משתמש:OreL.D/ארגז חול 1

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון
פרמטרים ריקים [ הערות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מגלודון
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
תת־מערכה:	בעלי חוליות
מחלקה:	דגי סחוס
תת־מחלקה:	Elasmobranchii
סדרה:	Lamniformes
משפחה:	עמלצים או Otodontidae
סוג:	קרחה או קרקורליס
מין:	מגלודון
שם מדעי
Carcharocles Megalodon ‏אגסי, 1843

מגלודון (שם מדעי: Carcharodon או Carcharodon megalodon; מיוונית: megas ו-odon כלומר "שיניים גדולות") הוא מין של כריש מהסוג קרחה במשפחת העמלצים. חי בזמן הפרהיסטוריה, מתקופת אוליגוקן עד תקופת פליסטוקן לפני כ-25 עד כ-1.5 מיליון שנה.

מחקרים מציינים שהמגלודון הוא בין הטורפים הגדולים והחזקים בהיסטוריית בעלי החוליות. המגלודון ידוע בעיקר בגלל שרידי השלד שלו, המעידים על כריש ענק מימדים - המתקרב לאורך של כ-20.3 מטר. המגלודון נחשב לכריש הכי גדול שחי אי-פעם. מדענים מציעים כי המגלודון הוא גרסה מוצקת יותר של הקרחה לבנה. עדויות ממאובנים מאשרות כי המגלודון היה קוסמופולית. המגלודון היה טורף על, מסמני הנשיכה שנמצאו על מאובנים של קורבנותיו עולה כי הוא טרף בעלי חיים ימיים ענקיים.

מציאתו

שיניו

תיאור ראשו של הכריש על ידי ניקולאוס סטנו בעבודתו, האלמנטים של תורת השרירים.

לפי אנשים שחיו ברנסאנס, מאובנים של שיניים גדולים ומשולשים נמצאו לעתים קרובות. מקורות קדומים, כגון פליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע, העלו השערה שאבנים אלו נפלו מהשמיים או מהירח. אחרים, בעקבות המקורות הקדומים, היו בדעה כי המאובנים גדלו באופן טבעי בתוך הסלעים. לדוגמה ,אתנסיוס קירכר, ייחס את המאובנים ל"תכונת ההתאבנות המופצת בכל גוף הגאוקוסמוס", המיוחסת למאפיין פנימי של כדור הארץ, ובכך ייצג את הגישה האריסטוטלית. דבר זה תוקן בשנת 1667 על ידי חוקר הטבע הדני ניקולאוס סטנו, אשר זיהה אותם כשיני כריש עתיקים (ותיאר אותו בציורו המפורסם) הוא הזכיר את ממצאיו בספר, האלמנטים של תורת השרירים (Elementorum Myologiae Specimen‏), אשר הכיל גם את איור של שן המגלודון.

זיהוי

חוקר הטבע השוויצרי, לואי אגסי, נתן לכריש את השם המדעי שלו, Carcharodon Megalodon, בשנת 1835, בספרו "מחקר במאובני דגים" (Recherches sur les poissons fossiles), אשר השלים בשנת 1843. השיניים של מגלודון הן מבחינה מורפולוגית דומות לשיניים של הקרחה לבנה. על סמך הבחנה זו אגסי מנה את המגלודון בתת-משפחת העמלצים. למרות שהשם המדעי הוא מגלודון, הוא לעתים נקרא כריש שן-ענקי (Megatooth Shark), או כריש לבן-ענק (Giant White Shark), או אפילו כריש מפלצתי (Monster Shark).

מאובנים

כמו אצל רוב הכרישים, שלדו של המגלודון נוצר מסחוס ולא מעצם; תוצאה זאת באה מדגימות מאובנים, בעיקר במצב השתמרות גרוע.

מאובני שיניים

שן של מגלודון.

המאבונים הנפוצים ביותר של המגלודון הם שיניו, אשר מבחינה מורפולוגית דומים לשיני קרחה הלבנה, אבל חזקים יותר. השיניים של מגלודון יכולים להגיע לאורך של 180 מ"מ והם הגדולים ביותר מכל סוגי הכרישים הידועים כיום.

מאובני חוליות

חלקים של חוליות המגלודון נמצאו והשתמרו באופן חלקי. הדוגמא הבולטת ביותר היא עמוד החולייה של מגלודון הנמצא בבלגיה 1926, דגם זה כולל 150 חוליות, עם החוליה הכי גדולה בקוטר 155 מ"מ. עם זאת, קוטר החוליה הכי גדולה יכול להגיע ל-255 מ"מ, והם הגדולים ביותר מכל סוגי הכרישים הידועים כיום.

תפוצת מאובנית וטווח

המאובנים של מגלודון נמצאו בכל רחבי העולם, כולל באירופה, אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית, פוארטו ריקו, קובה, ג'מייקה, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן, אפריקה, מלטה, הגרנדינים והודו. שיניי המגלודון נמצאו גם באזורים רחוקים מהיבשות (כלומר בשקע מריאנה והאוקיינוס השקט).

השרידים הקדומים ביותר שנמצאו הם מתקופת האוליגוקן. מאמינים כי המגלודון נכחד בתקופת הפליסטוקן, ככל הנראה לפני 1.5 מיליון שנה.

אנטומיה

הקרחה הלבנה נחשבת לקרובה ביותר למגלודון מבחינה אנטומית. חוסר המאובנים של המגלודון הכריח מדענים להסתמך על המורפולוגיה של הקרחה הלבנה בשביל שחזורים של המגלודון.

אומדן גודל

שחזור לסתו של המגלודון ע"י בשפורד דין בשנת 1909.

אומדן הגודל המרבי של המגלודון הוא נושא שנוי מאוד במחלוקת. עם זאת הקהילה המדעית מכירה בכך שמגלודון היה גדול יותר מכריש לווייתני. הניסיון הראשון לשחזר את לסתו של המגלודון נעשה ע"י פרופסור בשפורד דין בשנת 1909. מן הממדים של שיחזור לסת זו, ניתן להסיק כי הגודל של מגלודון היה בסביבות 30 מטר, אך לאור תגליות מאובנים חדשים והתקדמות במדעי החולייתנים, שיקום לסת זה נחשב כיום ללא מדויק. הסיבה העיקרית עבור אי-הדיוק הזה הוא שבזמנו של דין הידע על שיניו של מגלודון היה דל יחסית. מומחים מציעים שגרסה מתוקנת של מודל הלסת של המגלודון של בשפורד דין יהיה בערך 70 אחוז מגודלו המקורי. לכן, כדי לפתור שגיאות כאלו, מדענים, בסיוע תגליות מאובנים חדשים של המגלודון וידע משופר על האנטומיה של המגלודון, הציגו שיטות מחקר כמותניות כדי להאריך את גודלו על בסיס קשרים סטטיסטיים בין גודל השן ואורך הגוף של הקרחה הלבנה.

השיטה המוצעת על ידי ג'ון ה. רנדל

בשנת 1973 האיכתולוג ג'ון ה. רנדל (John E. Randall) הציג שיטה שבה קובעים את הגודל של הקרחה הלבנה ומשערים את אומדן הגודל של המגלודון. השיטה היא: אורך המגלודון במטרים = [(0.096) × (גובה הזגוגית בשן במ"מ)]. ההיגיון מאחורי שיטה זו היא כי גובה הזגוגית (המרחק האנכי של הלהב מהבסיס של הזגוגית של השן עד לקצה שלו) של השן הגדולה ביותר בלסת העליונה של הכריש יכול לשמש כדי לקבוע את האורך של המגלודון. לשן הגדולה ביותר של המגלודון שנמצאה באותה תקופה היה זגוגית בגובה 120 מ"מ, דבר זה הניב תוצאה של 13 מטר אורך. עם זאת, שני מומחי כרישים, ריצ'רד הליס (Richard Ellis), וג'ון א. מקוסקר (John E. McCosker), הצביעו על פגם בשיטה של רנדל בשנת 1991. לדבריהם, זגוגית השן של הכריש לא בהכרח גודלת עם האורך של בעל החיים. הערה זו הובילה להצעות חדשות ומדויקות יותר כדי לקבוע את הגודל של הקרחה לבנה וכרישים דומים.

השיטה המוצעת על ידי גוטפריד ועמיתיו

לאחר מחקר יסודי ודגימות רבות של קרחה לבנה, שלושת המדענים, מיכאל ד. גוטפריד (Michael D. Gottfried), לאונרד ג'. וי קופגנו (Leonard J. V. Compagno) וס. קורטיס בואמן (S. Curtis Bowman), הציעו שיטה שמרנית אבל מדויקת יותר למדידת גודל הקרחה לבנה והמגלודון שפורסם בשנת 1996. השיטה היא: אורך המגלודון במטרים = - (0.22) + (0.096) × [(מקסימום גובה השן במ"מ)]. שן המגלודון הגדולה ביותר שהייתה ברשות הצוות הייתה שן קדמית עליונה שהגיעה לגובה של 168 מ"מ. שן זו התגלתה ע"י לאונרד ג'י. וי. קופנגו בשנת 1993, והיא הניבה תוצאה של 15.9 מטר. עם זאת, שמועות על שיניים גדולות יותר התגבשו באותה תקופה. הגובה המרבי של שן הנמדדת בשיטה זו היא בקו אנכי מקצה הכתר לתחתית האונות של השורש, במקביל לציר הארוך של השן. במילים אחרות, הגובה המרבי של השן היא גובה השיפוע שלה.

הערכת מסת הגוף

מגלודון (אפור - מקסימום, אדום - מינימום) עם כריש לווייתני (סגול) וקרחה לבנה (ירוק) ואדם (כחול) הערה: הגודל המקסימלי של המגלודון מצוין על ידי סולם באורך 20 מ'.

גוטפריד ועמיתיו הציגו גם שיטה כדי לקבוע את מסת הגוף כדי לקבוע את מסת הגוף של הקרחה הלבנה לאחר שלמדו את אורכם - הם בדקו 175 פריטים בכל שלבי הצמיחה השונים ושיערו את אומדן מסת הגוף של המגלודון. השיטה היא: משקל בק"ג = 3.29E-⁰⁶[אורך מרבי (במטרים)^3.174]. על פי שיטה זו מסת הגוף של מגלודון באורך 15.9 מטר יהיה כ-47 טון.

השיטה המוצעת על ידי קליפורד ג'רמי

בשנת 2002, חוקר הכרישים ד"ר קליפורד ג'רמי (Clifford Jeremiah) גם הציע שיטה לקבוע את הגודל של הקרחה לבנה וכרישים דומים (כלומר מגלודון). השיטה היא: אורך הכריש ברגל = [(רוחב שורש השן הקדימת העליונה בס"מ) x ‏(4.5)]. זה אומר שעבור כל סנטימטר של רוחב שורש השן הקידמית העליונה, יש כריש באורך 4.5 רגל. ד"ר ס. ג'רמיה (C. Jeremiah) טוען כי מערכת הלסת של הכריש קשורה קשר ישיר לאורך הכריש, עם רוחב שורש השן הגדולה ביותר שעוזרת הערכת מערכת הלסת. לשן הגדולה ביותר שברשותו של ד"ר ג'רמיה יש שורש ברוחב של כמעט 12 ס"מ, אשר מניב תוצאה של 15.5 מטר אורך.

מקסימום גודל והחלטה

מהמאובנים הקיימים כיום ניתן להסיק כי המגלודון הממוצע היה מגיע לכ-16 מטר אורך. בשנת 1994, טען הביולוג הימי, פטריק ג'. סצמברי (Patrick J. Schembri), כי המגלודון יכל להגיע לאורך מרבי של כ-25 מטר. הערכה המוקדמת ביותר לגודלו של המגלודון לא הביאה שום תוצאות. עם זאת, בשנת 1996, גוטפריד ועמיתיו האריכו כי המגלודון היה בארוך של כ-20.3 מטר מקסימום. טכניקת משקל הכריש שהוצע על ידי אותו צוות, העלה כי מסת הגוף של המגלודון היה 47 טון.

מחקרים מדעיים מבהירים כי המגלודון הוא הכריש הגדול ביותר שחי אי פעם והוא בין הדגים הגדולים ביותר הידועים לבני האדם כיום.

שיניים ומכניקת הלסת

שחזור שמראה את השיניו של המגלודון.

בשנת 1990, צוות מדענים יפנים, ה. סקין (H. Sekine), ט. יונו (T. Uveno) ואו. סקמוטו (O. Sekamoto), גילו בחפירה ארכיאולוגית בסאיטמה, יפן, שרידי מגלודון חלקיים עם סט של שיניים כמעט מושלם. סט כמעט מושלם של שיניי מגלודון נמצא גם בלי קריק, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית, ושימשו בסיס לשחזור הלסת של המגלודון במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע שבניו יורק. סת שיינים אלו פתרו את התעלומה של קביעת מספר השיניים המדויק שיהיה בכל שורה במלתעות של המגלודון. לפיכך, שחזורי לסת מאוד מדוייקם יהיו כעת אפשרים. בשנים הבאות נמצאו עוד מערכות שיניים הקשורות למגלודון. בהתבסס על תגליות אלה, שני מדענים, ס. אפלגייט (S. Applegate) ול. אספינוסה (L. Espinosa), פרסמו את הנוסחת שיניים (ייצוג של שיניים של חיה לגבי סוגי השיניים והסדר שלהם בתוך הלסת של החיה) של המגלודון בשנת 1996. רוב השחזורים המודרנים של לסת המגלודון מבוססים על נוסחת השיניים הזו.

נוסחת השיניים של המגלודון היא:

כמו שאפשר להבין מן הנוסחת שיניים, למגלודון היו ארבעה סוגי שיניים שונים.

• קדמיות - A
• ביניים - I (במקרה של המגלודון, השן הזו, מבחינה טכנית, נראת כקדמית ולכן נקראת גם "A3" כי היא סימטרית למדי ואיננה מצביעה לאמצע, אבל שן זו עדיין מיועדת להיות שן ביניים. עם זאת, במקרה של הקרחה לבנה, שן הביניים מצביע לאמצע. נקודה זו עולה פעמים רבות בדיון קרחה נגד קרקורליס ועוזר לחסידי הקרקורליס.)
• רחבות - L
• אחוריות - P

שחזור הלסת של המגלודון המוצגים באקווריום הלאומי של בולימטור.

למגלודון היו שיניים חזקות במיוחד, והיו לו בסך הכל 276 שיניים אשר פרושות ב-5 שורות.

הפליאונטולוגים מציעים כי רוחב הלסתות של המגלודון היו כ-2 מטר.

עוצמת הנשיכה

בשנת 2008, צוות של מדענים, בראשם סטיבן וורו (Stephen Wroe), ביצעו ניסוי כדי לקבוע את עוצמת הנשיכה של המגלודון והתוצאות שהתקבלו העלו כי המגלודון היה אחד הבעלי חיים החזקים ביותר בהיסטוריה. מגלודון באורך 15.9 מטר היה מסוגל להפעיל כוח נשיכה של כ-108,514 ניוטון (N) או 24,000 כוח פאונד לרגל (lbf), ומגלודון באורך 20.3 מטר היה מסוגל להפעיל כוח נשיכה של כ-182,201 ניוטון או 41,000 כוח פאונד לרגל.

כוח הנשיכה של המגלודון, בגודל הנשיכה המקסימלי המשוער, הוא מעל 28 פעמים יותר גדול מהדנקלאוסטיאוס שלו יש כוח נשיכה של 5.3 kN ‏(1,100 Ibf), פי 10 יותר גדול מהקרחה לבנה שלו יש כוח נשיכה של 18kN ‏(4,100 Ibf), מעל 5 פעמים יותר גדול מהטירנוזאור רקס שלו יש כוח נשיכה של 31kN ‏(7,000 Ibf) וגם יותר גדול מזה של טורף X שלו יש כוח נשיכה של 150kN ‏(33,000 Ibf).

בנוסף, וורו ועמיתיו ציינו כי כרישים מבצעים פעולות נוספות בזמן האכלה, דבר אשר מגביר את הכוחות של הגולגות. לכן הכוחות שהורגשו על ידי הטרף היו חזקים יותר מהכוחות שנמדדו על ידי הניסוי. כוחות הנשיכה היוצאי דופן של המגלודון יש לקחת בחשבון בהקשר של גודל גדול של הטורף וראיות ממאובנים המראים כי הוא היה טורף של חיות ימיים גדולים.

תפקוד השיניים

השיניים החזקות של המגלודון היו חדות, דבר זה היה משפר את חיתוך הבשר של הטרף. יש להם גם שורשים גדולים באופן משמועתי ביחס גובה השן ולכן יש להם יתרון מכני גדול. שיניים עם תכונות אלו הם לא רק כלי חיתוך טוב, הם גם מתאימים לתפוס טרף חזק ורק לעתים רחוקות נסדקים אפילו שחותכים את העצמות הטרף.

אנטומיה של השלד

שחזור שלד המגלודון בתצוגה במוזיאון הקלברט הימי.

מלבד אומדן אורך המגלודון, גוטפריד ועמיתיו ניסו גם לקבוע את גודל כל השלד.

מבנה הלסת

כדי לתפקד את השיניים הענקיות האלו הלסתות של המגלודון היו צריכות להיות גדולות יותר, חזקות יותר ומפותחות יותר מאלו של הקרחה הלבנה, שלה יש שיניים דקות בהשוואה לשיניו של המגלודון.

גולגולת סחוסית

לגולגולת הסחוסית (Chondrocranium) של המגלדון היה מראה מוצק וחסון יותר מזו של הקרחה הלבנה, שאפשר לה להפעיל את המלתעות המסיביות ומלאות השיניים ביעילות.

סנפירים

סנפירי המגלודון היו, באופן יחסי, גדולים יותר ועבים יותר מסנפירי הקרחה הלבנה, סנפירים בגודל כזה היו דבר הכרחי לכריש בגודל ענק כמו המגלודון בגלל שהם עזרו לכוח ההתנעה ושליטה על תנועותיו.

שלד צירי

באמצעות בדיקה יסודית של החוליה שהשתמרה מבלגיה, מתברר כי למגלודון היה מספר גדול יותר של חוליות, יותר מאשר לכל סוג גדול ומוכר של כרישים. רק אצל הקרחה הלבנה מספר החוליות מתקרב לזה של המגלדון, דבר המסמל את הקרבה האנטומית בין שני המינים הללו.

השלד המלא

על בסיס המאפיינים שהוזכרו למעלה, גוטפריד ועמיתיו הצליחו, בסופו של דבר, לשחזר שלד שלם של מגלודון, אשר הוצג במוזיאון הקלברט הימי, על האי סולמונוס, מרילנד, ארה"ב. שחזור השלד של המגלודון הוא באורך 11.5 מטר. הצוות מדגיש כי שינויים קטנים של תכונות השלד של המגלודון הם אונטוגנים בטבע בהשווה לזה של הקרחה לבנה, כפי שהם קורא אצל קרחה לבנה שגודלת. בנוסף, שרידי המואבנים של המגלודון מאשרים כי היה שלד כבד כשהיה בחיים.

שיקולי פלאואקולוגים

יחסים עם קורבנות

הדמיית אמן של מגלודון טורף שתי Eobalaenoptera.

כרישים הם טורפים אופורטוניזמים. עם זאת, מדענים מציעים כי המגלודון היה "הטורף הכי אימתני שחי אי פעם." הגורמים - גודל גדול, יכולת שחייה מהירה ולסתות חזקות בשילוב עם מנגנון ההרג האדיר, גורמים אלה הבטיחו טורף על. עדויות ממאובנים מראים כי המגלודון טרף לווייתנאים (כלומר ראשתן גדול ראש ,לווייתן קשות ראש, Squalodon, Cetotherium, לווייתני ענק, Odobenocetops, דולפין ופוקניים), תחשאים, סנפירגליים וצבי ים ענקיים. בשל גודלו, המגלודון היה ניזון בעיקר מבעלי חיים גדולים ולוויתנים היו טרף חשוב - עצמות לווייתנים רבות נמצאו עם סימנים ברורים של סימני נשיכה (חתכים עמוקים) שתואמים את השיניים של המגלודון וחפירות שונות חשפו שיניים של מגלודון בקרבת מקום לשרדי לוויתנים ולפעמים בשיתוף ישיר איתם. כמו כרישים אחרים, מגלודון גם היה אוכל דגים. סביר להניח כי למגלודון היה נטייה לקניבליזם.

התנהגות בציד

לכרישים יש בדרך כלל אסטרטגיות ציד מורכבות בשביל לטרוף חיות טרף גדולות. חלק מהפליאונטולוגים מצביעים על אסטרטגיות הציד של הקרחה הלבנה כאחד שעשוי לספק רמזים באופן שהמגלודון צד טרף גדול במיוחד (כלומר לוויתנים). עם זאת, מאובנים מצביעים על אסטרטגיות ציד שונות ויעילות יותר נגד טרף גדול לעומת שיטת הציד שנוקטת הקרחה לבנה.

פליאונטולוגים עשו מחקר על מאובנים כדי לקבוע את שיטת הציד של המגלודון. הממצעים מציעים כי דפוסי ההתקפה משתנים בקשר לגודל הטרף. מאובנים של כמה יונקים ימיים קטנים מצביעים על כך שהמגלודון נגח בהם בעוצמה רבה מלמטה, עד שהם נהרגו ונאכלו על ידי המגלודון. דוגמא אחת מיוחדת - שרידים של לווייתן מזיפות פרהיסטורי באורך 9 מטר, סיפק את ההזדמנות הראשונה לנתח את התנהגות הטרך של המגלודון. הטורף (המגלודון) התמקד בעיקר על החלקים הקשים (כלומר סנפירים, כלוב הצלעות ועמוד השדרה) של הטרף, אשר הקרחה הלבנה בדרך כלל נמנע ממנו. ד"ר ברטון קנט (Bretton Kent) פירט כי המגלודון ניסה לרסק עצמות ולפגוע באיברים עדינים (כלומר הלב והריאות), אשר נמצא בתוך הצלעות של הטרף. התקפה על חלקי הגוף האלו היה משתק את הטרף והורג אותו במהירות. ממצאים אלו גם מבהירים מדוע כרישים עתיקים היו צריכים שיניים חזקות יותר מהקרחה הלבנה.

במהלך הפליוקן, יונקים ימיים גדולים יותר ומתקדמים יותר הופיעו. המגלודון כנראה נזקק לאסטרטגיות ציד חדשות כדי להתמודד עם החיות הגדולות האלו. מאובני סנפיר רבים (כלומר קטעים של סנפירי החזה) וגם, חוליות זנבים של לווייתנים גדולים מתקופת הפליוקן נמצאו אם סימני נשיכה אשר נגרמו על ידי המגלודון. הפליאונטולוגים מציעים כי המגלודון ניסה לשתק את הלוויתנים הגדולים על ידי קריעה לגזרים או נגיסה של מבני ההנעה שלהם לפני ההרג והאכילה של המגלודון.

טווח ובית גידול

אוסף של שיניי מגולדון מאזורים שונים.

המגלודון היה דג משייט שהתיישב בעיקר בסביבות מים חמים ונעימים. מאובנים מאשרים כי המגלודון היה מין קוסמופוליטי. לפני הקמתה של מצר פנמה, האוקיינוסים היו יחסית חמים, זה איפשר למין לשגשג בכל האוקיינוסים בעולם.

המגלודון היה גמיש בהתנהגותו וזה אפשר לו להתיישב במגוון רחב של סביבות ימיות (כלומר במים רדודים לאורך החוף, לגונות ביצתיות, חוף חולי ורחוק מהחוף בסביבות המים). המגלודון המבוגר העדיף לארוב רחוק מהחוף.

למגלודון היה סביבה תחרותית בתקופת קיומו. עם זאת, המגלודון היה אחד הטורפים החזקים ביותר והדומיננטים ביותר בתולדות החולייתנים, וככל הנראה הייתה לו השפעה עמוקה על מבנה הקהילה הימית. עדויות ממאובנים מראה קשר הדדי בין הופעת המגלודון וגיוון מסיבי של יונקים ימיים ברחבי העולם. צעירי המגלודון העדיפו אזורים שהיו שופעים ביונקים ימיים קטנים, אילו בוגרי המגלודון העדיפו אזורים שהיו שופעים ביונקים ימיים גדולים. בנוסף, המגלודון חי בו-זמנית עם לווייתני שיניים אשר גם היו טורפי-על באותו תקופה, והיוו תחרות. בתגובה ללחץ תחרותי מהמגלודון, לווייתני השיניים חיו בעדר בשביל בטיחות מוגברת, וגם מינים מסוימים התפתחו בגדלים ענקיים. בנוסף, הם ניצלו התנהגות ציד המותאמת לתחרות הזאת. עם זאת, סימני נשיכה על שרידי מאובנים של לווייתני שיניים מצביעים על יחס טורף-טרף בין כרישים אלו ויונקים ימיים. נוסף על כך, עדויות מאובנים מראות כי המגלודון פיתח יכולות להתמודד עם לווייתנים ענקיים עם הזמן.

עדויות מאובנים מצביעות כי מינים אחרים של כרישים (כגון קרחה לבנה) הגיבו שונה ללחץ תחרותי מהמגלודון על ידי הימנעות מאזורים מיושבים.

איזור גידול

מעדויות של מאובנים ניתן להסיק כי אזור הגידול המועדף על המגלודון היה במים חמים בסביבה חופית, שבה האיומים הפוטנציליים קטנים ומקורות המזון היו בשפע. כפי שקורה עם רוב הכרישים, גם המגלודון המליט גורים חיים. לפי גודל השיניים של תינוק שרק נולד עולה כי התינוקות נולדים באורך 2-3 מטר. סביר להניח כי מגלודון צעיר טורף טורפים ימיים, דגים, צבי ים ענקים, תחש המשכן ולווייתנאים צעירים. בגיל הבגרות, המגלודון העדיף בעיקר לווייתנאים רחוקים יותר מהחוף ויצורים ימיים גדולים.

הכחדה

זה עדיין לא ברור למה המגלודון נכחד לאחר מיליוני שנים של שליטה, אולם מספר גורמים עשויים להיות מעורבים.

התקררות האקלים ועידני הקרח

הסיבה העיקרית מאחורי ההכחדה היא ירידה בטמפרטורת האוקיינוס בקנה מידה עולמי. מצר פנמה נסגר לפני כ-5 מיליון שנה ושינה את מחזור האוקיינוס העולמי. האירוע הגיאולוגי הזה הכין את הבמה להתקררות הקרחונים בחצי הכדור הצפוני, ומאחור יותר, סייע לקרר את כדור הארץ כולו. כתוצאה מכך, לקראת סוף הפליוקן והפלייסטוקן היו תקופות קרח, אשר הקפיאו את האוקיינוסים באופן משמעותי. הקירור השפיעה לרעה למגלודון, כי המגלודון מעדיף מים חמים. עדויות ממאובנים מאשרים כי היה היעדר מגלודונים באזורים בהם הטמפרטורה ירדה באופן משמעותי במהלך הפליוקן.

בנוסף, הקרחונים נרחבו במהלך הפליוקן והפלייסטוקן וכתוצאה מכך רמת הים ירדה באופן משמעותי.

ירידה באספקת מזון

הלווייתנאים הגיעו למגוון הגדול ביותר שלהם בתקופת המיוקן, עם מעל 20 סוגים בהשוואה ל-6 הסוגים החיים כיום. גיוון כזה הציג סביבה מושלמת לטורף על כמו המגלודון. בנוסף, במהלך הפליוקן, מינים רבים של יונקים ימיים נכחדו ורוב המינים ששרדו נעלמו מן האזורים הטרופיים. דפוסי הנדידה של הלוויתנאים במהלך הפליוקן שוחזרו מהמאובנים, מה שמראה כי מינים רבים ששרדו עברו לכיוון אזורי הקוטב. טמפרטורת המים הקרים במהלך הפליוקן "חתך" למגלודון שטחים מן אזורי הקוטב, וגם טרפים גדולים היו "כבר לא בטווח" של מגלודון לאחר ההגירות. התפתחויות אלו הפחיתו את אספקת המזון של המגלודון במים חמים. הפליאונטולוג אלברט סנדרס (Albert Sanders) הציע כי המגלודון הפך לגדול מדי כדי לחיות על אספקת המזון הזמינה באזור הטרופי. בנוסף, המחסור במקורות המזון במים חמים במהלך הפליוקן לפלייסטוקן גרם לקניבליזם אצל המגלודון. מגלודונים צעירים היו בסיכון מוגבר מפני התקפות של מגלודונים מבוגרים בתקופות של רעב.

אבולוציה של אורקה

קרובי משפחה עתיקים של האורקה התפתחו במהלך הפליוקן וכמה פליאונטולוגים העריכו כי הלווייתני שיניים גם תרמו להכחדת המגלודון. עם זאת, הפליאונטולוג רוברט פורדי (Robert Purdy) ציין כי אין הרבה עדויות ממאובנים במשך שלוש מיליון השנים בהיסטוריה של חוליות הימיים כדי לתמוך בהשערה זו. בנוסף, המגלודון נעדר כבר מקווי הרוחב הגבוהים מתחילת הפליוקן עקב התקררות המים באוקיינוסים, כנראה באזור זה קרוב משפחה עתיק של האורקה חי. למרות התחרות אשר עשויה להופיע באזורים אחרים - סימני נשיכה על שרידי מאובנים של דולפינים נמצאו, אשר מצביעים על קשר בין טורף-טרף בין המגלודון ובין הלווייתני שיניים. עם זאת, תופעת שכיחה יחסית של קרובי משפחה עתיקים של האורקה נמצאו בקווי רוחב גבוהים במהלך הפליוקן, מצביע על הפוטנציאל של בעלי החיים האלו כדי להתמודד עם טמפרטורות מים קרים, יכולת זו ככל הנראה עזרה להישרדותם.

טקסונומיה

גם אחרי עשרות שנים של מחקרים, המחלוקת על תולדות הגזע של מגלודון עדיין נמשך. חוקרי כרישים אחדים (למשל ר. וו. פורדי, ג'. אי. רנדל, א. פ. קלימלי, ד. ג'. אינלי, מ. ד. גוטפריד, ל. ג'. וי. קופנגו וס. סי. בואמן.) מתעקשים שהמגלודון הוא קרוב משפחה של הקרחה הלבנה. עם זאת, כמה חוקרי כרישים אחרים (למשל ד. ס. ג'ורדון, ה. חניבעל, א. קסיר, ס. דמיוזון, ט. ג'. דויריס, ד. וורד וה. קפטה.) דוחים את הרעיון שהמגלודון הוא קרוב משפחה של הקרחה הלבנה, ואומרים שמקור הדמיון הוא באבולוציה מתכנסת. הטיעונים של התומכים ברעיון שהמגלודון הוא קרוב משפחה של הקרחה הלבנה, זוכים לתמיכה בולטת. עם זאת, למשימה הטקסונומית המקורית יש הסכמה בסדר גודל גדול.

מגלודון בסוג הקרחה

שגיאות פרמטריות בתבנית:קלייד פרמטרים [ label1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית I. hastalis Sacaco sp. קרחה לבנה מגלודון השערת המגלודון טוענת שהקרחה לבנה קרובה יותר למגלודון מI. hastalis.

שגיאות פרמטריות בתבנית:קלייד פרמטרים [ label1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית O. obliquus I. hastalis קרחה לבנה מגלודון ההשערת מקור-הOtodus טוענת שהקרחה לבנה הוא המשך של המגלודון

ההשקפה המסורתית היא כי המגלודון צריך להיות מסווג במשפחת הקרחה עם הקרחה לבנה. הסיבות העיקריות שצוינו עבור התאוריה הזו הם; (1) ביולוגיה התפתחותית, לפיה השיניים של הקרחה לבנה הם בצורה מחוספסת כמו למגולדון; (2) דמיון מורפולוגי בין השיניים של המגלודון לקרחה לבנה; (3) השן השנייה מקדימה סימטרית; (4) שן ביניים גדולה שנוטה לכיוון הגוף; (5) לשיניים העליונות יש שבר בצורה דומה.

תומכי סיווג מגלודון כעמלץ מציעים כי למגלודון ולקרחה לבנה יש אב משותף, Palaeocarcharodon orientalis.

מגלודון בסוג הקרקורליס

שגיאות פרמטריות בתבנית:קלייד פרמטרים [ label1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית שגיאות פרמטריות בתבנית:קלייד פרמטרים [ label2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית I. hastalis Sacaco sp. קרחה לבנה מגלודון השערת hastalis טוענת שהקרחה לבנה קרובה יותר לI. hastalis מאשר למגלודון.

שגיאות פרמטריות בתבנית:קלייד פרמטרים [ label1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית O. obliquus מגלודון I. hastalis קרחה לבנה השערת מקור-הIsurus טוענת שהקרחה לבנה היא המשך של I. hastalis.

בסביבות 1923, הסוג קרקורליס הוצע ע"י שני חוקרי כרישים, ד. סי. ג'ורדון (D. S. Jordan) וה. חניבעל (H. Hannibal), כדי לסווג את הכריש C. auriculatus. מאוחר יותר, תומכי קרקורליס מינו את המגלודון לסוג קרקורליס. תומכי קרקורליס גם הציעו כי אב קדמון של הכרישים שייך לסוג קרקורליס, והוא כריש ענק בשם Otodus, אשר חי בתקופות פליאוקן עד איאוקן. לדברי תומכי הסיווג קרקורליס; Otodus התפתח לCarcharocles aksuaticus, אשר התפתח לCarcharocles auriculatus, אשר התפתח לCarcharocles angustidens, אשר התפתח לCarcharocles chubutensis, אשר התפתח למגלודון. לפיכך, האב הקדמון המיידי של המגלודון הוא Carcharocles chubutensis, משום שהוא החוליה החסרה בין Carcharocles angustidens למגלודון והיא מגשרת על האובדן של ה"חוד צדדי" המאפיין את המגלודון.

מגלודון כמין עוקב ?

חוקר הכרישים, דוויד וורד (David Ward), הרחיב עוד יותר על תהליך האבולוציוני של הקרקורליס ע"י אמירה כי שושלת זו, המשתרעת מן פליאוקן אל הפליוקן, היא סוג של כריש בודד ענקי אשר השתנה בהדרגה לאורך הזמן, דבר המרמז על כך שמגלודון משתלשל כמין-עוקב (chronospecies).

עמדה אבליוצניות חדשה לגבי הקרחה לבנה

תומכי קרקורליס מציניים כי לקרחה לבנה יש קשר עתיק עם Isurus hastalis, ולא עם המגלודון. אחת הסיבות שצויינו ע"י הפליאונטולוג, ד"ר צ'אק סמיוזון (Chuck Ciampaglio), היא כי השיניים של I. hastalis והקרחה לבנה דומים להפליא. סיבה נוספת היא כי חודי השיניים של המגלודון הם דקים יותר משל קרחה לבנה. עדויות נוספות מקשרים בין קרחה לבנה לבין Isurus עתיק, ולא למגלודון. בשנת 1988, בדרום-מערב פרו, נמצאו שרידי מאובנים של קרחה לבנה עתיק מלפני 4 מיליון שנה. שרידי מאובנים אלו מציגים אב קדמון משותף לIsurus מודרני וקרחה לבנה.

מחלוקת נוספת

שיניים של קרחה לבנה (לבן) לעומת שן אחת של מגלודון (שחור). המטבע שימש כקנה מידה.

הפליאונטולוג ד"ר ס. סמיוזון (C. Ciampaglio), טוען כי הדימיון בין השיניים של המגלודון לקרחה הלבנה הן שיטחיות בלבד ולא קיימים הבדלים בולטים ביניהם, וממצאים אלו מספיקים כדי להצדיק סוג נפרד מהמגלודון. עם זאת, כמה תומכי הסוג עמלצים בתור מגלודון (כלומר M. D. Gottfried וR. E. Fordyce) סיפקו סיבות נוספות כדי לאמת את הקשר הקרוב בין המגלודון הנחכד והקרחה הלבנה. With respect to the case of the origins of the great white shark, M. D. Gottfried, and R. E. Fordyce have pointed out that some great white shark fossils are about 16 million years old and predate the transitional Pliocene fossils.[17] In addition, the Oligocene records of C. megalodon,[10][17] contradict with the suggestion that Carcharocles chubutensis is the immediate ancestor of the C. megalodon. These records also indicate that C. megalodon actually co-existed with Carcharocles angustidens.[17] Hence, proponents for the Carcharodon genus for C. megalodon argue that extinct megatoothed sharks should be placed within the genus Carcharodon.[17]

Some paleontologists argue that the Otodus genus should be used for sharks within the Carcharocles lineage and the Carcharocles genus should be discarded.[22]

At present, Carcharocles proponents accept that both species belong to the order Lamniformes, and in the absence of living members of the family Otodontidae, great white shark should be regarded as ecologically analogous species to C. megalodon.[22]

בתרבות

מאז ששרידי המגלודון התגלו, היה זה יעד למשיכה. המגלודון הופיע בכמה יצירות של ספרות, סרטים ורומנים, והוא ממשיך להחזיק את מקומו בין הנושאים הפופלריים ביותר במדע בדיוני אשר מעורב עם מפלצות ים. בסיפורים רבים מיצירות בדיוניות אלו המגלודון שורד את ההכחדה ואורב במעמקי האוקיינוס ובודדים מצליחים להגיע לפני השטח, או מתוצאה של התערבות האדם או באמצעים טבעיים. הסיפור של ג'ים שפרד "טדפורד והמגלודון" הוא דוגמא טובה לזה, אמונות כאלו הושפעו מגילוי שן מגלודון ע"י אה"מ צ'לנג'ר בשנת 1872, אשר חלק מאמינים שהיה בגיל 10,000 שנה. שן זו כבר נבדקה והממצאים מעלים כי היא למעשה בלתי אפשרית לבדיקת גיל. חלק מהיציריות בדיוניות (כגון "מתקפת הכרישים 3: מגלודון" והסדרה של סטיב אלטן "מג") מתארים באופן שגוי שהמגלודון חי לפני 70 מיליון שנה, כדי להיות בזמנם של הדינוזאורים.

לקריאה נוספת

• Bretton W. Kent (1994). Fossil Sharks of the Chesapeake Bay Region. Egan Rees & Boyer, Inc. 146 pages. ISBN 1881620018
• Shimada K (2003). The relationship between the tooth size and total body length in the white shark, Carcharodon carcharias (Lamniformes: Lamnidae). J Fossil Res 35: 28–33.
• K. A. Dickson, and J. B. Graham (2004). Evolution and consequences of endothermy in fishes. Physiological and Biochemical Zoology 77(6): 998-1018. doi:10.1086/423743

קישורים חיצוניים

{{מיזמים|ויקישיתוף=Megalodon|רוחב=260px}}

הערות שוליים

[[קטגוריה:מינים שנכחדו]] [[קטגוריה:עמלצים]]