יאן הוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יאן הוס
6 ביולי 1369 – 6 ביולי 1415 (בגיל 45)
Jan Hus.jpg
Jan Hus
מקום קבורה הועלה על מוקד, האפר הושלך לריין
מקום מגורים הוסינץ,בוהמיה;
כינויים נוספים יאן הוסינצקי (מהוסינץ) (Jan Husinecký)
ידוע בשל למבשר המוקדם של רעיונות הפרוטסטנטיות,
השכלה אוניברסיטת קארל בפראג
שנות הפעילות 1401 - 1415
מקצוע הוגה דתי, מהפכן צ'כי
תפקיד

דיקן הפקולטה לפילוסופיה, רקטור אוניברסיטת קארל,מטיף בכנסיית בית-לחם שבפראג

תואר תואר שני בפילוסופיה, תואר ראשון בתאולוגיה
דת נצרות

יאן הוּ‏סצ'כית: Jan Hus, , 1369 - 6 ביולי 1415) היה הוגה דתי ומהפכן צ'כי, שייסד תנועה דתית שהתבססה על רעיונותיו של ג'ון וייקליף בימי הביניים. ממשיכי דרכו נודעו כהוסיטים. הכנסייה הקתולית לחמה ברפורמות שהציע והביאה לנידויו מן הכנסייה ב-1411. הוא נידון למוות בהעלאה על המוקד על ידי ועידת קונסטנץ.

הוס נחשב למבשר המוקדם החשוב ביותר של רעיונות הפרוטסטנטיות, והמהפכה ההוסיטית (Husitství) נחשבת למשבר החריף ביותר שחוותה הכנסייה הנוצרית בימי הביניים, לפני פרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית. יום יאן הוס, הנערך ביום הוצאתו להורג ב־6 ביולי, הוא חג לאומי בצ'כיה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאן הוס נולד בהוסינץ, כפר קטן בבוהמיה, כ-75 קילומטרים דרומית-מערבית לפראג, בשם יאן הוסינצקי (Jan Husinecký). תאריך לידתו נקבע ל-6 ביולי 1369, אך ככל הנראה גם התאריך וגם השנה שגויים. השם "הוס" נוצר מקיצור שיצר הוס עצמו. הוס היה בן למשפחת איכרים ענייה, וכנער מצא את פרנסתו כנער מקהלה ובביצוע שירותים שונים בכנסייה. הוא חיבב את העיסוק הקלריקלי, פחות מנטייה פנימית ויותר מחיבה לשקט ולשלווה בכנסייה. הוא נקרא על שם סבו שהיה כומר מפורסם ונחשב בכנסייה הקתולית[דרוש מקור].

מעט מאוחר יותר, ככל הנראה ב-1386, החל ללמוד באוניברסיטת קארל בפראג, ובין השנים 1393 ו-1396 השלים תארים ראשון ושני בפילוסופיה וכן תואר ראשון בתאולוגיה. התקדמותו אחר–כך הייתה מהירה: לפני שנת 1400 הוסמך לשמש ככומר, בשנת 1401 הפך לדיקן הפקולטה לפילוסופיה, ושנה שלאחר מכן הפך לרקטור אוניברסיטת קארל. בשנת 1402 היה למטיף בכנסיית בית-לחם שבפראג, נשא דרשות בצ'כית והנהיג מיסה מלווה בשירה, שני חריגים בולטים לנוהג המקובל.

בעקבות נישואי אן, אחותו של המלך ואצלב הרביעי, למלך ריצ'רד השני מאנגליה בשנת 1382, נוצר קשר הדוק יותר בין ממלכת בוהמיה ואנגליה. תלמידים שנשלחו מפראג ללמוד באוניברסיטת אוקספורד, שם הרצה התאולוג וייקליף, החלו להפיץ את רעיונותיו הפילוסופיים של וייקליף, ואחר כך גם את רעיונותיו התאולוגיים, כשמהבולטים שבהם היה הירונימוס מפראג, שתרגם מכתביו של וייקליף החל משנת 1398.

הוס אימץ חלק גדול מהביקורת של וייקליף על הכנסייה, אך בניגוד לוייקליף לא הסתפק בביקורת מוצנעת ותאורטית, אלא הטיף בגלוי לשינוי דרכיה של הכמורה ולשינוי בכנסייה. האוניברסיטה של פראג (שהייתה אז גוף דתי) התקוממה נגד הפצת הדוקטרינות החדשות של וייקליף, ובשנת 1403 אסרה לקיים דיון בארבעים וחמש תזות, שחלקן התבסס על וייקליף. הארכיבישוף זבינייק זאז'יק, שכהונתו החלה ב-1403, נתן תחילה גיבוי להוס, שדרשותיו זכו להצלחה רבה, אך נאלץ להדיחו בגלל התקפותיו נגד הכמורה.

הקרע באפיפיורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתפתחויות בפראג הושפעו במידה ניכרת מהקרע באפיפיורות, שנבע מעימותים פוליטיים באפיפיורות. המלך ואצלב הרביעי, בלבו של האזור שנקרע בין נאמנויות לאפיפיורים המתחרים, לא צפה שהתמיכה בגרגוריוס השנים עשר תקדם את ענייניו, והורה לאנשיו לשמור על נייטרליות מרבית בסכסוך; הוא ציפה להתנהגות דומה גם מהאוניברסיטה. הארכיבישוף הבוהמי נותר נאמן לגרגוריוס ברומא, ובאוניברסיטה רק הבוהמים, עם הוס כדוברם, נותרו נייטרליים. ואצלב, בעידודו של הוס, הוציא בקוטנה הורה צו שהורה על מתן שלושה קולות לבוהמים ורק קול אחד לבני אומות אחרות. כתוצאה מכך עזבו חלק ניכר מהמרצים ומהתלמידים הגרמנים את האוניברסיטה בשנת 1409 והקימו את אוניברסיטת לייפציג. אוניברסיטת פראג איבדה בעקבות זאת את מעמדה הבינלאומי, אך התלמידים שיצאו ממנה החלו להפיץ את זרעי הרעיונות הבוהמיים והווייקליפיים ברחבי אירופה.

הוס ניצב עתה בשיא תהילתו ומעמדו, כרקטור הראשון של האוניברסיטה הצ'כית וכחביבו של בית המלוכה. הארכיבישוף זבינייק זאז'יק, תומכו של גרגוריוס השנים עשר, נותר מבודד, אך לאחר ועידת פיזה נבחר אפיפיור חדש, אלכסנדר החמישי, והאפיפיורות אוחדה שוב אחרי קרע ממושך. לזאז'יק הייתה, לפתע, אפשרות להעלות בפני אפיפיור שמקובל על הכול את טענותיו, ולהאשים את חסידי וייקליף בכל המהומות האקלסטיות שהתעוררו בבוהמיה.

ב-20 בדצמבר 1409 הוציא האפיפיור החדש בולה שהסמיכה את הארכיבישוף לפעול נגד הווייקליפים, וכללה החרמה של כל כתבי וייקליף, גינוי תורתו ואיסור על הטפתה החופשית. לאחר פרסום הבולה פנה הוס לאפיפיור, אך לשווא. ב-9 במרץ 1410 נשרפו 200 מספריו ומכתבי היד יקרי הערך של וייקליף, והוס וחסידיו הוחרמו. מהלך זה חולל מהומה גדולה בבוהמיה, שהגיעה במקומות מסוימים לכדי התפרעויות המוניות.

ב-1410 אלכסנדר 5 מת והוחלף על ידי יוחנן העשרים ושלושה.

הממשלה ניצבה בשלב זה לצדו של הוס, וכוחם של חסידיו הלך וגדל מיום ליום. הוא המשיך להטיף בכנסיית בית–לחם, ודרשותיו הפכו לחריפות יותר ויותר בביקורתן על הכנסייה. האנטי-אפיפיור החדש, יוחנן העשרים ושלושה, הוציא בפברואר 1411 בולה להוצאת צו נידוי כלפי פראג ולגירושו של הוס מהכנסייה, אך כל זאת ללא הועיל.

אחרי מותו של הארכיבישוף זבינייק זאז'יק ב-1411 התגבר העימות הדתי בבוהמיה ועלה לשלב חדש שבו החל עימות סביב האינדולגנציות, שהיו כתבי מחילה שנמכרו לחוטאים תמורת תשלום. בשנת 1411 הכריז האנטי-אפיפיור יוחנן העשרים ושלושה על "מסע צלב" נגד המלך לדיסלב מנאפולי, שתמך ביריבו הפוליטי, האפיפיור הנבחר שברומא, גרגוריוס השנים עשר. גם בפראג הטיפו למען מאבק זה, ומוכרי האינדולגנציות קראו לאנשים ללכת לכנסיות ולרכוש כתבי מחילה למימון המאבק. הוס, בעקבות וייקליף, יצא כנגד המסחר המושחת בכתבי מחילה, אך לא הצליח לגייס את אנשי האוניברסיטה לצדו. בשנת 1412 התנהל עימות פומבי בנושא, שבו הציג הוס את ניתוחו ודעותיו בנושא כתבי המחילה (Quaestio magistri Johannis Hus de indulgentiis), שהועתק למעשה מהפרק האחרון ב"האקלסטיקה" של וייקליף, ואת המסה שלו "המחילה על אשמה ועונש" (de absolutione a pena et culpa). לפי וייקליף והוס, לאף אפיפיור או בישוף אין זכות להרים חרב בשם הכנסייה, ותפקידם של אנשי הדת הוא לנהוג כמצוות הנצרות ולהתפלל בעד אויביהם ולברך את מקלליהם. מחילה נוצרית נקנית באמצעות חרטה הבאה מן הלב, ולא באמצעות כסף. מומחי התאולוגיה של הפקולטה השיבו להוס, אך בלא הצלחה. מספר ימים אחר כך שרף המון את הבולות האפיפיוריות שהוצאו נגד הוס, וקרא לעם לציית להוס ולא לנוכלים רודפי הבצע והנואפים של הכנסייה. שלושה אנשים מהמעמדות הנמוכים שהפריעו למטיפים מהכנסייה בעת דרשותיהם וכינו את כתבי המחילה שהכנסייה סוחרת בהם 'מרמה', הוצאו להורג וראשיהם נערפו, והם הפכו למרטירים הראשונים של הכנסייה ההוסיטית. הפקולטה לתאולוגיה באוניברסיטה דרשה מהוס להעביר את נאומיו ואת תורותיו לדיקן האוניברסיטה לבחינה, אך הוא סירב. הפקולטה גינתה את ארבעים וחמישה הסעיפים שהציג הוס פעם נוספת, והוסיפה תזות כפירה אחרות שמקורן היה ברעיונותיו של הוס. המלך אסר על הוראת סעיפים אלו בפקולטה, אך הוס והאוניברסיטה כאחד לא קיבלו את הגינוי בהליך מזורז שכזה, ודרשו הוכחה כי לסעיפים אלו אין יסוד בכתובים.

סטיות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהומות בפראג חוללו שערורייה קשה בכנסייה הקתולית, ושליחי האפיפיור והארכיבישוף החדש אלביק ניסו לשכנע את הוס לחזור בו מהתנגדותו לבולות, אך לשווא. גם המלך נכשל בניסיונו לפייס בין הצדדים. במקביל, הגיעו שליחי הכמורה של פראג לרומא והעלו את טענותיהם בפני האפיפיור, וזה הורה לקרדינל של כנסיית סנט אנג'לו לפעול נגד הוס בנחרצות וללא רחמים. הקרדינל הטיל עליו את חרם הכנסייה הגדול, וקבע כי יש לעוצרו ולהביאו בפני הארכיבישוף, ולהחריב את הכנסייה שלו. הצעדים הקשים שננקטו נגד הוס וחסידיו, צעדי הנגד של ההוסיטים, והפניות של הוס אל האפיפיור להטיל, כביכול, על ישו הנוצרי לשמש כשופט העליון במקרהו, רק העצימו את סערת הרוחות, והובילו את המלך לדרוש מהוס לעזוב את פראג. אך בניגוד לציפיות, הסערה לא דעכה עם עזיבתו.

המלך, שדאב על שערוריית הכפירה שנקשרה בשם מדינתו ועל המהומות שהתחוללו, ניסה לפייס פעם נוספת בין הצדדים והכריז על קיום סינוד בצ'סקי ברוד ב-2 בפברואר 1412. בסופו של דבר התקיים הסינוד בארמון הארכיבישוף בפראג, מה שהוציא מכלל חשבון את השתתפותו של הוס עצמו במהלך. הועלו הצעות שונות, אך הוס עמד על דרישותיו, ובמיוחד על כך שלבוהמיה תינתן חירות דומה לזו שניתנה לארצות אחרות בתחום הדתי, וכי אישור או גינוי יבוצעו רק בהסכמת המלך. אנשי האוניברסיטה, לעומתו, תבעו המשך ציות מוחלט לרומא. ברקע דברים אלו עמדה השאלה האם בוהמיה חזקה מספיק לעמוד בפני מתקפות רומא ובמתקפות אפשריות של מלכים במרכז אירופה, שששו לעוט על ההזדמנות לכבוש את בוהמיה באמתלה של הגנה על הדת. הסינוד לא הגיע לתוצאות כלשהן, אך המלך הורה לו להמשיך בעבודתו ולנסות להגיע בכל זאת לפשרה.

הדוקטורים (מומחים לתאולוגיה) של האוניברסיטה תבעו מהוס ומחסידיו לאשר את התפישה האורתודוקסית, שלפיה האפיפיור הוא ראש הכנסייה ואילו הקרדינלים הם גופה, ויש לציית לכל תקנות הכנסייה. ההוסיטים ניסו להתקרב במידת האפשר לעמדתם, והוסיפו לסעיף את המלים "כפי שכל נוצרי מאמין חייב". סטניסלב זה-זנוימה, ידידו של הוס לאורך שנים ועתה אויבו, ועמו שטפּן פָּאלֶץ', עזבו במחאה את ההתכנסות, והם הוגלו על ידי המלך, יחד עם שני דוברים אחרים.

הוס, שגורש מפראג ושהה אז אצל מגניו בקוז'י הראדק הסמוכה לאוסטריה, העלה על הכתב את טענותיו, שהושפעו כתמיד במידה רבה מווייקליף, ואלו הוקראו בכנסיית בית–לחם בפראג. שם השיבו להם זה-זנוימה ופאלץ' במסות נגדיות. לאחר גירושם של מתנגדיו העזים ביותר, תפסו חסידי הוס את מרכז הזירה. הוס המשיך לכתוב את מסותיו ונשא דרשות בקוז'י הראדק, וההוסיזם הבוהמי החל לחלחל למדינות השכנות, הונגריה, קרואטיה ואוסטריה. האפיפיורות, במקביל, לא נותרה אדישה נוכח הסכנה הגוברת לסמכותה, ובינואר 1413 התכנסה ברומא מועצה שבה גונו כתבי וייקליף פעם נוספת, והוצאה הוראה לשרפם.

ועידת קונסטנץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה, ערה לנזקים החמורים שעורר הקרע המתמשך בכנסייה ולדרישות הרבות לרפורמה, נועדה לוועידה כללית ב-1 בנובמבר 1414. זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אחיו למחצה של ואצלב הרביעי והיורש לכתר בבוהמיה, היה להוט לנקות את הממלכה מכתם הכפירה.

גם הוס שאף לשים קץ לדיונים, והסכים ברצון לבקשתו של זיגמונד ללכת לקונסטנץ, מקום הוועידה. מן הדרשות שנשא עמו, ניכר כי סבר שיוכל לשאת את דבריו בפני הנאספים ולהטות אותם לעמדתו. זיגמונד הבטיח לו מעבר בטוח בממלכתו. הכללים היו אמורים להשתנות עם בואם של אנשי האפיפיור, אך זיגמונד נמנע ככל הנראה מהבהרת עניין זה להוס.

הוס, שהיה מודע לכך שייתכן שהוועידה תחרוץ את גורלו, כתב את צוואתו ויצא ב-11 באוקטובר לדרכו. ב-3 בנובמבר הוא הגיע לקונסטנץ, ולמחרת נתלתה על שערי הכנסייה הודעה המבשרת על העימות הפומבי בין מיכל מנמצ'קהו ברודו והוס הכופר.

תחילה היה הוס חופשי והשתכן בביתה של אלמנה, אך לאחר מספר שבועות הצליחו יריביו להביא למאסרו בעקבות שמועה שהפיצו כאילו הוא מתכוון להימלט. הוא הובא בתחילה למעצר בביתו של קאנון, ואחר כך, ב-8 בדצמבר, נכלא במרתפי המנזר הדומיניקני. זיגמונד, נטען, כעס תחילה מאוד על כליאתו של הוס ועל הפרת הבטחת המעבר הבטוח בתחומי ממלכתו שנתן להוס, ואף איים לסלק את הבישופים, אך כשנרמז לו שהדבר יביא לפיזור הוועידה, התאים עצמו לנסיבות וזנח את הוס, בן חסותו.

כבר ב-4 בדצמבר מינה האפיפיור ועדה של שלושה בישופים לקיום חקירה מקדימה נגד הוס. בפני הוועדה נשמעו עדי התביעה, אך להוס לא ניתן להשתמש בטוען להגנתו. מצבו החמיר לאחר השערורייה של יוחנן העשרים ושלושה, שבעקבותיה נאלץ לעזוב את קונסטנץ כדי להימנע מהצורך לוותר על הכס נוכח ההאשמות שהופנו כלפיו. הוס, שהיה עד אז שבויו של האפיפיור אך יכול היה לקיים קשר עם חבריו, הועבר עתה לידי ארכיבישוף קונסטנץ ונכלא במצודתו, גוטליבן שעל הריין. הוא היה כלוא בה שבעים ושלושה ימים, מבודד מחבריו, כבול בשלשלאות ביום ובלילה, רעב וחולה.

משפטו של הוס והעלאתו על המוקד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאן הוס מועלה על המוקד בוועידת קונסטנץ, 6 ביולי 1415

ב-5 ביוני 1415 הובא הוס למשפט, ולצורך כך הועבר שוב למרתפי המנזר הפרנציסקני שבקונסטנץ. הוא הכיר בכך שהכתבים נגד זה-זנוימה ופאלץ' הם כתביו, והכריז כי יהיה מוכן לחזור בו מדבריו אם יוכח לו שטעה. הוא הודה בהערצתו את וייקליף ואמר כי משאלתו היא שנשמתו תגיע לאותו מקום שבו שוכנת זו של וייקליף, אך הכחיש שהגן על תורת וייקליף בנוגע לסעודה האחרונה, היינו, ארבעים וחמישה הסעיפים, והסביר שהתנגד רק לחיפזון שבו סעיפים אלה גונו. המלך דחק בו למסור את עצמו לרחמי הוועידה, משום שאינו רוצה להגן על כופר.

בישיבת המשפט האחרונה, ב-8 ביוני, נקראו שלושים ותשע קביעות שלו, 26 מהמסה על הכנסייה ו-13 מדברים שכתב נגד זה-זנוימה ופאלץ'. הקיסר קיבל הסברים בנוגע לסכנה הנובעת מקביעות אלו לכוחו שלו כמלך כדי להסיתו נגד הוס, והוס הכריז כי הוא מוכן להודות בטעויותיו אם ישתכנע שאכן יסודן בטעות. כל שאיפתו, אמר, הייתה לזכות במשפט הוגן ובזמן נוסף שבו יוכל להסביר את השקפותיו ואת הסיבות להן. אם הסיבות שלו והטקסט התנ"כי אינם מספקים, הוא ישמח אם יורו לו מהי הדרך הנכונה. הכרזה זו נחשבה בעיני שוביו ככניעה ללא תנאי מצד הוס, והוא נדרש עתה להכריז כי טעה בכל התזות שלו, לוותר על ההטפה להן בעתיד, לחזור בו מהן ולהכריז כי ההפך מהן הוא הנכון. הוס הבין עתה אל נכון כי פסה כל תקווה שלו לחיים, והכריז כי לא יחזור בו מתורות שלהן לא הטיף, וכי הוא מוכן רק למשוך ידו מתורות שהוועידה רואה אותן כשגויות. הוא סירב אז, וגם אחר כך, לחזור בו מהתורה לה הטיף.

חודש אחרי כן, ב-6 ביולי, הוכרז על גינויו ועל הרשעתו של הוס באופן פומבי. הוא הולבש בבגדי כמורה ונדרש לחזור בו מחטאיו. משסירב, נלקחו ממנו בגדי הכמורה שלו והכנסייה ניערה חוצנה ממנו והעבירה אותו להוצאה להורג בידי הרשות החילונית. כובע נייר גבוה שנשא את הכתובת "מנהיג הכופרים" נחבש על ראשו של הוס, והוא נלקח תחת משמר כבד אל המוקד. כאשר הוצת המוקד, נטען מאוחר יותר, ניגשה אישה זקנה והוסיפה זרד למדורה. האישה עשתה את המעשה מתוך אדיקות דתית גמורה שעוררה אפילו את התפעלותו של הוס, ועל כן אמר את משפטו המפורסם: "הו, תמימות קדושה" ("O sancta simplicitas!"), משפט שמשתמשים בו גם כיום לציון תמימות הגובלת בטיפשות. אחרי מותו הושלך אפרו לריין.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל בדמותו של הוס במרכז כיכר העיר העתיקה של פראג

דעותיו, כתביו ודרשותיו הסוחפות של הוס חוללו מהפכה בכנסייה הבוהמית והיו למבשרי מהפכה משמעותית עוד יותר העתידה לבוא כמאה שנים אחר כך. מאבקם של חסידי הוס הביא ליצירת התנועה המוראבית והאחים הצ'כים, והמאבק של הבוהמים בכנסייה הקתולית הביא בסופו של דבר, בשנת 1436, להענקת מידה של אוטונומיה לכנסייה המוראבית, אליה ניתן להתייחס כתנועה הפרוטסטנטית הראשונה.

הוס והתנועה שהקים העלו את כל הנקודות שיעמדו במרכז המהפכה הפרוטסטנטית, מאה שנים אחר כך: התבססות על התנ"ך כמקור הסמכות האולטימטיבי; התנגדות לפולחנים פוליתאיסטיים שחדרו לנצרות, כמו פולחן הקדושים והצלמים, צומות, ימי חג מיותרים, תפילות המתים, כתבי המחילה, הסקרמנטים של הקונפירמציה ומשיחת החולים; קבלת אנשים שלא נשבעו לפרישות כמטיפים וכמשרתים בקודש, ובראש ובראשונה דחיית הטרנסובסטנציאציה, הרעיון שהיין והלחם במיסה הופכים, בפועל ממש, בברכת הכומר, לדמו ולבשרו של ישו.

ברובד עמוק וממשי יותר היה העימות בין הוס לאפיפיורות ויכוח לא על דוקטרינות, אלא על מקור הכוח והסמכות בנצרות ועל מעמדו של הפרט בתוכה. הוס וההוסיטים היו הראשונים שדחו את הרעיון שהאפיפיור וההיררכיה הכנסייתית מושלים בחיי הדת מכוח סמכות אלוהית, ודחו את הרעיון שנדרש תיווך של כומר בעל הסמכה אלוהית כדי לתווך בין האדם לבורא. האדם, הפרט, דובר השפה המקומית, הועמד על ידי הוס במרכז, והוא, באמונתו הטהורה, יוצר קשר ישיר עם בוראו. התפיסה הפוליתאיסטית של הנצרות הקתולית, המחייבת את תיווכו של כהן הבקי ברזים סודיים, ושרק באמצעותו ניתן לתווך ולספק את החסד ואת המחילה האלוהיים, זכתה לערעור ראשון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]