רחמים מושונוב
 | |
| לידה |
15 בפברואר 1868 פלובדיב, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
16 באפריל 1937 (בגיל 69) ה' באייר תרצ"ז פלובדיב, ממלכת בולגריה |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בפלובדיב |
| מדינה |
בולגריה |
| כינוי | "האלוף" |
| השכלה |
האוניברסיטה הצבאית הלאומית ע"ש וסיל לבסקי |
| השתייכות |
 צבא ממלכת בולגריה |
| תקופת הפעילות | 1889–1919 (כ־30 שנה) |
| דרגה |
קולונל |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד רגימנט | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
| |
| תפקידים אזרחיים | |
| יושב ראש ועד הקהילה היהודית בפלובדיב | |
  | |
רחמים גרטי מושונוב (בבולגרית: Рахамимъ Гарти мушоновъ; 15 בפברואר 1868, פלובדיב, האימפריה העות'מאנית – 16 באפריל 1937, פלובדיב, ממלכת בולגריה) היה קולונל יהודי בצבא בולגריה, אחד משלושת היהודים היחידים שהגיעו לדרגה זו בימי הממלכה השלישית, וגיבור מלחמה בולגרי.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רחמים גרטי נולד בפלובדיב למשפחת נכבדים (נוטאבלים). אביו חאג'י מושון גרטי יליד העיר, עלה לירושלים ובה למד בישיבה. עם שובו לפלובדיב מירושלים זכה לכינוי חאג'י. מושון גרטי נמנה עם תומכי תנועת התחייה הלאומית הבולגרית והסתיר בביתו את וסיל לבסקי בעת שזה נמלט מהעות'מאנים.[1] לאחר מלחמת העצמאות הבולגרית זכה לאות הוקרה מהממשל הבולגרי ועל דלת ביתה של משפחת גרטי הוצב שלט ובו צוין שבבית מצא מסתור וסיל לבסקי. מושון גרטי היה חבר מועצת עיריית פלובדיב וכיהן לתקופה מסוימת כסגן ראש העיר.
קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
רחמים גרטי נשלח לבית הספר הצבאי הגבוה (אנ') בסופיה וב-18 במאי 1889 סיים אותו וקיבל דרגות לויטננט. הוא היה מראשוני היהודים שזכו לדרגות קצונה בבולגריה המודרנית. במסגרת תהליך השתלבותם של יהודי בולגריה בנסיכות הצעירה, אומצו שמות משפחה בעלי סיומת עם קונוטציה סלאבית. וכך, נודע רחמים גרטי כרחמים מושונוב (בנו של מושון). ב-1900 הועלה לדרגת קפיטן. ב-1905 השתחרר מושונוב מהצבא ושב לעירו לסייע בפרנסת המשפחה. לאחר כינון הליגה הבלקנית החלה בולגריה בגיוס והגדלת צבאה. רחמים מושונוב שב לשרת בצבא הבולגרי. הוא לחם במלחמת הבלקן הראשונה, מלחמת הבלקן השנייה ומלחמת העולם הראשונה במסגרת המערכה על סרביה וכן במסגרת החזית המקדונית. ב-28 ביולי 1913 הועלה לדרגת מאיור, וב-30 במאי 1918 הועלה לדרגת פודפולקובניק. הוא לחם ברגימנט הרגלים ה-22 "תראקיה" במסגרת הארמייה הבולגרית הרביעית וכן פיקד על רגימנט המילואים ה-6. לאחר סיום מלחמת העולם וחתימת חוזה ניי צומצם צבא בולגריה לכדי ז'נדרמריה וב-1919 השתחרר רחמים מושונוב משירותו הצבאי בדרגת פולקובניק.[2] במהלך המלחמה חלה מושונוב בטיפוס המעיים ואושפז במצב קשה, אך החלים ושב לחזית. בהמשך, נפצע בפניו ועינו נפגעה, והוא שוב חזר לחזית.[3] מושונוב עוטר במספר עיטורים צבאיים ובכללם מספר פעמים בעיטור הגבורה של צבא בולגריה. רחמים מושונוב, מורנו גרציאני ואברהם תג'ר היו שלושת היהודים היחידים שזכו לדרגת פולקובניק בימי נסיכות וממלכת בולגריה.
לאחר השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחרורו השתלב מושונוב בחיים הציבוריים בעיר פלובדיב ובקרב הקהילה היהודית. הוא כיהן כחבר מועצת עיריית פלובדיב ונבחר ליושב ראש ועד הקהילה היהודית. נמנה עם ראשי התנועה הציונית בעיר וחבר הוועד למען קרן היסוד. ב-1927 נתבעו ראשי הקהילה בבית המשפט המחוזי של מחוז פלובדיב על גביית מס לא חוקי בבולגריה. אחד מבני הקהילה שאביו נפטר סירב לשלם את מס קרן היסוד, והקהילה סרבה לספק שירותי חברה קדישא ללא הסדרת החוב. הוגשה תלונה במשטרת בולגריה והתובע המחוזי הגיש תביעה כנגד ראשי הקהילה ובכללם רחמים מושונוב. המשפט התקדימי עורר הדים בקרב יהדות בולגריה וגם בקרב הנהגת היישוב בארץ ישראל וגרם לחשש להמשכו של המפעל הציוני. עורכי הדין אלברט רומנו ונדקו קבאלשקוב ייצגו את מושונוב וחבריו, ובמשפט העידו הרבנים אשר חננאל ושמואל בנימין בכר וכן הוגשה חוות דעת מטעם אברהם יצחק הכהן קוק שעמדה על חשיבותה של ארץ ישראל בדת ובמסורת היהודית בתפוצות. בדצמבר 1929 זוכו ראשי הקהילה מכל אשמה. מושונוב המשיך בכהונתו כיושב ראש ועד הקהילה עד 1936.[4]
חיים אישיים ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1890 נישא מושונוב לסולטנה לבית גרון ולזוג נולדו שתי בנות ובן. הוא הלך לעולמו בפלובדיב ב-1937 ונקבר בבית הקברות היהודי שבעיר לאחר שנערכה לו הלוויה צבאית ממלכתית. משפחתו עלתה לישראל ב-1949 במסגרת העלייה ההמונית. בנו, אלפרד אברהם מושונוב, (בבולגרית: Алфред мушоновъ, 1908–2004) הלך בדרכי אביו. הוא למד רפואה והתמחה בבקטריולוגיה. שרת בצבא בולגריה והגיע לדרגת פודפולקובניק בתפקידו כרופא חטיבתי של חטיבת הארטילריה ה-10 של צבא בולגריה. בתקופת מלחמת העולם השנייה לאחר החלת החוק להגנת האומה נשלח אלפרד מושונוב למחנה לעבודת כפייה. משהוברר למפקד המחנה שהוא רופא, מינה אותו לרופא המחנה. בתפקידו כרופא המחנה שלח אלפרד מושונוב מטופלים רבים "לאשפוז" ובכך מנע מהם את המשך עבודות הכפייה. לאחר עלייתו לישראל שירת אברהם כקצין רפואה ומנהל מעבדה בקטריולוגית בצה"ל, ובהמשך פתח קליניקה ביפו. בנו של אלפרד דוקטור רמי (רחמים) מושונוב הוא גינקולוג ישראלי אשר כיהן כמנהל תחום גינקולוגיה בבית החולים אסותא בתל אביב-יפו, וכמזכיר החברה הישראלית לקולפוסקופיה ופתולוגיה של צוואר הרחם.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מפגש רופאים ישראלים עם שגריר בולגריה בישראל ושגריר ישראל בבולגריה שאול כמיסה. חמישי מימין ד"ר רמי מושונוב, בדף הפייסבוק של ארגון "שלום" בבולגריה, 2017.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 55.
- ^ Rumenin, Rumen. The officer corps in Bulgaria 1878–1944. T. 3 and 4. Sofia, .Publishing House of the Ministry of Defense "St. Georgi Pobedonosets", 1996. p. 299
- ^ בנימין ארדיטי, יהודים בצבא בולגריה, בתוך: יהודה סלוצקי, מרדכי קפלן (עורכים), חיילים יהודים בצבאות אירופה, הוצאת מערכות, ישראל, 1967, עמודים: 174–181.
- ^ אלברט רומנו, משפט קרן היסוד בפלובדיב, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך עשירי, יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 504–506.