חורחה סמפרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חורחה סמפרון, 2009

חורחה סמפרון מאורהספרדית Jorge Semprún Maura, ‏ 10 בדצמבר 1923, מדריד7 ביוני 2011, פריז) היה סופר, מחזאי ותסריטאי ספרדי שחי בצרפת רוב ימיו וכתב בעיקר בצרפתית.

ב-1943 נעצר סמפרון על ידי הגסטפו ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד בינואר 1944 בגלל פעילותו במחתרת הצרפתית. עיקר יצירתו נסבה על חוויותיו הקשות מ-15 החודשים שבהם היה כלוא במחנה.

בשנים 19531962, בתקופת שלטונו של הדיקטטור הגנרל פרנקו, ירד סמפרון למחתרת וארגן את פעילות המפלגה הקומוניסטית בספרד, אך הוא גורש מהמפלגה ב-1964.

לאחר מות פרנקו ב-1975 והפיכת המשטר לדמוקרטי, כיהן סמפרון כשר התרבות של ספרד, מ-1988 עד 1991.

הוא היה גם התסריטאי של שניים מסרטיו של הבמאי היווני קוסטה גברס: "Z"‏ (ב-1969 היה התסריט המעובד מועמד לפרס אוסקר, והסרט זכה בפרס בקטגוריית הסרט הזר) ו"הווידוי" (1970) שעסק ברדיפה מצד השלטונות. על התסריט שכתב לסרט "המלחמה נגמרה" של אלן רנה, בהשתתפות איב מונטאן, היה סמפרון מועמד לזכייה באוסקר ב-1967. סמפרון היה לסופר הראשון שאינו ממוצא צרפתי שזכה בפרס גונקור ב-1996.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו של סמפרון מצד אמו, אנטוניו מאורה, כיהן כראש ממשלת ספרד בחמש קדנציות (כהונתו האחרונה הסתיימה ב-1922). אביו כיהן כמושל ברפובליקה הספרדית בתקופת מלחמת האזרחים בספרד.

לאחר תבוסת הרפובליקה במלחמת האזרחים עברה משפחתו של סמפרון להתגורר בצרפת, ולאחר מכן בהאג, הולנד. עד תחילת 1939 ייצג אביו בהולנד את המפלגה הספרדית הרפובליקנית. לאחר שהולנד הכירה רשמית במשטרו של פרנקו, חזרה המשפחה לצרפת במעמד של פליטים. סמפרון נרשם ללימודים בסורבון.

במהלך הכיבוש הנאצי בצרפת הצטרף סמפרון לאחד הפלגים של המחתרת הצרפתית. ב-1942 הצטרף לסניף הצרפתי של המפלגה הקומוניסטית הספרדית. האחרונה חימשה את המחתרת הצרפתית. ב-1943 נעצר סמפרון על ידי הגסטפו ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד בגלל פעילותו זו.

סמפרון חזר לצרפת ב-1945 והפך להיות פעיל במפלגה הספרדית הקומוניסטית הגולה. בשנים 1953–1962, בתקופת שלטונו של הגנרל פרנקו, ירד סמפרון למחתרת וארגן בחשאי את פעילות המפלגה הקומוניסטית בספרד. עיסוקו הרשמי באותם ימים היה כמתורגמן עבור ארגון אונסק"ו. סמפרון גורש מהמפלגה הקומוניסטית הספרדית ב-1964 בשל הבדלי השקפות בנוגע לדרכה של המפלגה. לאחר מכן התרכז בעיקר בכתיבה.

סמפרון כתב רומנים, מחזות ותסריטים רבים, שעליהם זכה בפרסים, ובהם פרס ירושלים ב-1997. הוא היה התסריטאי של שניים מסרטיו של הבמאי היווני קוסטה גברס. הסרט מ-1969 "Z" ו"הווידוי" (1970), שעסק ברדיפה מצד השלטונות. על התסריט לסרט "המלחמה נגמרה" של אלן רנה בהשתתפות איב מונטן היה סמפרון מועמד לזכייה באוסקר ב-1967. הוא היה חבר בצוות השופטים של פסטיבל קאן ב-1984.

סמפרון חזר לספרד וכיהן בה כשר התרבות בשנים 1988–1991. לאחר מכן חזר לצרפת וב-1996 היה לסופר הראשון שאינו ממוצא צרפתי שזכה בפרס גונקור. סמפרון חנך את פרס אובידיוס (Ovid Prize) הראשון ב-2002. הוא כיהן כיושב ראש של כבוד של הארגון הספרדי 'פעולה נגד רעב'.

סמפרון נישא ללולֶה בֶּלון ב-1949. בנם חַיימֶה (Jaime) סמפרון (19472010) היה גם הוא סופר. ב-1958 נישא סמפרון לקולט לֶלופּ ונולדו להם ארבעה ילדים: דומיניק, ריקרדו, חואן ופבלו.

סמפרון נפטר ב-7 ביוני 2011‏[1] ונקבר ב-12 ביוני בבית קברות בפריז, שבה שהה רוב חייו, ולא בספרד שבה נולד.[2]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמפרון כתב בעיקר בצרפתית, והוא נחשב לסופר צרפתי וספרדי כאחד. רוב ספריו מתבססים על שהותו בבוכנוואלד ומערבים זיכרונות אמיתיים ואירועים בדויים, כשהזיכרון כושל. כתיבתו אינה לינארית ואינה שומרת על סדר כרונולוגי. הקו הנרטיבי נע בזמן קדימה ואחורה, חושף את העבר ואת העתיד של אירועים מרכזיים. בכל עמדה כזאת רוכשים האירועים משמעות שונה.

טכניקה ספרותית זו עוררה ויכוח ציבורי בצרפת, שכן היה בה כדי להעמיד בספק את אמינות עדויות הניצולים. המבקר החריף ביותר היה קלוד לנצמן, יוצר הסרט הדוקומנטרי "שואה", שטען כרבים כי לא ניתן להבחין אצל סמפרון בין מציאות לדמיון. סמפרון טען להגנתו כי עדויות היסטוריות אינן יכולות לחדור לצפונותיהם של הדברים כפי שיכולה לעשות זאת ספרות. רק ספרות, טען, יכולה להעביר את הזוועה באופן ממשי.[3]

בראיון לכתב העת הספרותי "פריז רוויו" אמר סמפרון: "כשעבדתי על החלקים הכואבים ביותר של הנרטיב האוטוביוגרפי שלי, אלה שדחיתי את העיסוק בהם במשך זמן כה רב, הכרחתי את עצמי להחמיר ככל יכולתי בנאמנותי לאמת ההיסטורית. לא רציתי לבצע רומנטיזציה לגבי שום פרט, או להסיח את תשומת לבו של הקורא באמצעות איזו תפנית דרמטית או השהיה מלאכותית לצורך הגברת המתח. החלטתי להשתמש בדמיון רק כשזה היה הכרחי לגמרי, כדי ליצור בבואה צלולה יותר של כלל הניסיונות שחוויתי במחנה הריכוז".[4]

יצירתו של סמפרון היא רפלקסיבית (אמנות שעוסקת בעצמה). הדוברים ביצירתו מגלים כי אירועי מחנה הריכוז ממשיכים להתקיים בזיכרון, ובדרך זו הם מומחשים למעשה עבור הקוראים. יצירתו המאוחרת כוללת מחשבות על משמעותה של אירופה ושל היות אירופי. הוא מספר גם כיצד הפך בוכנוואלד למחנה מעצר סובייטי, ואחר כך - לאתר הנצחה סובייטי עד אחרי איחוד הגרמניות.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון, "המסע הגדול", יצא לאור ב-1963. סמפרון מספר באופן בדיוני על הגירוש לבוכנוואלד ועל הכליאה שם. הקו הכרונולוגי של העלילה מרוסק. הוא מספר על המסע ברכבת ועל ההגעה למחנה. במשך המסע הארוך מגיחים הבלחי זיכרון מתקופת המחתרת הצרפתית ודילוגים קדימה לחיים במחנה ולאחר השחרור. הספר זכה בשני פרסים ספרותיים יוקרתיים.

סמפרון כתב שני כרכי זיכרונות: "האוטוביוגרפיה של פדריקו סנצ'ז" (כינויו במחתרת בצרפת) מ-1977 - קורותיו במפלגה הקומוניסטית הספרדית לפני ואחרי הגירוש ממנה. הספר זכה בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בספרד – פרס פלנטה ( Premio Planeta); ו"Federico Sánchez vous salue bien" – המספר על תקופת כהונתו כשר התרבות בממשלתו הסוציאליסטית של פליפה גונסאלס. רומן בספרדית "עשרים שנה ועוד יום" מתמקם ב-1956 ועוסק באירועים ההיסטוריים בספרד.

"!Quel beau dimanche", המספר על החיים במחנה הריכוז בוכנוואלד ולאחריו, יצא לאור ב-1980. הספר מתמקד ביום אחד במחנה, שעה אחר שעה, אבל כדרכו של סמפרון יש לאורך העלילה אירועים מהעבר ומהעתיד. היצירה מכילה ביקורת נגד סטליניזם ופשיזם.

"הכתיבה או החיים", יצא ב-1994, עוסק בזיכרון של אירועי העבר ובכתיבה עליהם. סמפרון חוזר לקטעים שונים בספריו הקודמים ומסביר את הכרעותיו הספרותיות. הכתיבה לטעמו היא מעין חזרה למוות, היא נתפסת כסירוב לחיים. הוא כותב: "כמין סרטן זורח טרף הסיפור שעקרתי מזיכרוני, פירור אחר פירור, משפט אחר משפט, את חיי [...] לא משום שלא הצלחתי לכתוב: אלא משום שלא הצלחתי לשרוד מן הכתיבה. רק התאבדות עשויה הייתה לחתום, לשים קץ מרצון לעבודת האבל שלא הסתיימה: שאינה ניתנת לסיום".

"המת הדרוש" יצא לאור בצרפתית ב-2001. בספר מפרט סמפרון את מסכת העינויים של אסיר שמזלו כביכול שיחק לו: הוא צעיר, לא יהודי, אסיר על רקע פוליטי, ובן למשפחה ספרדית מכובדת. אולם הרעב, התשישות, הכליאה והעינויים הקשים נצרבים בו ככווייה שלא תעלה ארוכה לעולם.

רשימת ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1963 — "המסע הגדול", הוצאת ספריית הפועלים, 1965
  • 1967 — "L'évanouissement"
  • 1969 — "La deuxième mort de Ramón Mercader"
  • 1977 — "Autobiografía de Federico Sánchez"
  • 1980 — "Quel beau dimanche!"
  • 1981 — "L'algarabie"
  • 1983 — "Montand la vie continue" (הביוגרפיה של איב מונטאן)
  • 1986 — "La Montagne blanche"
  • 1987 — "Netchaïev est de retour"
  • 1993 — "Federico Sánchez vous salue bien"
  • 1994 — "הכתיבה או החיים", תרגם מצרפתית עידו בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד הספריה החדשה, 1997
  • 1995 — "Mal et modernité"
  • 1995 — "Se taire est impossible"
  • 1998 — "Adieu, vive clarté"
  • 2001 — "המת הדרוש", תרגמה מצרפתית עדה פלדור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005
  • 2002 — "Les Sandales"
  • 2003 — "עשרים שנה ועוד יום", תרגמה מספרדית: עינת טלמון. הוצאת עברית, 2010
  • 2003 — "El pais semanal"
  • 2005 — "L'Homme européen"
  • 2008 — "Où va la gauche"
  • 2010 — "Une tombe au creux des nuages. Essais sur l'Europe d'hier et d'aujourd'hui"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]