מצבת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מצבת ישראל או אסטלת ישראל הוא כינוי שנתנו ארכאולוגים לאסטלת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בשובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו משנת 1230 לפנה"ס בקירוב. המצבה מתארת בעיקר את מערכות מרנפתח בלוב. חשיבות המצבה היא באזכור השם "ישראל", שהוא האזכור המוקדם ביותר מחוץ לתנ"ך של השם הזה.

המצבה נתגלתה בקבר פרעה מרנפתח במקדש תבאי. גובהה עומד על כ-305 סנטימטרים, וכיום היא מוצגת במוזיאון המצרי הלאומי בקהיר, אולם קיים עותק של המצבה בכּרנךּ.

תוכן עניינים 1 תוכן וסגנון 2 משמעות המצבה 3 ראו גם 4 הערות שוליים

[עריכה] תוכן וסגנון

	המושלים השתחוו ארצה באומרם שלום אין אחד אשר ירים את ראשו בין תשע הקשתות נרפתה תחנו, שקטה חת, נזבוזה כנען בכל רע. לוקחה אשקלון, נתפסה גזר, ינועם הייתה כלא היתה, ישראל הושם (הושמד) אין לו זרע. חורו הייתה כאלמנה למצרים. כל הארצות כולן שקוט שקטו כל אשר ינדוד רותק על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח[1]

במצבה נזכרים גבולות הממלכה המצרית כולה, וכן, הישגים צבאיים נוספים. כמו כן, מופיע האזכור הקדום ביותר של השם ישראל מחוץ לתנ"ך. במשפט: ישראל הוּשָׁם (מהמילה שממה - חוסל) אין לו זרע. בהתייחסו לכיבושיו בכנען, מזכיר מרנפתח את היישובים הדרומיים אשקלון וגזר ומקום בשם ינועם (שיש המקשרים אותו ליקנעם).

סגנונה המילולי הוא ברובו פרוזי, אולם סופו פואטי, בדומה לשאר מצבות הממלכה החדשה.

[עריכה] משמעות המצבה

למצבה יש חשיבות רבה, בכך שהיא מזכירה את השם "ישראל" ושמות של מקומות בדרום הארץ. לגבי תוכנה - אמינות מסעו הצבאי של מנפתח לכנען מוטלת בספק, בעיקר לאור השוואתה למקורות האשוריים בני אותה התקופה. תיאור המסע אינו מתיישב עם המצב הגיאופוליטי ששרר באזור אחרי קרב קדש עם החתים, כפי שעולה ממקורות אחרים. אף על-פי-כן, גזר אכן חרבה בימיו של מרנפתח, כפי שמתואר באסטלה, עניין שהוביל היסטוריונים להאמין כי מרנפתח יצא לדכא מרד אזורי.

הכתובת מלמדת, לדעת רוב החוקרים, כי בימיו של מרנפתח, התקיימה בכנען ישות בשם ישראל. המגדיר הלשוני (סימן בכתב החרטומים -הירוגליפים - המופיע אחרי מילה לא-מוכרת או רב-משמעית) אחרי השם "ישראל" הוא הסימן המתייחס לעם זר או קבוצת אנשים זרה, ולא לארץ או לממלכה. מגדיר זה משמש במיוחד לתיאור נוודים. לפיכך, סבורים החוקרים כי בתקופה זו השם "ישראל" היה מוכר כשמו של עם או קבוצה אתנית כלשהי, ולא כשמה של ארץ. סברה זו מתחזקת לאור העובדה שהמגדיר הלשוני המופיע אחרי שמות אחרים באסטלה - גזר, אשקלון וינועם - הוא המגדיר המציין עיר או ארץ זרה. יתרה מזאת, תושבי המדבר הלובי, שגם הם מוזכרים באסטלה כמי שהובסו בידי מרנפתח, מסומנים בכתב חרטומים באמצעות שני המגדירים זה בצד זה (השם "לוב" מופיע ואחריו מגזיר לעם זר ומגדיר לארץ זרה). לאור הדוגמה הזאת נראה עוד יותר כי העם המכונה "ישראל" לא היה מזוהה עם ארץ מסוימת בעת כתיבת האסטלה.

פרעה מרנפתח מתפאר בכך שהצליח להכחיד את ישראל, אבל השם הזה מוכר כשמו של עם וכשמה של ארץ במקורות רבים מאוחרים יותר. לפיכך פשר הטקסט אינו ברור. אולי אפשר ללמוד מכך שישראל הייתה ישות חזקה באותה תקופה, שכן אילו היה מדובר בשבט נידח, לא היה מקום להתפארות. התפארות מוגזמת, לפעמים אפילו חסרת בסיס, בהתייחס להישגיו הצבאיים של מלך, אינה דבר נדיר בטקסטים מצריים עתיקים. לפיכך, ייתכן שכותב האסטלה שיקר כדי להאדיר את שמו של המלך. יש טענה, שקשה להוכיח אותה באופן חד-משמעי, כי אביו של מרנפתח היה זה שבזמנו התרחשה יציאת מצרים, ולכן היה לו עניין אישי לנקום את עלבון אביו. בין אם נקמתו הצליחה ובין אם לאו, הוא רואה צורך להתפאר בחיסול ישראל במצבה לזכרו. פרט שמחזק טענה זו הוא שלאותו מלך, שעסק בבניה מסיבית במצרים, מיוחס בניין פיתום ורעמסס, ערי המסכנות המוזכרות במקרא.

עם זאת, כיוון שהשם האמור כתוב בכתב חרטומים בתעתיק פונטי מקורב, היו חוקרים שהעלו השערה שמא המצבה מתייחסת לעם אחר בעל שם דומה, למשל עם שחי ביזרעאל ונקרא על-שם המקום [1].

"ישראל הוּשַם אין לו זרע"

ysrỉr	fk.t	bn	pr.t	=f
ישראל	הוּשַם	אין	זרע	לו

[עריכה] ראו גם

• מצבת מישע
• מנסרת סנחריב

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ עידן התנ"ך-לקסיקון היסטורי