יהלום התקווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהלום התקווה בתצוגה מוארת במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע של הסמית'סוניאן

יהלום התקווהאנגלית: Hope Diamond; בצרפתית: Le bleu de France ואף Le Bijou du Roi) הוא יהלום גדול במשקל 45.52 קרט (9.10 גרם), בצבע כחול כהה, המוצג במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע של הסמית'סוניאן בוושינגטון די. סי. היהלום הצבעוני נראה למתבונן בצבע כחול כיוון שבמבנהו הגבישי קיימים שרידים של היסוד הכימי בור, אולם בחשיפה לקרינת על-סגול הוא פולט אור אדום זרחני. יהלום התקווה מסווג כיהלום מסוג IIb, יהלומים בהם קיים היסוד בור. אלה יהלומים נדירים ביותר המהווים רק 0.1% מכלל היהלומים הטבעיים שנמצאו.

קיימת אמונה עממית ידועה ולפיה יהלום התקווה מקולל. ההיסטוריה של הבעלויות הרבות על יהלום התקווה מעת כרייתו בהודו, העברתו לצרפת, בריטניה ולבסוף לארצות הברית, מתועדת היטב, להוציא פערי זמן קטנים. יהלום התקווה תואר כיהלום המפורסם ביותר בעולם ונטען כי זהו מוצג האומנות הזוכה למספר המבקרים השני בגודלו בעולם לאחר תמונת המונה ליזה[1].

תכונותיו הפיזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משקל. בחודש דצמבר 1988 נשקל יהלום התקווה על ידי מעבדת מסחר אבני החן של המכון הגמולוגי של אמריקה, אשר קבעה כי משקלו הוא 45.52 קרט (9.10 גרם)‏[2].
  • גודל וצורה. היהלום הושווה בגודלו לביצת יונה, או לפרי אגוז מלך[3] וצורתו אגסית[4]. אורכו 25.60 מילימטר, רוחבו 21.78 מ"מ, ועוביו 12.00 מ"מ‏[2].
  • צבע. היהלום תואר בצבע "כחול-אפרפר כהה מפואר"‏[2], או "כחול כהה בצבעו"‏[4], וכן בצבע "כחול-מתכתי"‏[5]. צבעו של יהלום התקווה הושווה לעתים לצבע ספיר[6].
  • קרינה אדומה זרחנית. לאחר חשיפה לאור על-סגול, היהלום פולט בחושך אור אדום זרחני חזק באופן יוצא מן הכלל הנמשך זמן מה לאחר שנפסקה חשיפתו לאור על-סגול. תכונתו זו של יהלום התקווה תרמה לאמונה העממית בדבר היותו מקולל. קרינה זרחנית זו מסייעת למדענים ליצור "טביעת אצבע" של יהלומים כחולים טבעיים ומאפשרת להבחין ביניהם לבין יהלומים מלאכותיים‏[7]. הקרינה האדומה מעידה על תערובת נדירה של היסודות בורון וחנקן ביהלום.
  • בהירות. דרגת הבהירות של יהלום התקווה היא VS1. משמעות דרגה זו היא שהיהלום מכיל פגמים מרובים קטנים מאד, אשר קשה לראותם מתחת להגדלה של פי 10. ביהלום נראים גרגירים לבנבנים.
  • חיתוך. צורת חיתוכו של יהלום התקווה תוארה כ"כרית בריליאנט ישנה". צורת חיתוך אשר מטרתה להכניס את מידת האור המרבית לתוך האבן באמצעות יצירת משטחי פנים מרובים.
  • הרכב כימי. בשנת 2010 הוסר יהלום התקווה מן התכשיט שבו היה מקובע כדי לבדוק באופן מדעי את הרכבו הכימי. לתוך היהלום נקדח חור לעומק ננומטר אחד (מיליארדית המטר). תוצאות ראשוניות של בדיקות החומר ממנו עשוי היהלום העלו נוכחות בור, מימן וחנקן. ריכוזי הבור באבן נעים בשיעור שבין 0–8 חלקים למיליון[8].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרישומים שהותיר בעליו הראשון המתועד של היהלום, סוחר אבני החן הצרפתי ז'אן בפטיסט טברנייה (Jean Baptiste Tavernier) ניתן להסיק שיהלום התקווה נמצא במכרה היהלומים קולור, במחוז גונטור, במדינת אנדרה פראדש שבהודו, במאה ה-17. לא ברור מי היה בעליו הראשון של היהלום, מי מצאו, ובאיזה מצב היה כאשר נמצא. על פי התיעוד הקיים, הסוחר הצרפתי טברנייה ככל הנראה רכש את היהלום‏[5], או אולי גנב אותו‏[6], והביא אותו לפריז עדיין בצורתו הגולמית ובטרם לוטש. היהלום נודע אז בשם "הכחול של טברנייה" (Tavernier Blue). תחילה נחתך באופן גס לצורה משולשת במשקל 115 קרט (23 גרם)‏[4]. קיימת הערכה סותרת באשר לגודלו המקורי של היהלום ולפיה שקל רק 22.45 גרם בטרם נחתך‏[6]. בספר שכתב טברנייה על מסעותיו להודו הוא מתאר מספר יהלומים גדולים אותם מכר למלך לואי ה-14 ככל הנראה בשנת 1668, או 1669‏[9], בעוד שהיהלום הכחול מוזכר בין אבני חן אלה, טברנייה מספר על המכרות ב"גני" קולור כמקור ליהלומים צבעוניים, אולם אינו מזכיר במפורש יהלום זה. על מועד המכירה המדויק של היהלום למלך, על מספר אבני החן שמכר לו טברנייה באותה הזדמנות, כמו גם על התמורה שקיבל, קיימת מחלוקת בין היסטוריונים שונים.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיית מחשב של "היהלום הכחול של מלך צרפת", הידוע בשם "הכחול הצרפתי" ממנו נחתך יהלום התקווה
ציור המתאר את עיטור מסדר גיזת הזהב בו נראה ספינל מעוצב כדרקון וסמוך לפיו היהלום הכחול של מלך צרפת

בשנת 1678 הסמיך המלך לואי הארבעה עשר את תכשיטן החצר, סיו פיטא (Sieur Pitau), לחתוך פעם נוספת את "הכחול של טברני" והלה יצר אבן מלוטשת במשקל 67.125 קרט (13.425), אשר מאותה עת נרשמה ברשימות המצאי של ארמון המלכות בשם "היהלום הכחול של מלך צרפת" (diamant bleu de la Couronne de France)‏[10] היסטוריונים בריטים, מאוחרים לאותה תקופה, כינו את האבן "הכחול הצרפתי" (French Blue). את האבן המלוטשת קיבעו בסיכת עניבה עשויה זהב, אותה ענד המלך בטקסים. על פי גרסה אחת ציווה המלך על תכשיטן החצר ליצור עבורו מן האבן, יצירת אמנות שתיזכר, ופיטא עמל במשך שנתיים על יצירת התכשיט.

בשנת 1749, לואי החמישה עשר, נינו של לואי הארבעה עשר, ציווה על תכשיטן החצר כי היהלום יושם בתכשיט מפואר יותר וישמש עיטור מסדר גיזת הזהב אותו יענוד המלך. בתכשיט שנוצר היה אף ספינל אדום במשקל 107 קרט הנראה כדרקון נושף להבות אש, 83 יהלומים אדומים, 112 יהלומים צהובים. אולם לאחר מות לואי החמישה עשר פסק השימוש בתכשיט. היהלום עבר לבעלותו של נכדו, לואי השישה עשר. בתקופת שלטון בעלה עשתה מארי אנטואנט שימוש אישי בתכשיטים מלכותיים רבים, אולם "הכחול של צרפת" נותר באותו תכשיט זולת תקופה קצרה בשנת 1787, כאשר הוצא מן התכשיט לצורך בדיקות מדעיות על ידי מטורין בריסון (Mathurin Jacques Brisson) והושב למקומו.

ב-11 בספטמבר 1792, בעוד לואי ה-16 ומשפחתו היו מוגבלים לארמון טווילרי, סמוך לכיכר הקונקורד, זאת בעת השלבים המוקדמים של המהפיכה הצרפתית, פרצה כנופיית גנבים למחסני המלך וגנבה את רוב תכשיטי המלכות. אף שתכשיטים רבים שנגנבו באותה פריצה, נמצאו מאוחר יותר, "הכחול הצרפתי" נעלם וקורותיו לתקופה קצרה לא נודעו. בינואר 1793 נערף ראשו של לואי ה-16 בגיליוטינה ובאוקטובר ידעה אשתו מרי אנטואנט גורל דומה. על פי אמונה עממית, גורלם של לואי ואשתו הוא תוצאה של הקללה שהוטלה על היהלום, אף שיש הטוענים כי מארי אנטואנט מעולם לא ענדה את היהלום.

ההשערה היא כי זמן קצר לאחר הגניבה הוברח היהלום ללונדון, אולם האבן בצורה שכונתה "הכחול הצרפתי" לא נראתה עוד בציבור ונראה שנחתכה מחדש, ככל הנראה לשתי אבנים, בעשר השנים שבהן נעלמה מן העין. החלק הגדול יותר מן הכחול הצרפתי הפך ליהלום התקווה. יש הטוענים כי מלאכת החיתוך מחדש נעשתה ברשלנות ובחוסר מיומנות ובמהלכה איבדה האבן 23.5 קרט ממשקלה וחלק מן הברק המיוחד שהיה לה. במשך שנים ארוכות שיערו כי יהלום התקווה נחתך מתוך "הכחול הצרפתי", אולם לא נמצאה הוכחה לכך. רק בשנת 2008 אושרה ההשערה לאחר שנמצא דגם עשוי עופרת של הכחול הצרפתי בארכיונים של המוזיאון הלאומי הצרפתי לתולדות הטבע (Muséum national d'histoire naturelle) ואיפשר לשחזר את אופן חיתוך יהלום התקווה מתוך הכחול הצרפתי בעזרת תוכנת תב"ם[10][11].

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכשיטן הבריטי ג'ון פרנסילון תעד בספטמבר 1812 יהלום כחול הדומה בצורתו, גודלו וצבעו ליהלום התקווה ורשם כי הוא נמצא בבעלותו של סוחר היהלומים דניאל אליאסון. היהלום תועד כ"אבן כחולה מסיבית במשקל 45.54 קרט". היסטוריונים מצביעים על כך שתאריך הופעתו של היהלום בלונדון הוא 20 שנים לאחר שנעלם הכחול הצרפתי בפריז, בדיוק כאשר חלה התיישנות על מעשה הפשע שבו נגנב היהלום. אף שהיהלום נעלם לשני עשורים, היו שפקפקו בטענה כי כי מדובר באותו יהלום שהיה שייך למלך צרפת, אולם בדיקות שנערכו בעשור הראשון של המאה ה-21 אישרו השערה זו למעלה מכל ספק.

קורותיו המדויקים של יהלום התקווה בבריטניה באותה תקופה לוטים בערפל. יש הטוענים כי ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת רכש את היהלום, אולי בעזרת רעייתו הנסיכה קרוליין מבראונשויג, אולם בארכיון המלכותי בווינדזור לא מופיע רישום המעיד על כך. ההשערה היא כי לאחר מות הלך ג'ורג' הרביעי, בשנת 1830, גנבה פילגשו אליזבת' קנינגהאם רבים מתכשיטיו ותכשיטים אחרים נמכרו כדי לכסות את החובות הרבים שצבר. קיים דיווח ולפיה בנקאי עשיר מלונדון, תומאס הופ (Thomas Hope), רכש את היהלום בכסף רב. היהלום קיבל את שמו הנוכחי, "יהלום התקווה" (Hope Diamond), לאחר שנותר רכושה של משפחת הופ במשך למעלה מ-50 שנים. בשנת 1839 תועד היהלום בקטלוג של אוסף התכשיטים של הנרי פיליפ הופ. היהלום נקבע בתוך תכשיט פשוט יחסית בצורת מדליה והוקף ביהלומים לבנים קטנים יותר. בשנה שבה פורסם הקטלוג נפטר הנרי פיליפ הופ. שלושת אחייניו נאבקו על ירושתו במשך 10 שנים בהליך משפטי אשר בסופו חולק העזבון לשלושה.

האחיין המבוגר ביותר, הנרי תומאס הופ, ירש שמונה מתוך אבני החן היקרות ביותר בעזבון, כולל את יהלום התקווה. בשנת 1851 הוצג היהלום בתערוכה הגדולה שנערכה בלונדון ובתערוכה העולמית שנערכה בשנת 1855 בפריז, אולם בדרך כלל נשמר בכספת בבנק. עם מותו של הנרי הופ, בשנת 1862, ירשה אשתו אדל את היהלום ועם מותה, בשנת 1884 היא הורישה את מלוא עזבונה, כולל היהלום, לנכדה הנרי פרנסיס, וזאת מחשש פן חתנה, אבי הנכד, עלול למכור את היהלום. בצוואתה ציוותה אדל כי נכדה ירש את היהלום בתנאי שעם הגיעו לגיל בגרות ישנה את שם משפחתו להופ. הנכד, לורד פרנסיס הופ, קיבל לידיו את העזבון בשנת 1887, אולם נאסר עליו למוכרו לאחרים ללא קבלת היתר מבית המשפט.

פרנסיס הופ ניהל אורח חיים בזבזני ובשנת 1896 הוכרז פושט רגל, אולם לא היה יכול למכור את יהלום התקווה ללא היתר מבית המשפט, ומשכך נאלץ לקבל תמיכה כלכלית מאשתו. בשנת 1901, לאחר מאבק משפטי ממושך, ניתן לו ההיתר המבוקש לצורך תשלום חובותיו והוא מכר את היהלום במחיר 29,000 ליש"ט (2,245,350 ליש"ט בערכי שנת 2012) לסוחר תכשיטים לונדוני בשם אדולף וייל. מאוחר יותר מכר וייל את היהלום לסוחר תכשיטים אחר בשם סיימון פרנקל, אשר לקח אותו לניו יורק, שם הוערך במחיר של 141,032 דולר.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד ואוולין מקלין, בעלי יהלום התקווה בין השנים 1911‏-1947
תצוגת יהלום התקווה מקובע בתכשיט בעיצוב קרטייה. היהלום הוצג כך במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע עד לשנת 2009, שאז הוצא מן התכשיט
יהלום התקווה בתכשיט "מאמצים תקווה" בו הוא מוצג באופן זמני מאז שלהי שנת 2010

קורותיו של יהלום התקווה בין השנים 1902‏-1907 אינם ברורים. יש הטוענים כי היהלום היה באותן שנים בכספתו של פרנקל ומדי פעם הוצע למכירה לאמריקאים עשירים. אחרים טוענים כי היהלום נקנה על ידי אלמונים ונמכר מחדש לידי פרנקל לאחר שאיתרע מזלם של בעליו החדשים. במהלך המשבר הכלכלי של שנת 1907 נקלעו אף עסקיו של פרנקל לקשיים שיוחסו ל"יהלום המקולל".

בשנת 1908 מכר פרנקל את היהלום ב-400,000 דולר לסולומון חביב, אספן יהלומים טורקי עשיר, אשר פעל על פי הדיווחים מטעמו של הסולטאן עבדול חמיד השני[12]. אולם, ב-24 בינואר 1909 היה היהלום חלק מנכסיו של חביב אשר נמכרו במכירה פומבית כדי לכסות את חובותיו, ובקטלוג המכירה נקבע במפורש כי היהלום ואבן חן נוספת לא היו בבעלותו של הסולטאן עבדול חמיד. דיווח סותר טוען כי למרות זאת היהלום היה בבעלות הסולטאן, אולם זה הורה לחביב למכור את היהלום לאחר ששלטונו החל להתערער. על פי הדיווחים היהלום נרכש בפריז על ידי סוחר התכשיטים סימון רוזנאו (Simon Rosenau) במחיר 400,000 פרנק, וזה מכרו בשנת 1910 לפייר קרטייה, בן למשפחת הצורפים הידועה קרטייה, במחיר 550,000 פרנק.

עוד באותה שנה ניסה פייר קרטייה למכור את היהלום לאשת החברה האמריקאית אוולין וולש מקלין ולבעלה. קרטייה עשה כמיטב יכולתו להאדיר בפני הגברת מקלין את תולדותיו של היהלום והמסתורין המלווה אותו והסתיר מפניה את מראהו עד שלא סיים לספר את תולדותיו‏[13]. אולם אוולין מקלין העדיפה תחילה שלא לרכוש את היהלום ככל הנראה מכיוון שהתכשיט שבו היה נתון לא מצא חן בעיניה. קרטייה עיצב תכשיט חדש ליהלום ובשנת 1911 רכשה מקלין את התכשיט במחיר 300,000 דולר. בעיצוב של קרטייה נקבע היהלום בתכשיט תלוי משרשרת עשויה פלטינה וסביבו 16 יהלומים. בשנת 1912 ענדה הגברת מקלין את התכשיט בהופעה פומבית ראשונה מאז נרכש. מאותה עת הופיעה עם התכשיט לאירועים רבים שאירגנה. פורסם כי לעתים הורידה את התכשיט מצווארה במסיבות, טענה שאיבדה אותו, ובקשה מן הילדים שהיו נוכחים במקום "לחפש את התקווה"‏[14]. בשנת 1947 נפטרה אוולין מקלין ובצוואתה הותירה את היהלום לנכדיה, אולם קבעה כי עזבונה יוותר במשמורת נאמנים עד שהראשון מבין נכדיה יגיע לגיל 25. דרישה זו בצוואה הייתה עשויה למנוע את מכירת היהלום למשך כ-20 שנים, אולם, הנאמנים קיבלו אישור מבית המשפט למכור את תכשיטיה של אוולין מקלין כדי לכסות את חובותיה. בשנת 1949 נמכרו התכשיטים, ובהם יהלום התקווה, להארי וינסטון, סוחר יהלומים מניו יורק. בשנות ה-50 הציג וינסטון את יהלום התקווה בתערוכה נודדת ברחבי ארצות הברית ובאירועי צדקה שונים. בשלב מסוים אף חתך קלות את חלקו התחתון של היהלום כדי להגביר את מידת הבוהק שבו.

בשנת 1958 שכנע מינרלוג המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע את וינסטון להעביר את היהלום לרשות המוזיאון, כדי שיהווה שם חלק מאוסף מינרולוגי של אבני חן. ב-10 בנובמבר 1958 תרם וינסטון את יהלום התקווה לסמית'סוניאן ושלח אותו לוושינגטון בחבילה פשוטה, עטופה בנייר חום, בדואר רשום עם ביטוח, בעלות של 145.29 דולר. וינסטון מעולם לא האמין כי קללה מלווה את היהלום והאמין כי תרומתו תסייע לבסס אוסף של אבני חן. תרומה זו סייעה למוזיאון לגייס תרומות נוספות לאוסף.

ב-40 השנים הראשונות לאחר שהתקבל היהלום למוזיאון הוא הוצג בארון תצוגה משוריין בעל חזית זכוכית, לצד אבני חן אחרות, יחד עם השרשרת בעיצוב קרטייה. היהלום יצא את המוזיאון לתצוגות בודדות בלבד: בשנת 1962 לתערוכה במוזיאון הלובר, בשנת 1965 לתערוכת ראנד בחג הפסחא ביוהנסבורג, דרום אפריקה, וכן הוצג בבניין הארי וינסטון בניו יורק בשנים 1984 ו-1996.

בשנת 1997, לאחר שאולם התצוגה במוזיאון עבר שיפוצים, השרשרת ועליה היהלום הועברה לארון תצוגה עגול, עשוי זכוכית חסינת ירי שעובייה 76 מ"מ, בתוכו הוצגה על גבי כן מסתובב. התצוגה מתקיימת בחדר נפרד, סמוך לאולם התצוגה העיקרי של אבני החן באגף הגאולוגיה, אבני חן ומינרלים במוזיאון. יהלום התקווה הוא המוצג הפופולרי ביותר בתצוגה במוזיאון.

בשנת 2005 הסמית'סוניאן פרסם תוצאות מחקר שארך שנה ובו תועדה הגאומטריה המדויקת של היהלום, על בסיסה נקבע כי אכן יהלום התקווה הוא חלק מיהלום הכחול הצרפתי שנגנב מאוצרות המלך בפריז‏[15].

בשנת 2009 הסמית'סוניאן הכריז על שינוי באופן תצוגת היהלום, כדי לציין מלאת מחצית היובל למוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע. החל מספטמבר 2009 יהלום התקווה מוצג מבלי שהוא מקובע בתכשיט, אלא כאבן חן בודדה. מדי פעם היהלום הוצא מן התכשיט לצורך ניקוי, אולם הייתה זו הפעם הראשונה שהיהלום הוצג לבדו.

ב-18 בנובמבר 2010 קובע יהלום התקווה בתכשיט זמני חדש, שרשרת בעיצוב חברת התכשיטים הארי וינסטון, אשר נקרא "מאמצים תקווה" (Embracing Hope). את התכשיט בחר הציבור מתוך שלושה עיצובים אפשריים. הערכת אוצֵר התערוכה בסמית'סוניאן תיאר את התכשיט כבעל ערך שלא ניתן לשערו, כיוון שהוא חסר תחליף, אף שעל פי דיווחים היהלום מבוטח ב-250 מיליון דולר.

אמונות הקשורות ביהלום התקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב יהלום התקווה התפתחה לאורך השנים אמונה בדבר קללה שהוטלה ביהלום הגורמת לבעליו, או למי שעונד אותו, מזל רע וגורל מר. אולם, המקור העובדתי לאמונה זו לא התברר ונראה שאמונה זו נוצרה בידי אנשים שהיו מעוניינים להגביר את המסתורין והמשיכה של היהלום, כיוון שפרסום תכשיט בדרך כלל העלה את ערכו.

על פי אותם סיפורים שנפוצו בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היהלום המקורי ממנו נחתך יהלום התקווה נגנב מתוך עין של פסל האלה ההודית סיטה, אשתו של ראמה, האווטאר השביעי וישנו, האלה המסמלת את התכונות הנשיות בדת ההינדו. אולם, בדומה ל"קללת תות ענח' אמון" אשר נוצרה ככל הנראה בדמיונם של מחברים מן המערב בעת התקופה הוויקטוריאנית, "קללת יהלום התקווה" נוצרה בתחילת המאה ה-20 כדי להגדיל את פרסומה ומשיכתה ולהגביר את מכירות העיתונים. בדיווח משנת 2006 בעיתון הניו יורק טיימס נטען כי עד היום לא הוכח כל קשר בין היהלום לגורל רע כלשהו‏[16].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Hope Diamond. מידע על יהלום התקווה באתר הסמית'סוניאן. (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Storied Hope Diamond gets a new necklace. AFP, November 20, 2011
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 The Hope Diamond. באתר הסמית'סוניאן
  3. ^ HOPE DIAMOND AGAIN OFFERED FOR SALE. New York Times, October 30, 1910
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 J.R. M'LEAN'S SON BUYS HOPE DIAMOND. New York Times, January 29, 1911
  5. ^ 5.0 5.1 U.S. has Sun King's stolen gem, say French experts. Canada.com, November 18, 2008
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 HOPE DIAMOND IS SOLD. New York Times, May 6, 1908
  7. ^ Blue diamonds have a red glow about them. USA Today, January 8, 2008
  8. ^ Testing the Hope Diamond. Smithsonian Magazine, November 2010
  9. ^ Jean Baptiste Tavernier. Les Six Voyages en Turquie, en Perse Et Aux Indes
  10. ^ 10.0 10.1 Francois Farges Abstract.
  11. ^ Hope Diamond originally came from French crown. MSNBC, February 10, 2005
  12. ^ HOPE DIAMOND'S OWNER LOST. New York Times, November 17, 1909
  13. ^ ...the diamond's notorious past. Treasures of the World
  14. ^ Mrs. McLean's Fabulous Diamond Frequently Lost Like A Bauble. Miami Daily News, May 1, 1947
  15. ^ Tech Solves Hope Diamond Mystery. Wired, February 9, 2005
  16. ^ Ancient Mysteries: Curse of the Hope Diamond (2006). New York Times 2006