קיטליץ טרייבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחנה קיטליץ טרייבן
Kittlitztreben
ידוע על תמונות שצולמו ע"י ביקורת של קצינים שהתבצעה במחנה, אך הן לא פורסמו
ידוע על תמונות שצולמו ע"י ביקורת של קצינים שהתבצעה במחנה, אך הן לא פורסמו
מידע כללי
סוג מחנה עבודה
מדינה גרמניה
מחוז שלזיה תחתית
תאריכים
תאריך הקמה מרץ 1944
תאריך סגירה פברואר 1945
תאריך שחרור 10 בפברואר 1945
אוכלוסייה
מפקדי המחנה מפקד ראשון לא ידוע, מפקד שני: אוטו ויינגרטן
צבא משחרר הצבא האדום
מספר אסירים בשיא 1,800
השתייכות האסירים יהודים
נתונים
קואורדינטות 51°23′04″N 15°36′09″E / 51.38442°N 15.60238°E / 51.38442; 15.60238
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מחנה קיטליץ טרייבן (או קיטליס טרייבן) היה מחנה עבודה שהקימו הנאצים בשלזיה תחתית (כיום בשטח פולין). המחנה היה ממוקם בסמוך לכפר קיטליץ טרייבן (בגרמנית: Kittlitztreben בפולנית: Trzebień) ובסמוך לכפר Kretschamberg שבסמוך אליו הייתה תחנת הרכבת (שאינה קיימת עוד), בה ירדו האסירים שנשלחו למחנה[1][2][3]. המחנה היה פעיל בין השנים 1944–1945, והקיבולת שלו הייתה 1800 אסירים[4]. סך הכל נכלאו במחנה כ-3000 אסירים[5]. בפי ניצולי המחנה נקרא המחנה בשם הגרמני שלו (קיטליץ טרייבן).

הקמת המחנה ואכלוסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה הוקם כמחנה משנה של גרוס-רוזן, ובנייתו החלה בסוף פברואר 1944 – תחילת מרץ 1944 על ידי שבויים סובייטיים (שנלקחו משם לאחר מכן), ואסירים יהודים[6]. בסביבת הכפר קיטליץ טרייבן היה בסיס תחמושת של חיל האוויר הגרמני (ML, "מונה לאגר" [1]), ומחנה העבודה יועד, בין השאר, לספק לו כוח אדם לעבודות שונות. ראשוני האסירים שאוכלסו במחנה היו אסירים ששהו כבר זמן מה במחנות אחרים (חלקם בעלי וותק של מספר שנים). פירוט המשלוחים הידועים הוא:

  • טרנספורט ראשון של כ-200 אסירים ממחנה Sagen, יהודים פולנים, הגיע בין סוף פברואר 1944 לבין 13 במרץ 1944[7].

בנוסף, במהלך חודש מרץ 1944 הובאו:

  • כ-180 אסירים ממחנה גרינברג (Grünberg)[3] (ייתכן והמשלוח היה באפריל [8])
  • כ-200 אסירים ממחנה גרליץ (Görlitz) שחוסל[3]
  • כ-100 אסירים ממחנה גרוס פוגל (Gross Pogel)[9]
  • כ-100 אסירים ממחנה פריוולדאו (Freiwaldau) שחוסל אף הוא[10].
  • טרנספורט נוסף שגודלו מוערך בין 500 ל-1000[11] מיהודי הונגריה וצפון טרנסילבניה הגיע למחנה ב-28 במאי 1944 – חג השבועות[12]. טרנספורט זה יצא מאושוויץ והוא כלל יהודים ששהו באושוויץ פרק זמן קצר (חלקם ימים בודדים, וחלקם מעט יותר), כחלק מהחיסול המואץ של יהדות הונגריה.
  • הטרנספורט הידוע האחרון הובא למחנה ב-15 במאי 1944, והכיל כ-200 אסירים יהודים שהובאו ממחנה פנפטיכן (Fuenfteichen)[13], שגם הוא תת-מחנה של מחנה גרוס רוזן.

ידוע על משלוח אחד שיצא מקיטליץ טרייבן: ב-6-7/1944 נלקחו כמעט כל עובדי המתכת, כ-50 איש, ונשלחו לתת מחנה אחר של גרוס רוזן, בנזלאו (Bunzlau)[14], מטעמי חיסכון וסדר, אסירים אלו הופשטו מבגדיהם (שהיו שייכים למחנה) לפני שילוחם[15]. כמו כן, ידוע על סלקציה או שתיים של אסירים חולים וחלשים שהועברו למחנות אחרים (בנוסף לסלקציות שנערכו בצריף החולים), ככל הנראה להשמדה באושוויץ, מטעמי חיסכון, הבגדים הוסרו מהמתים ומהאסירים שנשלחו מהמחנה[16][15]. את המחנה אכלסו גברים יהודים, בעיקר מפולין והונגריה (אך גם יהודים מהולנד[17] גרמניה, אוסטריה ובלגיה[18]), ומלבד סגל המחנה לא היו בו זרים אחרים (כגון שבויי מלחמה בני לאומים שונים). חלק מהאסירים הגיעו למחנה עם בני משפחה נוספים. גילאי האסירים נעו בין 14.5 (ואולי אף פחות מכך, הגיל הגבולי בסלקציות נע בין 14 ל־16[19]), ועד גילאים מבוגרים יותר (ידוע על אסיר בן 50 [20][21]). עם זאת, היו גם מספר ילדים צעירים יותר, כבני 9, שהיו תחת חסותו של אחד הקאפו[8]. חלק מיהודי הונגריה סבלו מקשיי תקשורת, היות שחלקם לא דיברו יידיש. הפקודות מגרמנית תורגמו ע"י אסיר ששימש כמתורגמן (נועד בעיקר עבור יהודים אלה – מכיוון שלא ידעו יידיש, התקשו גם עם השפה הגרמנית)[20].

מבני המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה, שהוקם בשטח מיוער, הכיל כ-8 צריפי מגורים עבור האסירים. במחנה היה מטבח, צריף מרפאה (Revier), וצריף מחלימים (Schonvng), עבור המחלימים[22][23], בשגרה, צריף החולים היה בעל תפוסה של 80 מיטות[24], ובנוסף שירותים ומקלחת. במחנה לא היה קרמטוריום, והמתים ואסירים חולים מדי פונו למחנה גרוס רוזן או אושוויץ[25][26]. בכל צריף שוכנו בין 120 ל-200 אסירים[27], והשינה הייתה בדרגשים ב-3 קומות. המחנה היה מוקף גדר תיל רגילה ואחריה גדר תיל חשמלית[16].

סגל המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בראש המחנה עמד איש אס אס גרמני - Lagerkommandanten / Lagerfuehrer – בדרגה זוטרה, וסגנו (שמו של המפקד הראשון של המחנה, ושל סגנו אינם ידועים), לפי העדויות דרגתו של המפקד הייתה סמל או רב-סמל[28][29] – הוא היה איש אס. אס שנפצע בחזית וצלע[30], ודרגתו של הסגן הייתה רב"ט. מפקד המחנה הוחלף לאחר מספר חודשים (כי היה שיכור וסדיסט[26]). מפקד המחנה החדש, אוטו ויינגרטן, הגיע ממחנה מיידנק שחוסל. למפקד המחנה הייתה צלקת על פניו, אולי צלקת סיף[2]
  • זקן האסירים ה־Lageralteste – המנהל בפועל של המחנה. עבריין גרמני בשם אמיל זופר[2] (או זופא, Suppe [31][18]), שסומן במשולש ירוק המסמל פושע מועד. לפי אחת העדויות הוא היה גנב, אך היו שמועות שהוא היה רוצח, אסיר פוליטי או הומוסקסואל[32], לפי אחת העדויות, אמיל היה אסיר מס' 2 בבוכנוואלד[18]. אמיל היה סדיסט שהסתובב במחנה עם שוט, והשליט אימה על האסירים. לאמיל היה סגן בשם פליקס[33]. לאחר המלחמה אמיל נעצר על שוד מזויין שביצע[18].
  • נציג האסירים היהודים – Lagerheeftlinge – יהודי פולני בשם Ele Potek (או Potok) [34], במקור מהעיר בנדין [17], אולי הגיע ממחנה גרינברג, שם היה קאפו[8]. ככל הנראה הוצא להורג בתליה בסוסנוביץ לאחר המלחמה[16].
  • סדרן העבודה / שליש – אסיר יהודי מוינה בשם בובי[29][22] ריינר[35]. לפי העדויות הוא היה בעל יחס אנושי לאסירים[33], וכן דאג לאסירים הצעירים[36] (כל העדים המזכירים את בובי מציינים אותו לטובה).
  • אחראי בלוק – Blockaeltester – אסירים יהודים. אחראי הבלוק מינה בתורנות אחראי ניקיון לבלוק -  Sauberkeit שתפקידו לדאוג לניקיון הבלוק (במידה ונמצא לכלוך, אחראי הניקיון נענש[8]). לחלק מאחראי הבלוק היו עוזרים צעירים ששירתו את האחראי[20]. ידועים השמות של חלק ממנהלי הבלוקים:
  • מפקד בלוקים – Blockfuehrer – איש SS שהיה אחראי על כמה בלוקים[42].
  • מנהל עבודה – Vorarbeiter – אסיר יהודי שהיה אחראי על קבוצה של כ-20 עובדים
  • קאפו – Kapo – אסיר יהודי שהיה אחראי על 5–6 מנהלי עבודה. חלקם היו פושעים מוכרים עוד לפני המלחמה. ידועים השמות של חלק מהקאפו:
    • פופו[29]
    • זילברגר[43]
    • גרינברג[44]
    • שמסר – יהודי פולני אכזר[33]. אולי היה אחראי בלוק (ולא קאפו). כנראה חוסל ע"י אסירי בוכנוולד בסיום צעדת המוות[8].
    • נתקה – יהודי פולני מהעיירה אושוויינצ'ים. דאג והציל לפחות אחד מהאסירים הצעירים. בהמשך הגיע בצעדת המוות עד לבוכנוולד.
    • פינקלשטיין[34]
    • יעקובוביץ - היה גם קאפו במחנה גרינברג. פרס את חסותו על מספר ילדים צעירים (כבני 9). בצעדת המוות ניסה להבריח אותם, אך הם נתפסו ונהרגו[8].
    • קופרמן[2]
    • בירון לייטנברג – ניהל את הסנדלריה[2]
  • מייסטר – Meister – גרמני (בדרך כלל מבוגר) שהיה אחראי על 60–80 עובדים, ותפקידו היה לנהל את הצד המקצועי של העבודה (לדאוג שהקירות נבנים בצורה ישרה וכדומה)
  • מייסטר בכיר – Obermeister – תחתיו היו כמה מייסטרים.
  • מנהל המטבח – küchenleiter – היה אסיר יהודי בשם פישל (Fischl), שנהג להכות אסירים יהודים שנתפסו בגניבת מזון[34].

במחנה היו לא יהודים בודדים, מלבד השומרים. חלק נכבד מהשלטת המשמעת היה בידי האסירים היהודים בעלי התפקידים. אלו היו בעיקר מקרב האסירים הוותיקים מתוך יהודי פולין. המרפאה הופעלה על ידי רופאים יהודים: סגל, בראון, גריצר[16], קליין[45], מעט מטפלים נוספים (כגון סניטר בשם נתן שפירא[17]) וסדרנים. הציוד הרפואי היה מועט, והטיפול הרפואי התבצע, עקב תנאים אלו, בצורה פרימיטיבית, וללא חומרי הרדמה וללא תחבושות (כולל במהלך ניתוחים לקטיעת גפיים פגועות)[29][28]. אחד הטיפולים הנפוצים במרפאה היה טיפול בזיהומים ומוגלות שונות שהתפתחו אצל האסירים[15][24][12] . חדר המתים שכן מעבר למרפאה[17]. השמירה של המחנה הופקדה בידי אנשי חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה (אנ'). אלו היו אנשים מבוגרים יחסית, חלקם גם לא בקו הבריאות. ייתכן ובמחנה הייתה מעורבות גם של אנשי ארגון טודט[46] [47]שהיו אחראים, בין השאר, על מיזמי הבנייה התת-קרקעיים של גרמניה הנאצית.

התנאים במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנה היו תנאי תברואה קשים, במיוחד בתקופה הראשונה להקמתו (כגון מחסור חמור במים), מה שהוביל לתמותה גבוהה. בצריפים היו תנורי חימום (אולי הם נועדו להרוג את הכינים[15]), אך הם לא היו פעילים בצורה קבועה[48][17]. ככל הנראה, המחנה עבר מספר פעמים ביקורת של "שירות העבודה", מה ששיפר מעט את תנאי החיים של האסירים[34][3]. פעם בשבוע זכו האסירים למקלחת קצרה, לעיתים חמה[49].

תזונת האסירים כללה תחליף קפה (מעולש או משעורה) לארוחת בוקר[28][30]. ובשאר הארוחות פרוסות דקות, מעט מרגרינה (10-20 גרם) ומרק דליל[50] (רק האחרונים בחלוקת המרק זכו לחתיכת ירק במים). על עבודה טובה שצוינה על ידי המייסטר, קיבלו האסירים מנת מזון נוספת (לקבוצת אסירים) ו"פרמייה" שאיפשרה להם לרכוש סיגריות בשווי של בין 50 פפינג ל-3 מארק[51] או מעט מזון[47][24][12]. הסיגריות היוו בסיס לסחר חליפין, כאשר הסיגריות הוחלפו עם האסירים המעשנים תמורת מנת המזון שלהם (מה שקירב את מותם מרעב) או עם שומרי המחנה (כאמור, השמירה במחנה נערכה על ידי אנשי לופטוופה מבוגרים, שהיו בדרך כלל פחות אכזריים מאנשי האס אס). דרך נוספת להשגת מזון הייתה הברחתו מהמטבח (או מצריף הקילוף, בו קילפו את הירקות[52]) על ידי העובדים שזכו לעבוד שם (בעיקר הצעירים). לעיתים, הצליחו האסירים ללקט פטריות או פירות יער כאשר עבדו מחוץ למחנה. היו זוג חיילים שהטמינו עבור האסירים לחם ועיתון[26]. והיה שומר בעבודה שחילק כל יום את ארוחת הצהריים שלו לאסיר אחר בקבוצה[53]. אסיר אחר קיבל כל בוקר חתיכת לחם שהונחה במקום העבודה ע"י תושב מהבית הסמוך[16]. לאסיר נוסף הושארו שיריים של אוכל ע"י מנהל העבודה[47]. במספר מקרים, הצליחו אסירי המחנה לקיים סחר חליפין עם פולנים מהסביבה[8][21].

לכבוד החג המולד קיבלו האסירים תוספת של מעט מרק ונקניק[54], ונערכה הופעה שכללה שירים ואיורים[18].

חלק מהאסירים החדשים – במיוחד המשולחים מהונגריה, שהגיעו למחנה כמעט היישר מהגטאות – התקשו להסתגל לתנאי העבודה הקשים, והתמותה שלהם הייתה גבוהה יותר מאשר אצל העובדים הוותיקים יותר[18]. הלבוש כלל שכבת בגדים אחת – מפוספסת, עם מספר תפור על המכנסיים והחולצה (לקאפו היה גם כיתוב "קאפו" על הבגד[55]), כובע, וקבקבי עץ. כדי להקל על הקור, ריפדו האסירים את הבגדים בשכבת שקי מלט. בשערם של האסירים גולח פס ברוחב של כ-2.5 ס"מ ללא שיער, כדי להקל על זיהויים במידה ויברחו[28][34][26], פס זה כונה, בין השאר, רחוב הכינים (Läusestraße)[17]. בשלב מסוים, עקב הפסקת המשלוחים של עובדים חולים למחנות אחרים, הצטברו בצריף ההבראה חולים רבים, ששוכנו שם תקופה ארוכה, בתנאים קשים[29].

האסירים שהגיעו ממחנות העבודה ה"אזרחיים" כדוגמת גרינברג, הופשטו מבגדיהם לפני הכניסה למחנה, כדי למנוע הברחת חפצים פנימה , ולאחר מכן קיבלו את בגדי האסירים[1]. עם זאת, היו אסירים שהצליחו להטמין מעט חפצים בקרקע, ולאסוף אותם בהמשך. בדרך זו הוברחו זוג תפילין למחנה[17] (האסירים שהגיעו מאושוויץ, כבר הגיעו לבושים במדי האסיר מאושוויץ, שם גם קיבלו את המספר).

סדר היום במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעות השינה היו מועטות[29], השכמה התבצעה ב-3 לפנות בוקר, ובשעה 5 מסדר בוקר[28][2] בחלוקה לבלוקים. לאחר המסדר התבצעה חלוקה לפי קבוצות העבודה, ולאחר מכן כל קבוצה יצאה עם הקאפו שלה. כאשר לפני היציאה לעבודה חולקה ארוחת הבוקר הדלה שהתבססה על תחליף קפה. ארוחת הצהריים הייתה באתר העבודה. לאחר 9–12 שעות עבודה חזרו האסירים למחנה למנוחה ומסדר ערב. במסדר הוקראה מצבת כוח האדם (כמה מתו ביום שחלף, וכמה חיים), ונבדקה כמות האסירים כדי לוודא שלא היו בריחות. במקרה והתגלה חוסר התאמה במספר האסירים, הושארו האסירים על מגרש המסדרים – מבלי לנוע, גם בגשם ובקור, עד למציאת האסיר החסר, כך שמשך המפקד נע בין 10 דקות, ובין שעתיים[28]. במסדר נכח מפקד המחנה וזקן האסירים, והוא קיבל את הדיווחים מנציג האסירים, ממנהלי הבלוקים, וממפקדי הבלוקים. גם במרפאה נערך מסדר לספירת האסירים החולים, אך הוא נערך ע"י הושטת היד מהמיטה[36]. ביום ראשון העבודה הייתה עד השעה שתיים בצהריים, והמשך היום יועד לגילוח וסידורים[28][26], אך גם לתיזוז של האסירים[8][16]. בנוסף, קיבלו האסירים בימי ראשון מעין פודינג לבן עם אטריות לארוחת הבוקר[16], מנה של תפו"א ובשר בצהריים[20].

עבודות הכפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסירי המחנה הועסקו בעבודות כפייה. בתחילה, האסירים הועבדו בהקמת והרחבת המחנה, ולאחר מכן הם הועבדו בבינוי של פרויקטי ענק עבור חיל האוויר הגרמני, סביב יערות המחנה. האסירים ביראו את היער (חטיבת עצים שנשרפו כתוצאה מהפצצות של בעלות הברית), העמיסו שקי מלט, סללו מסילות ברזל וכבישים, בנו מחסני תחמושת, בונקרים מוסווים, ומבני מגורים עבור חיל האוויר. הם עבדו ב"טרנספורט קומנדו": העמיסו את העצים הכרותים על עגלות, ושינעו וערמו ארזי תחמושת בבונקרים שהם בנו. רשומות מ-ITS (International Tracing Service), מראות כי האסירים הועסקו גם בבניית חלקי מטוסים, וכן עולה גם מעדויות[20]. ידוע על 18 חברות שהעסיקו את האסירים. ייתכן והבונקרים המסווים נועדו לצורך אחסון של טילי V-2[30], כאשר פריקת הרכבות המכילות את הטילים, ושאר העבודות הקשורות לטילים בוצעו על ידי חיילים גרמנים[46]. פריקה והעמסה של פצצות רגילות מהרכבת התבצעה ע"י האסירים[1]. בחלק מהעבודות קיבלו האסירים מכסה ("נורמה" בגרמנית) אותה היו צריכים להשלים, במידה והמכסה הושלמה לפני תום שעות העבודה, זכו אסירי הקבוצה לנוח עד לסיום יום העבודה[12].

האסירים צעדו כשעה ברגל, לכל כיוון, מהמחנה אל אתרי העבודה (יש מספר מועט של עדויות שמתייחסות לנסיעה במשאיות למקום העבודה[24][20]). בנוסף לקאפו שהשגיחו על האסירים בזמן העבודה, היו מנהלי עבודה גרמנים מבוגרים[28]. המוזלמנים הועסקו בעבודות קלות יותר תחת "קומנדו 50", בניסיון לנצל אותם גם כשהם באפיסת כוחות[15][17].

בריחות של אסירים, ענישה ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה שכן באזור מיוער, בין כפרים גרמנים, כך שתנאי הבריחה היו קשים. אסירים בודדים ניסו לברוח מהמחנה[26]. אחד מהם נתפס, לראשו נחבש כובע שונה והבגד שלו סומן בצבע אדום[15][20] , שסימן אותו כאסיר שברח[29] – ולאחר מכן הוא הוצא להורג בקיטליץ טרייבן. ואילו אחר הובל למחנה גרוס-רוזן, יחד עם קבוצת אסירים מהמחנה, כדי שיצפו בהוצאתו להורג. אסיר אחר שנתפס סומן גם בשלט בגרמנית "אני כבר כאן בחזרה". בזמן בין גילוי הבריחה, ועד למציאת האסירים הבורחים, הועמדו אסירי המחנה במסדר בגשם ובשלג למשך כיממה[1][54][56]. אסיר אחד הצליח להימלט מבלי להיתפס[26], והוא שרד את המלחמה[18].

הענישה הנפוצה על עבירות כמו זוטרות הייתה מלקות (למשל, במקרה בו נמצא לכלוך בצריף, נענש אחראי הניקיון ב-25 מלקות[8]), מתן המלקות נעשה לעיתים תוך כדי הנחת האסיר על ספסל[20], על גנבה העונש היה יכול להיות עונש מוות לעיתים בתלייה[29]. ענישה נפוצה נוספת הייתה תיזוז של האסירים, "התעמלות", כגון הרצת האסירים סביב מגרש המסדרים והכאתם תוך כדי הריצה, או חבישת הכובע והסרתו לפי פקודה.

ידועים מספר מקרים בהם סגל המחנה "עבר על החוק" ונענש עקב פגיעתו באסירים: כגון מקרה בו אסיר הוכה על לא עוול בכפו על ידי המייסטר, לאחריו נערך משפט והמייסטר הוענש[34]. ידוע גם על ביקורת שנערכה על ידי קבוצת קצינים זמן קצר לפני פינוי המחנה, עקב התנאים הקשים במחנה, לאחריה היה שיפור קל בתנאי האסירים[34]. אסירים צעירים מדי לא שובצו לעבודות הקשות ביותר[53][36].

קיום מצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד מצריפי המחנה היו זוג תפילין מוברחות, שהיו בשימוש של יושבי הצריף[33], ובאחד הצריפים היה סידור[26]. כמו כן, ידוע על מנייני תפילה שהתארגנו בחגי תשרי[57][26], כולל מניין עם טלית בערב יום הכיפורים שנתפס על ידי זקן האסירים, ללא ענישה[28]. חלק מהאסירים הצליח לצום במהלך יום הכיפורים, עקב כך הם לא קיבלו גם את ארוחת הערב במוצאי הצום, כעונש על כך שלא אכלו במהלך היום[16]. מכיוון שלאסירים לא היה לוח שנה עברי בנמצא, תאריכי החגים הוערכו ע"פ חישוב (המחנה התקיים במשך כשנה אחת, היו יהודים שהגיעו למחנה בחג שבועות, כך שנדרשו לחשב סה"כ כ-4 חודשים פשוטים עד לחגי תשרי)[20]. עם זאת, לא כל האסירים הצליחו לעקוב אחרי הלוח העברי או לקיים מצוות בצורה סדירה[21][22] . היו אסירים שהקפידו שלא לאכול את פיסות הבשר הזעירות שהיו במרק בגלל חוסר הכשרות שלהן[26] ואף החליפו את המרק בלחם עם אסירים אחרים מטעמי כשרות[16].

בדרך כלל אסיר שנתפס מתפלל על ידי זקן האסירים, הוכה[28].

האסירים שמרו על קדושת החיים, ולמרות התנאים הקשים, ידוע רק על מספר מועט של מתאבדים[16].

פינוי המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ימים לפני פינוי המחנה, הופסקו עבודות הכפייה מחוצה לו[12]. והאסירים התאמנו בצעידה[25]. גם בצריף החולים נערכה בדיקה לבדוק מי מבין האסירים כשיר לצעדה, אולי כדי לעמוד במכסה מסוימת של אסירים שיצאו לדרך[29]. כ-120 חולים הוכרזו ככשירים לצאת למסע[20]. כמו כן, מפקדי המחנה איימו על החולים שמי שיישאר יחוסל[24][16][52][28]. לפני היציאה קיבלו האסירים לחם כצידה לדרך[30], וכן קיבלו את הבגדים של האסירים החולים שהושארו במחנה[26][25]. ככל הנראה, בלילה שבין ה-9 ל-10 בפברואר 1945, לפנות בוקר, יצאו בין 800 ל-1,000 אסירים לצעדת המוות[26]. ואילו כ-300 אסירים חולים (או מתחזים לחולים) נשארו בצריף החולים[3].

למרות החשש שהמחנה מולכד בחומרי נפץ בידי הגרמנים הנסוגים, ב-10 בפברואר, לפנות בוקר נכנסו כוחות הצבא האדום למחנה, העבירו לאסירים החולים שנשארו מעט מזון[29] ובשר משומר[16][20], ואמרו להם להתפנות בכוחות עצמם מהמחנה מכיוון שקו החזית אינו יציב, והגרמנים עלולים לחזור. האסירים החולים צעדו לאיטם לעבר הכפרים הגרמנים (הנטושים בחלקם), שם הם השיגו מזון. חלק מהאסירים החולים נפטרו לאחר השחרור עקב מחלות שונות[29]. הקבוצה שיצאה למצעד המוות צעדה ביום הראשון בין 30 ל-40 ק"מ (בהתאם לאבני הדרך). הקבוצה צעדה בדרכים צדדיות, אחרי כ-4 ימי צעדה האסירים הגיעו למחנה גרליץ (GORELITZ), שם הושארו כמה עשרות אסירים חולים שלא יכלו להמשיך בצעדה[6]. חולים אלו הוסעו בהמשך למחנה זיטאו (Zittau), שם שהו עד השחרור. הקבוצה העיקרית המשיכה בצעדה, ללא כיוון ברור, כאשר הם נעים בתנאי מזג האוויר הקשים, ללא מזון מספק ועם לבושם הדל. האסירים הנחשלים נורו בצידי הדרך, עונש דומה ניתן גם למי שנתפס גונב מזון בזמן הצעדה, או נתפס בעת ניסיון בריחה (אם כי לפחות אסיר אחד הצליח לברוח). בדרכה עברה הקבוצה ליד דרדזן המופצצת (ההפצצה המשמעותית על דרדזן הייתה בין 13 ל-15 בפברואר, מספר ימים לאחר יציאת האסירים לדרך, אך לפני שהם עברו שם)[30][33][37]. בלילות עצרה הקבוצה למנוחה באסמים ובתי חווה. באחד מימי החורף הגיעו האסירים לנהר או אגם גדול[58], והם נצטוו להיכנס אליו בכדי לשטוף את גופם מהכינים. למרות המים הקרים, האסירים יצאו מהאגם ללא פגע[33][57].

במהלך המנוחה באסמים, חיפשו האסירים, תוך סיכון, אחר מזון שאופסן באסם, כגון בורות איחסון של תפו"א, גרעיני תבואה וכדומה. אסירים שנתפסו – נורו[44][33][12]. עקב מצוקת המזון, נאלצו האסירים לאכול סוסים שהרגו אנשי ה-SS ששמרו עליהם[12][17][1]. בנוסף, לקחו האסירים תפוחי אדמה שאיכרים הביאו כמאכל חזירים (ייתכן שהאיכרים בכוונה הביאו את תפו"א כדי שהאסירים יוכלו לגנוב אותם ולאכול)[2].לקראת ההגעה לבוכנוולד, הצטוו האסירים למסור את מעט חפצי הערך שנותרו ברשותם[17].

לאחר כ-3 חודשי צעידה, ב-3 באפריל 1945, ערב שביעי של פסח[57] (או ב-4 באפריל[59]) הגיעה שרידי הקבוצה למחנה בוכנוואלד[60], שם היא שוכנה בצריף גדול[30][33][61]. עם הגעת הקבוצה לבוכנוולד הוכה זקן האסירים האכזר, אמיל, ע"י סדרני המחנה, בגלל שהתעלל באסירים עם השוט, והוא הוכנס אל קבוצת האסירים כאסיר מן המניין[18][2][12] .הקבוצה התעתדה להמשיך בדרכה, כדי להתרחק מבעלות הברית המתקרבות. חלק מהקבוצה הוצא במשלוחים לכיוון טרזיינשטט, ואילו חלק מהאסירים ניצלו את המהומה ששררה במחנה כדי לחמוק מהמשך הצעדה[33], למשל ע"י התחזות למתים[2]. ב-11 באפריל 1945 שוחרר מחנה בוכנוואלד על ידי האמריקאים, ובתוכו האסירים שלא המשיכו בצעדה. קבוצת האסירים שנשלחה לטריזינשטט צעדה לויימאר[25], שם נדחסו כ-100 אסירים לכל קרון רכבת. רק לאחר מספר ימי נסיעה קיבלו האסירים מנת מזון זעומה. הרכבות נסעו הלוך ושוב ללא מטרה מוגדרת ועם עצירות מרובות[62]. במהלך הדרך נערמו גופות רבות בקרונות, עליהן ישבו האסירים[18], והן נזרקו בזמן העצירות. אסירים רבים ניספו עקב התנאי הקשים ועקב ענישה של השומרים, למשל, קבוצת אסירים נורתה בזמן שניסתה להרים אוכל מהרצפה[18]. לקראת ההגעה לטרזיינשטט הרכבת נעצרה ויושביה נצטוו לרדת. השומרים ביצעו סלקציה בין יהודים ובין שבויי מלחמה לא יהודים. יהודים שנתפסו מתחבאים ברכבת הוצאו להורג. לאחר מכן הועלו היהודים על רכבת אחרת[25]. מספר ימים לפני כניעת גרמניה הנאצית הגיעה קבוצת האסירים לטרזיינשטט. ככל הידוע, הגיעו לטרייזינשטט לפחות 4 אסירים ממחנה קיטליץ טרייבן, והם שוחררו, למעשה, על ידי כוחות הצבא האדום רק בסוף המלחמה, ב-8 במאי 1945.

קבוצה נוספת שיצאה מבוכנוולד צעדה במסע רגלי אכזרי ביותר, דרך יערות אל מחנה פלוסנבירג . מספר אסירים התחזו למתים במחנה, והושארו שם (אסירים אלו יצאו בהמשך לצעדה עם שאר אסירי מחנה פלוסנבירג, עד לבריחתם במהלך הצעדה[8]). שאר חברי קבוצה זו המשיכו בצעדה, לא ידוע מה עלה בגורלם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קיטליץ טרייבן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 ע"פ עדותו של צבי צור, באתר VHA
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 ע"פ עדותו של חיים יעקובוביץ, באתר VHA
  3. ^ 1 2 3 4 5 Geoffrey P. Megargee, The United States Holocaust Memorial Museum encyclopedia of camps and ghettos, 1933-1945, Bloomington (Ind.): Indiana University Press, 2009, ISBN 978-0-253-00350-8
  4. ^ המספר 1800 הוא מספר המוסכם על רוב העדויות המתייחסות לגודל המחנה – סביר שהאסירים שמעו את המספר הזה במהלך המפקד בבוקר ובערב. למעט עדותו של יוסף אנזל (יוטיוב), שמעריך את מספר האסירים ב-1000 איש. ייתכן חוסר דיוק במספר, היות שהוא היה במספר רב של מחנות. אם כי מספר זה מסתדר עם מספר הצריפים – ראה בהערות הבאות.
  5. ^ ע"פ המספרים בעדות של שמואל נשר. עם זאת, שמואל נשר מציין כי ברגע פינוי המחנה היו 1000 חולים ועוד 800 צועדים. מספר זה אינו מתיישב עם רוב העדויות האחרות, שמעריכות את מספר החולים בין 50 ל-300.
  6. ^ 1 2 ע"פ עדותו של אברהם פיינגלבלט, באתר יד ושם
  7. ^ ביניהם אברהם פיינגלבלט ואברהם בורגר
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 ע"פ עדותו של שלום שכוי, באתר VHA
  9. ^ ע"פ עדותו של ליבר מושקוביץ. באנציקלופדיה לא מוזכר משלוח ממחנה זה. אלברט יורה שגם הגיע ממחנה זה מציין (בעדותו התמציתית) את סוף 1943 כתאריך המעבר לקיטליץ טרייבן.
  10. ^ באנציקלופדיה יש נתון לגבי כמות האסירים שהגיעה מגרינברג וגרליץ אך אין מידע על הכמות שהגיעה ממחנה פריוודלאו (ואין אזכור לגרוס פוגל). בעדות של שמואל נשר, שהגיע במשלוח של יהודי הונגריה (שהיה, ככל הנראה, המשלוח הבא אחרי המשלוח של פריוודלאו), הוא מציין שמחנה כבר שהו כ-800 אסירים, כלומר, ממחנה פריוודלאו הגיעו כ-100 אסירים. ממחנה פריוודלאו הגיע יקותיאל נרקיס.
  11. ^ רוב העדויות מצביעות על משלוח בגודל של כ-1000 אסירים. באנציקלופדיה הערכה היא בין 500 ל-900
  12. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 ע"פ עדותו של שמואל מרדכי פריד, באתר VHA
  13. ^ הכמות והתאריכים ע"פ האנציקלופדיה. ממחנה זה הגיעו: יוסף אנזל, שאול רוזנברג, הרמן דב.
  14. ^ ע"פ האנציקלופדיה. אברהם בורגר, שהיה במשלוח זה אומר שהם נשלחו לעבודות עץ (בהתאם למגבלות התרגום של עדותו). באנציקלופדיה כתוב שהמשלוח יצא ב-7/1944, אך אברהם בורגר נוקב בתאריך 22/6/1944.
  15. ^ 1 2 3 4 5 6 ע"פ עדותו של אהרון פיסטנברג, באתר VHA
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 ע"פ עדותו של אשר גירטלר, באתר VHA
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 ע"פ עדותו של שרגא פייבל פנסקי, באתר VHA
  18. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 ע"פ עדותו של מוריס רוזן, באתר VHA
  19. ^ באתר https://www.holocaustmatters.org/holocaust-selection-process/ כתוב כי בשנת 1944 גיל העבודה הורד מ-16 ל-14. ישנם אסירים במחנה שעברו את הסלקציה בסוף חודש מאי 1944, בהיותם בני פחות מ-15 (לפחות אחד מהם שיקר בסלקציה לגבי גילו)
  20. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 ע"פ עדותו של אליעזר שלומוביץ, באתר VHA
  21. ^ 1 2 3 ע"פ עדותו של רפאל אנגלמן, באתר VHA
  22. ^ 1 2 3 4 ע"פ עדותו של משה פולק, באתר יד ושם
  23. ^ ע"פ עדותו של יונה יצחקי, באתר יד יערי
  24. ^ 1 2 3 4 5 ע"פ עדותו של בנציון פרייד, באתר VHA
  25. ^ 1 2 3 4 5 6 ע"פ עדותו של ליבר מושקוביץ, באתר יד ושם
  26. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 ע"פ עדותו של יעקב וייס, באתר יד ושם
  27. ^ באנציקלופדיה מוזכרים 8 צריפי מגורים. בעדותו של יונה יצחקי הוא אומר שהיו 7 צריפים. בעדות של שמואל בוגלר הוא מזכיר שהתגורר חלק מהזמן בצריף מס' 9. כלומר על פניו היו כ-10 צריפי מגורים לכל היותר. מרבית העדויות מדברות על כמות של 100–120 אסירים בצריף. ומצד שני כמות האסירים במחנה מוערכת (ע"פ רוב העדויות) ב-1800 אסירים (סביר שמספר זה מדויק, יחסית, היות שבמסדר הדו יומי שבוצע, נמסרה מצבת האסירים). בהנחה שיש 120 אסירים בצריף, וכמות הצריפים היא 10, אזי מספר האסירים האפשרי הוא 1,200 בלבד. ייתכן, אם כך, שכמות האסירים בצריפים נוטה ל-200, ואז 9 צריפים מאכלסים 1,800 אסירים. עם זאת, בעדותו של מוריס רוזן, הוא מזכיר 6 צריפי מגורים בלבד, שחלקם בקיבולת של 200 אסירים, וחלקם בקיבולת של 500 אסירים.
  28. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 ע"פ עדותו של שמואל נשר, באתר יד ושם
  29. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 ע"פ עדותו של אליהו פלד, באתר יד ושם
  30. ^ 1 2 3 4 5 6 ע"פ עדותו של יוסף אנזל, באתר יד ושם
  31. ^ השם אמיל מופיע בכמה מהעדויות. שמו המלא, אמיל זופא, מופיע בעדות של אלי פלד בעמ' 35
  32. ^ מכיוון שאלי פלד מציין בעדותו את המשולש הירוק, המציין פושע (כגון רוצח או גנב), סביר שהוא אכן היה אחד משני אלה. ליבר מושקוביץ אומר שאמיל אמר להם שהוא גנב שפרץ לבנק. יונה יצחקי אומר שהוא כונה על ידי האסירים "קומוניסט" (זה היה כינוי גנאי), ולכן אולי בוגלר מציין שהוא היה אסיר פוליטי. יש חילוקי דעות גם לגבי צבע המשולש, אך מסתבר שכנראה היה זה משולש ירוק
  33. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 ע"פ עדותו של שמואל בוגלר, באתר יד ושם
  34. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 ע"פ עדותו של בן ציון ברקוביץ, באתר יד ושם
  35. ^ ע"פ עדותו של אוסקר שפילינדר, באתר VHA
  36. ^ 1 2 3 ע"פ עדותו של שמואל ניצן, באתר VHA
  37. ^ 1 2 3 ע"פ עדותו של יקותיאל נרקיס, באתר יד ושם
  38. ^ ⁨⁨דבר⁩, 17 ספטמבר 1952⁩
  39. ^ ⁨⁨קול העם⁩, 27 מרץ 1951⁩
  40. ^ כך בכתבה בעיתון. סביר להניח שהכוונה לעוזר של זקן האסירים.
  41. ^ ⁨⁨דבר⁩, 23 מאי 1960⁩
  42. ^ תפקיד זה מוזכר רק בעדותו של בן ציון ברקוביץ, שסוקר בצורה מסודרת את בעלי התפקידים.
  43. ^ ע"פ עדותו של אליהו פלד. ייתכן שהעד מדבר על ישראל חיים זילברברג, שהיה אחראי בלוק (ייתכן שבעדויות, לא תמיד נעשתה הבחנה מדויקת בין התפקידים השונים).
  44. ^ 1 2 ע"פ עדות של יוסף אנזל ביוטיוב
  45. ^ על שמו של סגל יש לפחות 3 עדויות. קליין מוזכר בעדות אחת. באנציקלופדיית המחנות מוזכר שמו של רופא בשם בראון, וכתוב שהיו רק שני רופאים. מצד שני, העדים מזכירים שמות נוספים, כך שסך השמות הידועים הוא לפחות 4.
  46. ^ 1 2 ע"פ עדותו של חייל גרמני מחיל האוויר בשם הנס סטארק (כפי שהיא מופיעה בסוף עדותו של בן ציון ברקוביץ)
  47. ^ 1 2 3 ע"פ עדותו של יהודה אל עמי, באתר VHA
  48. ^ לפי האנציקלופדיה, ולפי אלי פלד התנורים לא היו פעילים. עם זאת, שמעון וולף אומר שהם בישלו את קליפות תפוחי האדמה הגנובות מהמטבח על תנורים אלה.
  49. ^ המקלחות מוזכרת ב-4 עדויות לפחות. הרמן דב אומר שהמקלחות היו קרות בלבד, אך יעקב וייס אומר שהיו מקלחות חמות. שאר העדויות המדברות על מקלחת לא מפרטות מעבר. בעדות של שאול רוזנברג מוזכר שהבגדים הוחלפו פעם בשבוע, אך בעדות של הרמן דב נאמר שהחלפת הבגדים הייתה כנגד מנת מזון.
  50. ^ ע"פ עדותו של הרמן דב, באתר יד ושם
  51. ^ ע"פ שמואל בוגלר, ובן ציון ברקוביץ. במחנה הייתה נהוגה "נורמה" כלומר מכסה של עבודה אותה נדרש האסיר לבצע בכל יום. אסירים שהספיקו את המכסה שלהם זכו להטבות כגון זמן מנוחה. אסירים אחרים העדיפו לעבוד לאט יותר (במחיר של הלקאות), כדי לא לבזבז את מעט האנרגיה שלהם
  52. ^ 1 2 ע"פ עדותו של שמעון וולף, באתר יוטיוב
  53. ^ 1 2 ע"פ עדותו של צבי מרקוביץ, באתר יד ושם
  54. ^ 1 2 ע"פ עדותו של יוסף שריר, באתר VHA
  55. ^ הכיתוב "קאפו" הוא ע"פ עדותו של חייל גרמני מחיל האוויר בשם הנס סטארק (כפי שהיא מופיעה בסוף עדותו של בן ציון ברקוביץ). ברוב העדויות נאמר שהמספרים היו על החולצה והמכנסיים. בעדות של בן ציון ברקוביץ בלבד מוזכרת גם תגית על הצוואר
  56. ^ ע"פ עדותו של טיבי סמוק, באתר VHA
  57. ^ 1 2 3 ע"פ עדותו של שאול רוזנברג, באתר יד ושם
  58. ^ לפי עדותו של מוריס רוזן מדובר על נהר דרדזן, והתאריך העברי היה פורים (27/2/1945), אם הקבוצה הייתה ליד דרדזן בזמן ההפצצה הגדולה, אז התאריך לא כל כך מסתדר
  59. ^ Encyclopedia of camps and ghettos, 1933-1945. Vol. 1, Pt. B: Early camps, youth camps, and concentration camps and subcamps under the SS-Business Administration Main Office (WVHA): Pt. B / vol. ed.: Geoffrey P. Megargee, כרך 1, Bloomington: Indiana University Press, 2009, ISBN 978-0-253-35328-3
  60. ^ ע"פ עדותו של שמואל מרדכי פריד, הגיעו כ-400 אסירים לבוכנוולד.
  61. ^ יש מספר עדויות על אופי הצריף בו שוכנו האסירים: נגריה, מפעל תחמושת ועוד.
  62. ^ ע"פ עדותו של אלברט יורה, באתר holocaustcenter
מחנות ריכוז, עבודה והשמדה במלחמת העולם השנייה
גרמניה אוהרדרוף • אורניינבורג • ארבייטסדורף • באד זאולגאו • בוכנוואלד • בורגאו • גרמרינג • דורה-מיטלבאו • דכאו • הינצרט • וובלין • זקסנבורג • זקסנהאוזן • טירקהיים • כלא שפנדאו • ליכטנבורג • מלכוב • קאופרינג • קולדיץ • מילדורף • ברלין-מרצאן • נוינגמה • נידרהאגן • פלוסנבירג • קולומביה האוס • ראוונסבריק • ריימסדורף • מחנות המשנה של זקסנהאוזן • מחנות המשנה של דכאו • אלאך • פורטה וסטפליקה • טאוכה
פולין אושוויץ • בלז'ץ • חלמנו • טרבלינקה • מיידנק • סוביבור • אושוויץ מונוביץ • בודזין • בלכהמר • גנשובקה • גרוס-רוזן • זאסלאב • טרווניקי • יאבוז'נו • ינובסקה • אלטהאמר • ורשה • פוסטקוב • סקרז'יסקו-קמיינה • פירסטנגרובה • פלאשוב • קונסקובולה• קיטליץ טרייבן • שטוטהוף
קרואטיה ג'קובו • גוספיץ' • דניצה • וילה לובוריץ' • טניה • יאסטרברסקו • יאסנובאץ • ידובנו • לובורגראד • גורניה רייקה • קרסטינץ • מטאינה • סטארה גראדישקה • סלאנה • קרושצ'יצה
צרפת בון לה רולנד • גירס • דראנסי • ויטל • מבצר רומנוויל • סטפו • נאצוויילר-שטרוטהוף • סן סיפריאן • ריווזאלט • ורנה • מיל • רסבדו • פיטיבייה • קומפיין
איטליה פוסולי • פרמונטי די טרזיה • ריזיירה די סן סאבה • ראב • בולצאנו
אוסטריה אבנזה • גוזן • מאוטהאוזן • שטרסהוף • גונסקירכן
בולגריה גונדה וודה • סומוביט • צ'כלרה
הולנד התיאטרון ההולנדי • וסטרבורק • אמרספורט • פוכט
סרביה בור • באנייצה • דולאג 183 • טופובסקה שופה • צרווני קרסט • סיימישטה
ליטא, לטביה ואסטוניה יונגפרנהוף • סלספילס • קייזרוואלד • ואיווארה • קלוגה • קובנה • קייליס • HPK
בלארוס, אוקראינה ורוסיה אקמצ'טקה • סירץ • מאלי טרוסטינץ
מחוץ לאירופה ג'אדו • גריאן (ער') • יפרן (ער') • בוקבוק • סידי עזאז • ספקס) • ביזרטה
אחר Ostindustrie • אולדרני • טרזיינשטט • מחנה המשפחות (טרזיינשטט) • טרגו ז'יו • חיידרי • סרד • ג'אדו • מכלן • מונופול • מחנות הריכוז הפיניים במזרח קרליה • קישטרצ'ה
פורטל השואה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קיטליץ_טרייבן&oldid=38416918"