מחנה הריכוז מלכוב
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
גרמניה  |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 53°28′00″N 12°25′00″E / 53.46666667°N 12.41666667°E |
 | |
  | |
מחנה הריכוז מלכוב היה אחד ממחנות המשנה הרבים של מחנה הריכוז הנאצי ראוונסבריק, ששכן בגרמניה, ונפתח לראשונה בחורף 1943. הוא שכן במלכוב שבמקלנבורג.[1][2][3][4]
גודל מחנה מלכוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת המחנה כללה עשרה צריפים בשטח מחנה הריכוז ראוונסבריק, שכל אחד מהם היה יכול לאכלס כמאה נשים. משמעות הדבר היא שמחנה מלכוב הצליח לאכלס 1,000 אסירות, אבל עד 1945 אוכלוסיית המחנה גדלה לכ-5,000 נשים. בקיץ 1943 שטח המחנה היה מוקף בגדר גבוהה. עשרת הצריפים שהיו חלק מהמחנה, ששימש במקור לעובדי הבנייה של ראוונסבריק, היו מוקפים בגדר זו.
תנאים וחיים במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנאים היומיומיים במחנה היו בלתי נסבלים. האסירות נאלצו לעמוד במסדר באפלפלאץ פעמיים ביום, כפי שרוב אסירי מחנות הריכוז צוו לעשות. האסירות נשמרו תחת עיניהן המשגיחות של שומרות אס אס וכלבי הרועים הגרמנים שלהן. שומרות האס אס היו אכזריות מאוד, אך ככל הנראה אחת השומרות האכזריות ביותר במלכוב הייתה לואיז דנץ. היא הועברה מהמחנה הראשי של רוונסבריק למלכוב והפכה למפקדת המחנה. היא נלכדה בשנת 1945 והועמדה לדין בגין פשעים נגד האנושות במשפט אושוויץ הראשון בקרקוב שבפולין. היא נידונה למאסר עולם בשנת 1947, אך שוחררה בחנינה כללית ב־20 באוגוסט 1957.
במלכוב האסירות בקושי קיבלו דבר מה לאכול, ונאלצו לכרוע על ברכיהן על אבני חצץ חדות. חיפושי גוף ומכות היו שגרתיים במלכוב. אף על פי שתושבי העיירה מלכוב לא הורשו ליצור קשר עם אסירות המחנה, מעטים מתושבי העיר שכן סיפקו לאסירות מזון. כשהאס אס גילו זאת, נכלאו אותם תושבים במלכוב. מלבד רעב ותשישות, אסירות רבות מתו ממגפות רבות, בהן שחפת וטיפוס. סוגים מסוימים של עבודות כפייה, שהאסירות נאלצו לעשות, היו ייצור מוקשים, איסוף סרפד ממתקני שעשועים לילדים, ניקיון המפעל והעיירה, בניית תעלות לבית החולים של מלכוב ועבודות גננות.
מלכוב כמחנה מעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנת 1944, כשרוב צעדות המוות התרחשו ברחבי אירופה, שימש מלכוב כמחנה מעבר לאסירים שהגיעו ממחנות ריכוז אחרים. דיווחי עדי ראייה של רבים מניצולי מלכוב מספרים כי משלוח של כ -1,000 אסירים במחנה ריכוז הגיע למחנה ב־24 בנובמבר 1944. הם צעדו בצעדת מוות במשך מספר שבועות. שם, במלכוב, הם הובאו לויסמר והושמו על דוברות שהוטבעו בים הבלטי או בנהר סמוך.
שחרור המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־2 במאי 1945, כמה ימים לפני כניעת גרמניה הנאצית, שוחררו מלכוב ושאר מחנות המשנה של רוונסבריק על ידי הצבא האדום.
ניצולים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חנה זמר, עיתונאית ישראלית ילידת סלובקיה.
- ליליאנה סגרא, חברת הפרלמנט האיטלקי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מזיכרונותיה של צילה ליברמן על ההגעה למחנה מלכוב ועל הימים הראשונים בו. מחברת: צילה ליברמן, באתר יד ושם
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ JewishGen (2015). "Ravensbrück (Germany)". Forgotten Camps. JewishGen. נבדק ב-24 בפברואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Holocaust Encyclopedia (20 ביוני 2014). "RAVENSBRÜCK SUBCAMPS". Ravensbrück concentration camp. United States Holocaust Memorial Museum, Washington DC. נבדק ב-24 בפברואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Center for Holocaust & Genocide Studies (2009). "Ravensbrück Satellite Camps". Memories From My Home. University of Minnesota. נבדק ב-24 בפברואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Chuck Ferree (2015). "Ravensbruck". Concentration Camps: Full Listing of Camps. Jewish Virtual Library. נבדק ב-24 בפברואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה)