סנטה מריה די לאוקה
 | |
| מדינה |
 איטליה |
|---|---|
| מחוז |
 פוליה |
| תאריך ייסוד |
1866  |
| גובה | 17 מטרים |
| קואורדינטות | 39°48′04″N 18°21′25″E / 39.801°N 18.356944444444°E |
| אזור זמן | UTC+1 |
  | |
סנטה מריה די לאוקה (באיטלקית: Santa Maria di Leuca, מאוית לעיתים קרובות לאוקה, מיוונית, Λευκά, שפירושו "לבן")[1] היא עיירה בפראציונה (frazione, תת-חלוקה של קומונה) בקסטריניאנו דל קאפו, בחצי האי סלנטו (פוליה) בדרום איטליה. חלק מהעיירה היה שייך פעם למחוז גליאנו דל קאפו.
השטח בין אוטרנטו לסנטה מריה די לאוקה הפך לפארק חוף טבעי אזורי של קוסטה אוטרנטו - סנטה מריה די לאוקה ובוסקו די טריקאסה.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
סנטה מריה די לאוקה מפורסמת במגדלור האייקוני שלה שגובהו 47 מטרים, 102 מטרים מעל פני הים. הוא המגדלור השני בחשיבותו באיטליה, אחרי גנואה. ליד המגדלור נמצאת בזיליקת "קצה הארץ" (De Finibus Terrae) שנבנתה בין השנים 1720–1755 כדי להנציח את מעברו של פטרוס במקום, במסעו באיטליה. הוא מוקדש למריה ומכאן שם העיירה - סנטה מריה די לאוקה. הוא שוכן באתר בו שכן בעבר מקדש יווני המוקדש לאתנה. במהלך קיומו ספג המבנה המבוצר תקיפות של פיראטים אלג'יריים. באתר הוקם בשנת 1939 עמוד קורינתי כדי לחגוג את בניית אמת המים האפוליאנית (Acquedotto Pugliese). הבזיליקה מחוברת לנמל ב-284 מדרגות.
צוק פונטה מליסו (ובימי קדם - Promontorium lapygium, Sallentinum) הוא הקצה הדרום-מזרחי של איטליה. נקודה זו נחשבת הנקודה הדרומית ביותר של ה"עקב" הגאוגרפי של חצי האי האיטלקי, כמו גם נקודת המפגש של הים האדריאטי והים היוני. לאוקה יושבת במפרץ כך שיש צוק בשם פונטה ריסטולה שמאתגר את הייחודיות הגאוגרפית הזו. לפי Google Earth, פונטה ריסטולה, ששוכנת בקווי רוחב ואורך 39° 47′ 22.96″ N, נמצאת כ-440 מטרים דרומית לפונטה מליסו, ב-39° 47′ 37.73″ N.
לאחר מלחמת העולם השנייה אירחה העיר ניצולי שואה במשך שנתיים (1946–1948), והעניקה להם אירוח חם.
מאז אוקטובר 2006 שטחה הוא חלק מהפארק האזורי קוסטה אוטרנטו - סנטה מריה די לאוקה ובוסקו די טריקאסה. בחוף של סנטה מריה די לאוקה מערות רבות עם כתובות בלטיניות ויווניות, וכן וילות פטריקיות מהמאה ה-19 (כ-43 במספר).
לא רחוק מפונטה ריסטולה, בעומק כ-85 מ', נמצאת הצוללת האיטלקית הטרופה פייטרו מיקה, שהוטבעה במלחמת העולם השנייה, עם צוות של 58 איש.
מיתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרידים פרהיסטוריים נמצאו בחלק מכ-66 המערות של חוף לאוקה, כמו גרוטה פורצ'ינרה וגרוטה דל דיאבולו.
לפי לואיג'י טאסלי[2] (המאה ה-17) העיירה שאלה שמה מ"לוקאסיה", בת ים לבנה ויפה (מיוונית עתיקה - λευκός = לבנה, בהירה) שכבשה מלחים וחקלאים בקולה המקסים.
בשנת 1992 יצר הסופר והמשורר בן סלנטו, קרלו סטזי,[3] אגדה על הסירנה לאוקסיה. היא התאהבה בבן שבט המספי (Messapian), הרועה מליסו, שדחה אותה בגלל שאהב את אריסטולה היפה. הסירנה נקמה בכך שהכריעה את שני האוהבים בגלים שהשתחררו משני זנבותיה וגופם אובן על ידי האלה מינרווה בשתי הנקודות שכיום נקראות פונטה ריסטולה, על שם אריסטולה, ופונטה מליסו, על שם מליסו. לאוקסיה איבדה את קולה, התאבדה ועצמותיה המאובנות הם הצוקים הלבנים של לאוקה.
סנטה מריה די לאוקה נוסדה בתחילת המאה ה-1 לספירה על ידי נזירים, לאחר שעבר בה פטרוס. צלב נבנה לכבודו. לפי אגדה מאוחרת יותר, מריה הצילה סירות מסופה, ושמה נוסף לזה של לאוקה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Photo Gallery (באיטלקית)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Luigi Tasselli, Antichità di Leuca (Lecce 1693, 1859).
- Antonio Romano, Guida alle grotte e caverne di Leuca (Congedo ed. Galatina 1996)
- Antonio Caloro, Guida di Leuca (l'estremo Salento tra storia arte e natura), a c. di Mario Cazzato (Congedo editore, Galatina 1996)
- Michele Rosafio, Leuca Guerra e Navi (Ed. dell'Iride, Tricase 2000)
- Carlo Stasi, Leucasia (racconti, leggende e poesie di terra, di mare e d'amore...) (AGL, Presicce 1993, 1996, 2001). ISBN|88-87809-10-0
- Carlo Stasi, Leucàsia e Le Due Sorelle (Storie e leggende del Salento), Mancarella Ed., Cavallino, 2008, 2012). ISBN 978-88-903669-0-1,
- Carlo Stasi, Leucasia the Legend (Capone, Lecce 2022) with English translation parallel test. ISBN 9788883492730
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Nicolaos Lorentis: Lexicon ton archaion kyrion onomaton tis mythologias, istorias kai geographias. "Λευκά, τα, Leuca. Πόλις της Καλαβρίας χωρας έν τή Κάτω Ιταλία, τανύν S. Maria di Leuca. Leucá, town of Calabria in southern Italy, present-day Santa Maria di Leuca", Vienna 1837, page 179
- ^ Luigi Tasselli, Antichità di Leuca (Lecce 1693, 1859).
- ^ Carlo Stasi, Leucasia (racconti, leggende e poesie di terra, di mare e d'amore...) (AGL, Presicce 1993, 1996, 2001) and Carlo Stasi, Leucàsia e Le Due Sorelle (Storie e leggende del Salento), Mancarella Ed., Cavallino, 2008, 2012).