טרזיינשטט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכניסה ל"מבצר הקטן" בטרזיינשטט

טֶרֶזִיןצ'כית: Terezín) או טֶרֶזְיֶינְשְטָטגרמנית: Theresienstadt) הוא מבצר במחוז לאבֶם שבצ'כיה, כ-60 ק"מ צפונית לפראג, שתפקד ככלא צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכמחנה ריכוז ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה בזמן הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. המקום כונה על ידי השלטונות הנאציים גטו, במסגרת ניסיונם לשוות למקום תדמית ייצוגית שונה.

כ-90% מהאסירים היהודים בטרזיינשטט נרצחו על ידי הנאצים. מתוך 160,000 אסירים יהודים שנשלחו למחנה, נותרו במחנה בסוף המלחמה 19,000 בני אדם.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר טרזין נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי הקיסר יוזף השני, ונקרא על שם אמו, מריה תרזה. מסביב למתחם נבנתה חומת אבן, והוקם בו מבצר שמטרתו הייתה למנוע פלישה פרוסית. בתחילת המאה העשרים התקיימה בתוך חומות המתחם העתיק עיירה צ'כית קטנה בשם "טרזין".

הקמת המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית מבצר טרזין
מיקום הגטו בצ'כיה
דרגשי השינה במחנה

הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין ב-10 ביוני 1940, ובנובמבר 1941 הפכה העיירה מוקפת החומה למחנה סגור. השליטה על המחנה, שכונה באופן פורמלי "גטו", הייתה בידי "המשרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים בבוהמיה ובמורביה", שהיה כפוף למשרד הראשי לביטחון הרייך.

בעיירה טרזין היו קיימים בניינים למגורים, אך עם הפיכתה למחנה לא הורשו משפחות יהודיות להתגורר בהם. בניגוד למקובל בגטאות, הופרדו האסירים לקבוצות של ילדים, גברים ונשים, ונכפה עליהם להתגורר במגורים נפרדים, ללא אפשרות לקשר חופשי ביניהם, בדומה למחנות ריכוז. זאת בנוסף לכללים נוקשים בהם נדרשו האסירים לעמוד. מחנה טרזיינשטט היה נתון לפיקוד של אנשי האס אס, בדומה למחנות ריכוז. השמירה בו הופקדה בידי שומרים צ'כים, שבאמצעות חלק מהם הצליחו יושבי הגטו היהודים לקיים קשרים עם העולם. לצד המחנה שנועד ליהודים, התקיים גם מחנה הסגר נפרד לאסירים מדיניים – יהודים ולא-יהודים.

כוונות הנאצים, בהקימם את מחנה הריכוז טרזיינשטט, נחלקו לשלוש: ראשית - מקום איסוף ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. שנית, לאחר ועידת ואנזה, ביקשו הנאצים לרכז בו את כל היהודים הקשישים, היהודים ידועי השם והיהודים בעלי הזכויות המיוחדות, כגון יהודים אשר לחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה וזכו לאותות הצטיינות;‏[1] שלישית, המקום הפך בסוף המלחמה לגטו לתצוגה למדינות המערב, בעודו ממשיך לשמש כתחנת ביניים בדרך לאושוויץ. מנהיגי יהדות צ'כיה, שלא ידעו על החלק השלישי בתוכנית, תמכו בהקמת הגטו מתוך תקווה למנוע את הגירוש למזרח ובדרך זו לשמור את היהודים הצ'כים על אדמת מדינתם עד תום המלחמה.

אכלוס המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בנובמבר 1941 הורה ריינהרד היידריך על תחילת ריכוז יהודי צ'כוסלובקיה בטרזין. התושבים המקומיים, הלא-יהודים, של טרזין, גורשו ביולי 1942, והחל ריכוזם של היהודים במקום.

ב-24 נובמבר 1941 הגיעו למחנה המגורשים הראשונים, ועד סוף מאי 1942 גורשו לגטו כ־30,000 יהודים – כשליש מיהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. ביולי 1942 הפכה טרזיינשטט למקום הסגר לאוכלוסייה יהודית בלבד בתוך חומותיה. "זקן היהודים" של הגטו היה יעקב אדלשטיין, מנהיג התנועה הציונית בצ'כיה, שהיה בן 38 בעת קבלת התפקיד. אדלשטיין ניסה לבנות ברחבי המחנה עיר יהודית של ממש, כאינטרס יהודי, ובניגוד לראשי יודנראט אחרים עמד בתוקף על זכויות התושבים ככל שאפשרו לו התנאים. כך, למשל, ביקש להתפטר בשל ההוצאות להורג; ההתפטרות לא התקבלה, אך למשך תקופה קצרה עד סיום תפקידו בשנת 1943 לא היו עוד הוצאות להורג בטרזיינשטט. הוא גם העז להתעמת אישית עם אדולף אייכמן, ודחה את הצעת ארגון "החלוץ" להבריחו מהמחנה.‏[2] מחליפו בתפקיד היה פאול אפשטיין, וכשאפשטיין הוצא להורג בידי הגרמנים בספטמבר 1944 מונה לראש היודנראט בנימין מורמלשטיין.

לטרזיינשטט הגיעו אלפי מגורשים יהודים משטחי גרמניה ומאוסטריה, רובם קשישים וחלקם בעלי אותות ממלחמת העולם הראשונה, שהנאצים בחרו שלא לשולחם באופן ישיר למחנות השמדה. יוצאי הקהילות הרבות שרוכזו בו, הפכו את המקום למעין בבואה ליהדות מערב אירופה. חלק גדול מתושבי המחנה היה יהודים מומרים, יהודים למחצה, או יהודים הנשואים נישואי תערובת, שקרוביהם האריים השתדלו למענם.‏[1] עם זאת, היו במקום גם יהודים חרדים.

תנאי המחיה בטרזיינשטט היו קשים ביותר. המקום, שהיה בעבר עיירה בה התגוררו 7,000 צ'כים, אכלס למעלה מ-50,000 יהודים; השיא היה בספטמבר 1942, עם כ-58,000 אסירים, עם מזון דל ביותר. בשנת 1942 לבדה מתו מרעב קרוב ל-16,000 איש.

הקמת "גטו לראווה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיר בית כנסת מחתרתי בטרזין

בטרזין רוכזו יהודים משכילים רבים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. אמנים, סופרים, מוזיקאים ומדענים רבים, ניהלו במקום חיי תרבות עשירים, ככל שאפשרו התנאים. מאחר שרבים מיושבי הגטו היו אנשי תרבות, התפתחה בגטו תרבות משל עצמה: הצגות תיאטרון רבות עלו בגטו, והייתה בו ספרייה ובה למעלה מ-60,000 ספרים. למשך זמן מה הועלו קונצרטים במחנה, ועליזה זומר, פסנתרנית ידועה ומוכשרת שנשלחה אל המחנה, השתתפה בהם כפסנתרנית.

האוכלוסייה הציונית, ובייחוד הנוער הציוני על תנועותיו, דאגו להמשך חינוך הילדים, גם בתנאי הגטו. קהילת טרזין הקפידה שכל ילד ימשיך בתוכנית לימודיו, כפי שהייתה טרם גירושו לטרזין. על בסיס יומיומי נערכו שיעורים ופעילויות ספורט. בשיא אכלוסו של הגטו, שהו בו כ-15,000 ילדים שהשתתפו בפעילויות החינוך והספורט הללו, אך עד תום המלחמה, שרדו מתוכם רק 1,100 ילדים לערך. ישנם אף אומדנים אחרים, המפחיתים מספר זה עד לכ-150 ילדים בלבד.

המחנה שימש, בדומה למחנות ריכוז וגיטאות אחרים, כתחנת מעבר ליהודי מרכז אירופה, בין חייהם בארצות מגוריהם לבין מחנות העבודה או מחנות ההשמדה בפולין. אף על פי כן, לאחר המלחמה יצא לו שם כ"גטו לדוגמה", וזאת, עקב שתי פעילויות תעמולה של הנאצים:

  • כ-500 מיהודי דנמרק שלא הספיקו לברוח טרם כיבושה לשבדיה, נשלחו לטרזין ב-1943. למשלוח זה הייתה חשיבות רבה, שכן ממשלת דנמרק התעקשה על הגעתו של הצלב האדום למחנה. היה זה צעד חריג, שכן רוב ממשלות מדינות אירופה שנכבשו בידי הנאצים, לא התעקשו על יחס הולם לאזרחיהן היהודים. הנאצים התירו את הביקור במחנה, במטרה להזים את השמועות על מחנות ההשמדה שהחלו לפעול באותה העת. על מנת למזער את הרושם של הצפיפות הקשה בטרזין, שלחו הנאצים יהודים רבים להשמדה באושוויץ, והקימו חנויות ובתי קפה מדומים, ליצירת רושם של חיים נורמליים בגטו יהודי. ב-23 ביוני 1944, במהלך שביימו הנאצים היטב, ביקרה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי בגטו. לפני הביקור, נצבעו הרחובות והחדרים מחדש, והחדרים "סודרו" כך שבכל חדר לא יהיו יותר משלושה אנשים. כך בקרה המשלחת בגטו אסתטי ומרווח למראה, ואף צפתה באופרת הילדים "ברונדיבאר".
  • תרמית זו הצליחה עד כדי כך, שמפעילי התעמולה הנאצית החליטו לצלם סרט תעמולתי בטרזין. צילומי הסרט "טרזיינשטט - התיישבות יהודית", שבטעות נקרא גם "הפיהרר מעניק כפר ליהודים", החלו באוגוסט 1944 ונמשכו כארבעה שבועות. הבמאי היה היהודי אסיר המחנה קורט גרון, במאי ושחקן מפורסם, שהופיע עם מרלן דיטריך בסרט "המלאך הכחול". מטרת הסרט הייתה להראות כיצד יהודים חיים תחת הרייך השלישי, "הטוב והמיטיב". לאחר תום ההסרטה, נשלח רוב הצוות ואף הבמאי עצמו, למוות באושוויץ. גרון ואשתו נרצחו בתאי הגזים ב-28 באוקטובר 1944. הסרט מעולם לא הוצג בשלמותו, אך קטעים מתוכו נערכו לצורכי תעמולה, ושרדו עד היום.

המשלוחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות והקרמטוריום בטרזיינשטט

בנובמבר 1941 יצאו שני משלוחים לגטו ריגה שבשטח ברית המועצות. 2,000 יהודים נשלחו לשם ונורו למוות בידי הנאצים יחד עם היהודים המקומיים בבורות.

לאחר הפוגה של כמה חודשים החלו לצאת בחודש מרץ 1942 שוב משלוחים, אלא שהפעם לכיוון פולין, לאזור הגנרלגוברנמן שבו הייתה מרוכזת מרבית האוכלוסייה היהודית בפולין הכבושה. בין החודשים מרץ עד יוני יצאו מהגטו 15 משלוחים, שבכל משלוח 1,000 יהודים. 13 משלוחים הגיעו לשישה גטאות שונים במחוז לובלין שהוקמו לצד מסילות ברזל. משלוח אחד הגיע לגטו ורשה ומשלוח אחד הגיע ישירות למחנה ההשמדה סוביבור. שהות היהודים בגטאות מחוז לובלין הייתה קצרה. תוך מספר שבועות, או אפילו ימים בודדים הם נשלחו, ביחד עם היהודים המקומיים להשמדה. כפי הנראה מרביתם מצאו את מותם בסוביבור ומיעוטם בבלז'ץ. עוד לפני השילוחים להשמדה מאות מהם נספו בזמן שהותם בגטאות אלו כתוצאה מרעב או ממחלות וצעירים נשלחו לעבודות כפיה בעיקר במחנה מיידנק ובמחנות עבודה אחרים בסביבה שם מרביתם נספו. היהודים שנשלחו לגטו ורשה גם סבלו מתמותה גבוהה ואלו ששרדו נשלחו בגרוש הגדול שהיה בקיץ אותה שנה לטרבלינקה.

בחודשים יולי ואוגוסט יצאו שבעה משלוחים מהגטו בטרזיינשטט ובהם 7,000 יהודים אל גטו מינסק ואתר הרצח הסמוך לו מאלי טרוסטניץ', מרביתם נורו למוות בסמוך להגעתם.

בספטמבר 1942 החלו שילוחים ישירים להשמדה במחנה ההשמדה טרבלינקה, בעשרה משלוחים נשלחו 18,000 יהודים אל מותם עד סוף אוקטובר, ומהם שרדו רק שני גברים.

בשנת 1943 הוסב שוב יעד השילוחים, אולם הפעם אל מחנה המוות אושוויץ, שהיה הקרוב ביותר מכל היעדים הקודמים. בדצמבר 1943 נשלח לאושוויץ זקן היהודים יעקב אדלשטיין, לאחר שנתפס מזייף רישומים על מנת להציל יהודים. הוא הוצא להורג באופן אישי בבלוק 11. המשלוחים של סתיו 1943 לא נשלחו אפילו לסלקציה ונשארו במחנה משפחות בבירקנאו מתוך מגמה להראות לנציגי הצלב האדום כי במחנה חיות משפחות יהודיות. לאחר סיום הביקור של משלחת הלב האדום, נשלחו אל מותם 4,000 אסירים יהודים בלילה אחד, בחדש מרץ 1944. המשלוחים לאושוויץ נמשכו עד סוף אוקטובר 1944, והופסקו עם התקרבות הצבא האדום.

בסך הכול נשלחו כ-160,000 יהודים לטרזין, כולל אלה שהגיעו בצעדות המוות. כרבע מהם (כ-35,000) נספו בו, רובם ממחלות ורעב, וכ-88,000 נשלחו להשמדה במזרח, מתוכם ניצלו 4,135. 19,000 ניצולים שרדו בתום המלחמה. הנאצים העבירו את השליטה על המחנה לצלב האדום ב-3 במאי 1945, וחמישה ימים לאחר מכן שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

מפקדיו הגרמנים של מחנה טרזיינשטט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זיגפריד זיידל (נובמבר 1941 - יולי 1943)
  • אנטון בורגר (יולי 1943 - פברואר 1944)
  • קארל רהם (פברואר 1944 - מאי 1945)

בתום המלחמה נשפטו זיידל ורהם ונגזר עליהם עונש מוות. הם נתלו; בורגר נמלט, ונידון למוות שלא בפניו.

אחד ממפקדי מחנה הריכוז היה אנטון מלות', אשר היה מפקד הגסטפו בחלקו הגדול של מחנה. אנטון מלות' הוסגר לגרמניה בשנת 1988 ולאחר משפט פומבי מתמשך נידון בשנת 2001 למאסר העולם.

טרזין כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כסף יהודי" שהונפק על ידי השלטונות הנאציים בגטו על מנת להטעות את הצלב האדום. המוזיאון היהודי בברלין.

לאחר המלחמה שבו ליישוב טרזין תושבי העיירה המקוריים, אך צבא שהה שם עד 1996, עת שעזב תוך פגיעה בכלכלת המקומיים. כיום קיים במקום יישוב צ'כי קטן של 2,900 נפש, וכן אתר זיכרון לנרצחים. ארכיון המחנה, המכיל יצירות ספרותיות ומוזיקליות, יומנים, אלבומים וצילומים מנוהל כיום על ידי המוזיאון היהודי בפראג.

ב-30 ביוני 2009 נחתמה במקום הצהרת טרזין, אמנה בינלאומית העוסקת בהשבת נכסים אשר הוחרמו על ידי גרמניה הנאצית בתקופת השואה וכן ברווחת ניצולי שואה.

לזכר מחנה הריכוז טרזיינשטט הוקם מוזיאון "בית טרזין", הנמצא בקיבוץ גבעת חיים (איחוד) ומתאר את המחנה וקורותיו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ‏שרה נשמית, מדוע איחר כל כך המרד: שיטת ההסוואה והמרמה, מתוך מאבקו של הגטו (ישראל: הקיבוץ המאוחד, 1972)‏.
  2. ^ למרות אומץ לבו של אדלשטיין , ה"יודנראט" (הממשל היהודי) במחנה היה בעל סמכויות מוחלשות. לא הייתה לממשל זה סמכות להחליט בענייני שלטון עצמי מהותיים, כדוגמת חלוקת מזון, ולא הייתה בו משטרה יהודית. אדלשטיין עצמו נשלח לאושוויץ בדצמבר 1943, עם משפחתו, שם הוצא להורג.

קואורדינטות: 50°30′48″N 14°10′1″E / 50.51333°N 14.16694°E / 50.51333; 14.16694