לוסיט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוסיט
PseudoleucitaEZ.jpg
תכונות המינרל
הרכב כימי [K[AlSi2O6
מערך קריסטלוגרפי טטרגונלי בטמפרטורות שמתחת ל-605°C ואיזומטרי בטמפרטורות גבוהות יותר.
צורת הגביש לגביש מבנה אופייני של טרפזוהדרון (ליתר דיוק איקוסיטטרהדרון קובייתי (פאון בעל 24 פאות), אך גם גרגרי וגושי.
צבע שקוף,לבן או אפור. ייתכנו כתמי צבע צהבהבים או אדמדמים
ברק זגוגי או שמנוני.
שקיפות שקוף, שקוף למחצה עד אטום
פצילות אין
שבירה דמוית קונכייה
קשיות 6-5.5. בסולם מוס
משקל סגולי 2.5-2.4
שרטוט לבן
מינרלים נלווים אוליבין, לברדוריט, אוגיט, ביוטיט, נפלין ופלדשפטואידים אחרים.

לוסיט הוא פלדשפטואיד (מינרל השייך לקבוצת המינרלים הטקטוסיליקטים - סיליקטים במבנה מרחבי, דמוי פצלת השדה, אך בעל מבנה שונה והמכיל פחות סיליקה) יוצר סלעים המכיל אלומיניום ואשלגן, שנוסחתו [K[AlSi2O6. צורת המינרלים היא של איקוסיטטרהדרון קובייתי (פאון בעל 24 פאות) אם כי, כפי שאובחן על יד סר דייוויד ברוסטר ב-1821, אופטית הם אינם איזוטרופיים (תכונה השווה בכל כיוון), ולכן הם פסאודו קובייתיים. מדידות שנערכו במד זווית קריסטלוגרפי על די גרהארד פום ראט ב-1873 הובילו אותו לקבוע כי המערך הקריסטלוגרפי של הגבישים הוא טטרגונלי. מדידות אופטיות שנערכו מאז הוכיחו כי הגבישים הרבה יותר מורכבים מכך, וכוללים פרטים אורתורומביים או מונוקליניים אחדים בעלי ציר אופטי כפול היוצרים גבישים תאומים, ולכן לתופעות של לוחיות כפולות ולקווקוו על הפאות. חימום הגבישים לטמפרטורה של כ-500°C גורם לשינוי הפיך במערך הקריסטלוגרפי של הלוסיט. המינרלים הופכים לאיזוטרופיים אופטית והלוחיות הכפולות והקווקווים על פני המינרל נעלמים והם חוזרים כשהמינרל מתקרר. מאפיין פסאודו קובייתי זה של הלוסיט דומה מאוד לזה של המינרל בוראציט.

צבע הקריסטלים הוא לבן או אפור, מכאן שם המינרל על פי הצעתו של אברהם גוטלוב ורנר ב-1701, מיוונית λευκος (לאוקוס) – "לבן". גבישים חדשים של לוסיט הם שקופים וזגוגיתיים, אם כי בשל מקדם השבירה הנמוך יש להם ברק תת-זגוגי עמום מאפיין, בבליה מקבלים הגבישים במהירות גוון שמנוני ואז עמום ואטום. הגבישים מעט פריכים ונשברים בצורת קונכייה. תוספות של מינרלים אחרים (כלאיים) המסודרים באזורים בעלי מרכז משותף (קונצנטריים) היא תופעה נפוצה בגבישי הלוסיט. בשל צבע המינרל וצורת הגבישים היה המינרל מכונה פעם "גארנט לבן". גאולוגים צרפתיים נהגו בעבר לכנות בספרות המקצועית את המינרל "אמפיז'ן" (amphigène) שהוא השם שניתן למינרל על ידי רנה ז'יסט אאיאי, אך לוסיט הוא כיום השם הרשמי היחידי המוכר על ידי האגודה הבינלאומית למינרלוגיה.

בעבר ניצלו את הלוסיט כמקור לאלומיניום ואשלגן. הלוסיט מתפרק בקלות בהשפעת חומצות ומשחרר את יוני האלומיניום.

סלעי לוסיט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלעים המכילים לוסיט הם נדירים, בארצות רבות כדוגמת אנגליה וישראל הם אינם קיימים כלל. עם זאת, תפוצתם נרחבת והם מופיעים בכל פינות תבל. כקבוצה הם מציגים סוגים מגוונים של סלעים ומבחינה פטרולוגית הם בעלי עניין רב. על מנת שהמינרל יהיה קיים בסלע חייבת תכולת הסיליקה בסלע להיות נמוכה, כיוון שלוסיט מגיב כימית עם קוורץ חופשי ויוצר אתו פצלת שדה אשלגנית. מכייון שהלוסיט עובר בלייה מהירה, הלוסיט מצוי בעיקר בסלעי לבה טרייה או מתור השלישון בהם יש כמות משמעותית של אשלג (פחמת האשלגן) או כמות של אשלג שווה או גדולה מכמות פחמת הנתרן, אם כמות פחמת הנתרן גדולה יותר ייווצר נפלין ולא לוסיט.

בסלעים מתקופה קודמת לשלישון הלוסיט מתפרק ומשתנה לזאוליט, אנלציט ומינרלים משניים אחרים. לוסיט נדיר בסלעי תהום וסלעי דייק, אך לוסיט בסיאניט ובטינגואיט (שבהם אין קוורץ) מעידים על כך שתהליך יצירת המינרל התנהל בצורה זו. הצורה המעוגלת של הגבישים, צבעם הלבן או האפור והיעדרות הפצילות מקילים על זיהוי הלוסיט בסלעים רבים מסוג זה על ידי בדיקה בשדה, בייחוד כשהגבישים גדולים.

"פסאודולוסיט" הם אזורים מעוגלים המכילים פצלת השדה, נפלין, אנלציט שצורתם, הרכבם ולעתים מבנה הגביש שלהם זהה לזה של הלוסיט. הם כנראה פסאודומורפים (החלפה במינרל אחר תוך שימור צורת המינרל המקורי) או פאראמורפים (פסאודומורף ללא שינוי כימי) שהתפתחו מלוסיט משום שהמינרל אינו יציב בטמפרטורה רגילה ותחת תנאים מתאימים עובר שינוי ספונטאני לשורה של מינרלים אחרים. לוסיט מופיע פעמים רבות יחד עם נפלין, סודליט, או נוסאן; מינרלים אחרים שמופיעים לעתים יחד עם הלוסיט כוללים מלניט, גארנט ומליליט.

סלעי תהום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלעי תהום המכילים לוסיט הם סיאניט לוסיטי ומיזוריט. הראשון מורכב מאורתוקלז, נפלין, סודליט, דיופסיד, אגירין, ביוטיט וטיטניט. הסיאניט נמצא בשני אתרים, האחד בארקנסו, והשני בסתרנלנדשייר, סקוטלנד. הסלע הסקוטי מכונה בורולניט. בשתי הדוגמאות קיימים כתמים מעוגלים בדגימות. אלו הם פסאודולוסיט ותחת המיקרוסקופ התברר כי הם בנויים מאורתוקלז, נפלין, סודליט ותוצרי פירוק אחרים. לחלקם החיצוני יש דוגמת קרינה, אבל למרכזם אין מבנה מסודר. בשתי דגימות הסלע מהווה המלניט מינרל משני חשוב. סלעי המיזוריט הם יותר מאפיים ומורכבים מלוסיט, אוליבין, אוגיט וביוטיט. הלוסיט בחלקה טרייה ובחלקה עברה התמרה לאנלציט. לסלע יש מראה מנומר בדומה לסלע הסיאניט הלוסיטי. סלע זה נמצא רק בהרי הוליווד שבמונטנה.

סלעי דייק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלעי דייק המכילים לוסיט הם חברים בקבוצות הטינגואיט והמונצ'יקיט. צבעם של סלעי טינגואיט לוסיטיים הוא בדרך כלל אפור בהיר או ירקרק והם מכילים בעיקר נפלין, פצלת שדה אלקלית ואגירין. בסוג השני נוצרים כתמים ירוקים בהירים דמויי אזוב וצורות בלתי מוגדרות, או במקרים אחרים מנסרות מחטיות מפוזרות בינות לפצלות השדה והנפלין של מסת האם. במקרים בהם מופיע הלוסיט הוא תמיד אֵיאוֹהֶדרָלי (כלומר שמישוריו מפותחים, גלויים ומושלמים) בגבישים בעלי צירים באורך שווה מרובי פאות בתוך מסת האם, או במקבצים גדולים יותר שלהם תכונות דומות לאלו של הפסאודולוסיט. בחלק מסלעים אלה מופיע ביוטיט וגם מלניט נוכח. כמות הנפלין קטנה ככל שכמות הלוסיט גדלה מכיוון שכמותם תלויה ביחס הנתרן לאשלגן בסלע. סלעים מקבוצה זו ידועים מריו דה ז'ניירו, ארקנסו, קולה (בפינלנד), מונטנה ומקומות מעטים נוספים. בגרינלנד ניתן למצוא סלעי טינגואיט לוסיטיים המכילים ארפוודסוניט (סוג של הורנבלנדה) ואידאליט (מינרל סיליקטי נדיר). בכל מקום בו מצויים סלעים אלו הם בחברת סלעי סיאניט לוסיטיים ונפליניים. מונצ'יקיט לוסיטי הוא סוג של סלעים כהים דקי גרגיר המצויים בצ'כיה המכילים אוליבין, אוגיט עשירה בטיטניום ותחמוצות ברזל בתוך מסת אם בעלת ברק זגוגי שבתוכה מפוזרים הגבישים הקטנים והמעוגלים של הלוסיט.

סלעי לבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכמות הגדולה ביותר של סלעים המכילים לוסיט הם תוצר של לבה טרייה או מתור השלישון. שאינם מכילים קוורץ כי אם פצלת השדה. עם זאת, קיימים גם מקרים של סלעי לבה המכילים לוסיט שאינם מכילים פצלת שדה. רבים מהם כוללים נפלין, סודליט, האיאין ונוסאן. המינרל הנדיר מאוד מליליט מופיע בחלק ממקרים אלו. המינרל הפרומגנזי (מכיל ברזל ומגנזיום) הנפוץ ביותר הוא אוגיט (לעתים עשיר בנתרן), יחד עם אוליבין בסוגים הבסיסיים יותר. גם הורנבלנדה וביוטיט מופיעים, אך הם נדירים יותר. בחלק מסלעי הלבה אפשר למצוא מלניט כמו בסיאניט לוסיטי.

סוגי סלעים בהם מופיע אורתוקלז (או סנידין) בכמויות ניכרות הם טרכיט לוסיטי, פונוליט לוסיטי ולוסיטופיר. משלוש הקבוצות, שתי הראשונות, שרוב החוקרים נוהגים לבדל ביניהם, נפוצים באזור רומא. צורתם כשל סלעי טרכיט, המכילים פנוקריסטים של סאנידין, לוסיט, אוגיט וביוטיט. ייתכן שיופיעו גם סודליט או האיאין, אבל לא נפלין. סלעים מקבוצה זו מופיעים גם בסלעי הטוף של האזור המכונה "השדות הפלגריים" (Campi Flegrei) בקרבת נפולי. לוסיטופיר הוא סלע נדיר המצוי בחלקים שונים של האזור הגעשי של הריין (Olbrck, Laacher See ועוד) וכן באזור מונטה וולטורה (Monte Vulture). הסלעים עשירים בלוסיט ומכילים בנוסף נפלין יחד עם האיאין או נוסאן. הפירוקסן בסלעים אלו הוא בעיקר אגירין או אגירין-אוגיט; חלקם עשיר במלניט. תחת המיקרוסקופ מתגלה במקטעים של סלעים אלו מראה מרהיב. הלוסיטופיר שנתגלה בברזיל שייך לתור הקרבון.

סלעי לוסיט אלו המכילים כמות רבה של פלגיוקלז ידועים כטפריט לוסיטי וכבאזניט לוסיטי. הראשון מורכב בעיקר מפלגיוקלז, לוסיט ואוגיט, בעוד שהשני מכיל גם אוליבין. הלוסיט מופיע בדרך כלל בשתי קבוצות של גבישים, כפנוקריסט וכחלק ממסת האם. הגבישים מפותחים תמיד, בעלי קווי מתאר מעוגלים. הפלגיוקלז משתנה בין בייטאוניט לאוליגוקלז, כשהמופע הנפוץ הוא של לברדוריט. האורתוקלז נדיר. האוגיט בסלע משתנה בצורה ניכרת בהרכב הכימי ובתכונותיו האופטיות., כשגווניו נעים בין ירוק, חום או סגול (בהתאם לתכולת הנתרן והטיטניום), אך אין בו מספיק נתרן או ברזל על מנת שיקרא אוגיט-אגירין או אגירין. בין המינרלים המשניים הנפוצים ביותר מצויים הביוטיט, הורנבלנדה חומה, הואין, תחמוצות ברזל ואפטיט. גם מלניט ונפלין יכולים להופיע. מסת האם של סלעים אלו עשירה בזכוכית. הטפריט הלוסיטי והבזניט הלוסיטי של הוזוב הם דוגמאות ידועות לקבוצת סלעים זו. צבעם שחור או אפור בגוון האפר, לעתים קרובות הם נקבוביים ויכולים להכיל פנוקריסטים אפורים גדולים של לוסיט. גם הגבישים השחורים של האוגיט והאוליבין הירוק צהוב ניתנים לאבחנה בקלות בדגימות. סלעים דומים אובחנו בוולקן אלו (Volcan Ello), סרדיניה ורוקאמונפינה (Roccamonfina). מקומות נוספים הם בוהמיה ג'אווה, סולאווסי, קילימנג'רו ובסמוך לטרבזון שבטורקיה.

סלעי לבה לוסיטיים שבהם אין פצלת השדה מחולקים ללוסיטיטים ובזלות לוסיטיות. האחרונות מכילות אוליבין, ובראשונים הוא אינו נוכח. המינרל הפרומגנזי הנפוץ הוא פירוקסן בדומה לטפריט ולבזניט. מינרלים משניים תדירים בסלעים אלה כוללים סאנידין, מלניט, הואין,ופרוווסקיט, ורבים מהם מכילים מעט מליליט. הלוסיטיט הידוע של קאפו די בוווה (Capo di Bove) שליד רומא עשיר במינרל זה היוצר לוחיות שצורתם בלתי מוגדרת ושצבעם צהוב כשהם מקיפים גבישים מעוגלים קטנים רבים של לוסיט. ברצ'אנו (Bracciano) ורוקאמונפינה הם מקומות נוספים באיטליה בהם יש לוסיטיט, ובג'אווה, מונטנה סולאווסי וניו סאות' ויילס מוצאים סלעים דומים. הבזלות הלוסיטיות שייכות לסוג הבסיסי יותר ועשירות באוליבין ובאוגיט. סלעים אלו מופיעים במספרים גדולים במחוז הגעשי של הריין בגרמניה (איפל (Eifel) ולאכר זי (Laacher See)) ובבוהמיה, ונלווים לטפריטים ולוסיטיטים בג'אווה, מונטנה, סולאווסי וסרדיניה. אבן הבניין המכונה פפרינו (peperino) אותה חוצבים בסביבת רומא היא טוף לוסיטי.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך זה הוא תרגום של הערך Leucite מוויקיפדיה באנגלית שהסתמכה על המהדורה הציבורית של האנציקלופדיה בריטניקה משנת 1911, ובתוספת מידע מהאתר המופיע בקישורים חיצוניים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]