוסד על ידי חלוצים בני העלייה הראשונה בשנת 1891. היישוב שכן כקילומטר צפונית לכפר הערבי עין זיתון, שבו שכנה קהילה יהודית במשך מאות שנים בימי הביניים, ועד למאה ה-18, וקהילה מוסלמית בימי הביניים ועד למלחמת העצמאות.‏[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכישת האדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של עין זיתים בנסיון של אגודת האלף ממינסק להקמת התיישבות חקלאית בארץ ישראל. בראשית 1891 הגיעו לארץ ישראל דב שלפיאן, ליב חפץ ויהושע סירקין. השלושה פנו בחיפושיהם אחר קרקע, לפקידי הברון רוטשילד ובהם, אל יהושע אוסוביצקי, שהיה אז הפקיד הראשי בגליל העליון. לרשותו של אוסוביצקי עמדו שטחי קרקע עצומים כולל אדמות ביריה ועין זיתים, אותן הציע. כדי להשלים את עסקת רכישת אדמות עין זיתים נזקקו הנציגים לאישורו של הברון רוטשילד והוא אכן נתן את אישורו.

התנאים הפיזיים של שטחי עין זיתים אינם מן הנוחים ביותר להתיישבות מודרנית, המבוססת על מטעים או גידולי שדה, אם כי קיימת קרבה לצפת מה שנותן יתרונות משמעותיים בקלות השיווק והשינוע של תוצרת חקלאית.
שליחי אגודת "דורשי ציון" רכשו מידיו של אוסוביצקי 5,600 דונם קרקע בעין זיתון ובביריה. כאשר במודע החליטה האסיפה הכללית של האגודה, כי 2000 הדונמים שהיו אדמה סלעית ובלתי ניתנת לעיבוד מתוך סך השטח הנרכש יישאר בידיהם מתוך אמונה שימצאו מה לעשות אתם בעתיד. בפועל היו בידי האגודה 3,600 דונם בלבד, למרות התכנון המקורי לרכישת 10,000 דונם בתור התחלה.

ראשית ההתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד יולי 1892 נרכשו בהמות משא, כלי עבודה, כלי בית, גדרות ברזל להגנה על שטחי הכרם, וכן הוחל כבר בנטיעת הכרמים. מוסדות האגודה קבעו שהגידול העיקרי יהיה גפן, תכנון שהושפע ממדיניותו של הברון במושבות חסותו וכן תוכניתו של מאירוביץ.

בשנה הראשונה נטעו בעין זיתים 160 דונם של כרמים והחלו בבניית הבתים ומבנה לבהמות.

האוכלוסייה הערבית השכנה החלה מעלה תביעות על פיהן אוסוביצקי לא רכש את כל האדמות שהוא מכר לאגודה אלא רק מקצתן והגישו תביעה לבית הדין העות'מאני שאף הוציא צו האוסר על המשך העבודות במקום. על אף הצו, המשיכו העבודות אך רק בלילה, דבר שהקשה והאט את העבודה. השוחד עלה לברון ממון רב. אוסוביצקי פעל בביירות לביטול הגזירה וסירקין יצא בטענות קשות מאוד כנגדו. רק לקראת יולי 1892 התחדשו עבודות הבנייה והנטיעה אבל נדמה היה שלא על בסיס פסיקה חוקית קבועה אלא על פי שוחד רב שניתן לפקידות הטורקית. סירקין נסע לפריז וקיבל את תמיכת הברון באגודה.

הקשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנה הראשונה החלו להתעורר ספקות באשר להתאמתן של האדמות לגידול הגפן. בעיית אי התאמתן של אדמות עין זיתים לגידול גפנים החלה להתברר בשלב מוקדם הרבה יותר. הגפנים השחירו וחלו במחלה שנבעה מאחוז הגיר הגבוה באדמה.

יותר משהיו התנאים הפיזיים קשים, היווה הגורם האנושי את המפלה העיקרית של המושבה. ה"אגרונום" שנשלח לעבד את הקרקע היה חובב חקלאות לכל היותר ומימיו לא עיבד משק בסדר גודל כזה, ביישוב לא התפתחה ערבות אישית ואחריות הדדית, המנהלים שניהלו את המושבה משוללים היו כל יסוד בניהול חקלאי ומטעים, והריחוק של אנשי אגודת האלף שנשארו במינסק לא איפשר ניהול של המקום. יושב ראש האגודה (סירקין), היה עסוק בפעילות ציבורית מקיפה ובעסקיו הפרטיים ולא היווה מנהיגות מקומית ראויה בפיתוח המושבה. למרות כל הכישלונות שונה תוואי הקרקע. מבנים הוקמו על אדמת הטרשים, נבנתה רפת גדולה ופני השטח כוסו בשתילים וגפנים. אך באוגוסט 1894 פוטרו כל הפועלים השכירים וחמישה עשר הפקידים שניהלו את המקום חזרו לרוסיה.

הנסיון השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפסקת העבודה בעין זיתים הוחלט על הקמת התיישבות חדשה. הברון הציע לאגודה להלוות לה 50 אלף פרנק לקניית אדמות בחדרה ולנהל בינתיים ללא דמי ניהול את אדמת עין זיתים עד שיהיה לדורשי ציון כסף להחזיר לו. כעבור שנתיים נקנו תריסר חלקות בחדרה, ואילו עין זיתים עברה לניהול פקידות הברון.

עד 1907 עוד נוהלה עין זיתים לא כמושבה אלא כהשקעה חקלאית על ידי פקידי הברון ויק"א שהוציאו סכומי עתק יחסית לתקופה, עד שנזנחה כליל ב-1907. שני המנגנונים הללו החזיקו פועלים איכרים שכירים מצפת.

בשנת 1909, פורקה גם האגודה השנייה, ואדמות עין זיתים חולקו ל-25 חברים שרובם לא מימשו את זכויותיהם לעלות ארצה וליישב את המקום. גם החלקות שעובדו בידי פועלים שכירים שלהם, הפכו לחלקות עיבוד בלבד ופועליהן ישבו בצפת.

המושבה גורשה על ידי השלטון העותמאני במלחמת העולם הראשונה.

בתקופת היישוב ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1925 חזרו שנית והקימו את המושבה אך בעקבות פרעות תרפ"ט שוב נעזבה ונחרבה.

ב-1932 נוסדה המושבה אך שוב נעזבה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.‏[2]

הקמת ההיאחזות בעין זיתים, 1946

ב-1946 הוקמה במקום היאחזות פלמ"ח.‏[3] במלחמת העצמאות, החל מסוף דצמבר 1947, סבל היישוב מהתקפות רבות של ערביי האזור.‏[4] אנשי הקבוצה הפסיקו את הפעילות החקלאית, פינו את הילדים והתמקדו בהגנת המקום.‏[5] ב-2 בפברואר תקפו מאות ערבים את המשק, אך הם נהדפו.‏[6] ההתקפות וההפגזות נמשכו גם אחר כך.‏[7]

לאחר קום המדינה נוסד על אדמתה מושב עולים, אך גם הוא לא האריך ימים.

בנובמבר 1953 נוסדה במקום חווה של הגדנ"ע - הרביעית מבין החוות החקלאיות שהקים הגדנ"ע לשם התערות נוער עולה. חניכי הגדנ"ע העולים (שכונו "מתערים") היו באים למחזורי השתלמות חקלאית של שלושה חודשים. בסיום ההשתלמות יצאו המתערים לעבודה חקלאית בקיבוצים. בדצמבר 1955 עזב הגדנ"ע, החווה נסגרה והמבנים בחווה הועברו בהמשך לידי צה"ל.

ליד היישוב הנטוש בראש הגבעה נמצאת אנדרטת חטיבה 37.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה (ירושלים, יד בן-צבי, 1981).
  • יוסי בן-ארצי, "תהליכי הקמתן של המושבות העבריות" תרמ"ב-תרע"ד (רקע היסטורי ואידאולוגי), המושבה העברית בנוף א"י: 1914-1882, ירושלים תשמ"ח, עמ' 45-15.
  • יוסי בן-ארצי, מושבות הגליל העליון בשנים 1914-1882: היבטים גאוגרפים יישוביים, סופר, שמואלי, קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, א, 1983.
  • יוסי בן ארצי, עין זיתים. טבע וארץ כרך כ"ג חוברת 4. התשמ"א 1981
  • יוסי בן ארצי, י' גולדשטיין . מושבה לא נושבה. פרשת עין זיתים 1910-1890. אוניברסיטת חיפה, חיפה, 1991
  • יעקב הרוזן, 'עין זיתים', בתוך: חזון ההתנחלות בגליל, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א 1971, עמ' 308–325

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]