אבעבועות שחורות
| אבעבועות שחורות | |
|
אזהרה: תמונה קשה לצפייה
|
|
| שם בלועזית | Smallpox Variola vera |
| ICD-10 (אנגלית) |
B03. |
| ICD-9 (אנגלית) |
050 |
| DiseasesDB (אנגלית) |
12219 |
| MedlinePlus (אנגלית) |
001356 |
| eMedicine (אנגלית) |
emerg/885 |
| MeSH (אנגלית) |
D012899 |
אבעבועות שחורות (באנגלית: Smallpox) היא מחלה מדבקת הנגרמת על ידי הנגיף Variola major. הנגיף גדול יחסית, והוא עובר מאדם לאדם דרך האוויר, בעיקר בחורף ובתחילת האביב; נגיף האבעבועות השחורות קטל ככל הנראה יותר בני אדם מכל מחלה אחרת בהיסטוריה. ב-2010 המחלה הוכתרה כמחלה הראשונה שהאנושות הצליחה להכחיד.
תוכן עניינים |
מאפייני המחלה[עריכה]
המחלה מועברת באמצעות תרסיס - טיפות קטנות הנפלטות ממערכת הנשימה. לאחר חשיפת דרכי הנשימה לנגיף, נמשך זמן הדגירה שלו בגוף כשבועיים. בזמן זה משכפל הנגיף את עצמו בתאי החולה, כשהוא משתמש בחלבונים העצמיים של התאים. המחלה בתחילתה דומה לכל מחלה ויראלית אחרת ומאופיינת בעליית חום הגוף, אפיסת כוחות וחולשה כללית, כאבי ראש וכאבים באיברים שונים. לאחר מכן מתפתחת פריחה בצורת נקודות אדומות זעירות על העור, פריחה שהופכת תוך פחות משבוע לשלפוחיות צורבות ומגרדות, אשר מזדהמות, מתמלאות מוגלה ומתקשות, ובמידה והחולה מחלים, משאירות אחריהן גלדים וצלקות לאחר שהן נושרות. השלפוחיות עשויות להתפתח גם בריריות הפנימיות, לדוגמה בוושט ובקנה הנשימה. המוות מהמחלה עשוי להתרחש כבר בתוך שלושה עד חמישה ימים לאחר הופעת השלפוחיות, עקב דימומים בדרכי הנשימה או במערכת העיכול, מהתקף לב או מזיהום כללי ואלח דם. לנותרים בחיים לוקח זמן ארוך - בין חודש ועד שלושה חודשים - כדי להבריא לחלוטין.
למחלת אבעבועות שחורות יש ריח אופייני, חד וחריף, אשר צורב את האף ושאי אפשר לטעות בו. רוב החולים יהיו מכוסים לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, כולל מתחת לציפורניים, בשלפוחיות גדולות, שלאחר זיהומן נעשות עגולות וקשות והופכות את צבע עורו של החולה לשחור (כאן טמון, ההבדל החיצוני בין מחלה זו ובין אבעבועות רוח; באבעבועות רוח נדיר מאוד לראות שלפוחיות על כפות הידיים והרגליים).
התמותה גבוהה מאוד, בעיקר עקב העובדה שהשלפוחיות והזיהום מופיעים בבת אחת, בניגוד למחלה הקלה בהרבה, אבעבועות הרוח, בה מופיעות בגלים שלפוחיות קטנות יותר. גיל שלפוחיות שונה וריכוז דלקת קטן יותר מאפשרים למערכת החיסון של הגוף להתמודד בהצלחה עם אבעבועות רוח, שלא כמו באבעבועות שחורות. השלב המידבק ביותר של האבעבועות השחורות הוא בשבוע הראשון למחלה, בו ריכוז הנגיפים ברוק גבוה במיוחד; דיבור פשוט, במהלכו ניתזים רסיסי רוק זעירים, הוא הגורם העיקרי להדבקת אנשים נוספים. הנגיפים שחדרו לגוף דרך האוויר משתרשים בעיקר בריריות האף ובהפה, ומשם דרכם קצרה אל קשרי הלימפה, בהם הם מתרבים ודרכם מתפשטים לכל חלקי הגוף, כשבסופו של דבר הם מתרבים בעיקר במח העצמות ובטחול. רק לאחר כשבוע ימים מתפשט הנגיף בכל תאי הגוף דרך הדם, כשלהתפשטות זו נלווים תחושה כללית רעה, עליית חום ושאר הסימנים הידועים.
נכון להיום לא נמצאה תרופה אנטי ויראלית יעילה כנגד המחלה. יחד עם זאת, טיפול בתרופה בשם Cidofovir נמצא יעיל כנגד וירוסים מאותה המשפחה ולכן נחשב כטיפול מומלץ כנגד אבעבועות שחורות. בידוד החולים למניעת הדבקה מהווה נדבך חיוני וחשוב בהכלת המחלה.
חלק ניכר מבני האדם שחלו במחלת האבעבועות השחורות נפטרו. המחלה גרמה למותם של מאות מיליוני בני אדם לאורך ההיסטוריה. הנותרים בחיים נשארו נכים, מצולקים ומעוותים. המחלה הצדיקה את השמות שבהם כונתה: "האש הגדולה" "מלאך המוות" ועוד כהנה וכהנה שמות דומים. תיעוד ראשון למחלה נעשה לפני למעלה מ-3,000 שנים כשהייתה התפרצות במזרח התיכון בכלל ובמצרים בפרט, כשפרעה, רעמסס החמישי, נפטר מהמחלה בשנת 1157 לפנה"ס. סימני המחלה מצויים עד היום על המומיה שלו.
גילוי החיסון[עריכה]
נגד מחלות ויראליות לא קיימת תרופה, מלבד מערכת החיסון של האדם, אשר תוך כדי התגוננותה מייצרת תאי זיכרון ונוגדנים כנגד הנגיף, כמו גם נגד כל מיקרואורגניזם זר ותוקפן אחר. כיוון שמערכת החיסון חייבת להיות במיטבה כדי שתמלא את תפקידיה, הרי שבדרך-כלל, עקב סיבות שונות, אין מערכת החיסון מצליחה במשימתה ושיעור התמותה גבוה ביותר בעיקר אצל הקטנים והחלשים. לפיכך, מכיוון שלא קיימת תרופה, הרי שהמחסום היחיד בפני מחלת האבעבועות השחורות הוא תרכיב החיסון ויצירת נוגדנים כנגד הנגיף, שיפעלו נגדו בטרם יגרום לנזק.
החיסון הראשון בהיסטוריה הורכב ככל הנראה במאה ה-11 בסין. שלפוחיות שהתקשו ונשרו מחולים נתחבו לחוטמם של ילדים. על דרך מניעה דומה למדה אשת השגריר הבריטי בטורקיה, מארי וורטלי מונטגיו. רופאים טורקים שמו לב שמי שחלה במחלה ונשאר בחיים לא חלה בה שוב. הרעיון שהם הציעו היה להדביק במחלה אנשים בריאים בצורה קלה מאד, כדי שלא יחלו בה שוב. הם אספו נוזל משלפוחיות שחורות של קורבנות המחלה, שרטו את הזרוע של אדם בריא, והחדירו לשריטה את הנוזל. הגברת מונטגיו התרשמה מההגיון בשיטה והשתמשה בה גם לחיסון ילדיה. היא שרדה את המחלה ובשנת 1717, למרות התנגדות הרופאים, שכנעה את אשת יורש העצר קרוליין לחסן את ילדי משפחת המלוכה בשיטה זו.
תגלית החיסון רשומה בהיסטוריה על שמו של רופא כפרי בריטי, אדוארד ג'נר, אשר שם לב, לפי האגדה, שהיחידים שהצליחו לעבור את המחלה שלמים ובריאים פחות או יותר, היו החקלאים, ובעיקר מגדלי הבקר. ג'נר הבחין שמגדלי הבקר אשר חלו באבעבועות שחורות עברו את המחלה בצורה קלה וחסרת משמעות מבחינה רפואית; אומנם הופיעו אצלם מספר שלפוחיות מועט, אולם אלה חלפו מבלי להשאיר עקבות כמעט, וזאת בניגוד לשלפוחיות שכיסו את גופם של אלה שלקו במחלה האלימה.
במשך למעלה מעשרים שנה חקר ג'נר את התופעה, ולבסוף הבין שהמחלה על שתי צורותיה הייתה ככל הנראה שתי מחלות שונות. הסתבר לו שהמחלה שבה חלו האיכרים הייתה מחלת אבעבועות אחרת, אבעבועות הפרות, שמשום מה, לאחר תחלואה בה, נמנעה מהחולה פגיעה על ידי המחלה הקשה. את הסיבה הוא כמובן לא ידע, אולם מתוך ההבנה הזו ומתוך הידיעה שאנשים נדבקים כאשר הם באים במגע עם נוזלי השלפוחיות, הבין ג'נר שאין צורך לחכות להידבקות הטבעית של האדם מהפרה ואפשר לזרז את ההידבקות במחלה הקלה, וכך להגן על הנדבק מפני המחלה הקשה. ג'נר הבין כי מי שחולה באבעבועות הבקר לא יחלה באבעבועות שחורות.
ב-1796 ביצע גנר את הניסוי הקליני הראשון. הוא מרח על שריטה בעורו של ילד נוזל שנלקח משלפוחית של פרה החולה באבעבועות הפרות. הילד, כפי שצפה, לקה בגרסה קלה מאוד של המחלה והחלים תוך זמן קצר. כעבור זמן מה הוא שרט את עורו של הילד ומרח על השריטה נוזל מאבעבועה של אדם החולה באבעבועות שחורות, וכפי שהעריך, הילד לא חלה במחלה.
על סמך הניסוי הבודד הוציא ג'נר בשנת 1796 את החיסון הראשון בעולם כנגד אבעבועות שחורות. כיום משערים שנגיף האבעבועות השחורות הוא מוטציה של נגיף אבעבועות הבקר.
המחלה במאה העשרים[עריכה]
מאז אותם ימים, החלו בני האדם מתחסנים כנגד מחלת האבעבועות השחורות. מכיוון שמחלת האבעבועות השחורות היא מחלה הפוגעת אך ורק בבני אדם ואין לה מאכסן בין יתר בעלי החיים, הוחלט באמצע המאה ה-20 לחסן בצורה אגרסיבית את כל בני האדם בעולם כדי להכרית את המחלה מעל פני האדמה, כדי שלא יהיה אף לא אדם אחד שימשיך לקיים את אפשרות המחלה וההדבקה. כך נעשה החיסון העולמי, עד שבשנת 1972 הופסק מתן תרכיבי החיסון בארצות הברית ואחר כך גם בארצות נוספות, עקב היעלמות המחלה שם, כשהוא נמשך רק במדינות ואזורים מועדים לפורענות. מבצע החיסונים האגרסיבי הכלל-עולמי גרם בסופו של דבר להיעלמות הנגיף מעל פני האדמה, מלבד שתי מעבדות יחידות, אחת במרכז לפיקוח מחלות (CDC) בארצות הברית והשנייה במעבדות וקטור ברוסיה, אשר המשיכו באופן רשמי להחזיק בנגיף למטרות מחקר. לפי החלטת ארגון הבריאות העולמי, על המחקר בוירוס להסתיים ב-2014, אז יושמד הנגיף לחלוטין[1].
החולה האחרון במחלה, עובד בית חולים בשם עלי מאלין שחלה באופן ספונטני, זוהה בשנת 1977 בסומליה שבאפריקה ושרד את המחלה. הקורבנות האחרונים הידועים של אבעבועות שחורות נדבקו ומתו בברמינגהם שבאנגליה בעקבות תאונת ניסוי. במהלך הניסוי, שנעשה ללא היתר על ידי מיקרוביולוג בשם הנרי בדסון, אירעה תקלה בה דלפה דרך צינורות האוורור כמות קטנה של נגיפים, אשר הספיקה כדי לגרום למחלתה ומותה של צלמת רפואית, ג'נט פרקר. בדסון התאבד עוד לפני שפרקר נפטרה. שנה לאחר מכן, לאחר שהוברר סופית שאין יותר אפילו לא עוד חולה אחד בכל רחבי העולם ולא תיתכן יותר הידבקות במחלה, התכנסה בז'נבה שבשווייץ ועדה מטעם ארגון הבריאות העולמי לטקס חתימה על מגילת קלף אשר עליה כתוב בחמש שפות: "אנו חברי הוועדה העולמית... מאשרים שהאבעבועות השחורות נעקרו מהעולם". וכך, בתאריך 9 בדצמבר 1979, כמעט מאתיים שנים לאחר שנעשה החיסון הראשון בידי אדוארד ג'נר, המליץ ארגון הבריאות העולמי על הפסקת החיסון בעולם כולו. בשנת 1979 או 1980 נעשה החיסון האחרון של אזרחים בעולם, בעוד שחיסון אנשי צבא נמשך עוד מספר שנים.
שימוש למטרות צבאיות[עריכה]
לאחר שנעלמה המחלה, עלה החשש כי יהיו שינסו להשתמש בה כנשק ביולוגי.
תרחיש זה עלול להתממש לאחר שבשלהי המאה ה-20 התקיים ויכוח בין מדענים, האם להשמיד את הנגיפים שבמעבדות בארצות הברית וברוסיה. אלה שהתנגדו לכך טענו שאין זכות בידי האדם להשמיד במכוון אף יצור, ואפילו יהיו אלה וירוסים מזיקים; והנה למרות הכל, מתברר ככל הנראה שהוויכוח שניטש היה ויכוח סרק. מסתבר שבמטרה לעשות בו שימוש כנשק ביולוגי מחזיקים בנגיף קרוב לוודאי גם מדינות וגופים נוספים. היות שלמעלה מעשרים שנה אין נעשים יותר חיסונים ומכיוון שכך למעלה ממחצית בני האדם בעולם כלל אינם מחוסנים (וגם אצל אלה המחוסנים אין וודאות שהחיסון יעיל עדיין), הרי שהפוטנציאל הצבאי ההרסני של הנגיף גדול ביותר.
שימוש צבאי בלתי-מכוון, ככל הנראה, נעשה בנגיף לפני כחמש מאות שנה כשצבא ספרדי זעיר בן 600 חיילים בפיקודו של קורטז ו--200 אנשים בפיקודו של פיזארו, גרם להדבקת הילידים באמריקה באבעבועות שחורות והביא לתמותת מיליוני בני אדם מהאימפריות של האינקה והאצטקים עקב החסינות הלקויה של גופם וחוסר העמידות בפני הנגיף, אשר לא היה ידוע להם מעולם. פגיעה ויראלית זו הביאה לתבוסתם המוחלטת, תוך כדי אובדן של תשעים אחוזים מבני אמריקה בתוך מאה שנים.
היו כוונות לשימוש צבאי מכוון בנגיף: בשנת 1763 התכתב הגנרל האנגלי ג'פרי אמהרסט (Jeffrey Amherst) עם עמיתיו על האפשרות להדביק את השותפים האינדיאנים של הצרפתים, בדלוור, באבעבועות שחורות. אין מסמכים שמעידים שאכן נעשה משהו בעניין. אך באזור פרצה מגפה שהכחידה למעלה ממחצית האוכלוסייה האינדיאנית.
מנות החיסון המצויות כיום בעולם בכלל ובישראל בפרט מועטות מאוד וייצורן לוקח זמן ארוך מאוד ואפילו שנים. לפיכך, כדי לחסן את כל תושבי ישראל, למשל, יש להיערך ברמה עולמית ולייצר תרכיבי חיסון נוספים בעולם כולו. עם זאת, למרות שכדאיות השימוש באבעבועות שחורות כנשק ביולוגי עולה לכאורה על כלי נשק אחרים, עקב העובדה שאין תרופה כנגד וירוסים, הרי שכדאיות זו דווקא נמוכה מאוד עקב החשש להדבקה עצמית של התוקף; בפני הנגיף לא ניצבים גבולות, ובסופו של דבר עלול לסבול גם התוקפן מתוצאותיה הקשות של מחלת האבעבועות השחורות.
קישורים חיצוניים[עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- על המחלה באתר משרד הבריאות
- על המחלה מתוך כתב עת למחקר אנטיויראלי
- איתי נבו, הפרה שניצחה את המוות השחור, אתר הידען, 20 במאי 2013
הערות שוליים[עריכה]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.
