מחנה הריכוז סיימישטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המגדל המרכזי של מחנה הריכוז סיימישטה בשנת 2010.
איתור יהודים לעבודות כפייה בבלגרד, אפריל 1941

סַיְימישטֶה (Sajmište) היה מחנה ריכוז והשמדה נאצי שהיה ממוקם בפאתי בלגרד, על שטחה של מדינת קרואטיה העצמאית בתקופת מלחמת העולם השנייה. מוכר בספרות המחקרית גם כ"מחנה זֶמְלִין" (בגרמנית: Semlin Lager).‏[1] הוא הוקם ב–28 באוקטובר 1941 ונועד לאכלס יהודים, סרבים, צוענים ואחרים. את המחנה ניהל קצין האס אס הרברט אנדורפר, שנודע לשמצה בשימוש במשאיות גז על אלפי אסירים יהודים.

לאחר רציחת האסירים היהודים, אכלס המחנה פרטיזנים יוגוסלביים, צ'טניקים סרביים, אוהדים של תנועות ההתנגדות היוונית והאלבנית ואיכרים סרביים. עדויות למעשי הזוועה שבוצעה במחנה נהרסו בין 1943 ל-1944 ואלפי גופות שהוצאו מקברי אחים נשרפו. המחנה נסגר ביולי 1944.

כ- 92,000 איש שהו בסיימישטה במהלך המלחמה. כ-47,000 נרצחו, כולל כ-8,000 יהודים, רובם נשים וילדים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר המחנה שימש במקור כמרכז תערוכות, שנבנה על ידי עיריית בלגרד בסוף שנות ה-30, בניסיון למשוך מסחר בינלאומי לעיר. הוא עמד מוזנח וריק עד לפלישת מדינות הציר ליוגוסלביה. הגרמנים חילקו את שטחה של בלגרד לשעבר בין סרביה למדינה העצמאית שזה עתה הוקמה בקרואטיה. סרביה עצמה נכבשה באופן ישיר על ידי גרמניה הנאצית, שהקימה ממשל צבאי בבלגרד. אס אס גרופנפיהרר הרלד טרנר מונה לראש הממשל הצבאי הגרמני בסרביה ופיקד על האיינזצגרופן שם. הקבוצה הייתה אחראית להבטחת ביטחון הפנים, להלחם במתנגדי הכיבוש ולהרוג יהודים. עם פלישת גרמניה לברית המועצות פרץ מרד בסרביה, ואף על פי שהיהודים לא לקחו חלק במרידה, הם היו במוקד פעולות התגמול של הגרמנים. חוקים אנטי יהודים יושמו במהירות על ידי הגרמנים ועד סוף אוגוסט 1941, כל הגברים היהודים בסרביה נכלאו במחנות ריכוז, בעיקר בטופובסקה שופה בבלגרד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה ותנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942, הורה ס"ס גרופנפיהרר הרלד טרנר כי כל הנשים והילדים היהודים בסרביה צריכים להיות מרוכזים במחנה. בתחילה, הגרמנים חשבו ליצור גטו יהודי ברובע הצועני בבלגרד, אך רעיון זה נדחה במהירות כי המקום היה מזוהם מידי. כאשר מספר תוכניות אחרות לכליאת אוכלוסייה יהודית וצוענית בבלגרד נכשל, מחנה ריכוז הוקם על חצי אי המוקף משלושת צדדיו בנהר סאווה. מיקום המחנה גרם לכך שבריחה הייתה מעשה כמעט בלתי אפשרי. הוא היה ממוקם בסמוך למרכזים מנהליים ולמשטרה, וקרוב גם לתחנת הרכבת המרכזית של בלגרד, שאפשרה הובלה יעילה של יהודים למחנה מיישובים רבים באזור. מטרתו הייתה לאכלס את הנשים והילדים היהודים.

בסתיו 1941, טרנר חוקק את הצעדים הראשונים לכליאת נשים וילדים יהודים במחנה סיימישטה והוא זכה לכינוי "המחנה היהודי זמלין". סיימישטה נועדה להחזיק אלפי אסירים ונפתח באופן רשמי ב -28 באוקטובר 1941. זמן קצר לאחר מכן הוקם המחנה, ואדגר אנגה, איש הגסטפו של בלגרד הפך מפקדו. בסוף 1941 ותחילת 1942, כ-7,000 נשים יהודיות, ילדים וזקנים הובאו למחנה, לצד 500 גברים יהודים ו-292 נשים וילדים רומנים. רוב האסירים היו מערי הפריפריה הסרביות. נשים וילדים הושמו בצריפים מאולתרים שבקושי חוממו. כתוצאה מכך, מספר גבוה של עצירים, במיוחד ילדים, נפטר בחורף של 1941-1942. 500 הגברים היהודים קיבלו את המשימה של "ניהול עצמי" של המחנה. הם היו אחראים על חלוקת מזון, חלוקת עבודה וארגון כוח שומר יהודי שסייר לאורך המחנה.

המתה במשאיות גז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1942, אס אס-אונטרשטורמפיהרר הרברט אנדורפר מונה להחליף את אדגר אנגה חסר הניסיון כמפקד המחנה ואנגה היה לסגנו. בתחילת מרץ 1942, נמסר לאנדרופר כי משאיות גז נשלחו למחנה מברלין לבקשתו של ראש הממשל הצבאי בסרביה, הרלד טרנר. כשראה אנדרופר את המשאיות הוא ביקש העברה מהמחנה, אך זו נדחתה. על מנת להבטיח את הזריזות והיעילות של ההמתה בגז ולגייס את האסירים להאמין שהם אמורים לעבור למקום אחר, טוב יותר, פרסם אנדרופר תקנות פיקטיביות של המחנה ה"חדש" והודיע כי אסירים יורשו לקחת את התיקים שלהם איתם. אסירים רבים נרשמו להעברה האמורה, בתקווה להימלט מתנאי החיים האיומים של המחנה. הם עלו למשאיות בקבוצות של בין 50 ל 80 איש כל פעם. המשאיות חצו את הגבול לאזור הכיבוש הגרמני בסרביה. האסירים נלקחו למטווח אוולה, שבו הם הושלכו לקברי אחים טריים שנחפרו על ידי סרבים שנכלאו על ידי הגרמנים. המתה במשאיות הגז הפכה לשגרה והמשאית הייתה מגיעה מדי יום, למעט בימי ראשון. שמועות על ההמתה במשאיות גז החלו לזרום במהירות למחנה.

כשעצרה ההמתה במשאיות הגז, נותרו במחנה מעט אסירים, בעיקר נשים לא יהודיות שנשאו ליהודים. הן שוחררו כעבור מספר ימים, לאחר שנשבעו לשמור על סודיות. מלבד אסירי סיימישטה, נרצחו במשאיות הגז גם 500 החולים ואנשי הצוות של בית החולים היהודי בבלגרד, כמו גם אסירים יהודים ממחנה הריכוז באנייצה הסמוך. האסיר היהודי האחרון של סיימישטה נהרג ב-8 במאי 1942, ומשאית הגז של המחנה הוחזרה לברלין ב –9 ביוני 1942. זמן קצר לאחר מכן, המפקד אנדרופר וסגנו אנגה שובצו למשימות משטרת ביטחון שונות.

עם ההשמדה של האסירים היהודים המקוריים, המחנה שינה את שמו ל"מחנה ריכוז זמלין" (Semlin) ושימש כדי להחזיק את הקבוצה האחרונה של היהודים שנאסרו עד כניעתה של איטליה בספטמבר 1943. במהלך תקופה זו אכלס המחנה גם פרטיזנים יוגוסלביים, צ'טניקים סרביים, אוהדים של תנועות ההתנגדות היוונית והאלבנית, ואיכרים סרביים מהכפרים בחלקים האחרים של המדינה שהיו עצורים במחנה הריכוז יאסנובאץ.

פינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף שנת 1943, הגרמנים עשו מאמצים גדולים כדי למחוק את כל העקבות של מעשי הטבח שבוצעו במחנה על ידי שריפה רשומות, שריפת גופות והשמדת ראיות אחרות (במסגרת מבצע 1005). משימה זו בוצעה על ידי אס אס-שטנדרטנפיהרר פאול בלובל, שהגיע לבלגרד בחודש נובמבר 1943. עם הגעתו, הוא הורה לראש הגסטפו המקומי, ברונו זאטלר, ליצור יחידה מיוחדת שתהיה אחראית להוצאת הגופות מהקברים ושריפתן. היחידה הייתה מורכבת מעשרה שוטרי אבטחה ו-48 שוטרים צבאיים, וגדודי החפירה היו מורכבים מ-100 סרבים ואסירים יהודים. ההוצאה מהקברים ושריפת אלפי הגופות התרחשה מדצמבר 1943 עד אפריל 1944. כל האסירים שנכחו במבצע הפינוי נורו, פרט לשלושה סרבים שהצליחו להימלט. המחנה נסגר ביולי 1944.

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר קורבנות המחנה

כ- 92,000 אנשים נאסרו בסיימישטה במהלך המלחמה. כ 47,000 נרצחו, כולל כ-8,000 יהודים, רובם נשים וילדים.

רוב הגרמנים שהיו אחראים להפעלתו של המחנה נתפסו והובאו למשפט. רבים מאלה שהיו פקידים גרמנים בולטים בתקופת הכיבוש של סרביה, כולל הרלד טרנר, וילהלם פוקס ואוגוסט מייזנר, הוסגרו ליוגוסלביה על ידי בעלות הברית לאחר המלחמה והוצאו להורג. מפקד המחנה הרברט אנדרופר, שאף עוטר ב-2 צלבי ברזל על התפקיד שמילא במחנה, הצליח להימלט לדרום אמריקה בסיועה של הכנסייה הקתולית. הוא חזר לאוסטריה מונצואלה ב-1960, נתפס, הועמד לדין באשמת רצח ילדים ונידון לשנתיים וחצי מאסר. סגנו, אדגר אנג', נעצר ב-1960 ונידון לשנה וחצי מאסר. עם זאת, עונשו לא יצא אל הפועל בשל זקנתו ובריאותו הלקויה. שומרים גרמנים שנחשדו ברצח אסירים סרביים מעולם לא הועמדו לדין, אף על פי שהם שימשו כעדים במספר משפטים בגרמניה המערבית.

בשנת 2013 נפתח באתר המחנה מרכז הנצחה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שלח, "סיימישטה מחנה השמדה בסרביה", בתוך: דפים לחקר תקופת השואה ד (תשמ"ו), עמ' 127-151.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מחנות ההשמדה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמוד 315.