פול מרסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פול מרסון
Paul Merson.jpg
מידע אישי
שם מלא פול צ'ארלס מרסון
תאריך לידה 20 במרץ 1968 (בן 46)
מקום לידה לונדון, אנגליה
גובה 1.82 מטר
עמדה קשר, חלוץ
מועדונים כשחקן
1985 - 1997
1987
1997 - 1998
1998 - 2002
2002 - 2003
2003 - 2006
2006
ארסנל
ברנטפורד
מידלסברו
אסטון וילה
פורטסמות'
וולסול
טמוורת'
סך הכל:
327 (78)
7 (0)
48 (12)
117 (18)
45 (12)
77 (6)
1 (0)
622 (126)
נבחרת לאומית כשחקן
1991 - 1998 אנגליה 21 (3)
קבוצות כמאמן
2004 - 2006 וולסול

* מספר ההופעות (השערים) במועדון מתייחס למשחקי הליגה בלבד

פול צ'ארלס מרסון (אנגלית: Paul Charles Merson; נולד ב-20 במרץ 1968) הוא שחקן ומאמן כדורגל אנגלי לשעבר.

מרסון הצטרף למועדון הלונדוני ארסנל כשחקן מתלמד ב-1984. לאחר תקופת השאלה קצרה בברנטפורד, תחת המאמן פרנק מקלינטוק, הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בארסנל במשחק נגד מנצ'סטר סיטי ב-22 בנובמבר 1986. מרסון ביסס בהדרגה את מעמדו בהרכב המצליח של ארסנל בשלהי שנות ה-80, שהודרך על ידי המאמן ג'ורג' גרהאם. בעונת 1988/1989 הוא כבר היה שחקן הרכב קבוע באגף הימני של מערך המשחק של ארסנל, ובשלהי אותה עונה המועדון זכה באליפות עם שער מכריע של מייקל תומאס נגד ליברפול.

ביחד עם מרסון המועדון הצליח לזכות באליפות ב-1991, בדאבל גביע ה-FA וגביע הליגה ב-1993 (מרסון הבקיע את השער הראשון בגמר גביע הליגה), ובגביע המחזיקות ב-1994. ב-11 בספטמבר 1991 הוא ערך את הופעת הבכורה שלו במדי נבחרת אנגליה, במשחק ידידות נגד נבחרת גרמניה.

הקריירה של מרסון נעצרה בנובמבר 1994 כאשר הוא הודה בהתמכרות לקוקאין ובאלכוהוליזם[1]. התאחדות הכדורגל האנגלית ארגנה עבורו שהייה בת שלושה חודשים בתוכנית גמילה. מרסון חזר להרכב ארסנל בפברואר 1995, זמן קצר לפני פיטוריו של ג'ורג' גרהאם. תחת המאמן הזמני סטיוארט יוסטון הוא סייע לארסנל להעפיל בפעם השנייה ברציפות לגמר גביע המחזיקות.

המאמן החדש ברוס ריוק השאיר את מרסון בהרכב של ארסנל בעונת 1995/1996, והוא נותר בהרכב גם לאחר הגעתו של ארסן ונגר בעונה שלאחר מכן. בסיום אותה עונה (1996/1997) הוא הועבר למידלסברו שירדה ליגה תמורת 5 מיליון £ - סכום שיא עבור שחקן שמוחתם במועדון שאיננו מהפרמייר ליג. ונגר אמנם הציע למרסון חוזה לשנתיים, אך במידלסברו הוצעה לו משכורת כפולה. מרסון שיחק בארסנל ב-425 משחקים, והבקיע בהם 99 שערים.

מרסון היה שחקן מפתח בנסיון של מידלסברו להעפיל לפרמייר ליג בעונת 1997/1998. הוא גם היה השחקן היחיד בסגל הנבחרת האנגלית במונדיאל 1998 שהשתייך למועדון אנגלי שאיננו מהפרמייר ליג. מרסון שיחק במשחק שמינית הגמר המפורסם נגד נבחרת ארגנטינה, והבקיע את בעיטת הפנדל השלישית של אנגליה במסגרת דו-קרב בעיטות ההכרעה.

בקיץ 1998 טען מרסון כי במידלסברו יש תרבות קלוקלת של שתיית משקאות חריפים ושל הימורים, ודרש לעזוב את המועדון‏[2]. מאוחר יותר הוא חזר בו מן הטענה. מרסון הועבר לאסטון וילה בסתיו 1998 תמורת 6.75 מיליון £, לאחר שביקש להיות קרוב יותר למשפחתו שמתגוררת בדרום אנגליה. מרסון היה אחד מהשחקנים האהודים במועדון, ושיחק בו במשך חמש שנים. בשנת 2000 הוא היה אחד מהשחקנים שהובילו את המועדון לגמר גביע ה-FA. בסיום עונת 2001/2002 הוא שוחרר מאסטון וילה ללא תמורה. הוא הצטרף לפורטסמות', והיה שחקן מפתח בנסיון ההעפלה המוצלחה לפרמייר ליג בעונת 2002/2003.

מרסון חשש מפני חזרה לפרמייר ליג בגילו המבוגר, ורצה לעבור לשחק במועדון קרוב לביתו שבסאטון קולדפילד. לאחר ששקל להצטרף לווסט ברומיץ' אלביון (אך נתקל בהתנגדות המאמן) הוא הצטרף לוולסול מהליגה השנייה בקיץ 2003. אולם, גם בוולסול צרותיו לא הסתיימו. בפברואר 2004 הוא אישפז את עצמו במרפאה באריזונה לצורך טיפול בהתמכרותו להימורים, לפי עצתו ותמיכתו הכלכלית של איגוד השחקנים האנגלי, והחמיץ מספר משחקים חשובים של וולסול שבגללם המועדון התדרדר לחלק התחתון של הטבלה והיה נתון בסכנת ירידה. חודשיים לאחר חזרתו לווסול הוא התמנה לתפקיד המאמן בעקבות פיטוריו של קולין לי שנחשד בכך שניהל משא ומתן לא חוקי עם פליימות' ארגייל על משרת המאמן שם. מרסון כמעט והצליח להוביל את וולסול להישארות בליגה, אך לבסוף לא הצליח בכך. חודש אחד לאחר מכן הוא התמנה לתפקיד המאמן הקבוע של וולסול, למרות הירידה.

עונת 2004/2005 לא הייתה קלה עבור מרסון. המועדון הודח מכל טורנירי הגביע נגד קבוצות מהליגות האנגליות הנמוכות, ובעיתונות דווח כי הוא החל לשתות ולהמר פעם נוספת, ואף ניסה להחתים את השוער מארק בוסניץ' שהושעה לאחר שנכשל בבדיקת סמים. המועדון היה על סף ירידת ליגה. מרסון הגיב לשמועות הללו באמצעות החתמת מספר שחקנים כגון ג'וליאן ג'ואצ'ים ביום האחרון להעברות. שחקניו של מרסון לא הפסידו בכל מאי 2005, ולבסוף הצליחו להישאר בליגה.

מעמדו של מרסון בוולסול נראה בטוח לאחר ההינצלות מירידה, אך במהלך עונת 2005/2006 המועדון דורג במקום ה-19, וב-6 בפברואר 2006 מרסון פוטר מתפקידו. למרות מספר הצעות אימון ממועדונים בכירים הוא החליט להמשיך את קריירת המשחק החלקית שלו, וחתם במועדון טמוורת' החובבני. אולם, ההסדר בין מרסון לבין טמוורת' נמשך שני משחקים בלבד (מרסון שיחק באחד מהם בלבד), וב-9 במרץ 2006 הוא הודיע על פרישתו ממשחק פעיל.

לאחר פרישתו מרסון החל לעבוד כפרשן ספורט, והופיע בקביעות בתוכנית Soccer Saturday של רשת סקיי ספורטס. מרסון משחק גם בנבחרת ותיקים של 16 כדורגלנים אנגלים בינלאומיים לשעבר, המשתתפת במשחקי ידידות נגד נבחרות אחרות.

מרסון היה נשוי פעמיים, ויש לו חמישה ילדים. נישואיו הראשונים התפרקו בזמן שהחלים מהתמכרותו‏[3].

במרץ 2006 הוא צולם בזמן שכרות על ידי צלם של הדיילי מירור שהיה בסמוך למועדון לילה בדרום קנסינגטון. ביוני 2006 הוא הואשם באונס לאחר ששהה בדירה בצ'לסי, אך מאוחר יותר התברר כי אין לו קשר לכך‏[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


זוכי פרס הכדורגלן הצעיר של השנה בליגה האנגלית

1974:ביטי | 1975: דאי | 1976: בארנס | 1977: גריי | 1978: וודקוק | 1979: רג'יס | 1980: הודל | 1981: שאוו | 1982: מוראן | 1983: ראש | 1984: וולש | 1985: יוז | 1986: קוטי | 1987: אדמס | 1988: גאסקוין | 1989:מרסון | 1990:לה טיסיה | 1991: שארפ | 1992: גיגס | 1993:גיגס | 1994: קול | 1995: פאולר | 1996: פאולר | 1997: בקהאם | 1998: אואן | 1999: אנלקה | 2000: קיואל | 2001: ג'רארד | 2002: בלאמי | 2003:ג'נאס | 2004: פרקר | 2005: רוני | 2006:רוני | 2007: רונאלדו | 2008: פברגאס | 2009: יאנג | 2010: מילנר | 2011: וילשייר | 2012: ווקר | 2013: בייל | 2014: הזאר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבה באתר ה-BBC
  2. ^ כתבה באתר ה-BBC
  3. ^ כתבה באתר הדיילי מירור
  4. ^ כתבה באתר הסאן