הרכבת האווירית לברלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אספקה נפרקת ממטוסי תובלה אמריקנים בשדה התעופה טמפלהוף בברלין

הרכבת האווירית לברלין (אנגלית: Berlin Airlift; גרמנית Berliner Luftbrücke) היה מבצע הטסה ענק לעיר ברלין שבגרמניה, שנערך על ידי חילות האוויר של ארצות הברית ובריטניה מחודש יוני 1948 ועד לחודש ספטמבר 1949. הרכבת האווירית נערכה על מנת להעביר לעיר את האספקה הדרושה לקיומם של אוכלוסייתה ושל חילות המצב המערביים בה לאחר שדרכי האספקה היבשתיות לעיר נחסמו על ידי ברית המועצות. במהלך המבצע הועברו לעיר 2.32 מיליון טון של אספקה במסגרת 277 אלף טיסות, והוא היווה את הגורם המרכזי להסרת הסגר היבשתי על העיר.

רקע – הסגר על ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסגר על ברלין

לאחר תום מלחמת העולם השנייה באירופה חולקה גרמניה המנוצחת לאזורי כיבוש (Sectors) בין ארבע בעלות הברית העיקריות שכבשוה. ארצות הברית, בריטניה וצרפת שלטו בחלקיה המערביים של המדינה וברית המועצות שלטה בחלקה המזרחי. העיר ברלין, שנמצאה כולה בתוך שטח הכיבוש הסובייטי, חולקה אף היא: ברית המועצות שלטה בחלקה המזרחי ושלוש בעלות הברית המערביות שלטו בחלקה המערבי. התנועה של בעלות הברית המערביות אל העיר נעשתה בהסכמה עם ברית המועצות דרך השטח המוחזק על ידה, בכבישים וכן בנתיבי מים.

היריבות בין ברית המועצות לבין בעלות הברית המערביות – שזכתה במהרה לשם המלחמה הקרה – התלקחה כמעט מיד לאחר תום המלחמה, ונסבה במיוחד על שאלת גורלה לעתיד של גרמניה הכבושה. על רקע זה החלו השלטונות הסובייטיים באפריל 1948 להקשות על התחבורה המערבית אל ברלין ולהטרידה. ב-26 ביוני הטילה ברית המועצות חסימה מלאה על דרכי הגישה ביבשה ובמים אל ברלין המערבית, שאוכלוסייתה מנתה אז למעלה מ-2 מיליון תושבים. גם אספקת החשמל אליה נותקה. מטרת החסימה הייתה מניעת אספקה חיונית לעיר ולכוחות הצבא המערביים שבה, על מנת לאלץ את מדינות המערב להסיג את חייליהן ממנה ולמוסרה לידי כוחות ברית המועצות.

שלושה מסדרונות אוויר ממערב גרמניה לברלין נקבעו בהסכם בין מעצמות הכיבוש, ברוחב של 32 קילומטרים כל אחד. מסדרונות אלו נותרו פתוחים לאחר הטלת הסגר על העיר. היה זה כך ככל הנראה משום שברית המועצות סברה שלבעלות הברית המערביות בגרמניה – שצימצמו את כוחותיהן בה במידה ניכרת – לא נותרה יכולת תובלה אווירית משמעותית.

הפעלת הרכבת האווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל לושיוס קליי

לאחר הטלת הסגר היבשתי על העיר פנה מפקד כוחות ארצות הברית בגרמניה, הגנרל לושיוס קליי (Lucius D. Clay), אל מפקד כוחות האוויר האמריקניים באירופה, לוטננט גנרל קרטיס לה מיי, בשאלה אם יוכל להטיס אספקה אל העיר. לה מיי השיב בחיוב והטיסות החלו בו ביום.

הטסה מוגבלת של אספקה אל ברלין כבר נערכה על ידי מטוסי תובלה אמריקניים ובריטיים במשך 11 יום, החל ב-1 באפריל 1948, בעקבות ההטרדות הסובייטיות של התנועה היבשתית אל העיר, והגיעה להיקף מרבי של 38 טיסות ביום. עתה נדרשה הטסה בהיקף גדול בהרבה.

אנשי מטהו של למיי מצאו במהרה (בסיוע מחקר שערך חיל האוויר המלכותי הבריטי זמן מה לפני כן) כי צרכי האספקה היומיים המינימליים של העיר הם 2,000 טון פחם (להסקה ויצור חשמל) ו-1,439 טון מזון (צרכי האספקה היומיים הרגילים של העיר היו 13,500 טון). באותה עת נראתה הטסת כמות מטען יומית שכזו אל העיר כבלתי אפשרית לאור מספרם המוגבל של מטוסי התובלה הזמינים. זאת ועוד – צרכי האספקה של שום עיר בעולם לא מולאו לפני כן באמצעות רכבת אווירית.

למרות המכשולים החל חיל האוויר האמריקני בפעולה להגדלת נפח ההטסה בשיתוף עם חיל האוויר המלכותי הבריטי. חיל האוויר של צרפת לא היה מסוגל להשתתף בפעולה בשל קשיי שפה ונקבע מראש שהאספקה עבור הכוחות הצרפתים בברלין תוטס לשם על ידי האמריקנים והבריטים. האמריקנים נתנו לחלקם במבצע את שם הקוד מבצע ויטלס (Operation Vittles) והבריטים נתנו לשלהם את שם הקוד מבצע פליינפייר (Operation Plainfare).

תחילה כונסו לבסיסי אוויר במערב גרמניה כל מטוסי התובלה הזמינים באירופה – כמעט כולם מדגם C-47 (דקוטה), שכושר ההובלה שלהם היה שלוש טונות בלבד (הבריטים כבר החלו לכנס את מטוסיהם מוקדם יותר). במקביל החל חיל האוויר האמריקני להזעיק לאירופה את מטוסי התובלה שלו מדגם C-54‏ (Skymaster), שכושר הטסת המטען שלהם הגיע ל-10 טון, ועמם אנשי צוות אוויר וצוותי תחזוקת מטוסים. הם נקראו לשם גם מבסיסים מרוחקים כמו ביפן, אלסקה ופנמה. אנשי צוות קרקע, אזרחים גרמנים ברובם, גויסו במערב גרמניה ובברלין על מנת להעמיס את המטען על המטוסים ולפרוק אותו מהם בברלין.

בתוך ארבעה ימים מתחילת המבצע הגיע מספר המטוסים היומי שהגיע לשני שדות התעופה המערביים בברלין טמפלהוף וגאטו (Gatow) ל-150, במחיר מאמץ רב שנדרש מצוותי האוויר, אך מטענם הגיע רק לחלק קטן מן האספקה שנדרשה לעיר.

בתום עשרה ימים מתחילת המבצע הגיעה כמות האספקה היומית שהוטסה על העיר ל-1,000 טון. ב-30 ביוני החלו מטוסי C-54 להגיע לגרמניה ולהצטרף למבצע. במחצית חודש יולי הגיע היקף ההטסה היומי ל-2,000 טון, שמהם הוטסו 500 טון (או, לפי גרסה אחרת, ל-995 טון‏[1]) על ידי חיל האוויר הבריטי. בתום 28 הימים הראשונים הגיע היקף ההטסה היומי ל-3,028 טון. האספקה שהוטסה כללה מזון, תרופות וביגוד וכן פחם ומוצרי דלק שונים. האספקה שהגיעה הובלה למחסנים שמוקמו בכל רחבי העיר.

במהלך חודש אוגוסט הטיסו מטוסי המעצמות המערביות לעיר 121 אלף טון אספקה (ממוצע של כ-3,900 טון ליום).

כאשר התברר שהפעלת הרכבת האווירית תתמשך על פני זמן רב נשלח בסוף יולי לגרמניה לפקד על המבצע מייג'ור גנרל ויליאם טאנר. הוא היה קצין חיל האוויר האמריקני שצבר ניסיון רב במבצעי תובלה מוטסים במלחמת העולם השנייה. בין השאר הוא פיקד על טיסות תובלה מהודו אל סין מעל לרכס ההימלאיה. בהסכמת בריטניה מונה טאנר לפקד גם על כוח התובלה האווירי הבריטי. לימים נטבעה סיסמה עבור רכבת האווירית – "טונאז' עבור טאנר" (Tonnage for Tunner). ב-15 באוקטובר הוקמה בויסבאדן מפקדת כוח המשימה המשולב של הרכבת האווירית (Combined Airlift Task Force (CALTF)).

יום שישי השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייג'ור גנרל ויליאם טאנר

13 באוגוסט 1948 היה "יום שישי השחור" של הרכבת האווירית לברלין. ביום זה התחוללה סופת גשם מעל ברלין שהקטינה את הראות לאפס והפריעה להכוונת המכ"ם של המטוסים לנחיתה. לשני מטוסי C-54 אירעו תאונות נחיתה והמסלול בשדה התעופה טמפלהוף נחסם. מטוסי תובלה רבים היו בדרכם לעיר ופקחי הטיסה הורו להם להיכנס לטיסה בנתיבי המתנה בגבהים שונים. גנרל טאנר, שנמצא באחד המטוסים, התערב ופקד על פקחי הטיסה לשלוח את כל המטוסים הממתינים חזרה למערב גרמניה עם מטענם, והוא עצמו נחת בהמשך בשדה טמפלהוף.

לימים אמר טאנר כי הוא מאמין שהצלחת הרכבת האווירית נבעה דווקא מיום זה. בעקבותיו נערך שינוי יסודי בנוהלי ההטסה לברלין. לכל מטוס שהמריא ממערב גרמניה נקבעה שעת המראה מדויקת והוא טס (כמקודם) בנתיבי האוויר המוסכמים אל ברלין – מרחק של כ-190 קילומטרים – על ידי הכוונה של משואות רדיו והונחה לנחיתה על ידי מפעיל מכ"ם על הקרקע. נקבע כי לכל מטוס תהיה הזדמנות אחת לנחות, ואם יהיה עליו לבטל את הנחיתה מכל סיבה שהיא הוא יטוס מיד חזרה לבסיס המוצא שלו עם מטענו. באופן זה נמנעה האפשרות שמטוס אחד יעכב את נחיתת הבאים אחריו. בעקבות שינוי זה החל היקף המטען היומי שהוטס לברלין לעלות בהתמדה. המטוסים טסו אל העיר סביב השעון, ביום ובלילה.

שינוי נוסף שהכניס טאנר היה חסכון בזמן פעולה על ידי קיצור זמן השהייה של המטוסים על הקרקע בברלין. לצורך כך הוא קבע שלאחר שמטוס תובלה ינחת לא יעזבו אותו אנשי צוותו אלא יישארו לצידו בעוד מטענו נפרק. היתר ההמראה ותחזית מזג האוויר לטיסה חזרה יובאו אליהם על ידי קציני קרקע (במקום שאנשי הצוות יאספו אותם) ומזנונים ניידים על גבי ג'יפים יגיעו אל המטוסים לצורך רענון אנשי הצוות. בדרך זו קוצץ משך השהייה של המטוסים על הקרקע במחצית, לכ-30 דקות.

צוותי הקרקע שהעמיסו ופרקו מטען מן המטוסים, גרמנים ברובם, נדבקו אף הם באווירת התחרותיות של המבצע והשתדלו להגדיל את מהירות פעולתם. צוות אחד בן 12 איש השיג שיא שלא נשבר של העמסת תשעה טון מטען בתוך 5 דקות ו-45 שניות בלבד.

המשך ההטסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלינאים צופים במטוס C-54 אמריקני הנוחת בעיר

בספטמבר 1948, לקראת הסתיו, ניכרה דרישה גוברת בברלין לפחם להסקה, וקיבולת שני שדות התעופה הפעילים בה לא הספיקה להטסתו. לכן הורה הגנרל קליי לבנות שדה תעופה חדש בצפון מערב ברלין, ליד העיירה טגל (ראו להלן). נעשה גם ניסיון שלא נחל הצלחה להטיל מן האוויר בשטח העיר מטעני פחם.

עד ראשית אוקטובר 1948 הגיע היקף ההטסה היומי לברלין ל-5,000 טון, אך הוא צנח בחדשים נובמבר ודצמבר, שהיו הקשים ביותר לרכבת האווירית. תנאי מזג האוויר החמירו מאוד. ערפל וקור עז אילצו מטוסים רבים שהגיעו לברלין לנטוש את הנחיתה ולשוב לבסיסיהם כשמטענם עמם.

בנוסף להפרעות מזג האוויר השתדלו הסובייטיים להפריע למבצע. מטוסיהם ביצעו יעפים בסמוך למטוסי התובלה ואף ירו והטילו פצצות בקרבתם. בלוני מחסום שוחררו בנתיבי הטיסה של המטוסים, שידורי רדיו הפריעו להם וזרקורים כוונו אליהם. יחידת נ"מ רוסית הטרידה את המטוסים שהשתמשו בשדה התעופה הבריטי בגאטו. במקרה אחד חלף מטוס רוסי קרוב מדי למטוס בריטי והביא להתרסקות שניהם ולמותם של 35 איש. סיכום סטטיסטי שהוכן הצביע על 733 אירועי הטרדה סובייטים מסוגים שונים נגד מטוסי הרכבת האווירית.

מזג האוויר השתפר בראשית 1949 והיקף ההטסה היומי עלה שוב. בינואר הגיעו לעיר יותר מ-171 אלף טון, בפברואר – 152 אלף, במרץ – יותר מ-196 אלף טון, ובאפריל – 234.5 אלף. למרות ההתקדמות החליט טאנר להעמיד בפני כוח המשימה אתגר גדול יותר, שאפתני אך בר השגה. הוא החליט לחתור להגעה להיקף הטסה יומי של 10,000 טון, כ-20% יותר ממה שהושג עד אז. נקבע שתוספת המטען תהיה פחם, ויום היעד נקבע ליום ראשון של חג הפסחא, 16 באפריל 1949. באותו יום ערכו מטוסי התובלה האמריקנים והבריטים 1,398 טיסות ולברלין, שנשאו 12,940 טון מטען, וזאת ללא אף תאונה או אירוע חריג.

אפשר שההישג של אותו יום (וכן חתימת הסכם הקמת ברית נאט"ו ב-4 באפריל) שכנע את הסובייטים שבעלות הברית המערביות נחושות להחזיק בברלין. משא ומתן החל בין מעצמות הכיבוש, ובסופו, ב-4 במאי 1949, הוסכם על הסרת הסגר ביבשה ובים על ברלין החל מה-12 במאי. לאור הטרדות שעדיין נמשכו של התחבורה אל ברלין המשיכה הרכבת האווירית לפעול עד ה-30 בספטמבר על מנת לצבור מלאי של מצרכים בברלין למקרה של חידוש הסגר. עד סיום פעולתה ערכו מטוסי התובלה 276,926 טיסות אל העיר.

מטוסים ושדות תעופה שהשתתפו במבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור הפעיל חיל האוויר האמריקני במסגרת המבצע בעיקר מטוסי תובלה מדגם C-54 (כולל מטוסים שסיפקה הזרוע האווירית של הצי האמריקני). השימוש במטוסי הדקוטה הופסק לחלוטין עד 1 באוקטובר 1948, ועד מועד זה הוכנסו לשימוש במבצע 225 מטוסי C-54. מטוסי תובלה מדגמי דאגלס C-74 גלובמאסטר ובואינגC-97 סטרטופרייטר הוטסו לברלין לניסיון במשך זמן קצר. נעשה ניסיון להפעיל גם מטוסי פיירצ'יילד C-82.

חיל האוויר האמריקני הציב במערב גרמניה מטוסי קרב מדגם P-47 ת'נדרבולט כדי להתכונן לאפשרות שהסובייטים ינסו להתנכל לרכבת האווירית. אליהם הצטרפו בהמשך מטוסי קרב סילוניים מדגם P-80, שהובאו מבסיס אמריקני בפנמה.

לצורך הטסת הציוד והאספקה הדרושים למבצע מארצות הברית לאירופה נעשה שימוש במטוסי דאגלס DC-4 (המטוס ממנו פותח ה-C-54) של מספר חברות אזרחיות.

חיל האוויר המלכותי הבריטי הציב למבצע 58 מטוסי דקוטה ו-40 מטוסי אוורו יורק. מנובמבר 1948 הצטרפו אליהם מטוסי תובלה מדגם הנדלי פייג' הייסטינגס החדש. הופעלו גם תריסר מטוסי דקוטה מחילות אוויר של מדינות חבר העמים הבריטי וביניהן אוסטרליה.‏[2] 10 ספינות טיס מדגם שורט סנדרלנד, שקיבולתן הייתה 4.5 טון מטען, ערכו בקיץ 1948‏ 1,000 טיסות מנהר האלבה ממערב להמבורג אל אגם האוול בברלין, עד אשר קפיאתו חייבה את הפסקת טיסותיהן.

מטוסי התובלה האמריקנים יצאו לברלין משדות התעופה האמריקניים הקרובים ביותר לגבול עם שטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה – בסיסים בוויסבאדן ובפרנקפורט. המטוסים הבריטים פעלו תחילה משדה וונסטורף (Wunstorf), בהמשך משדה פסברג (Fessberg) ולבסוף משדה ליבק (Lübeck), וכן משדות התעופה בסל (Celle) ובשלזוויגלנד (Schleswigland). עד סיום המבצע הופעלו תשעה שדות תעופה במערב גרמניה כבסיסי יציאה לטיסות המטען אל ברלין.

בברלין נחתו המטוסים הבריטים בשדה התעופה גאטו (Gatow) שבדרום-מערב העיר. המטוסים האמריקניים השתמשו בשדה התעופה טמפלהוף שבדרום העיר. לאחר הפעלת הרכבת האווירית התברר שמסלול אדמת העשב בטמפלהוף, שבבסיסו הונחו משטחי פלדה, לא יוכל לשמש לזמן רב לנחיתה והמראה של מטוסי תובלה כבדים. לפיכך נסללו במקביל אליו שני מסלולי בטון, והמסלול המקורי חוזק.

כאשר עלה מספר הטיסות שהגיע לברלין הוברר ששני שדות התעופה הפעילים לא יספיקו לקבלתן. לכן הוחל בספטמבר 1948 בבניית שדה תעופה חדש בשטח של בסיס צבאי גרמני לשעבר בשטח הכיבוש הצרפתי בצפון מערב ברלין, ליד העיירה טגל (הוא נודע לימים כנמל התעופה ברלין טגל). לצורך הבנייה נדרש שימוש במכבשי דרכים, שהיו גדולים מכדי להיות מובלים במטוסים. לכן פורקו המכבשים וחלקיהם נחתכו במבערים, ולאחר שהוטסו החלקים לברלין הם חוברו שם בריתוך והוכנסו לפעולה. שדה התעופה החדש נפתח לטיסות ב-15 בדצמבר.

מגדל רדיו בגובה של 60 מטר בשולי שדה התעופה החדש איים להפריע לשימוש בו. הגרמנים סירבו לבקשת טאנר לסלק את המגדל, מן הסתם משום שהוא נמצא בשטח הכיבוש הסובייטי. מפקד שטח הכיבוש הצרפתי בברלין פתר את הבעיה, כאשר ב-16 בדצמבר הפילה התפוצצות מסתורית את המגדל.

תחזוקה וכוח אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל טאנר ואנשי מטהו ארגנו תוכנית תחזוקה למטוסי התובלה, שנזקקו לבדיקה לאחר כל 25 שעות טיסה ולטיפול מקיף יותר לאחר כל 200 שעות טיסה. הטיפולים למטוסים האמריקניים נערכו בבסיס ליד מינכן ובהמשך בבריטניה. לאחר אלף שעות טיסה הוחזרו המטוסים לארצות הברית לטיפול. חיל האוויר הבריטי קיים תוכנית תחזוקה משלו למטוסיו.

החמרת מזג האוויר בסתיו גרמה בעיות של הצטברות קרח על גבי כנפי מטוסי התובלה. איש תחזוקה של חיל האוויר האמריקני הגה רעיון להציב מנוע סילון של מטוס P-80 על גבי משאית ולהשתמש בו להמסת הקרח, ומספר רכבי תחזוקה מעין אלה הורכבו והוכנסו לשימוש.

בית ספר להכשרת אנשי צוות אוויר אמריקניים למבצע נפתח בבסיס חיל האוויר במונטנה. מדי שבוע הגיעו אליו 29 טייסים חדשים, שאומנו תוך סימולציה מדויקת של תנאי הטיסה לברלין והנחיתה בה (מטוסי האימון הטיסו שקי חול).

למבצע נדרשו מכונאים לתחזוקת המטוסים. למרות האיסור על התרועעות אמריקנים עם האוכלוסייה הגרמנית (Nonfraternization) השיג טאנר רשות מגנרל קליי לגייס מכונאים לשעבר של הלופטוואפה לעבודה זו. קצין גרמני ששלט באנגלית תרגם לגרמנית את מדריכי התחזוקה, גייס מכונאים גרמנים ופתח עבורם בית ספר לתחזוקת מטוסי ה-C-54.

לצורך שיכון אנשי צוותי האוויר והתחזוקה המערביים הרבים שנדרשו למבצע הוקמו אוהלים ומבנים ארעיים, וחדרי האוכל עבורם הופעלו במשך כמעט כל שעות היממה, בהתאם לזמני הפעולה של הרכבת האווירית. התארכות המבצע ותנאי המחיה הקשים פגעו במורל הצוותים, ולכן השתדל טאנר להחזיר בהם רוח תחרותיות ואף יסד עלון חדשות של הרכבת האווירית, שבו פורסמו הסטטיסטיקות השוטפות של ההטסה וכן קריקטורות הומוריסטיות.

מבצע ויטלס הקטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביזמת אחד הטייסים האמריקנים החלו טייסים של מטוסי התובלה להטיל ביולי 1948 מעל מערב ברלין ממתקים עבור ילדי העיר. גנרל טאנר אישר את הרעיון וכינה אותו מבצע ויטלס הקטן (Operation Little Vittles). ילדים בארצות הברית החלו לתרום ממתקים למטרה זו ומספר יצרני ממתקים הצטרפו ליוזמה. בסך הכל הוטלו מעל לעיר יותר משלושה טון ממתקים והמבצע הפך להצלחה תעמולתית גדולה של בעלות הברית המערביות.

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה בכיכר הגשר האווירי ליד נמל התעופה טמפלהוף

הרכבת האווירית לברלין פעלה במשך 321 ימים (לא כולל משך פעולתה שאחרי הסרת הסגר על העיר). בסך הכל הוטסו אליה 2,323,067 טון מטען (מהם 400 אלף טון על ידי חיל האוויר המלכותי) ו-227,655 נוסעים טסו אל העיר וממנה. עלות המטענים שנשלחו אל העיר כוסתה על ידי ארצות הברית (345 מיליון דולר), בריטניה (17 מיליון לירות שטרלינג) וגרמניה הכבושה (150 מיליון מרק). המחיר בחיי אדם היה 75 אמריקנים ובריטים שנהרגו במהלך המבצע.

לקחים מבצעיים חשובים רבים הופקו מן המבצע בכל הנוגע לטיסה במזג אוויר גרוע, טכניקות מבצעיות, פיקוח טיסה ותחזוקת מטוסים, והוכחה ההיתכנות של הטסה מסיבית של מטענים בדרך האוויר במבצע מאורגן סביב השעון.

מועצת העיר ברלין החליטה לשנות את שמה של הכיכר שליד שדה התעופה טמפלהוף ל"כיכר הגשר האווירי" (Air Bridge Square) וכיום ניצבת בה אנדרטה לזכר חללי מבצע ההטסה.

בשנת 1950 הופק סרט הקולנוע The Big Lift ("ההטסה הגדולה"), המשחזר את המראות והאווירה של המבצע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Frank Donovan, Bridge in the Sky, New York: D. McKay, 1968
  • Roger G. Miller, To save a city: the Berlin airlift, 1948-1949, College Station, TX: Texas A&M University Press, 2000
  • Robert A. Slayton, Master of the air: William Tunner and the success of military airlift, Tuscaloosa: University of Alabama Press, c2010

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Berlin Airlift באתר אגודת ותיקי הרכבת האווירית לברלין.
  • "The Big Lift", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Berlin Airlift
  2. ^ שם הקוד להשתתפות האוסטרלית ברכבת האווירית היה מבצע פליקן.