תל גזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תל גזר
מיקום תל גזר
תל גזר
תל גזר
תל גזר מכרמי יוסף
מראה כללי בתל גזר לעת ערב
הירידה אל מפעל המים
מפעל המים
העתק של לוח גזר בכניסה לאתר
כתובת תחום גזר שצולמה באתר
מגדל הביצורים ליד השער הכנעני

תל גזר הוא אתר ארכאולוגי וגן לאומי בישראל, השוכן ליד דרך הים הקדומה, בתחום מועצה אזורית גזר, בין לטרון לרמלה, ומזוהה עם העיר הכנענית העתיקה גזר. התל הוא מהחשובים שבתלי ארץ ישראל, יחד עם תלי חצור, מגידו ובאר שבע. עברו משתרע על כ־5,000 שנים, מתום התקופה הנאוליתית עד לימי הצלבנים. הוא נתגלה בשנת 1871, ומאז הפך לאתר של חפירות ארכאולוגיות רבות. התחום מהווה מפתח חשוב לחקר אורח החיים של יושבי ארץ ישראל הקדומה. הגישה אל התל היא דרך היישוב כרמי יוסף, על כביש 44, בין צומת נחשון לרמלה.

הגאוגרפיה של התל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיינים הטבעיים של תל גזר ומיקומו האסטרטגי מסבירים את חשיבותו הרבה בעת העתיקה. השרידים הקבורים מעטרים גבעה צרה, המשתרעת מצפון־מערב לדרום־מזרח, כ־600 מטרים אורכה וכ־200 עד ל־250 מטרים רוחבה. הגישה לתל תלולה מכל צד, ובימי קדם, טרם הצטברות האשפה סביבו, הייתה הגישה לתל תלולה כנראה אף יותר.

הגבעה עומדת כמוצב, בולטת במישור הארוך, ומחוברת לגבעות השפלה הנמוכות שמאחוריה באמצעות צוואר צר. לרגלי הגבעה עוברת הדרך החשובה שבין מצרים לסוריה, דרך הים. מצפון שוכן עמק איילון שדרכו עוברת הדרך לירושלים, ומדרום שוכן עמק נחל שורק, בו שכנה בית שמש, ועברה הדרך מארץ פלשתים ליהודה. מרכס התל ניתן לראות באופק מערב את הקו הכחול של הים התיכון, ובאופק מזרח את רכס הרי יהודה.

החפירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר זוהה בידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון־גנו (Charles Clermont-Ganneau) בשנת 1871. קלרמון־גנו הסתמך על כתבים ערביים מימי הביניים, שתיארו קרב בין שליט מקומי לקבוצת נוודים סמוך ל'תל אל־ג'זר'. במהרה גילה באתר כתובת בה חקוק "תחמ גזרΑΛΚΙΟΥ", היינו "תחום גזר, של אלקיוס". כתובות דומות נמצאו במקומות נוספים סביב לעיר, וכנראה תחמו את השטח החקלאי של העיר בימי החשמונאים. קבוצה כתובות זו מכונה כתובות תחום גזר.

בשנים 1902 - 1905 ו־1907 - 1909 חפר באתר רוברט מקאליסטר, ארכאולוג אירי צעיר ונלהב, שעמד אז בראש הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F). מקאליסטר העסיק צוות של כ־200 חופרים, ועבד זמן רב באתר; באופן שיטתי חפר תעלות קויות שרוחבן 12 מטרים, אחת אחר השנייה, והשליך את ממצאיו לתוך התעלה הקודמת. שיטה זו הייתה לא מוצלחת במיוחד, ועקב הזריזות שבעבודתו שייך ממצאים רבים לשכבות ותקופות לא נכונות. יתר על כן, נבצר ממנו לחקור את האקרופוליס של העיר, בגלל מיקומו של בית קברות מוסלמי באתר. על כל פנים, מקאליסטר פרסם את ממצאיו בשנים 1911 - 1912 בסדרה של שלושה ספרים, תחת השם "The Excavation of Gezer", הספרים השאירו בעיות רבות לא פתורות, וחילקו את שכבות העיר לתקופות ה"קדם שמית", ה"שמית הראשונה" עד ל"שמית הרביעית", "התקופה ההלניסטית" ו"התקופה הרומית-ביזנטית".

בשנת 1934 הוסיף אלן ראו (Alan Rowe) לחקור את האתר, אף הוא מטעם ה־P.E.F, במטרה להשליט סדר בשכבות האתר, כפי שציינן מקאליסטר. האזור שאותו בחר לחקור (המדרון הצפון-מערבי) הוכח כדל בממצאים שנדרשו למחקרו. מאוחר יותר, בשנים 1965 - 1964, חפרו באתר חברי ההיברו יוניון קולג', בניהולו של ג'ורג' ארנסט רייט (G.E Wright). תוכנית המשלחת הייתה לשהות באזור מספר שנים, אולם הם השיגו את מטרתם בבירור כרונולוגיית מערך החומות תוך שבועות ספורים. לאחר מכן, פרופ' ויליאם דיוור אושש את סברת ידין (שנתפרסמה לראשונה בשנת 1958) בדבר היות ה"מצודה המכבית" בעצם שער המיוחס לתקופת שלמה המלך ומכאן אושש אף את התיאור המקראי אודות גזר. עם השנים הפך האתר למוקד לחפירות נוספות, בהן חפירה של אוניברסיטת אנדרוס, אף היא בנושא שער שלמה, ותיקון השערות מקאליסטר.

בשנת 2010 התחדשה החפירה בתל על ידי משלחת של רשות הטבע והגנים עם הסמינר התאולוגי הבאפטיסטי של ניו אורלינס. המשלחת מנוהלת על ידי פרופ' ג'ים פרקר, ד"ר דניס קול, ד"ר דן ורנר וד"ר צביקה צוק. החפירות התמקדו בניקוי חלל המנהרה האלכסונית שנחפרה על ידי מקאליסטר. בשנת 2012 בוצע גם סינון רטוב והתגלו חרסים מתקופת הברונזה הקדומה ועד התקופה הפרסית. החפירה הגיעה עד שכבת רצוף שהנחה על ידי מקאליסטר שהונחה כדי לאפשר מעבר מעל השכבה הבוצית. בקצה המחילה התגלתה מערה טבעית בגודל של 9 על 9 מטר וגובהה 2 מטר. הממצא הקרמי מהמחילה היה מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת.‏[1]

גזר הקדומה (התקופה הפלאוליתית - תקופת הברונזה התיכונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפירות מקאליסטר העלו מספר ממצאים המעידים על התיישבות קדומה בשטחים סביב לגזר. ב-3,400 לפנה"ס לערך ניכרת בגזר הופעת דוגמאות קדרות מסוג ה־Creamware, הם כדים הצבועים במשח פסים.

מתיישבים חדרו למערות והחלו לגור בהן ולשפץ אותן. במערות נמצאו סימני קדרות מפותחים יותר, אבני שחיקה ומיני כלי אבן. ממצאים אלו אפיינו את העונה שבין תום העת הכלקוליתית והקמת חומות העיר. סמוך לראשית תקופת הברונזה הקדומה III ב', 3000 לפנה"ס לערך, הופיעו עדויות האדריכלות הראשוניות בתחום. התושבים השמיים המשתייכים לאתר התפרשו על מרב התל, ובנו בתי מגורים. הממצאים הארכאולוגיים מתקופתם דלים באופן מפתיע. פרט זה מעיד על חשיבותה הפחותה של גזר בימים הללו, בשעה שיתר ערי כנען שגשגו כלכלית והוקפו בחומה.

כמעט שאין שרידים ארכאולוגיים המשויכים לתקופה שבין תקופת הברונזה הקדומה III א' לתקופת הברונזה התיכונה I, למעט קבר אחד ומספר מצומצם של כדים. היישוב כנראה ננטש או הותקף ונהרס. אין תמיכה באף אחת מן הסברות[דרושה הבהרה], אם כי הופעת כלי בית ירח, אולי מהווה אינדיקציה לסברה האחרונה.

תקופת הברונזה התיכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמוד למעבר לתקופת הברונזה התיכונה א', גזר החלה להראות מחדש סימני חיים. החפירות לגבי שכבה זאת העלו מספר רב של תגליות המעידות על יחידות דיור מסוידות ומתוכננות היטב. יתר על כן, נתגלו באתר מתקני איסוף מימי הנגר העילי ומחסני תבואה מהודרים. חרסי התקופה היו חרסים למשפחת ה־Eggshell Ware. סוף היישוב בתקופה זו בא בשנת 1482 לפנה"ס, תאריך מסעו הראשון של תחותמס השלישי, פרעה מצרים, לסוריה. פרעה תחותמס התפאר ברשומות על כיבוש העיר, ונמצאו שאריות כלי אחסון מלאים שנקברו תחת הריסות, ושכבה עמוקה של לבנים שרופות, בנות תקופתו.

הביצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הברונזה התיכונה III ב' - ג', 1700 לפנה"ס לערך, הסתמנה גזר כעיר כנענית חזקה ועשירה, שתרבותה השפיעה על סובביה וכוחה הצבאי אפשר לה כיבושים. תקופה זאת מאופיינת, יותר מכל, בבניין הביצורים הראשוניים של העיר.

אורך ביצורים רמים אלו, שזכו לכינוי החומה הפנימית, עמד על כ־1.2 קילומטרים. בחומה שובצו כנראה 25 מגדלים וצריחים, כאשר המגדל הגדול ביותר הוצמד לשער הדרומי של העיר. החומה נבנתה במספר שלבים. רוחבה הממוצע עמד על כ־4 מטרים, חומרי הבניין היו אבנים שנחצבו באופן גס. החומה נבנתה מספר מטרים מעל לשכבת הסלע המקורית, כנראה לתוך תעלה שנחפרה בידי הבנאים. בחומה שני שערים חשובים, הדרומי והצפוני.

שני השערים שחשף מקאליסטר דומים למדי במבנם הפשוט. הרכבם הוא זה של שני מגדלי אבן מאורכים ומעובים שביניהם רווח. בשער הדרומי, החשוב מבין השניים, ניתן להבחין במעבר מרוצף באבנים, ששקעו לאור המשקל שהופעל עליהם לאורך השנים. המרחק הרב בין המגדלים הביא ללידתה של היפותזה בדבר קיומו של מעין מחסום עץ נייד לצד השער. השער הדרומי נחסם מאוחר יותר, עם בניין החומה החיצונית.

הבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבמה הגזרית. האבנים נמצאו הפוכות, וחלקן קבורות, בחפירות מקאליסטר. גובה חלקן עולה על 3 מטרים.

מקאליסטר ציין ארבעה אתרים בעלי אופי דתי בעיר העתיקה, החשוב באתרים הוא הבמה. זהו האתר היחיד שניתן לשייך בבירור לתקופת הברונזה התיכונה. החלק המרכזי בחקר הבמה הגזרית נמצא בעשרת הסלעים הפזורים לאורכה. סלעים אלו הפכו נושא למספר היפותזות. בין הסלעים לא היו מרחקים שווים, או גבהים וצורה שווה. אולם רובם חלקו שתי תכונות: האחת, רמת החספוס הנמוכה בצד המערבי של הסלע לעומת הצד המזרחי, והשנייה בחורים שנחצבו לתוך האבן, אולי למטרת נשיאתם. הסלע השביעי מהווה את יוצא הדופן הגדול שבסדרה: להבדיל מיתר הסלעים, לא היה עשוי חומר שמקורו בגזר. ירושלים והריה הוצעו כמקור לסלע. מקאליסטר טען כי האבן הובאה כחלק מניצחון בני גזר על היבוסים. המרחק שנוצר מהאבן השביעית עד לשמינית מרמז על קשר מספר האבן לתכונות המיסטיות של המספר 7.

מאחורי הסלעים החמישי והשישי ממוקם מתקן ריבועי, ובו שיקוע ריבועי. הועלו מספר סברות בדבר מהות מתקן זה. אחת הסברות המקובלות לגביו היא היותו מזבח, אם כי שום סימני שריפה לא נתגלו על האבן. נגרס בידי אחרים כי האבן שימשה בסיס לסלע נוסף. מקאליסטר שיער כי הסלע שימש ככרוב לאשרה, כחלק מטקסי הסגידה לה, וגם נמצאו מספר עדויות לקורבנות ילדים בסביבה. לבסוף נטען כי שימש המתקן ככלי לניקוי, טרם לקיחת חלק בטקס דתי.

אולברייט כינה את הבמה קַפֶּלַת־מתים, והשווה את האבנים למצבות מקדש דגון באוגרית, ושדה האסטלות האשורי. במכלול, סביר להניח כי האבנים שימשו כלא יותר מחומרי בניין לבמה האמיתית, או כאתר טקסי לחידוש וכריתת בריתות בין גזר ותשע הערים הסובבות אותה.

תקופת הברונזה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כיבושה האלים בידי תחותמס השלישי, ננטשה גזר כמעט לגמרי עד תקופת הברונזה המאוחרת I ב'. קברים בני אותה התקופה מספרים על קושי החיים בגזר, ועל חוליי הפרקים של יושביה. כחלק מתהליך התאוששות העיר, ובהשפעת המסחר הפורח בימי האימפריה המצרית, החלו מופיעים בעיר מיני כלי חרס וזכוכית מהודרים, תכשיטי שנהב, ארון קבורה מיקני ושאר פריטים מיובאים.

עושרה התרבותי של העיר הורגש בעוצמה לקראת המאה ה-14 לפנה"ס, ימי השלטון המצרי על האתר. בחסות המצרים שוקמה העיר לתפארתה המוקדמת והפכה במהרה לאתר מרכזי בארץ ישראל. חפירות בתחום VI של האתר העידו על תרבות העיר: קירות בתיה עובו, חצרותיה סוידו באיכותיות ותעלות ניקוז הובילו אל הבתים. נחשפו באתר מיני כלי זכוכית וזהב שאופיים המצרי בלתי מעורער.

תקופת הברונזה המאוחרת בגזר הקבילה לתקופת אל עמרנה המצרית, ונמצאו מספר התכתבויות בין מלכים גזריים (בעיקר מלכיאל ויפח'י), לשליטיהם המצריים. לדוגמה, מכתב מאמנחוטפ השלישי למלכיאל, מלך גזר:‏[2]

אל מלכיאל, איש גזר, כה אמר המלך: הנה את הלוח הזה שגרתי אליך לאמר: שלחתי אליך את חניה, שר צבאות המלחמה, על מנת לקחת את הנשים היפות ועמו כל טוב: כסף, זהב, מלבושים, אבן סנדו, כל מיני אבנים יקרות וכיסאות מעץ אושי. ועל כל זה כל מיני דברים יקרים בסכום 160 תבן. והן הלא ביחד 40 נשים, 40 שקלי כסף מחיר כל אשה. ונא, שלח נשים יפות מאוד ובהן ורעה לא תמצא למען יאמר לך המלך אדוניך: אלה אל נכון יפות! ולך ישלח בחיים. ואכן, תדע כי הנה שלום למלך כמו לשמש: לחייליו למרכבותיו לסוסיו שלום רב! והנה, נתן האל אמון את הארץ העליונה, הארץ התחתונה, מוצא השמש ומבוא השמש תחת שתי רגלי המלך.

לפתע, כמאה שנים מאוחר יותר, החל מצב העיר להידרדר מחדש, בדומה לשאר יישובי כנען בזמן נסיגת תקופת אל-עמרנה. אין סימנים להרס אזורי מקיף כלשהו, אומנם בתי העיר לא היו בשימוש במאה ה־13 לפנה"ס. ממצאים פרטיים לשני בתים מעידים על הרס ומאוחר יותר הופעת קדרות פלשתית. לטענת מרבית החוקרים, גזר חרבה בהתקפה. אולם התקפה זאת לא הייתה פלשתית.

יש המייחסים את החורבן לכיבוש זמני של העיר בימי יהושע בן נון, עקב ההתנגשויות בין בני ישראל והגזרתים, כפי שמציין התנ"ך בספר יהושע: "אָז עָלָה, הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר, לַעְזֹר, אֶת-לָכִישׁ; וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד" (יהושע י', לג). אולם פסוק אחר מעיד על נוכחות כנענית בעיר בתקופת השופטים: "וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר; וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ, בְּגָזֶר" (שופטים א', כט).

ממצא חשוב מתקופה זו היא חרפושית מפרעה מרנפתח. אחד הממצאים המפורסמים המיוחסים לפרעה היא מצבת ישראל, הקרויה כך על שם אחת השורות בה:

נבוזה כנען בכל רע, לוקחה אשקלון, נלכדה גזר וינועם הייתה כלא הייתה, ישראל הושם, אין לו זרע.

יש ספקות רבות לגבי אמינות תיאור מסעו הצבאי של מרנפתח לכנען, אך יש שהתייחסו אליה כיותר הגיונית מהתיעוד התנ"כי, הן בפן הארכאולוגי והן ברמת אמיתות התיעוד.

הפרעונים המצריים ניסו לחזק את שליטתם באזור, לאור התערערות השלום היחסי עם פלישת גויי הים (אשר התנ"ך מכנה פלשתים). פרעה רעמסס השלישי עשה חיל בהדיפת הפולשים מכפתור למצרים גופה, אולם לא הצליח למנוע את חדירתם לשטחי כנען. בבוא הפלשתים לגזר הם מצאוה נטושה, כך מעיד הפער שבין אחרוני החרסים מעת חורבן מרנפתח לסדרת החרסים הפלשתיים הדיסטינקטיביים שנמצאו באתר.

מפעלי הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לייחס את בניין החומה החיצונית של גזר לתקופת הברונזה המאוחרת. אורך החומה עמד על 1,100 מטרים, ורוחבה כ־4 מטרים. החומה נבנתה בנקודה נמוכה יותר לאורך המדרון, והוסיפה לעיר לפחות עוד רבע משטחה הקודם. נשתמרו רק שרידים מהחומה שגובהם לא עלה על 4.5 מטרים, ושער העיר נראה שכן תחת השער מתקופת שלמה.

עובדת היעדר ביצורים מחודשים וחזקים כמו אלו של גזר, בשאר תלי הארץ, מעידה על מעמדה העליון של העיר בתקופה הזאת. בסוף המאה ה־14 לפנה"ס החל להבנות ארמון מצרי באקרופוליס, לארמון היו שתי קומות, הוא היה בנוי אבן וסיד. בניין מעניין נוסף מהתקופה הוא בית מלך גזר.

תעלת המים, או מפעל המים, הינו פיר שמגיע למעיין תת-קרקעי ששימש את העיר בעתות מצור. הפיר בנוי משני חללים עיקריים, חלל הכניסה האנכי שאורכו עומד על כ־7 מטרים, וחלל הירידה המדורגת למעיין - מערה משופעת באורך של כ־45 מטרים. מקאליסטר טעה בדרך פעולתו בחקירת התעלה, וניקזה מכל תוכנה. בכך הרס כל אפשרות עתידית של תיארוך מדויק יותר למפעל. בהשוואה לחצור ומגידו ניתן לתארכו לתקופת הברזל II, אולם גם החומות בנות התקופה הזאת הופיעו בגזר מוקדם מבשאר תלי הארץ, ולכן אולי אכן מקום הפיר בתקופת הברונזה המאוחרת.

התקופה הפלשתית (תקופת הברזל המוקדמת)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הפלשתית הייתה תקופת מעבר קצרה בגזר, שקישרה בין ימי האימפריה המצרית לימי המלוכה הישראלית, וסמלה את בוא תקופת הברזל המוקדמת לאתר. תקופה זאת החלה, כאמור, שנים מספר אחר חורבן העיר בימי מרנפתח. הקביעה הברורה של זמנה הוא דרך חרסיה הדו והחד גווניים ("מונוכרום פלשתי" ו"ביכרום פלשתי"), שהתפשטו עם הפלשתים בא"י של התקופה המדוברת. גזר ישבה על גבולה הצפוני ביותר של הממלכה הפלשתית.

ההשפעה הפלשתית ניכרת בשטח VI (האקרופוליס הגזרתי), שבו נמצאו מספר מבני מגורים נאים ומתוכננים היטב, ואסם שנהרס פעמיים נבנה מחדש, נהרס פעם נוספת, והוסב לבתי מגורים גדולים בעלי חצר. תופעה זאת של הרס משולש אופיינית ליתר הממצאים שנחפרו מימי השלטון הפלשתי בעיר. עם הזמן החלו הן טיב הבנייה והן טיב החרסים לרדת. סוף האתר בעת ההיא היה, לפחות לטענת ספר התנ"ך, כיבוש בידי פרעה מצרים, שמאוחר יותר מסר את העיר למלך שלמה, כנדוניית ביתו ("פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה" (מלכים א',ט',ט"ז) ). יש הטוענים כי מדובר בפרעה סיאמון, אולם אין הוכחה לטענה.

תקופת המלוכה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער שלמה. הכניסה הראשית לגזר המיוחס לימי המלוכה העברית, נבנה על גבי שער קדום יותר. המאה העשירית לפנה"ס.
שער שלמה

לאורך ימיה כעיר פלשתית עמדה גזר מחוץ לטווח הישג מלכי ישראל שאול ודוד, כמתואר בשמואל ב' : "וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'; וַיַּךְ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים, מִגֶּבַע, עַד-בֹּאֲךָ גָזֶר" (שמואל ב', ה',כ"ה).
אומנם שכבה VIII מבשרת על בואה של תקופת המלוכה העברית בתל גזר. לפי המתואר בתנ"ך, נמסרה העיר לידי שלמה המלך בידי מלך מצרים בערך בשנת 950 לפנה"ס. מתואר כי שלמה בנה את גזר, אולם הבתים מתקופתו קטנים, החרסים אדומים ועליהם מירוק יד, לא נמצאו קברים מהתקופה, אך נמצאו חפצים אופייניים לתקופה בקברים מוקדמים יותר. נוסף לבמה, שכבר יצאה מכדי שימוש עד ימי שלמה, נמצא גם מזבח קטן ועליו דמותו של הבעל. ממצא מעניין מהתקופה הזאת הינו לוח גזר המפורסם.

בשנת 924 לפנה"ס הותקפה העיר במסע פרעה שושנק, הוא שישק התנ"כי; גזר חרבה. לאורך שנים מספר נגרס כי גזר נתרוקנה מיושביה, עקב מחסור בראיות. בשנים האחרונות הוכח כי אין בסיס לסברה, וכי גזר המשיכה להתקיים באופן מצומצם יותר. כעבור 200 שנים הותקפה גזר במסעו של המלך האשורי, תגלת פלאסר השלישי, שתוארך לשנים 734 - 732 לפנה"ס, ואכן בתקופה זאת חרב שערה של גזר ונשרפו בתי מגורים רבים. ישנה קורלאציה בין חורבן גזר לבין אחד מתבליטי המלחמה שפיארו את ארמון תגלת פלאסר, בו מוזכרת גָזְרֻ.

הביצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרתקת במיוחד היא עלילת ביצורי העיר. לימי שלמה מיוחס שיפוץ החומה החיצונית, בת תקופת הברונזה המאוחרת. הארכיטקט של שלמה ניסה לבנות מחדש את החומה החיצונית, או לפחות חלקים ממנה. ברם, במהרה נתגלה לבונים כי חומתם נבנתה בסטייה של כ־65 סנטימטרים, וגם באיכות ירודה מהחומה העתיקה. כדי לכפר על שגיאתם מילאו את הפער שנוצר בעפר. בעבור מאה שנים החומה סוידה מחדש, וכעבור מאה נוספת נבנה מחדש חלקה העליון. סיפורה המסועף של החומה החיצונית הוליך שולל ארכאולוגים רבים שניסו לתארך במדויק את הכותל.

אחד האתרים הנחפרים ביותר בגזר הינו שער שלמה. מקאליסטר חשף לראשונה את אחד החללים הנלווים לשער ומחצית מהשער. בהסתמכות על חרסים הלניסטיים שמצא במקום, קבע את השטח כ"מצודה מכבית" (Maccabean Castle). כעבור מחצית מאה, בשנת 1958, פרסם ידין את מאמרו, "חומת גזר ושערה בימי שלמה", במאמר זה טען כי חלק מהמצודה המכבית ("אזור דמוי אורוות", בפי מקאליסטר) הינו לא אחר משער שלמה. מאוחר יותר, צוות בראשות ויליאם דיבר (William Dever) חקר את האתר והעלה כי אכן מדובר בשער מהמאה העשירית לפנה"ס. חברי ההיברו יוניון קולג' חשפו לגמרי את ההריסות וחיזקו את טענת ידין. לא רק האמת הארכאולוגית היא שמעניינת בפרשת השער, שכן קיומו מאשש במידה רבה את אמיתות הפסוק התנ"כי : "וְזֶה דְבַר-הַמַּס אֲשֶׁר-הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית יְהוָה וְאֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-הַמִּלּוֹא, וְאֵת, חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-חָצֹר וְאֶת-מְגִדּוֹ, וְאֶת-גָּזֶר" (מלכים א', ט, ט"ו).

השער היה שער שש תאי כנעני אופייני. צדדיו נבנו בניית גזית איכותית, החלל הפנימי הכיל ספסלים איכותיים, גג סטנדרטי ותעלת ניקוז. מאוחר יותר הועלה מפלס השער ונבנתה תעלה חדשה. בשלב הבא נבנה מחדש כשער ארבע־תאי, ואחר חורבנו בימי תגלת פלאסר כשער דו־תאי. אחר פלישה אשורית נוספת נהרס השער סופית.

חשיבות רבה יש לאזכורה של גזר יחד עם חצור ומגידו. ביצורי ערים אלו, שלאורך ימיהן היוו מרכזי כוח חשובים בכנען, נבנו אף הם בסגנון הגזרתי (כפי שניתן להבחין בטבלה). דמיון רב, ולעתים שוויון מוחלט, זה יחד עם כרונולוגית האתרים, מוכיח שהחומות נבנו לפי אותו הדגם. ההבדלים הקטנים תלויים בתנאי השטח הנתון, ואי-דיוקים בחפירות מוקדמות.

הפרט מגידו חצור גזר (לקוח מידין, חצור. ר' ביבליוגרפיה)
אורך השער 20.3 מ' 20.3 מ' 19.0 מ'
רוחב השער 17.5 מ' 18.0 מ' 16.2 מ'
הרווח בין המגדלים 6.5 מ' 6.1 מ' 5.5 מ'
רוחב מעבר הפתח 4.2 מ' 4.2 מ' 4.2 מ'
רוחב הקירות 1.6 מ' 1.6 מ' 1.6 מ'
הרוחב הכולל של חומת הסוגרים ------- 5.4 מ' 5.4 מ'

בעשור האחרון, לנוכח צמיחת האסכולה המינימליסטית בארכאולוגיה המקראית, הועלו מספר טענות אודות שיוך חומות הסוגרים ושערי התאים שאפיינו את בניין שלמה, למאה התשיעית לפנה"ס, ובכך למעשה לביטול סברת ידין.

התקופה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעמון רוח בקצה הצפון-מזרחי של התל

כיבושה הסופי של העיר בידי אשור בא במאה השביעית לפנה"ס. בימיה כעיר אשורית הייתה מרכז חשוב לפיקוד ופיקוח על מישור החוף, ונמצאו מספר רשומות מקומיות שמעידות על כך. אחר ימי אשור ננטש האתר, עד ימי הממלכה הפרסית, בהם הייתה העיר חלק מפחוות 'יהוד'. קברים עשירים (הקברים הפלשתיים של מקאליסטר), שרידי קירות בתים ובורות מים הם שרידיה היחידים של התקופה הפרסית באתר. תקופה זאת נחלקה לשני שלבי ישוב.

במאות השלישית והשנייה ניתן להבחין ביישוב הלניסטי בעיר. גזר הפכה למרכז הכוחות הסלאוקיים בשפלה ושכן בה מבצר, וממנה יצאו הכוחות להלחם ביהודה המכבי בקרב בית חורון. אחרי הפסדים נוספים בקרב אמאוס נסוגו הכוחות היווניים לגזר. בימי המצביא בכחידס נבנה מחדש שער העיר, ושופצו ביצוריו. אולם אחר עזיבתו שמעון החשמונאי כבש את העיר בשנת 142 לפנה"ס. תיאור הכיבוש מעניין: "ובימים ההם חנה שמעון על גזר והקיף אותה במחנות, ועשה הלפוליס (מגדל לכיבוש ערים) וקירב אותו לעיר, והיכה מגדל אחד וילכדהו. ויקפצו האנשים שבהלפוליס אל העיר ותהי מהומה גדולה בעיר. ויעלו אנשי העיר עם נשיהם וטפם על החומה, ויקרעו את בגדיהם ויצעקו בקול גדול ויבקשו משמעון לתת להם יד ימין (לחון אותם). ויאמרו: אל תעשה לנו כרשעתנו, כי אם כרחמיך. ויעתר להם שמעון ולא נלחם עמם. ויגרש אותם מן העיר, ויטהר את הבתים אשר היו בהם צלמיות, ובא אליה בזמרה ובברכה. ויסלק ממנה כל טומאה ויושב בה אנשים המקיימים את החוק (התורה), ויבצר אותה וייבן לו בה בית." (מכבים א, יג48-43).

במחקריו הראה רוני רייך כי שבעה מתקני מים מדורגים שחשף מקאליסטר בשכבה העליונה ביותר בתל, אינם אלא מקוואות טהרה שנוספו לגזר לאחר כיבושה בידי שמעון, ובכך לאשש את המסופר על העתקת אוכלוסייה יהודית, שומרת מצוות, ממקום לא ידוע (ירושלים?) לגזר. בזיקה לבית אחד הראה רייך כי החדר ובו מקווה הטוהרה הוסף לבניין קיים, אל נכון אל בניין שפונה מן האוכלוסייה הפגאנית שהייתה בו, וטוהר אחרי הכיבוש.

בנו, יוחנן הורקנוס הראשון, קבע את העיר כבסיסו, ובנה בה מצודה (על חורבות שער שלמה, מה שהביא לטעות בזיהוי אצל מקליסטר). שבויים יוונים הוחזקו כנראה באתר, כפי שניתן ללמוד מהכתובת, שנמצאה חרוטה על אבן באתר:

"Παμπρς Σιμοονος κατοπαση πυρ βασιλειον"

משמע "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון". באתר נמצאו מטבעות דמטריוס השני ואנטיוכוס השביעי, כלי חרס וכלי ברזל.

שער העיר עבר את שיפוצו האחרון לקראת הכניסה לתקופה ההרודיאנית באתר, שכבה I. בימי המלך הורודוס ירד סופית מעמדה של גזר. מספר קברים, בית מרחץ, כמה בקתות וחומה גדולה (לא למטרות הגנה, אלא תחימה) הם שרידי היישוב בתקופה הרומית. מספר קברים נוספים נותרו מהתקופה הביזנטית.

התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש הארץ על ידי צלבנים נכללה גזר בתחום הסניורה של רמלה ובמקום היה ככל הנראה יישוב לא מבוצר, בשנת 1177 היה התל זירה לקרב גזר בין צבא ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים לצבא המוסלמי של צאלח א-דין. הצבא המוסלמי הופתע על ידי צבא צלבני קטן התמוטט תחת מהלומת ההסתערות של קומץ אבירים ונמלט על נפשו חזרה למצריים - תבוסה זו הייתה הקשה ביותר שספג המצביא המוסלמי המהולל אך לא הצליחה להציל את הצלבנים מתבוסה מוחצת בקרב קרני חיטין.

בשנת 1888 ערך הארכאולוג שארל קלרמון-גנו סקר ארכאולוגי של ארץ ישראל במהלכו הוא חזר וזיהה את תל גזר כמונטגיסרד הצלבנית (MontGisart) על פי מחקרו ובהסתמך על מסמך המתאר את נכסי הכנסייה של המדינה הצלבנית - לאחר הקרב הקימו הצלבנים כנסייה על שמה של קתרינה הקדושה בלטינית - Sainte Katerine de Mongisart. במסמך הסקר מציין קלרמון גנו בתקווה כי חפירות עתידיות בתל יחשפו את הכנסייה, עם זאת חפירות שנערכו בתל גזר לא העלו שרידים למבנים צלבניים - אשר ייתכן ונמצאים באזור שרידי הכפר הערבי ‏‏[3].

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוחר יותר תושבים ממלוכים עשו שימוש בבית הקברות הביזנטי.

למדרון התל הוקם הכפר הערבי אבו־שוּשֶה, בתקופה העות'מאנית. בני משפחת ברגהיים הצליחו בשלבים לרכוש את כל אדמות התל, אך עקב קשיים כלכליים איבדו אותן. הקרקעות עברו, מאוחר יותר, לידי הברון רוטשילד, ואף מאוחר יותר לידי הרברט בנטוויץ', שעמד בראש חברת הקרקעות המכבית הציונית.

בשנת 1917 הגיע צבא בריטניה בפיקודו של אלנבי לאחר כיבוש רפיח לאזור תל גזר. בתל החזיק כוח טורקי חזק שנסוג עם התקדמות הקרב. שליחת התקפה של הבריגדה ה-22 על תל גזר הייתה חלק מהתקפה גדולה יותר שתכליתה לנתק בין הארמייה השמינית הטורקית שנסוגה בכיוון מישור החוף והארמייה השביעית שנסוגה לכיוון הר חברון וירושלים. ההתקפה תוכננה להרחיב את הטריז בין הארמיות ובכך להחלישן.‏[4]

בשנת 1945 התיישבה באזור קבוצת גזר. ביוני 1948, עת מלחמת השחרור, הותקפה הקבוצה בידי הלגיון הירדני, נכבשה ו־28 ממגיניה נפלו. בסופו של דבר השטחים נכבשו מחדש על ידי הפלמ"ח, ומאז הם מהווים חלק ממדינת ישראל. המועצה האזורית גזר נקראת על שם התל.

בשנת 2002 הוכרז התל כגן לאומי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Macalister, Robert Alexander Stewart, The excavation of Gezer, v 1 ,v 2: 1902-1905 and 1907-1909,1911,1912 London

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תל גזר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חדשות בעתיקות יולי 2012 של רשות הטבע והגנים, עמ' 3
  2. ^ "גזר", אנציקלופדיה אריאל, כרך ב', עמ' 1292
  3. ^ ‏Denys Pringle. The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: A-K (excluding Acre and Jerusalem) Volume 1 . Cambridge University Press, 1993 page 274‏
  4. ^ המהלכים הצבאיים ב-10-15 בנובמבר 1917", מתוך אתר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל.