מגלודון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgמגלודון
Megalodon shark jaws museum of natural history 068.jpg
מודל של מלתעות המגלודון מהמוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע.
תקופה
סוף האוליגוקן-תחילת הפליסטוקן, 1.5‏–‏28 מיליון שנה לפני זמננו
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
תת־מערכה: בעלי חוליות
מחלקה: דגי סחוס
תת־מחלקה: Elasmobranchii
סדרה: Lamniformes
משפחה: עמלצים או Otodontidae
סוג: קרחה או קרקורליס
מין: מגלודון
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Carcharocles Megalodon
‏(אגסי, 1843)

מגלודון (שם מדעי: Carcharodon או Carcharodon megalodon; מיוונית: megalo ו-dond כלומר "שן גדולה") הוא מין פרהיסטורי של כריש מסוג קרחה במשפחת העמלצים, שחי מתקופת אוליגוקן עד תקופת פליסטוקן לפני כ-25 עד כ-1.5 מיליון שנה.

המגלודון ידוע בעיקר בגלל שרידי השלד שלו, המעידים על כריש ענק ממדים, המתקרב לאורך של 20.3 מטר. המגלודון נחשב לכריש הגדול ביותר שחי אי-פעם. על פי ההנחה המדעית המקובלת, המגלודון הוא גרסה מוקדמת יותר של הקרחה הלבנה. עדויות ממאובנים מאשרות כי המגלודון היה קוסמופוליט. המגלודון היה טורף-על ומסימני נשיכה של שיניו, שנמצאו על מאובנים של קורבנותיו, עולה כי הוא טרף בעלי חיים ימיים ענקיים.

מציאתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור ראשו של הכריש על ידי ניקולאוס סטנו בעבודתו, האלמנטים של תורת השרירים.

לפי אנשים שחיו ברנסאנס, מאובנים של שיניים משולשות גדולות נמצאו לעתים קרובות. מקורות קדומים, כגון פליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע, שיערו שאבנים אלה נפלו מהשמיים או מהירח. אחרים, בעקבות המקורות הקדומים, סברו כי המאובנים גדלו באופן טבעי בתוך הסלעים. לדוגמה ,אתנסיוס קירכר, ייחס את המאובנים ל"תכונת ההתאבנות המופצת בכל גוף הגאוקוסמוס", המיוחסת למאפיין פנימי של כדור הארץ, ובכך ייצג את הגישה האריסטוטלית. גישות אלה התבררו כמוטעות, כאשר בשנת 1667 זיהה הטבע הדני ניקולאוס סטנו את המאובנים כשיני כריש עתיקות (שאותן תיאר בציור מפורסם לאחר הגילוי). הוא העלה את ממצאיו על הכתב בספר, האלמנטים של תורת השרירים (Elementorum Myologiae Specimen‏), שהכיל, בין היתר, גם איור של שן המגלודון.

זיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר הטבע השווייצרי לואי אגסי הוא שהעניק לכריש את שמו המדעי, Carcharodon Megalodon, בשנת 1835, בספרו "מחקר במאובני דגים" (Recherches sur les poissons fossiles) (שהושלם רק בשנת 1843). מבחינה מורפולוגית, דומות שיני המגלודון לשיני הקרחה הלבנה. על סמך הבחנה זו סיווג אגסי את המגלודון בתת-משפחת העמלצים. השם המדעי של הכריש אמנם נותר מגלודון, אך הוא נקרא לעתים גם "כריש שן-ענקי" ("Megatooth Shark") "כריש לבן-ענק" ("Giant White Shark") או אפילו "כריש מפלצת" ("Monster Shark").

מאובנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לרוב הכרישים, שלדו של המגלודון נוצר מסחוס ולא מעצם; תוצאה זו הופקה מדגימות מאובנים, שרובם היו במצב השתמרות גרוע.

מאובני שיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שן של מגלודון.

מאובני המגלודון הנפוצים ביותר הם שיניו, שאמנם דומות מורפולוגית לשיני קרחה הלבנה, אך חזקות יותר. שיני המגלודון יכלו להגיע לאורך של 180 מ"מ, הגדולות בכל סוגי הכרישים הידועים.

מאובני חוליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקים של חוליות המגלודון נמצאו והשתמרו באופן חלקי. הדוגמה הבולטת ביותר היא עמוד החולייה של מגלודון שנמצא בבלגיה ב-1926. דגם זה כולל 150 חוליות, כשהגדולה שבהן בקוטר 155 מ"מ. עם זאת, קוטר החוליה המקסימלי עשוי להגיע אף ל-255 מ"מ. אלה הן החוליות הגדולות ביותר בקרב כל סוגי הכרישים הידועים.

תפוצה מאובנית וטווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאובני מגלודון נמצאו בכל רחבי העולם: אירופה, אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית, פוארטו ריקו, קובה, ג'מייקה, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן, אפריקה, מלטה, הגרנדינים והודו. שיני מגלודון נמצאו גם באזורים מרוחקים מיבשה (בין היתר, בשקע מריאנה ובהאוקיינוס השקט).

השרידים הקדומים ביותר שנמצאו הם מתקופת האוליגוקן. מאמינים כי המגלודון נכחד בתקופת הפליסטוקן, ככל הנראה לפני כ-1.5 מיליון שנה.

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרחה הלבנה נחשבת לקרובה ביותר למגלודון מבחינה אנטומית. מחסור במאובנים אילץ את המדענים להסתמך על המורפולוגיה של הקרחה הלבנה לשיחזור המגלודון.

אומדן גודל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור לסתו של המגלודון על ידי בשפורד דין בשנת 1909.

אומדן הגודל המרבי של המגלודון הוא נושא שנוי במחלוקת. עם זאת, ישנו קונצנזוס בקרב הקהילה המדעית על כך שמגלודון היה גדול יותר מכריש לווייתני. בשנת 1909 ניסה פרופסור בשפורד דין לראשונה לשחזר את לסתו של המגלודון. מממדי השחזור של לסת זו, ניתן להסיק כי גודל הכריש היה כ-30 מטרים. מאידך גיסא, גילויי מאובנים חדשים והתקדמות בחקר החולייתנים הביאו להכרה בכך ששיקום הלסת של דין אינו מדויק. הסיבה העיקרית לאי-הדיוק נעוצה בכך שבזמנו של דין הידע על שיני המגלודון היה דל יחסית להיום. כיום, סבורים המומחים שגרסה משופרת של מודל הלסת של בשפורד דין תהווה כ-70 אחוז מהגודל המקורי. כדי לתקן שגיאות כגון אלה, השתמשו המדענים במאובנים חדשים, בידע משופר על האנטומיה של המגלודון ובשיטות מחקר כמותניות להערכת הגודל, המבוססות על קשרים סטטיסטיים בין גודל השן ואורך הגוף של הקרחה הלבנה.

השיטה המוצעת על ידי ג'ון ה. רנדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973 הציג האיכתיולוג ג'ון ה. רנדל (John E. Randall) נוסחה לאומדן גודל המגלודון באמצעות חישוב הגודל של הקרחה הלבנה. נוסחה זו נתונה על ידי החישוב הבא: אורך המגלודון במטרים = [(0.096) × (גובה הזגוגית בשן במ"מ)]. ההיגיון מאחורי הנוסחה הוא, שניתן להעריך את אורך המגלודון על פי גובה הזגוגית (המרחק האנכי של הלהב מבסיס זגוגית השן לקצה הזגוגית). שן המגלודון הגדולה ביותר שנמצאה באותה תקופה הכילה זגוגית בגובה של 120 מ"מ. על פי הנוסחה שלעיל, המסקנה היא שאורכו של הכריש היה כ-13 מטרים. עם זאת, ישנו פגם בשיטה זו, עליו הצביעו שני מומחי הכרישים ריצ'רד הליס (Richard Ellis), וג'ון א. מקוסקר (John E. McCosker) ב-1991: השניים הראו, כי זגוגית השן של הכריש אינה בהכרח גדלה בהתאמה לגדול באורך בעל החיים. תובנה זו הובילה לפיתוח דרכים חדשות ומדויקות יותר לקביעת הגודל של הקרחה לבנה ושל כרישים דומים.

השיטה המוצעת על ידי גוטפריד ועמיתיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מחקר יסודי ודגימות רבות של קרחה לבנה, שלושת המדענים, מיכאל ד. גוטפריד (Michael D. Gottfried), לאונרד ג'. וי קופגנו (Leonard J. V. Compagno) וס. קורטיס בואמן (S. Curtis Bowman), הציעו שיטה שמרנית אבל מדויקת יותר למדידת גודל הקרחה לבנה והמגלודון שפורסם בשנת 1996. השיטה היא: אורך המגלודון במטרים = - (0.22) + (0.096) × [(מקסימום גובה השן במ"מ)]. שן המגלודון הגדולה ביותר שהייתה ברשות הצוות הייתה שן קדמית עליונה שהגיעה לגובה של 168 מ"מ. שן זו התגלתה על ידי לאונרד ג'י. וי. קופנגו בשנת 1993, והיא הניבה תוצאה של 15.9 מטר. עם זאת, שמועות על שיניים גדולות יותר התגבשו באותה תקופה. הגובה המרבי של שן הנמדדת בשיטה זו היא בקו אנכי מקצה הכתר לתחתית האונות של השורש, במקביל לציר הארוך של השן. במילים אחרות, הגובה המרבי של השן היא גובה השיפוע שלה.

הערכת מסת הגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגלודון (אפור - מקסימום, אדום - מינימום) עם כריש לווייתני (סגול) וקרחה לבנה (ירוק) ואדם (כחול) הערה: הגודל המקסימלי של המגלודון מצוין על ידי סולם באורך 20 מ'.

גוטפריד ועמיתיו הציגו גם שיטה כדי לקבוע את מסת הגוף של הקרחה הלבנה לאחר שלמדו את אורכם - הם בדקו 175 פריטים בכל שלבי הצמיחה השונים ושיערו את אומדן מסת הגוף של המגלודון. השיטה היא: משקל בק"ג = 3.29E-06[אורך מרבי (במטרים)3.174]. על פי שיטה זו מסת הגוף של מגלודון באורך 15.9 מטר יהיה כ-47 טון.

השיטה המוצעת על ידי קליפורד ג'רמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002, חוקר הכרישים ד"ר קליפורד ג'רמי (Clifford Jeremiah) גם הציע שיטה לקבוע את הגודל של הקרחה לבנה וכרישים דומים (כלומר מגלודון). השיטה היא: אורך הכריש ברגל = [(רוחב שורש השן הקדימת העליונה בס"מ) x ‏(4.5)]. זה אומר שעבור כל סנטימטר של רוחב שורש השן הקידמית העליונה, יש כריש באורך 4.5 רגל. ד"ר ס. ג'רמיה (C. Jeremiah) טוען כי מערכת הלסת של הכריש קשורה קשר ישיר לאורך הכריש, עם רוחב שורש השן הגדולה ביותר שעוזרת הערכת מערכת הלסת. לשן הגדולה ביותר שברשותו של ד"ר ג'רמיה יש שורש ברוחב של כמעט 12 ס"מ, אשר מניב תוצאה של 15.5 מטר אורך.

מקסימום גודל והחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמאובנים הקיימים כיום ניתן להסיק כי המגלודון הממוצע היה מגיע לכ-16 מטר אורך. בשנת 1994, טען הביולוג הימי, פטריק ג'. סצמברי (Patrick J. Schembri), כי המגלודון יכל להגיע לאורך מרבי של כ-25 מטר. הערכה המוקדמת ביותר לגודלו של המגלודון לא הביאה שום תוצאות. עם זאת, בשנת 1996, גוטפריד ועמיתיו העריכו כי המגלודון היה באורך של כ-20.3 מטר מקסימום. טכניקת משקל הכריש שהוצע על ידי אותו צוות, העלה כי מסת הגוף של המגלודון היה 47 טון.

מחקרים מדעיים מבהירים כי המגלודון הוא הכריש הגדול ביותר שחי אי פעם והוא בין הדגים הגדולים ביותר הידועים לבני האדם כיום.

שיניים ומכניקת הלסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור שמראה את השיניו של המגלודון.

בשנת 1990, צוות מדענים יפנים, ה. סקין (H. Sekine), ט. יונו (T. Uveno) ואו. סקמוטו (O. Sekamoto), גילו בחפירה ארכיאולוגית בסאיטמה, יפן, שרידי מגלודון חלקיים עם סט של שיניים כמעט מושלם. סט כמעט מושלם של שיניי מגלודון נמצא גם בלי קריק, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית, ושימשו בסיס לשחזור הלסת של המגלודון במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע שבניו יורק. סט שיינים אלו פתרו את התעלומה של קביעת מספר השיניים המדויק שיהיה בכל שורה במלתעות של המגלודון. לפיכך, שחזורי לסת מאוד מדויקים יהיו כעת אפשרים. בשנים הבאות נמצאו עוד מערכות שיניים הקשורות למגלודון. בהתבסס על תגליות אלה, שני מדענים, ס. אפלגייט (S. Applegate) ול. אספינוסה (L. Espinosa), פרסמו את הנוסחת שיניים (ייצוג של שיניים של חיה לגבי סוגי השיניים והסדר שלהם בתוך הלסת של החיה) של המגלודון בשנת 1996. רוב השחזורים המודרניים של לסת המגלודון מבוססים על נוסחת השיניים הזו.

נוסחת השיניים של המגלודון היא: Dental Formula.png

כמו שאפשר להבין מן הנוסחת שיניים, למגלודון היו ארבעה סוגי שיניים שונים.

  • קדמיות - A
  • ביניים - I (במקרה של המגלודון, השן הזו, מבחינה טכנית, נראית כקדמית ולכן נקראת גם "A3" כי היא סימטרית למדי ואיננה מצביעה לאמצע, אבל שן זו עדיין מיועדת להיות שן ביניים. עם זאת, במקרה של הקרחה לבנה, שן הביניים מצביעה לאמצע. נקודה זו עולה פעמים רבות בדיון קרחה נגד קרקורליס ועוזר לחסידי הקרקורליס.)
  • רחבות - L
  • אחוריות - P
שחזור הלסת של המגלודון המוצגים באקווריום הלאומי של בולימטור.

למגלודון היו שיניים חזקות במיוחד, והיו לו בסך הכל 276 שיניים אשר פרושות ב-5 שורות.

הפליאונטולוגים מציעים כי רוחב הלסתות של המגלודון היו כ-2 מטר.

עוצמת הנשיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008, צוות של מדענים, בראשם סטיבן וורו (Stephen Wroe), ביצעו ניסוי כדי לקבוע את עוצמת הנשיכה של המגלודון והתוצאות שהתקבלו העלו כי המגלודון היה אחד מבעלי החיים החזקים ביותר בהיסטוריה. מגלודון באורך 15.9 מטר היה מסוגל להפעיל כוח נשיכה של כ-108,514 ניוטון (N) (כ-10.8 טון) , ומגלודון באורך 20.3 מטר היה מסוגל להפעיל כוח נשיכה של כ-182,201 ניוטון (18.2 טון).

כוח הנשיכה של המגלודון, בגודל הנשיכה המקסימלי המשוער, הוא מעל 28 פעמים גדול יותר מהדנקליאוסטיוס שלו יש כוח נשיכה של 5.3 kN, פי 10 יותר גדול מהקרחה לבנה שלו יש כוח נשיכה של 18kN, מעל 5 פעמים יותר גדול מהטירנוזאור רקס שלו יש כוח נשיכה של 31kN וגם יותר גדול מזה של טורף X (אנ') שלו יש כוח נשיכה של 150kN.

בנוסף, וורו ועמיתיו ציינו כי כרישים מבצעים פעולות נוספות בזמן האכילה, דבר אשר מגביר את עוצמת הנשיכה המופעלת על ידי הגולגולת. לכן הכוחות שהורגשו על ידי הטרף היו חזקים יותר מהכוחות שנמדדו על ידי הניסוי. את עוצמת הנשיכה יוצאת הדופן של המגלודון יש לקחת בחשבון בהקשר של גודלו הרב של הטורף וראיות ממאובנים המראים כי הוא היה טורף של חיות ימיות גדולות.

תפקוד השיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיניים החזקות של המגלודון היו חדות, דבר זה היה משפר את חיתוך הבשר של הטרף. יש להם גם שורשים גדולים באופן משמעותי ביחס לגובה השן ולכן יש להם יתרון מכני גדול. שיניים עם תכונות אלו הם לא רק כלי חיתוך טוב, הם גם מתאימים לתפוס טרף חזק ורק לעתים רחוקות נסדקים אפילו שחותכים את העצמות הטרף.

אנטומיה של השלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור שלד המגלודון בתצוגה במוזיאון הקלברט הימי.

מלבד אומדן אורך המגלודון, גוטפריד ועמיתיו ניסו גם לקבוע את גודל כל השלד.

מבנה הלסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להפעיל את השיניים הענקיות הללו, הלסתות של המגלודון היו צריכות להיות גדולות יותר, חזקות יותר ומפותחות יותר מאלו של הקרחה הלבנה, שלה יש שיניים דקות בהשוואה לשיניו של המגלודון.

גולגולת סחוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגולגולת הסחוסית (Chondrocranium) של המגלדון היה מראה מוצק וחסון יותר מזו של הקרחה הלבנה, שאפשר לה להפעיל את המלתעות המסיביות ומלאות השיניים ביעילות.

סנפירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנפירי המגלודון היו, באופן יחסי, גדולים יותר ועבים יותר מסנפירי הקרחה הלבנה, סנפירים בגודל כזה היו דבר הכרחי לכריש בגודל ענק כמו המגלודון בגלל שהם עזרו לכוח ההתנעה ושליטה על תנועותיו.

שלד צירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות בדיקה יסודית של החוליה שהשתמרה מבלגיה, מתברר כי למגלודון היה מספר גדול יותר של חוליות, יותר מאשר לכל סוג גדול ומוכר של כרישים. רק אצל הקרחה הלבנה מספר החוליות מתקרב לזה של המגלודון, דבר המעיד על הקרבה האנטומית בין שני המינים הללו.

השלד המלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

על בסיס המאפיינים שהוזכרו למעלה, הצליחו גוטפריד ועמיתיו, בסופו של דבר, לשחזר שלד שלם של מגלודון, אשר הוצג במוזיאון הקלברט הימי, על האי סולמונוס, מרילנד, ארצות הברית. השלד המשוחזר של המגלודון הוא באורך 11.5 מטר. הצוות הדגיש כי שינויים קטנים בתכונות השלד של המגלודון הם אונטוגנים בטבע בהשוואה לזה של הקרחה לבנה, כפי שקורה אצל קרחה לבנה שגדלה. בנוסף, שרידי המאובנים של המגלודון מאשרים כי היה שלד כבד כשהיה בחיים.

שיקולי פלאואקולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסים עם קורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיית אמן: מגלודון טורף זן נכחד של לווייתני מזיפות (Eobalaenoptera).

כרישים הם טורפים אופורטוניזמים. עם זאת, מדענים מציעים כי המגלודון היה "הטורף הכי אימתני שחי אי פעם." הגורמים - ממדים גדולים, יכולת שחייה מהירה ולסתות חזקות בשילוב עם מנגנון ההרג האדיר, גורמים אלה הבטיחו רמת הזנה של טורף-על. עדויות ממאובנים מראים כי המגלודון טרף לווייתנאים (כלומר ראשתן גדול ראש ,לווייתן קשות ראש, Squalodon, Cetotherium, לווייתני ענק, Odobenocetops, דולפין ופוקניים), תחשאים, סנפירגליים וצבי ים ענקיים. בשל גודלו, המגלודון היה ניזון בעיקר מבעלי חיים גדולים ולוויתנים היו טרף חשוב - עצמות לווייתנים רבות נמצאו עם סימני נשיכה ברורים (חתכים עמוקים) שתואמים את השיניים של המגלודון וחפירות שונות חשפו שיניים של מגלודון בקרבת מקום לשרידי לוויתנים ולפעמים בשיתוף ישיר איתם. כמו כרישים אחרים, מגלודון גם היה אוכל דגים. סביר להניח כי למגלודון היה נטייה לקניבליזם.

אחד הקורבנות של המגלודון-הOdobenocetops

התנהגות בציד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכרישים יש בדרך כלל אסטרטגיות ציד מורכבות בשביל לטרוף חיות טרף גדולות. חלק מהפליאונטולוגים מצביעים על אסטרטגיות הציד של הקרחה הלבנה כאחד שעשוי לספק רמזים לאופן שהמגלודון צד טרף גדול במיוחד (כלומר לוויתנים). עם זאת, מאובנים מצביעים על אסטרטגיות ציד שונות ויעילות יותר נגד טרף גדול לעומת שיטת הציד שנוקטת הקרחה לבנה.

פליאונטולוגים עשו מחקר על מאובנים כדי לקבוע את שיטת הציד של המגלודון. הממצאים מציעים כי דפוסי ההתקפה משתנים בקשר לגודל הטרף. מאובנים של כמה יונקים ימיים קטנים מצביעים על כך שהמגלודון נגח בהם בעוצמה רבה מלמטה, עד שהם נהרגו ונאכלו על ידי המגלודון. דוגמה אחת מיוחדת - שרידים של לווייתן מזיפות פרהיסטורי באורך 9 מטר, סיפק את ההזדמנות הראשונה לנתח את התנהגות הטרף של המגלודון. הטורף (המגלודון) התמקד בעיקר על החלקים הקשים (כלומר סנפירים, כלוב הצלעות ועמוד השדרה) של הטרף, אשר הקרחה הלבנה בדרך כלל נמנע ממנו. ד"ר ברטון קנט (Bretton Kent) פירט כי המגלודון ניסה לרסק עצמות ולפגוע באיברים עדינים (כלומר הלב והריאות), אשר נמצאים מאחרי צלעות הטרף. התקפה על חלקי הגוף הללו היה משתק את הטרף והורג אותו במהירות. ממצאים אלו גם מבהירים מדוע כרישים עתיקים היו צריכים שיניים חזקות יותר מהקרחה הלבנה.

במהלך הפליוקן הופיעו יונקים ימיים גדולים ומתקדמים יותר. המגלודון כנראה נזקק לאסטרטגיות ציד חדשות כדי להתמודד עם החיות הגדולות הללו. מאובני סנפיר רבים (כלומר קטעים של סנפירי החזה) וגם חוליות זנבים של לווייתנים גדולים מתקופת הפליוקן נמצאו עם סימני נשיכה אשר נגרמו על ידי המגלודון. הפליאונטולוגים מציעים כי המגלודון ניסה לשתק את הלוויתנים הגדולים על ידי קריעה לגזרים או נגיסה של מבני ההנעה שלהם לפני ההרג והאכילה של המגלודון.

טווח ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסף של שיניי מגולדון מאזורים שונים.

המגלודון היה דג משייט שהתיישב בעיקר בסביבות מים חמים ונעימים. מאובנים מאשרים כי המגלודון היה מין קוסמופוליטי. לפני היווצרותו של מצר פנמה, האוקיינוסים היו יחסית חמים, זה איפשר למין לשגשג בכל האוקיינוסים בעולם.

המגלודון היה גמיש בהתנהגותו וזה אפשר לו להתיישב במגוון רחב של סביבות ימיות (כלומר במים רדודים לאורך החוף, לגונות ביצתיות, חוף חולי ורחוק מהחוף בסביבות המים). המגלודון המבוגר העדיף לארוב רחוק מהחוף.

למגלודון הייתה סביבה תחרותית בתקופת קיומו. עם זאת, המגלודון היה אחד הטורפים החזקים ביותר והדומיננטיים ביותר בתולדות החולייתנים, וככל הנראה הייתה לו השפעה עמוקה על מבנה הקהילה הימית. עדויות ממאובנים מראות קשר הדדי בין הופעת המגלודון וגיוון מסיבי של יונקים ימיים ברחבי העולם. צעירי המגלודון העדיפו אזורים שהיו שופעים ביונקים ימיים קטנים ואילו בוגרי המגלודון העדיפו אזורים שהיו שופעים ביונקים ימיים גדולים. בנוסף, המגלודון חי בו-זמנית עם לווייתני שיניים אשר גם היו טורפי-על באותו תקופה, והיוו תחרות. בתגובה ללחץ תחרותי מהמגלודון, לווייתני השיניים חיו בעדר בשביל בטיחות מוגברת, וגם מינים מסוימים התפתחו בגדלים ענקיים. בנוסף, הם ניצלו התנהגות ציד המותאמת לתחרות הזאת. עם זאת, סימני נשיכה על שרידי מאובנים של לווייתני שיניים מצביעים על יחס טורף-טרף בין כרישים אלו ויונקים ימיים. נוסף על כך, עדויות מאובנים מראות כי המגלודון פיתח יכולות להתמודד עם לווייתנים ענקיים עם הזמן.

עדויות מאובנים מצביעות כי מינים אחרים של כרישים (כגון קרחה לבנה) הגיבו שונה ללחץ תחרותי מהמגלודון על ידי הימנעות מאזורים מיושבים.

אזור גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעדויות של מאובנים ניתן להסיק כי אזור הגידול המועדף על המגלודון היה במים חמים בסביבה חופית, שבה האיומים הפוטנציאליים קטנים ומקורות המזון היו בשפע. כמו רוב הכרישים, גם המגלודון השריץ ולדות חיים. לפי גודל השיניים של ולד שרק נולד עולה כי הוולדות נולדים באורך 2-3 מטר. סביר להניח כי מגלודון צעיר היה טורף טורפים ימיים, דגים, צבי ים ענקים, תחש המשכן ולווייתנאים צעירים. בגיל הבגרות, המגלודון העדיף בעיקר לווייתנאים רחוקים יותר מהחוף ויצורים ימיים גדולים.

הכחדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדיין לא ברור למה המגלודון נכחד לאחר מיליוני שנים של שליטה, אולם מספר גורמים עשויים להיות מעורבים.

התקררות האקלים ועידני הקרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה העיקרית מאחורי ההכחדה היא ירידה בטמפרטורת האוקיינוס בקנה מידה עולמי. מצר פנמה נסגר לפני כ-5 מיליון שנה ושינה את מחזור האוקיינוס העולמי. האירוע הגאולוגי הזה הכין את הבמה להתקררות הקרחונים בחצי הכדור הצפוני, ומאחור יותר, סייע לקרר את כדור הארץ כולו. כתוצאה מכך, לקראת סוף הפליוקן והפלייסטוקן היו תקופות קרח, אשר הקפיאו את האוקיינוסים באופן משמעותי. הקירור השפיע לרעה על המגלודון, כי המגלודון מעדיף מים חמים. עדויות ממאובנים מאשרים כי היה היעדר מגלודונים באזורים בהם הטמפרטורה ירדה באופן משמעותי במהלך הפליוקן.

בנוסף, הקרחונים התרחבו במהלך הפליוקן והפלייסטוקן וכתוצאה מכך רמת הים ירדה באופן משמעותי.

ירידה באספקת מזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלווייתנאים הגיעו למגוון הגדול ביותר שלהם בתקופת המיוקן, עם מעל 20 סוגים בהשוואה ל-6 הסוגים החיים כיום. גיוון כזה הציג סביבה מושלמת לטורף על כמו המגלודון. בנוסף, במהלך הפליוקן, מינים רבים של יונקים ימיים נכחדו ורוב המינים ששרדו נעלמו מן האזורים הטרופיים. דפוסי הנדידה של הלוויתנאים במהלך הפליוקן שוחזרו מהמאובנים, מה שמראה כי מינים רבים ששרדו עברו לכיוון אזורי הקוטב. טמפרטורת המים הקרים במהלך הפליוקן "חתך" למגלודון שטחים מן אזורי הקוטב, וגם טרפים גדולים היו "כבר לא בטווח" של מגלודון לאחר ההגירות. התפתחויות אלו הפחיתו את אספקת המזון של המגלודון במים חמים. הפליאונטולוג אלברט סנדרס (Albert Sanders) הציע כי המגלודון הפך לגדול מדי כדי לחיות על אספקת המזון הזמינה באזור הטרופי. בנוסף, המחסור במקורות המזון במים חמים במהלך הפליוקן לפלייסטוקן גרם לקניבליזם אצל המגלודון. מגלודונים צעירים היו בסיכון מוגבר מפני התקפות של מגלודונים מבוגרים בתקופות של רעב.

אבולוציה של אורקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרובי משפחה עתיקים של האורקה התפתחו במהלך הפליוקן וכמה פליאונטולוגים העריכו כי לוויתני השיניים גם תרמו להכחדת המגלודון. עם זאת, הפליאונטולוג רוברט פורדי (Robert Purdy) ציין כי אין הרבה עדויות ממאובנים במשך שלושה מיליון השנים בהיסטוריה של חוליות הימיים כדי לתמוך בהשערה זו. בנוסף, המגלודון נעדר כבר מקווי הרוחב הגבוהים מתחילת הפליוקן עקב התקררות המים באוקיינוסים, כנראה באזור זה קרוב משפחה עתיק של האורקה החי. למרות התחרות אשר עשויה להופיע באזורים אחרים - סימני נשיכה על שרידי מאובנים של דולפינים נמצאו, אשר מצביעים על קשר בין טורף-טרף בין המגלודון ובין הלווייתני שיניים. עם זאת, תופעת שכיחה יחסית של קרובי משפחה עתיקים של האורקה נמצאו בקווי רוחב גבוהים במהלך הפליוקן, מצביע על הפוטנציאל של בעלי החיים האלו כדי להתמודד עם טמפרטורות מים קרים, יכולת זו ככל הנראה עזרה להישרדותם.

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אחרי עשרות שנים של מחקרים, המחלוקת על תולדות הגזע של מגלודון עדיין נמשך. חוקרי כרישים אחדים (למשל ר. וו. פורדי, ג'. אי. רנדל, א. פ. קלימלי, ד. ג'. אינלי, מ. ד. גוטפריד, ל. ג'. וי. קופנגו וס. סי. בואמן.) מתעקשים שהמגלודון הוא קרוב משפחה של הקרחה הלבנה. עם זאת, כמה חוקרי כרישים אחרים (למשל ד. ס. ג'ורדון, ה. חניבעל, א. קסיר, ס. דמיוזון, ט. ג'. דויריס, ד. וורד וה. קפטה.) דוחים את הרעיון שהמגלודון הוא קרוב משפחה של הקרחה הלבנה, ואומרים שמקור הדמיון הוא באבולוציה מתכנסת. הטיעונים של התומכים ברעיון שהמגלודון הוא קרוב משפחה של הקרחה הלבנה, זוכים לתמיכה בולטת. עם זאת, למשימה הטקסונומית המקורית יש הסכמה בסדר גודל גדול.

מגלודון בסוג הקרחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למניפורמס



I. hastalis



Sacaco sp.






קרחה לבנה



מגלודון




השערת המגלודון טוענת שהקרחה לבנה קרובה יותר למגלודון מI. hastalis.
למניפורמס



O. obliquus






I. hastalis





קרחה לבנה



מגלודון




השערת מקור-הOtodus טוענת שהקרחה לבנה הוא המשך של המגלודון

ההשקפה המסורתית היא כי המגלודון צריך להיות מסווג במשפחת הקרחה עם הקרחה לבנה. הסיבות העיקריות שצוינו עבור התאוריה הזו הם; (1) ביולוגיה התפתחותית, לפיה השיניים של הקרחה לבנה הם בצורה מחוספסת כמו למגולדון; (2) דמיון מורפולוגי בין השיניים של המגלודון לקרחה לבנה; (3) השן השנייה מקדימה סימטרית; (4) שן ביניים גדולה שנוטה לכיוון הגוף; (5) לשיניים העליונות יש שבר בצורה דומה.

תומכי סיווג מגלודון כעמלץ מציעים כי למגלודון ולקרחה לבנה יש אב משותף, Palaeocarcharodon orientalis.

מגלודון בסוג הקרקורליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

למניפורמס


I. hastalis




Sacaco sp.



קרחה לבנה




void

מגלודון



השערת hastalis טוענת שהקרחה לבנה קרובה יותר לI. hastalis מאשר למגלודון.
למניפורמס



O. obliquus



מגלודון






I. hastalis



קרחה לבנה




השערת מקור-הIsurus טוענת שהקרחה לבנה היא המשך של I. hastalis.

בסביבות 1923, הסוג קרקורליס הוצע על ידי שני חוקרי כרישים, ד. סי. ג'ורדון (D. S. Jordan) וה. חניבעל (H. Hannibal), כדי לסווג את הכריש C. auriculatus. מאוחר יותר, תומכי קרקורליס מינו את המגלודון לסוג קרקורליס. תומכי קרקורליס גם הציעו כי אב קדמון של הכרישים שייך לסוג קרקורליס, והוא כריש ענק בשם Otodus, אשר חי בתקופות פליאוקן עד איאוקן. לדברי תומכי הסיווג קרקורליס; Otodus התפתח לCarcharocles aksuaticus, אשר התפתח לCarcharocles auriculatus, אשר התפתח לCarcharocles angustidens, אשר התפתח לCarcharocles chubutensis, אשר התפתח למגלודון. לפיכך, האב הקדמון המיידי של המגלודון הוא Carcharocles chubutensis, משום שהוא החוליה החסרה בין Carcharocles angustidens למגלודון והיא מגשרת על האובדן של ה"חוד צדדי" המאפיין את המגלודון.

מגלודון כמין עוקב ?[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר הכרישים, דוויד וורד (David Ward), הרחיב עוד יותר על תהליך האבולוציוני של הקרקורליס על ידי אמירה כי שושלת זו, המשתרעת מן פליאוקן אל הפליוקן, היא סוג של כריש בודד ענקי אשר השתנה בהדרגה לאורך הזמן, דבר המרמז על כך שמגלודון משתלשל כמין-עוקב (chronospecies).

עמדה אבליוצניות חדשה לגבי הקרחה לבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי קרקורליס מציניים כי לקרחה לבנה יש קשר עתיק עם Isurus hastalis, ולא עם המגלודון. אחת הסיבות שצויינו על ידי הפליאונטולוג, ד"ר צ'אק סמיוזון (Chuck Ciampaglio), היא כי השיניים של I. hastalis והקרחה לבנה דומים להפליא. סיבה נוספת היא כי חודי השיניים של המגלודון הם דקים יותר משל קרחה לבנה. עדויות נוספות מקשרים בין קרחה לבנה לבין Isurus עתיק, ולא למגלודון. בשנת 1988, בדרום-מערב פרו, נמצאו שרידי מאובנים של קרחה לבנה עתיק מלפני 4 מיליון שנה. שרידי מאובנים אלו מציגים אב קדמון משותף לIsurus מודרני וקרחה לבנה.

מחלוקת נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיניים של קרחה לבנה (לבן) לעומת שן אחת של מגלודון (שחור). המטבע שימש כקנה מידה.

הפליאונטולוג ד"ר ס. סמיוזון (C. Ciampaglio), טוען כי הדמיון בין השיניים של המגלודון לקרחה הלבנה הן שיטחיות בלבד ולא קיימים הבדלים בולטים ביניהם, וממצאים אלו מספיקים כדי להצדיק סוג נפרד מהמגלודון. עם זאת, כמה תומכי הסוג עמלצים בתור מגלודון (כלומר M. D. Gottfried וR. E. Fordyce) סיפקו סיבות נוספות כדי לאמת את הקשר הקרוב בין המגלודון הנכחד והקרחה הלבנה.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ששרידי המגלודון התגלו, היה זה יעד למשיכה. המגלודון הופיע בכמה יצירות של ספרות, סרטים ורומנים, והוא ממשיך להחזיק את מקומו בין הנושאים הפופולריים ביותר במדע בדיוני אשר מעורב עם מפלצות ים. בסיפורים רבים מיצירות בדיוניות אלו המגלודון שורד את ההכחדה ואורב במעמקי האוקיינוס ובודדים מצליחים להגיע לפני השטח, או מתוצאה של התערבות האדם או באמצעים טבעיים. הסיפור של ג'ים שפרד "טדפורד והמגלודון" הוא דוגמה טובה לזה, אמונות כאלו הושפעו מגילוי שן מגלודון על ידי אה"מ צ'לנג'ר בשנת 1872, אשר חלק מאמינים שהיה בגיל 10,000 שנה. שן זו כבר נבדקה והממצאים מעלים כי היא למעשה בלתי אפשרית לבדיקת גיל. חלק מהיציריות בדיוניות (כגון "מתקפת הכרישים 3: מגלודון" והסדרה של סטיב אלטן "מג") מתארים באופן שגוי שהמגלודון חי לפני 70 מיליון שנה, כדי להיות בזמנם של הדינוזאורים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bretton W. Kent (1994). Fossil Sharks of the Chesapeake Bay Region. Egan Rees & Boyer, Inc. 146 pages. ISBN 1881620018
  • Shimada K (2003). The relationship between the tooth size and total body length in the white shark, Carcharodon carcharias (Lamniformes: Lamnidae). J Fossil Res 35: 28–33.
  • K. A. Dickson, and J. B. Graham (2004). Evolution and consequences of endothermy in fishes. Physiological and Biochemical Zoology 77(6): 998-1018. doi:10.1086/423743

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]