ססק פברגאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ססק פברגאס
ססק פברגאס
מידע אישי
שם מלא פרנססק פברגאס סולר
תאריך לידה 4 במאי 1987
מקום לידה וילאסאר דה מאר שבספרד
גובה 1.79 מטר
עמדה קשר
מועדוני נוער
1997 - 2003
2003
ברצלונה
ארסנל
מועדונים מקצועיים*
2003 - 2011
2011 -
ארסנל
ברצלונה
212 (35)
84 (28)
נבחרת לאומית**
2006 - ספרד 86 (13)

* מספר ההופעות והשערים במועדון מתייחס למשחקי הליגה
בלבד ומעודכן לתאריך 25 בפברואר 2014
** המידע על מספר ההופעות והשערים בנבחרת נכון לתאריך
25 בפברואר 2014

פרנססק "ססק" פברגאס סולרספרדית: Francesc "Cesc" Fàbregas Soler; נולד ב-4 במאי 1987) הוא כדורגלן ספרדי המשחק בעמדת הקשר בברצלונה ובנבחרת ספרד.

פברגאס החל את הקריירה שלו בקבוצת הנוער של ברצלונה, אך הוחתם על ידי ארסנל בספטמבר 2003, וביסס את מעמדו כקשר המרכזי וכמנהל המשחק של ארסנל במהלך עונת 2004/2005, לאחר שמספר שחקני מפתח סבלו מפציעות. לאורך השנים שלו בארסנל הוא שבר מספר שיאי מועדון, וזכה למוניטין של שחקן מחונן. ב-2011 עבר לברצלונה.

פברגאס החל את קריירת הנבחרות שלו כשייצג את ספרד בגביע העולם בכדורגל עד גיל 17 שנערך בפינלנד ב-2003. לאור ביצועיו הטובים בארסנל הוא זומן לראשונה לסגל נבחרת ספרד כבר ב-2006. הוא השתתף בכל משחקי הנבחרת במונדיאל 2006 והיה שותף מרכזי לזכייתה ביורו 2008, מונדיאל 2010 ויורו 2012.

קריירת מועדונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פברגאס נולד בעיירה וילאסאר דה מאר שבפרובינציית ברצלונה לפרנססק פברגאס האב, בעלים של חברה לניהול נכסים, ולנוריה סולר שהייתה הבעלים של חברת מגדנאות. מאז ילדותו היה פברגאס אוהד של ברצלונה. הוא החל את הקריירה שלו בעמדת הקשר האחורי, אך היה גם מבקיע שערים מצטיין, ולעתים הבקיע למעלה מ-30 שערים בעונה עבור קבוצת הנוער של המועדון.

תחילת הקריירה בארסנל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פברגאס חשש מכך שלא יזכה לדקות משחק רבות בברצלונה, ובספטמבר 2003 החליט לחתום במועדון הלונדוני ארסנל. הוא התקשה להסתגל לחיים בבירת הממלכה המאוחדת, אך לבסוף התיידד עם חברו לקבוצה פיליפ סנדרוס, שהיה דובר ספרדית, והוא סייע לפברגאס להתאקלם באנגליה[1]. כיוון שהיה בן 16 הוא לא היה אמור לשחק בהרכב הראשון, אך צפה ולמד שיטות משחק חדשות מפטריק ויירה ומז'ילברטו סילבה במקביל ללימודי אנגלית[1]. למרות זאת הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בארסנל ב-23 באוקטובר 2003, במשחק גביע הליגה באצטדיון הייבורי מול רותרהאם יונייטד. פברגאס הפך לשחקן הצעיר ביותר בהיסטוריה של ארסנל שמשתתף במשחק רשמי של הקבוצה הבוגרת, והוא עשה זאת בגיל 16 שנים ו-177 ימים‏[2]. לאחר מכן הפך למבקיע הצעיר ביותר בתולדות המועדון, לאחר שכבש שער בניצחון 5 - 1 על וולבס[3]. אף על פי שארסנל זכתה באליפות הפרמייר ליג ללא הפסד בעונת 2003/2004, פברגאס לא היה זכאי לקבל את המדליה המוענקת לשחקנים כיוון שלא נטל חלק במשחקי הליגה.

רק בתחילת עונת 2004/2005 החל פברגאס להשתתף במשחקי ארסנל באופן קבוע. משחקו הראשון באותה עונה היה מול מנצ'סטר יונייטד במסגרת מגן הקהילה. בעקבות פציעתו של הקשר הצרפתי פטריק ויירה הוא פתח בארבעה משחקי פרמייר ליג ברציפות. הוא זכה לביקורות טובות על ביצועים במשחקים הללו, ואף הבקיע שער בניצחון 0-3 על בלקבורן רוברס, שבזכותו הפך למבקיע הצעיר ביותר בליגה בתולדות ארסנל‏[4]. פברגאס זכה להשתתף במשחקים נוספים בכל המסגרות לאחר פציעתם של אדו וז'ילברטו סילבה. במהלך עונת 2004/2005 של ליגת האלופות הוא הבקיע שער בניצחון 1-5 על רוזנבורג, ובעקבות כך דורג במקום השני בטבלת כובשי השערים הצעירים של הטורניר‏[5]. בסיום העונה הוא זכה בתואר ראשון עם ארסנל לאחר שפתח בהרכב בניצחון על מנצ'סטר יונייטד בגמר גביע ה-FA.

ההשתלבות בהרכב הפותח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שוויירה עזב ליובנטוס קיבל פברגאס את חולצה מספר 4 של ארסנל, ושיחק באופן קבוע בקישור לצדו של ז'ילברטו סילבה. הוא השתתף ב-49 משחקים בסך הכל בעונת 2005/2006. למרות גילו הצעיר הוא זכה לתשומת לב רבה בגלל מעורבותו הגבוהה בסגל הבכיר. יתר על כן, כיוון שפברגאס היה קטן יותר ופחות אגרסיבי בהשוואה לוויירה, היה חשש כי הוא לא יצליח לחפות על עזיבתו של הצרפתי‏[6]. הוא הצליח להפריך את החששות, אימץ לעצמו סגנון משחק עצמאי והצטיין במיוחד במשחקי ליגת האלופות מול ריאל מדריד ויובנטוס‏[7]. במשחק מול הקבוצה מאיטליה הוא הבקיע את השער הראשון ובישל את השער השני לתיירי הנרי, והוכיח כי ביכולתו לבצע תיקולים חזקים כמו ויירה. הוא השתתף במשחק הגמר מול קבוצת נעוריו ברצלונה, אך ארסנל הפסידה בתוצאה 2-1 וסיימה את העונה ללא תואר.

פברגאס במדי ארסנל, 2007

החשיפה התקשורתית הגדולה של פברגאס הובילה לכך שבמהלך הקיץ הופצו שמועות רבות על מעבר שלו לקבוצה אחרת; ריאל מדריד הביעה עניין בהחתמתו על חוזה לטווח ארוך למרות שהוא היה חתום על חוזה בארסנל‏[8], אך מאמן ארסנל ארסן ונגר הודיע כי ארסנל תסרב לכל הצעה‏[9]. בספטמבר 2006, כשנותרו לו שש שנים בחוזה, הציעה לו ההנהלה לחתום על חוזה לחמש שנים ועל אופציה לשלוש שנים נוספות, וב-19 באוקטובר החליט פברגאס לקבל את ההצעה. החוזה היה חריג באורכו, ופברגאס אמר כי הסיבות להסכמתו הן סגנון המשחק של ארסנל בראשותו של ונגר‏[10].

בעונת 2006/2007 ארסנל לא זכתה בתואר כלשהו, ואף הפסידה לצ'לסי בגמר גביע הליגה. אולם, פברגאס התבלט כאחד משחקני המפתח היצירתיים בקבוצה, והשתתף בכל אחד ממשחקי הליגה. הוא פתח את העונה עם שער בניצחון 0-3 על דינמו זאגרב במוקדמות ליגת האלופות. בפרמייר ליג הוא בישל 13 שערים, ודורג במקום השני בטבלת המבשלים. הוא נכלל בנבחרת השנה של אופ"א לשנת 2006, ובינואר 2007 זכה בתואר שחקן החודש בפרמייר ליג. הוא היה מועמד לזכייה בתואר כדורגל השנה של התאחדות שחקני הכדורגל האנגלים ובתואר הכדורגלן הצעיר של השנה בליגה האנגלית, אך הפסיד בשתי ההתמודדויות לכריסטיאנו רונאלדו ממנצ'סטר יונייטד. ביוני 2007 נבחר פברגאס לשחקן העונה של ארסנל, לאחר משאל שבו קיבל 60% מהקולות‏[11].

עונת 2007/2008 החלה עם תחושת חוסר ודאות עבור ארסנל. דייוויד דין, סגן היושב-ראש של המועדון, עזב בעקבות סכסוכים בהנהלה, וזמן קצר לאחר מכן עזב תיירי הנרי. גם מעמדו של ונגר במועדון היה בסכנה‏[12]. פברגאס היה מודע לגודל הציפיות ממנו כאחד השחקנים הבכירים בארסנל, אך הביע את ביטחונו בכך שיעמוד בהן‏[13]. הוא החל את העונה בצורה טובה, הבקיע ובישל שערים, ובאתר של ESPN נטען כי ההצלחה של ארסנל היא בזכותו‏[14]. בזכות יכולתו הגבוהה הוא נבחר על ידי האוהדים לשחקן החודש של המועדון בין אוגוסט לאוקטובר, והיה מרכיב מרכזי במשחקים בליגת האלופות באותה עונה, כאשר במשחק הגומלין מול מילאן הוא הבקיע את השער שבזכותו העפילה הקבוצה לרבע הגמר.

פברגאס הצליח לזכות במספר תארים אישיים, למרות שהמועדון לא זכה בתארים כלשהם. בתום העונה הוכתר פברגאס כמלך הבישולים של הליגה, עם 19 בישולים. ב-11 באפריל 2008 הוכרז כי הוא היה מועמד בפעם השנייה ברציפות לפרס כדורגלן השנה מטעם התאחדות שחקני הכדורגל ולפרס הכדורגלן הצעיר של העונה; מאוחר יותר הוא זכה בתואר הכדורגלן הצעיר של העונה, ונבחר לנבחרת העונה של אופ"א. הוא זכה גם בתואר שחקן העונה באתר הרשמי של ארסנל‏[15].

כקפטן ארסנל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בנובמבר 2008, לאחר 14 משחקי ליגה, הוחלט כי פברגאס יחליף את ויליאם גאלאס בתפקיד הקפטן של ארסנל‏[16]. אולם, במהלך המאבק על האליפות לאחר פתיחת עונה לא טובה נפצע פברגאס בברך במשחק מול ליברפול, ונעדר מהמגרשים למשך ארבעה חודשים. ארסנל לא הצליחה לזכות בתואר כלשהו גם בעונה זו, סיימה במקום הרביעי בליגה והודחה בחצי גמר ליגת האלופות.

פברגאס החל את עונת 2009/2010 בצורה טובה, ובמשחק הליגה הראשון הבקיע שער ובישל שניים נוספים בניצחון החוץ 1-6 על אברטון. ארסנל העפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות לאחר שני ניצחונות על סלטיק בסיבוב המוקדמות האחרון, אך בהמשך נקלעה לרצף תוצאות לא טובות ששיאן בהפסדים למנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי. ארסנל הצליחה לחזור ולזכות בניצחונות, כשפברגאס מבקיע ומבשל מספר שערים, והגיעה לרצף של 13 משחקים ללא הפסד. ב-31 במרץ 2010, במהלך המשחק הראשון ברבע גמר ליגת האלופות מול ברצלונה, נפצע פברגאס ברגלו זמן קצר לפני שהבקיע את שער השוויון בבעיטת עונשין מ-11 מטרים בשלהי המשחק. הוא נעדר מששת משחקי הליגה הנותרים וממשחק הגומלין בספרד, וגם בסיום עונה זו נותרה ארסנל ללא תואר. עם זאת, הוא נבחר לאחד משחקני נבחרת השנה של איגוד הכדורגלנים המקצוענים.

גם לפני עונת 2010/2011 נמשכו השמועות על מעברו של פברגאס לברצלונה, והנהלת ארסנל אף דחתה הצעה רשמית בגובה 35 מיליון אירו. אף שלאורך רוב העונה הייתה הקבוצה בהנהגת פברגאס בתחרות צמודה עם מובילות הליגה, סדרה של תוצאות כושלות הובילה לעונה נוספת ללא תואר כלשהו. עונה זו הייתה מוצלחת פחות עבור פברגאס מבחינת הבקעת שערים, עם שלושה שערי ליגה בלבד, על אף שהשתתף במספר משחקים כמעט זהה לעומת העונה הקודמת. מנגד שמר פברגאס יכולתו הטובה בבישול שערים, עם 14 בישולים לאורך העונה.

ברצלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2011 שב פברגאס לברצלונה, קבוצת נעוריו, ששילמה תמורתו 34 מיליון אירו. הוא חתם על חוזה לחמש שנים במועדון. את הופעת הבכורה בקבוצה ערך במשחק הסופר קאפ הספרדי מול ריאל מדריד. בעונתו הראשונה בברצלונה זכה בגביע המלך הספרדי, ובעונת 2012/2013 זכה עם הקבוצה באליפות.

נבחרות ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פברגאס החל את קריירת הנבחרות שלו במדי נבחרת ספרד בכדורגל עד גיל 17, ובאליפות העולם שנערכה בפינלנד ב-2003 הוא זכה בתואר מלך השערים למרות ששיחק בחוליית הקישור, ונבחר לשחקן המצטיין של הטורניר. ספרד העפילה עד משחק הגמר, בו הפסידה לנבחרת ברזיל. בשנת 2004 הוא שיחק באליפות אירופה עד גיל 17, שגם בה סיימה ספרד במקום השני. הוא נבחר לשחקן הזהב של הטורניר‏[17].

זמן קצר לאחר שהחל להצטיין במדי ארסנל הוא זומן לסגל של הנבחרת הבוגרת. לאור יכולתו הגבוהה בליגת האלופות בשנת 2006 החליט לואיס ארגונייס, מאמן הנבחרת, לזמנו לקראת משחק הידידות מול נבחרת חוף השנהב. במשחק עצמו הפך פברגאס לשחקן הצעיר ביותר במדי הנבחרת מזה שבעים שנים, ושבר את שיאו של סרחיו ראמוס. הוא זכה לביקורות חיוביות לאחר המשחק‏[18], והיה מעורב בשער הראשון בניצחון הספרדי בתוצאה 2-3.

פברגאס (מימין) חוגג את הזכייה ביורו 2008 ביחד עם דניאל גוויסה ופרננדו טורס

ב-15 במאי 2006 זומן פברגאס לסגל הנבחרת לקראת מונדיאל 2006 בגרמניה. במהלך הטורניר הוא עלה כמחליף בשני המשחקים הראשונים של ספרד בשלב הבתים, ובישל שער לחלוץ פרננדו טורס בניצחון 1-3 על נבחרת תוניסיה. הוא פתח לצדם של השחקנים המחליפים (כולל עמיתו דאז בארסנל חוסה אנטוניו רייס) במשחק השלישי מול נבחרת ערב הסעודית. לאחר מכן הוא פתח גם בשמינית הגמר מול נבחרת צרפת, במקומו של מרקוס סנה, אך ספרד הפסידה בתוצאה 3-1. פברגאס הפך גם לשחקן הצעיר ביותר בתולדות הכדורגל הספרדי שמשתתף במונדיאל, לאחר שהחליף את לואיס גרסיה בניצחון 0-4 על נבחרת אוקראינה ב-13 ביוני, בעודו בן 19 שנים ו-41 ימים‏[19]. הוא היה מועמד לתואר השחקן הצעיר המצטיין של הטורניר, אך הפסיד לבסוף ללוקאס פודולסקי מגרמניה.

לקראת יורו 2008 קיבל פברגאס את חולצה מספר 10. למרות שהיה בעיקר מחליף הוא הצליח להשפיע על משחקי הנבחרת בטורניר. הוא הבקיע את שערו הראשון בנבחרת בניצחון 1-4 על נבחרת רוסיה, ובישל שער נוסף. ספרד ניצחה בכל שלושת משחקי שלב הבתים, והתמודדה מול נבחרת איטליה ברבע הגמר. במשחק זה הבקיע פברגאס את בעיטת העונשין המכריעה בדו-קרב שנערך, לאחר שבתום 120 הדקות התוצאה הייתה 0-0. פברגאס בישל שני שערים בניצחון 0-3 על נבחרת רוסיה בחצי הגמר. הוא פתח בניצחון 0-1 על נבחרת גרמניה במשחק הגמר, שהקנה לספרד את תוארה הראשון מאז 1964. פברגאס נכלל בנבחרת הטורניר, שהיא קבוצה של 23 שחקנים שנבחרה על ידי אנשי הוועד הטכני של אופ"א[20].

לאחר היעדרות של מספר חודשים בגלל פציעה זומן פברגאס לסגל של המאמן ויסנטה דל בוסקה. ביוני הוא זומן לסגל הסופי לקראת גביע הקונפדרציות 2009. פברגאס הבקיע את שערו השני בנבחרת בניצחון 0-5 על נבחרת ניו זילנד בשלב הבתים, ופתח בהרכב בהפסד 2-0 לנבחרת ארצות הברית בחצי הגמר, שסיים רצף של 15 משחקים ללא הפסד.

בשל פציעה שספג לפני מונדיאל 2010 מיעט פברגאס לשחק במהלך הטורניר, ועלה כמחליף במספר משחקים בודדים. למרות זאת הוא תרם באופן מכריע לזכיית נבחרתו בתואר הראשון בתולדותיה, כיוון שבדקה ה-117 של משחק הגמר מול הולנד הוא בישל את שער הניצחון שהובקע על ידי אנדרס אינייסטה. שנתיים לאחר מכן זכה עם הנבחרת גם ביורו 2012.

סגנון משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

פברגאס במדי ברצלונה, 2012

התוכנית המקורית של ארסן ונגר הייתה לפתח את כישורי המשחק של פברגאס באמצעות משחקי גביע הליגה, אך היא השתבשה בעקבות פציעות הקשרים בעונת 2004/2005. פברגאס שיחק בעיקר כקשר מרכזי או עושה משחק (פליימייקר), והתכונה הבולטת שלו הייתה טווח המסירה. כאחד מהשחקנים המוכשרים הצעירים בתקופה הנוכחית הוא תואר כחלק חיוני בסגל הבכיר של ארסנל, וכאחד שמביא איתו למשחק המסירות של ארסנל ראיית משחק, יצירתיות, חוסר אנוכיות, ובגרות שאינה אופיינית לבני גילו‏[21]. פברגאס הוא גם אחד מבועטי הקרנות והבעיטות החופשיות הקבועים של ארסנל.

פברגאס אמר בראיונות שונים כי פטריק ויירה הוא המודל לחיקוי והמדריך הרוחני שלו‏[22], אך למרות זאת הוא מנסה להתאים את סגנון משחקו לזה של גיבור ילדותו ז'וזפ גוארדיאולה. במובן זה הוא שונה מקודמיו בארסנל ששיחקו בעמדה שלו, בכך שהוא מעדיף כישרון על פני כוח. בתחילת דרכו הוא ספג ביקורת על כך שהוא אינו חסון ואגרסיבי מספיק בסגנון המשחק שלו, וחברו לשעבר לקבוצה אשלי קול כתב עליו באוטוביוגרפיה שלו כי הוא "משקל נוצה לא מוכח"‏[23].

הסטטיסטיקות של פברגאס השתפרו במשך העונות שלו בארסנל, שבהן החל לשחק בצורה יותר אגרסיבית. חשיבותו לקבוצה ככוח היוצר המרכזי התבטאה בין השאר ב-16 הבישולים שלו בכל המסגרות בעונת 2006/2007. פברגאס אמר על עצמו כי הבקעת שערים הייתה נקודת התורפה שלו בשנים הראשונות שלו בארסנל; חוסר היכולת להבקיע שערים ממצבים נוחים הייתה תופעה שאפיינה את התקפת ארסנל בעונת 2005/2006 ובעונת 2006/2007. מצב זה השתנה בעונת 2007/2008 שבה הבקיע פברגאס 11 שערים ובישל 16 נוספים. המאמן ארסן ונגר אמר כי יכולת ההבקעה הלא טובה שאפיינה את פברגאס בעונות הקודמות נבעה מסיבות מנטליות בלבד, ואף השווה אותו לקשר הצרפתי מישל פלאטיני, שנודע בכישורי ההבקעה שלו‏[24].

בגלל גילו הצעיר הועלו חששות בנוגע למספר המשחקים הגבוה של פברגאס במדי ארסנל ונבחרות ספרד בעונות האחרונות, כיוון שהוא היה בסכנת תשישות אם לא יזכה למנוחה נאותה‏[25]. למרות זאת פברגאס סבל מפציעה משמעותית אחת בלבד במהלך השנים שלו בארסנל.

מחוץ לכדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פברגאס הופיע בתוכנית טלוויזיה חד פעמית משל עצמו, שנקראה "The Cesc Fàbregas Show: Nike Live" ושודרה ב-19 במאי 2008. התוכנית שודרה בערוץ סקיי ספורטס, וזכתה לחסותה של חברת נייקי. פברגאס הופיע בתוכנית במספר מערכונים עם עמיתיו לקבוצתו הקודמת ארסנל כגון פיליפ סנדרוס וניקלאס בנדטנר, כמו גם המאמן ארסן ונגר, וההורים שלו. באפריל 2013 נולדה בתו של פבראגס, ליה.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 From Barcelona to Barnet: how a rising star learnt his trade, טיימס אונליין, 28 בפברואר 2007
  2. ^ פברגאס הופך לתותחן הצעיר ביותר, האתר הרשמי של ארסנל, 13 ביולי 2007
  3. ^ Arsenal youngsters thump Wolves, אתר ה-BBC,‏ 2 בדצמבר 2003
  4. ^ איאן יוז, Fabregas the fabulous, אתר ה-BBC‏, 27 באוגוסט 2004
  5. ^ טרבור היילט, Awesome Arsenal progress in style, באתר אופ"א, 7 בדצמבר 2004
  6. ^ נורמן האברד, Arsenal's midfield muddle, באתר ESPN‏, 22 באוגוסט 2005
  7. ^ Arsenal 2-0 Juventus, באתר ה-BBC‏, 28 במרץ 2006
       מייקל הרולד, Fabregas plots Arsenal revival, באתר אופ"א, 13 באפריל 2007
  8. ^ מרק קנדול, Real remain confident on Cesc, סקיי ספורטס, 22 במאי 2007
  9. ^ Wenger - Fabregas is not for sale, he is Arsenal’s future, באתר הרשמי של ארסנל, 12 ביולי 2006
  10. ^ Fabregas - Our style of play makes me so happy, באתר הרשמי של ארסנל, 23 באוקטובר 2006
       טום אדמס, Cesc staying grounded, סקיי ספורטס, 27 באוקטובר 2006
  11. ^ 'He showed he is the ultimate midfield player', באתר הרשמי של ארסנל, 26 ביוני 2007
  12. ^ Wenger signs new three-year Gunners deal, באתר ESPN‏, 7 בספטמבר 2007
  13. ^ דונלד מקרי, How Fabregas plans to save Arsenal, אתר הגרדיאן, 25 באוגוסט 2007
  14. ^ Burying the ghost of Henry, באתר ESPN‏, 15 בספטמבר 2007
  15. ^ Fabregas is Arsenal.com Player of the Season, באתר הרשמי של ארסנל, 7 ביולי 2008
  16. ^ Fabregas replaces Gallas as Arsenal skipper באתר ESPN‏, 24 בנובמבר 2008
  17. ^ אנדרו הסלם, 2004: Cesc Fàbregas, באתר אופ"א, 2 במרץ 2007
  18. ^ Ivory Coast suffer defeat באתר ה-BBC‏, 2 במרץ 2006
  19. ^ Spain 4-0 Ukraine, באתר ה-BBC‏, 14 ביוני 2006
  20. ^ Cesc in Euro 2008 Team of the Tournament, באתר הרשמי של ארסנל, 30 ביוני 2008
  21. ^ יו מק'לוואני, Fabregas a leader in waiting, טיימס אונליין, 26 במרץ 2006
       אלן סמית', Fabregas puts his skates on in chase for perfection, אתר דיילי טלגרף, 20 בינואר 2007
  22. ^ ניק טאונסנד, Francesc Fabregas: Spanish marvel blossoms out of the world of his mentors, האינדפנדנט, 2 באוקטובר 2005
  23. ^ סטיוארט ברנאן, United and Gunners come of age, מנצ'סטר איבנינג ניוז, 2 בנובמבר 2007
  24. ^ Wenger - Fabregas has the vision of Platini, באתר הרשמי של ארסנל, 19 בספטמבר 2007
  25. ^ כריס האריס, Fabregas - Why I feel part of the Spain 'family', באתר הרשמי של ארסנל, 28 במרץ 2007
       ג'ים ואן ויק, Fabregas in need of rest after season of hard work, האינדפנדנט, 29 במרץ 2007
תארים
זוכי פרס בראבו

1978: קייס  •  1979: בירטלס  •  1980: מילר  •  1981: ווק  •  1982: שאו  •  1983: בוניני  •  1984: ריג'טי  •  1985: בוטרגניו  •  1986: בוטרגניו  •  1987: ואן באסטן  •  1988: אוחנה  •  1989: מלדיני  •  1990: באג'ו  •  1991: פרוסינצ'קי  •  1992: גוארדיולה  •  1993: גיגס  •  1994: פאנוצ'י  •  1995: קלויברט  •  1996: דל פיירו  •  1997: רונאלדו  •  1998: רונאלדו  •  1999: בופון  •  2000: קסיאס  •  2001: הרגריבס  •  2002: מצלדר  •  2003: רוני  •  2004: כ. רונאלדו  •  2005: רובן  •  2006: פברגאס  •  2007: מסי  •  2008: בנזמה  •  2009: בוסקטס  •  2010: מולר  •  2011: הזארד  •  2012: וראטי  •  2013: איסקו

זוכי פרס ילד הזהב

2003: ואן דר וארט  •  2004: רוני  •  2005: מסי  •  2006: פברגאס  •  2007: אגוארו  •  2008: אנדרסון  •  2009: פאטו  •  2010: באלוטלי  •  2011: גצה  •  2012: איסקו  •  2013: פוגבה

זוכי פרס הכדורגלן הצעיר של השנה בליגה האנגלית

1974:ביטי | 1975: דאי | 1976: בארנס | 1977: גריי | 1978: וודקוק | 1979: רג'יס | 1980: הודל | 1981: שאוו | 1982: מוראן | 1983: ראש | 1984: וולש | 1985: יוז | 1986: קוטי | 1987: אדמס | 1988: גאסקוין | 1989:מרסון | 1990:לה טיסיה | 1991: שארפ | 1992: גיגס | 1993:גיגס | 1994: קול | 1995: פאולר | 1996: פאולר | 1997: בקהאם | 1998: אואן | 1999: אנלקה | 2000: קיואל | 2001: ג'רארד | 2002: בלאמי | 2003:ג'נאס | 2004: פרקר | 2005: רוני | 2006:רוני | 2007: רונאלדו | 2008: פברגאס | 2009: יאנג | 2010: מילנר | 2011: וילשייר | 2012: ווקר | 2013: בייל

הרכבי נבחרת ספרד