יהדות בולגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת בסופיה שנחנך על ידי הקהילה הספרדית ב-1909 ונבנה בסגנון "נאו-מורי"

תוכן עניינים

יהדות בולגריה היא קהילה יהודית מרובת קהלים, המתקיימת באזור בולגריה מהמאה ה-2 ועד ימינו. ב-1945 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה 49,172 נפש.

ראשוני היהודים בבולגריה היו הרומניוטים ועדויות לקהילות מתקופת הקיסרות הרומית נמצאו בכפר גיגן ובערים פלובדיב וקיוסטנדיל. בתקופת האימפריה הבולגרית הראשונה שימשו יהודי בולגריה מתווכים מול ממלכת הכוזרים ובתקופת האימפריה הבולגרית השנייה נהנו מחופש פולחן ועיסוקים שהיו חסרי תקדים באירופה של ימי הביניים. בשלהי המאה ה-14 הגיעו לאזור בולגריה מגורשים מממלכת הונגריה ובמהלך המאה ה-15 הגיעו מגורשים גם מצרפת ומבוואריה. בשלהי המאה ה-15, הגיעו לשטחי האימפריה העות'מאנית, ובכלל זה לבולגריה, מגורשי ספרד ופורטוגל בהזמנת הסולטאן העות'מאני באיזיט השני. יהודי ספרד שהיו אוריינים רב-לשוניים והיו בהם סוחרים ואומנים השתלבו במערכת הכלכלית העות'מאנית ושגשגו. בשל גודלה של הקהילה הספרדית, נטמעו בה בהדרגה בני קהילות הרומניוטים, האשכנזים והיהודים מהונגריה. שקיעתה ההדרגתית של האימפריה העות'מאנית לוותה במלחמות רבות באזור בולגריה ובהרעה הדרגתית אך משמעותית במצב הכלכלי של יהודי בולגריה. אל שטחי בולגריה הגיעו פליטים יהודים רבים שנמלטו ביחד עם הצבא העות'מאני הנסוג מהשטחים שאיבדו העות'מאנים באירופה.

לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) זכתה נסיכות בולגריה בעצמאות בפועל, מתוקף סיכומי קונגרס ברלין. החוקה הבולגרית החדשה הבטיחה זכויות נרחבות למיעוטים בנסיכות והקהילה מינתה רב ראשי שהובא מחוץ לגבולות בולגריה וניהלה את הקהילות ביישובים השונים באמצעות קונסיסטוריה מרכזית. לאחר עצמאות בולגריה התבססה מערכת החינוך היהודית באמצעות בתי הספר של רשת כל ישראל חברים ובמקביל הוחל בהקמתם של בתי ספר קהילתיים. התמורות בציבוריות היהודית כללו תהליך חילון, בדומה ליהדות באירופה בכללה, והנהגות הקהילות היהודיות הוחלפו בהתאם לכך. בשלהי המאה ה-19, החלה פעילות ציונית בבולגריה והשפיעה על עלייה לארץ ישראל. בני הקהילה היו שותפים להתיישבות בחורן, הקימו את המושבה בהר-טוב ונמנו עם מקימי המושבה יבנאל. ב-1898 נוסדה בבולגריה שלוחה של ההסתדרות הציונית. התקבלותו הרחבה של הרעיון הציוני בציבוריות היהודית, לוותה בדיון ציבורי סוער ואף למאבק על השליטה ברחוב היהודי, בין ניצי התנועה הציונית, נכבדי המשפחות העשירות שכונו נוֹטָאבֶּלִים, לבין ממסד הרבנות הראשית בראשות הרב מרדכי אהרנפרייז. במקביל התחולל מאבק על דמותו של החינוך היהודי בבולגריה בין מוסדות החינוך הקהילתיים שנשלטו על ידי התנועה הציונית, לבין ראשי כל ישראל חברים (כי"ח). כל המאבקים הוכרעו לבסוף לטובת התנועה הציונית, ורשת כי"ח עזבה את בולגריה.

בראשית המאה ה-20 מנו יהודי בולגריה 33,307 נפשות ובנסיכות נמנו 34 קהילות מאורגנות. לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה, פרץ במדינה משבר כלכלי וחברתי חריף אשר לווה בהגירה פנימית אל הערים הגדולות ככלל ואל סופיה בעיקר. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בבולגריה כ-48,000 יהודים ולמעלה ממחציתם בבירה סופיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נרדפו יהודי בולגריה על ידי השלטון הבולגרי והיו כפופים לחוק להגנת האומה שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג. כ-9,000 גברים יהודים נשלחו לעבודות כפייה. בולגריה שהייתה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית חתמה על ההסכם התלת-צדדי והוורמאכט נכנס למדינה ללא קרב והתקבל בהתלהבות על ידי תושבי בולגריה. הגרמנים השתמשו באדמת בולגריה כבסיס יציאה לכיבוש יוון ויוגוסלביה.

חודש מרץ 1943 היה הגורלי בתולדות הקהילה. ב-10 במרץ נכשל ניסיון גירושם למחנות ההשמדה של לפחות 6,365 מיהודי "בולגריה הישנה", בשל מאבק עיקש שניהלו ראשי הקהילות השונות שהסתייעו בקומץ פוליטיקאים וראשי הכנסייה הבולגרית. במקביל, גירשו הבולגרים לטרבלינקה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט. במאי גורשו כ-19,000 מיהודי סופיה לערי השדה ובהמשך גורשו גם מאות רבות מיהודי ערים מרכזיות נוספות. לאחר תום המלחמה חודשה הפעילות הציונית במדינה ותוך מאבק איתנים על השליטה ברחוב היהודי בין הציונים לקומוניסטים היהודים, התחדשה גם העלייה בהדרגה. תהליך העלייה הואץ לאחר הקמת מדינת ישראל בסיוע השלטונות הקומוניסטיים ומרבית בני הקהילה עזבו את בולגריה. בראשית העשור השני של המאה ה-21 התגוררו בבולגריה כ-4,000 יהודים לכל היותר.

היסטוריה מוקדמת של הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהרומניוטים באימפריה הרומית ועד לביזאנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר המודרני קובע על סמך מקורות ראשוניים שנמצאו בין היתר בחפירות ארכאולוגיות, כי ראשוני היהודים בבולגריה הגיעו אליה במהלך המאה ה-2, עת נשלט האזור על ידי הקיסרות הרומית. יהודים אלו כונו בהמשך רומניוטים. היסטוריונים כגון שלמה אברהם רוזאניס טענו במחקריהם כי סוחרים יהודים התיישבו באזור בולגריה עוד בשלהי תקופת בית ראשון ובהמשך, הגיעו לבלקן במהלך מלחמת פרס-יוון חיילים יהודים ששירתו בצבא ממלכת פרס. מחקרים אלו הסתמכו רבות על פולקלור, פרשנות מופלגת או שגויה של מקורות ראשוניים ושניוניים, רובם נשללו על ידי חוקרים בהיסטוריוגרפיה המודרנית ומקצתם נותרו בגדר השערות מחקר.

בכפר גיגן ובעיר פלובדיב נתגלו בתי כנסת ובית מדרש אשר תוארכו בין המאה ה-2 למאה ה-4. בקיוסטנדיל נתגלו שרידיהם של שני בתי כנסת האחד תוארך למאה ה-3 והשני למאה ה-6. הממצאים מעידים על קהילות בעלות מוסדות חינוך ודת, אשר זכו למעמד חברתי רם יחסית והיו בעלות איתנות כלכלית. במהלך פלישת ההונים לאזור חרבו מקומות ישוב רבים בשטחי בולגריה ועימם חרבו גם קהילות יהודיות. בנוסף, הקיסרים הביזאנטיים פוקאס ולאו השלישי אילצו בכח את יהודי האימפריה ובכלל זה יהודים שהתגוררו בשטחי בולגריה להמיר את דתם.‏[1][2][3]

האימפריה הבולגרית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: האימפריה הבולגרית הראשונה

בתקופת האימפריה הבולגרית הראשונה התקיימו קשרי מסחר בין ממלכת הכוזרים לבולגריה ולעתים אף התחוללו עימותים צבאיים. סוחרים בני הקהילה בבולגריה שימשו כמתווכים בין שתי הישויות, כמו במקרים רבים אחרים בארצות הפזורה היהודית, וקיימות עדויות רבות על השפעה תרבותית יהודית על אוכלוסיית בולגריה; אם כי הדעות בין ההיסטוריונים חלוקות בשאלה, האם עיקר ההשפעה הייתה בידי יהודי בולגריה או אצל הכוזרים, בעיקר לאחר התגיירות האליטות בממלכה. בתקופתו של קרום, חאן בולגריה נכבשו הערים אדריאנופול וסלוניקי ושבויי מלחמה יהודים שנלקחו מערים אלו, הורשו בהמשך להתיישב בערי הממלכה הבולגרית. ב-863, תקופת שלטונו של בוריס הראשון, קניאז בולגריה, אימצו הבולגרים את הנצרות האורתודוקסית ושליחיו של בוריס הראשון הפנו 106 שאלות הלכתיות לאפיפיור ניקולאוס הראשון. השאלות אבדו, אך מתשובותיו של האפיפיור שנשתמרו בארכיוני הוותיקן עולה כי הייתה השפעה יהודית ניכרת בממלכת בולגריה. מבין התשובות: ביטול הצורך להמשיך ולשמור את יום השבת, התרת כל בעלי החיים למאכל, התייחסות לתפילת הגשם, קבורה "מחוץ לגדר" והבאת ביכורים. עוד עולה ממחקרים, כי ליהודי בולגריה הייתה השפעה ממשית על ייסוד האלפבית הגלגוליטי שהתפתח בהמשך לכתב הקירילי, כאשר האחים קירילוס ומתודיוס, שאלו מספר אותיות מהאלף בית העברי הקדום כגון, האותיות ש (Ш בכתב קירילי), צ (Ц בכתב קירילי) ו-ב (Б במהופך בכתב קירילי).

אחת מהשערות המחקר בדבר השפעתם של יהודי בולגריה עוסקת בשושלת המלוכה האחרונה של האימפריה הבולגרית הראשונה, אשר כונתה על ידי הביזאנטים קוֹמִיטוֹפּוּלִי וכך נודעה בתיעוד ההיסטורי. קיימות מספר גרסאות למקורה של המשפחה ושמות בניה סמואיל, אהרן, דוד, מוזס וגבריל שהם בעלי קונוטציה יהודית, הובילו להשערות מחקר שטרם הוכחו בדבר מוצא יהודי או כוזרי קדום של המשפחה. ב-1018, נכנע השליט הבולגרי פרסיאן השני לצבאותיו של קיסר ביזנטיון בסיליוס השני והאימפריה הבולגרית הראשונה חדלה מלהתקיים. בתקופת הביניים שבין האימפריה הראשונה לשנייה, קיימות עדויות מעטות, חלקן שניוניות על יהודי בולגריה. ניתן ללמוד על הימצאותן של קהילות יהודיות פעילות באזור בולגריה מכתביהם של טוביה בן אליעזר בעל הלקח טוב שהתגורר בקסטוריה, הרב אבישי מארץ זגור"ה וכן מתיעוד מסעותיו של בנימין מטודלה בבלקנים.‏[1][2][3]

האימפריה הבולגרית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: האימפריה הבולגרית השנייה

ב-1185 קמה האימפריה הבולגרית השנייה ובתקופת קיומה ידעו יהודי בולגריה תור זהב שהיה כמעט חסר תקדים במונחים אירופיים של ימי הביניים. יהודי בולגריה ובעיקר יהודי בירת הממלכה טרנובו נודעו כאוריינים, רב לשוניים אשר עסקו במסחר וזכו לחופש תנועה, פולחן ומעמד חברתי רם. במהלך מסע הצלב הרביעי, החריבו הצלבנים את העיר פלובדיב והוציאו להורג את יהודי העיר שככל הנראה מנו כמה עשרות נפשות. ב-1205 עלה בידי קאלויאן, קיסר בולגריה לכבוש מחדש את העיר ובמסורת יהודית שהשתמרה מתקופה זו מסופר, כי קאלויאן הוציא להורג את כל ראשי הכנסייה וראשי היישוב שמינו הכובשים כנקמה על רצח נתיניו היהודים. בראשית המאה ה-13, תקופת שלטונו של איוון אסן השני, קיסר בולגריה, כתב בלה הרביעי, מלך הונגריה מכתב נזעם לאפיפיור גרגוריוס התשיעי ובו נטען שאיוון אסן השני מארח "כופרים יהודים" בממלכתו וכי בולגריה "מלאת יהודים" ויש לצאת למסע צלב נגדה. כ-30 שנים לאחר מותו של איוון אסן השני, שלח רבי יעקב בן אליהו אגרת לאחיו המומר פבלו כריסטיאני ובה מוזכר קרב קלוקוטניצה מ-1230, במהלכו גבר צבאו של איוון אסן השני על צבאו של תאודורוס קוממנוס דוקאס נסיך אפירוס. דוקאס שהיה ידוע כרודף יהודים, נפל בשבי הבולגרים וגורלו מובא באגרת שנודעה לימים כ"אגרת קורונל", כאזהרה לכל רודפי היהודים.

ב-1346 נשא איוון אלכסנדר, קיסר בולגריה לאישה את שרה מטרנובו בת למשפחה מיוחסת מקרב הקהילה היהודית בעיר. שרה התנצרה ושינתה את שמה לתאודורה ובנה, איוון שישמן היה אחרון קיסרי האימפריה הבולגרית. בתקופת כהונתה, נהנו יהודי בולגריה מחסותה וצברו מעמד רם יותר; אולם מעמדם אצל בית המלוכה גרם לחיכוכים מול האוכלוסייה הנוצרית. ב-1374 הגיעו לבולגריה יהודים אשר גורשו מממלכת הונגריה בצו המלך לאיוש הראשון והתיישבו בערי הממלכה. יהודי הונגריה יסדו קהל עצמאי ונפרד מהקהילה הרומניוטית. ביולי 1393 נכבשה טרנובו על ידי צבא האימפריה העות'מאנית בפיקודו של הנסיך סולימאן, בנו של הסולטאן באיזיט הראשון. מיתוס אנטישמי דתי שרווח ברבות הימים, מציין שאחד מיהודי העיר פתח את שעריה בפני הכובשים העות'מאניים ובשל כך עלה בידיהם לכובשה. הנסיך סולימאן שבז ל"בוגד", הורה להוציאו להורג והשליך את גופתו לבור. לפי המיתוס, נוצרים שעברו במקום נהגו להשליך אבן לבור, עד שנוצר תל אבנים אשר כונה "קבר היהודי" (זִ'ידוֹבְ גְרוֹבְּ). ב-1886 הועלה מיתוס אנטישמי זה על הכתב, בספר שעסק בהיסטוריה של העיר טרנובו ובהדרגה נכנס לנרטיב ההיסטורי הבולגרי. בפועל, נהרגו רבים מבני קהילת טרנובו בקרבות עם הצבא העות'מאני ואלו שנותרו הוגלו מהעיר ולא הורשו לשוב אליה. בהמשך, תועדו גולי טרנובו כקהילה נפרדת של יהדות איסטנבול שכונתה "קהל טרנובו" והיא נטמעה בקהילה הספרדית הגדולה במהלך המאה ה-17.‏[1][2][4][3]

תחת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: היסטוריה של בולגריה - הכיבוש העות'מאני
Flag of Bulgaria.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של בולגריה
  • יהדות בולגריה
בולגריה

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמט השני, אשר הפך את הישות העות'מאנית לאימפריה, הביא אל קיצה את האימפריה הביזאנטית וכבש שטחים נרחבים באירופה, ביצע גם טרנספר אוכלוסיות נרחב בכל הבלקן במטרה לאסלם את החבל ולהוביל להגברת האחיזה העות'מאנית בשטחים האירופיים. גורל זה לא פסח על חלק מיהודי בולגריה שהוגלו ומקצתם נודעו כעובדי כפייה שכונו סוּרְג'וּן. בהמשך זכו יהודי האימפריה, ובכלל זה יהודי אזור בולגריה, למעמד מועדף על פני נתינים נוצרים, ובאופן מסורתי נחשבו על ידי השלטון העות'מאני כמיעוט תורם ונאמן לסולטאן. יחס זה הוביל להגעת מגורשים מרחבי אירופה לשטחי האימפריה העות'מאנית. הקהילה בבולגריה הפכה למרובת קהלים ובנוסף לקהל הרומניוטי וההונגרי, נקלטו מגורשים מאזורי צרפת, בוואריה ואיטליה. בשלהי המאה ה-15 הגיעו לאזור בולגריה מגורשי ספרד ובהמשך מגורשי פורטוגל וזאת בעידודו של הסולטאן באיזיט השני ובמספרם הגדול, שינו את אופיין של הקהילות השונות אשר קיבלו בהדרגה צביון ספרדי. הגעתם של יהודי ספרד ופורטוגל חפפה לתור הזהב של האימפריה העות'מאנית ויהודי בולגריה ידעו פריחה כלכלית ותרבותית ומקרבם נודעו סוחרים ואומנים אשר הביאו את בשורת הדפוס לרחבי האימפריה.

בשלהי המאה ה-16, לאחר תום תקופת שלטונו של סולימאן הראשון החל תהליך נסיגתה ההדרגתי של האימפריה העות'מאנית. התהליך לווה בהתנוונות מערכת השלטון המקומי, התערערות מצב ביטחון הפנים ומלחמות שהתחוללו בשטחי בולגריה בין העות'מאנים לבין האימפריה הרוסית וממלכות הבסבורג. הקשר בין קהילות בולגריה למרכזי ההלכה בסלוניקי, אדירנה ואיסטנבול הלך והצטמצם, והקהילות פיתחו בהדרגה עצמאות הלכתית. במקביל חלה הידרדרות ניכרת במצבם הכלכלי של יהודי בולגריה וברמת החינוך. בראשית המאה ה-18 נטמעו כל הקהילות בתוך הקהילה הספרדית הגדולה ואזכורים למוצאן של המשפחות השונות מופיע בשמותיהן, אשר נגזרו מכינויים שניתנו להן על ידי הספרדים. פיזנטי ופאפו לרומניוטים, מג'ר להונגרים, צרפתי, פרנסא ופרנקו לצרפתים, אשכנזי ליהודי בוואריה, מיטרני וגרציאני ליהודי איטליה.

בני הקהילה היהודית שנודעו כמיעוט מועדף ונאמן לעות'מאנים, הפכו למטרה לפולשים השונים לאזור בולגריה ולא אחת חרבו קהילות שלמות ופליטים עזבו את מקומות מגוריהם ועברו לערים אחרות. במקביל, איבדו העות'מאנים בהדרגה שטחים באירופה ויהודים רבים ממחוזות אלו, העדיפו או אולצו לסגת ביחד עם העות'מאנים וחלקם הגיע לבולגריה. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-‎1878), הובסו העות'מאנים וצבא האימפריה הרוסית כבש את בולגריה. במהלך הלחימה הותקפו יהודי בולגריה הן על ידי חיילי הצבא הרוסי והן על ידי החיילים העות'מאנים הנסוגים שאיבדו כל רסן. לאחר המלחמה הפכה בולגריה לנסיכות עצמאית ויהודיה עסקו בשיקום ההריסות ומיצובה של קהילה מודרנית ומאורגנת.‏[3][1][5]

הקהילות והתפתחותן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-15 הוציא הסולטאן מוראט השני פירמאן המתיר ליהודי בולגריה לבנות בתי כנסת, לחכור קרקעות ולנהל את ענייניהן הפנימיים של הקהילה. בעת ההיא תועדו קהילות בווידין, ניקופול, סופיה, פלובדיב ופלבן. מאחר שהתשתית העות'מאנית הייתה בעיקרה צבאית, התבלטו בני הקהילה היהודית כסוחרים וחלשו על היבוא והייצוא מגבולות בולגריה. ב-1443 נכבשה וידין בידי קואליציית צבאות הונגרים ופולנים בראשות ולדיסלב השלישי מלך פולין. בתקופת הכיבוש נרדפו יהודי העיר וחלקם נאלצו להגר ממנה. כפי הנראה במועד זה חדלה הקהילה האשכנזית מלהתקיים. לאחר קרב וארנה נכבשה מחדש העיר על ידי העות'מאנים והיהודים חזרו להתיישב בה. ב-1470 שוב נכבשה העיר בידי ההונגרים אשר ערכו פוגרום בבני הקהילה היהודית. באמצע המאה ה-15 הגיעו לבולגריה מגורשי צרפת אשר גורשו בצו המלך שארל השביעי, וב-1471 מגורשי בוואריה אשר גורשו בצו לודוויג התשיעי, דוכס בוואריה, והתיישבו בווידין, סופיה ופלובדיב. יהודי צרפת ובוואריה הקימו לעצמם קהילות אשכנזיות נפרדות.

בשלהי המאה ה-15, תקופת שלטונו של באיזיט השני הגיעו מגורשי ספרד ופורטוגל ובתוכם משכילים ומלומדים רבים, והקימו קהילות ספרדיות נפרדות בערים השונות. היהודים השתלבו בכלכלה העות'מאנית וזכו לשגשוג כלכלי. במרבית היישובים התגבשו קהילות יהודיות שהורכבו מארבעה קהלים, קהל ספרדי גדול וקהלים רומניוטי, הונגרי ואשכנזי קטנים. ספרי שאלות ותשובות מלמדים על מחלוקות הלכתיות בין הקהילות השונות על רקע טענת הרומניוטים לבכירות בשל ותק הקהילה בבולגריה מחד ושל הקהילה הספרדית על רקע מספרם הגדול של בניה מאידך. ב-1526, עם כיבוש בודה ופשט על ידי סולימאן הראשון הגיע גל מהגרים יהודים מהאזורים הכבושים אם מרצון או בכפייה. בעת הזו התבלטה קהילת פלובדיב כמובילה בקהילות בולגריה מבחינת מספר בניה ואיתנותם הכלכלית. בשלהי המאה ה-16, תקופת שלטונו של מוראט השלישי הורע מצב היהודים בבולגריה והוטלו עליהם גזרות שנועדו לצמצם את הונם ורכושם לטובת קופת האוצר העות'מאני. מצב ביטחון הפנים התערער וב-1593 נכבשה וידין בידי כוחות צבא הונגרים וגרמנים ובוצע פוגרום ביהודי העיר. המעטים ששרדו נפגעו ב-1596 במהלך פלישתו של מיכאי האמיץ נסיך ואלכיה והקהילה פסקה מלהתקיים למשך כ-50 שנים.

בראשית המאה ה-17 תועדו קהילות יהודיות גם בקאזאנלק ובסטארה זאגורה ומתעודות עות'מאניות העוסקות בתשלום מיסים עולה כי קהילת סופיה הפכה לגדולה בקהילות בולגריה ומקרב בניה התבלטו סוחרי דרכים אשר סחרו עם רפובליקת ונציה וראגוזה. באמצע המאה ה-17 לאחר גזירות ת"ח ת"ט, הגיעו לשטחי האימפריה העות'מאנית עבדים יהודים שנשבו על ידי חייליו של בוגדן חמלניצקי והם נפדו בכסף רב על ידי הקהילות היהודיות ובכללן קהילות בולגריה ועשרות מהם התיישבו בערי בולגריה. בסמוך למועד זה מוזכרת לראשונה קהילה יהודית בפאזארג'יק. במהלך המאה ה-18 הגיעו לבולגריה יהודים מאזור סרביה שהפכה לזירת קרבות. היהודים שהגיעו בעיקר מבלגרד התיישבו בערי בולגריה ובספרי שאלות ותשובות מצוינות קהילות חדשות בקיוסטנדיל, קרלובו וצ'פינו באניה.

במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768-‎1774) הושמד הצי העות'מאני על ידי הצי הרוסי והמסחר הימי העות'מאני שותק כמעט לחלוטין. כתוצאה מהמשבר, חודשו דרכי מסחר יבשתיות ופותחו חדשות וסוחרים יהודים השתלבו באפיקי המסחר החדשים. ביישובים אשר מוקמו לאורך נתיבי המסחר היבשתיים נוצרו קהילות יהודיות ובתעודות עות'מאנית וספרי שאלות ותשובות, מתועדות לראשונה קהילות יהודיות ברוסצ'וק, סליבן, ברקוביצה וסבישטוב. באותה העת פעל בניקופול משיח השקר יעקב פרנק והצליח להתסיס את קהילת העיר שהייתה כבר בתהליך נסיגה כלכלי ותרבותי בשל המלחמות המרובות באזור. בשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19, סוף תקופת שלטונו של הסולטאן סלים השלישי ותקופת שלטונו של מוסטפא הרביעי התחולל משבר שלטוני חריף באימפריה. הממשל המרכזי איבד את האחיזה על האיילטים והואלים המקומיים נקטו במדיניות פנים עצמאית, הטילו מיסים שונים ונסמכו רבות על שוחד. באותה העת פעלו באזור בולגריה כנופיות שודדים מאורגנות שכונו קרדז'אלי, על שם עיר מוצאם, שהטילו אימתם על סוחרים בדרכים ואף ערכו פרעות ביהודי קיוסטנדיל. אחד הוואלים, אוסמאן פאזוואנטואולו, מרד בעות'מאנים וכוחותיו כבשו את פלבן ופרעו ביהודיה ובהמשך כבשו את וידין והפכו אותה לבירת הישות החדשה (במועד זה מתועדת לראשונה קהילה יהודית בשומן). ב-1830 פרעו חברי המיליצייה העות'מאנית באשי בוזוק בתושבי סופיה ובכלל זה בבני הקהילה היהודית.

הסולטאן מהמוט השני ניסה להחיל חקיקה וסדרי מנהל מודרניים ולשפר את מצב ביטחון הפנים במסגרת התהליך הכולל שכונה הטנזימאט. במסגרת התהליך חויבו גם הקהלים השונים בתוך קהילות הערים השונות להתאגד לכדי ישות קהילתית אחת ולמנות ועד מנהל בן 3 עד 5 חברים ומתוכו נציג אחד שייצג את הקהילה מול השלטונות. עידן "התחייה הלאומית הבולגרית" הביא עימו גם עוינות כלפי יהודי בולגריה משום שהיו מיעוט מועדף על פני הנוצרים והיו נאמנים לשלטון העות'מאני. עם זאת, המהפכן הבולגרי הנודע וסיל לבסקי (בבולגרית: Васил Левски; ‏1837 - 1873) מצא מסתור בבתי יהודים בפלובדיב, רוסה, וידין ופאזארג'יק בעת שנרדף על ידי השלטונות העות'מאניים. המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-‎1878), הביאה עימה הרס וחורבן לחלק מקהילות בולגריה. וידין וניקופול הוחרבו בפגזי הצבא הרוסי ויהודי רוסה נמלטו מהעיר לרומניה השכנה, חלקם לבלי שוב. הצבא הרוסי הביא עימו את האנטישמיות המסורתית ובמקביל חיילי הצבא העות'מאני הנסוגים בזזו מכל הבא ליד. חיילים רוסים בסיוע תושבים מקומיים ערכו פוגרומים ביהודי קרלובו, קאזאנלק וסטארה זאגורה, וחיילים עות'מאנים פרעו ביהודי פאזארג'יק. יהודי ימבול נמלטו מהעיר מחמת הקרבות ושבו אליה רק לאחר הפסקת האש. העות'מאנים הנסוגים ניסו להעלות באש חלקים מהעיר סופיה ובני הקהילה היהודית התגייסו בהמוניהם לפעולות הכיבוי ומנעו את התפשטות הדליקה לרובעי המגורים. אליעזר כלב מנכבדי פלובדיב שהיה מקורב לשלטון העות'מאני הציל עשרות בולגרים מהגרדום העות'מאני, תוך תשלום שוחד נכבד מכיסו ולאחר המלחמה נקרא רחוב בעיר על שמו. מאות מיהודי בולגריה עזבו ביחד עם החיילים העות'מאנים והתיישבו בעיקר באדירנה ואיסטנבול.‏[5]

כמה מבני הקהילה עלו לארץ ישראל, כמו רבים בקהילות תפוצות ישראל; ובראשית המאה ה-19, ידוע כי התיישבו בעיר יפו, על פי מפקד מונטיפיורי בתקצ"ט 1839.‏[6]

מעצמאות בולגריה ועד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה

התקופה שהחלה בהקמת נסיכות בולגריה והסתיימה לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה רבת טלטלות בקורותיה של יהדות בולגריה ולוותה במאבקים חברתיים, דתיים ופוליטיים אשר עיצבו את דרכה. בשלהי המאה ה-19 עסקו יהודי בולגריה בשיקום נזקי מלחמת עצמאות הבולגרית ובהתמודדות עם גל האנטישמיות ועלילות הדם שפשטו בנסיכות לאחר המלחמה ולובה גם על ידי כוחות הצבא הרוסי שחנו במדינה. הממשלה הבולגרית והסינוד, ניסו בהצלחה חלקית להתמודד עם האירועים ובמקרים מסוימים אף להיאבק נגדם.

במקביל החלה הקהילה לגבש את דמותה תוך מאבקים פנימיים חריפים וחילופי דורות. הגעתם לבולגריה בהזמנת השלטונות של משכילים יהודים לצורך פיתוח מערכת ההשכלה הגבוהה בנסיכות, הוביל לפיתוח מערכת החינוך הקהילתית, אך גם ליצירת זיקה פוליטית ציונית, שכן רבים מהמשכילים היו מחוג חובבי ציון. הגעתו לבולגריה של יוסף מרקו ברוך האיצה את התהליך ואגודות ציוניות הוקמו בקהילות השונות. ב-1896 הגיע לבולגריה בנימין זאב הרצל וביקורו סחף את צעירי הקהילות השונות. ב-1897 ייצגו ישועה כלב, קרל הרבסט וצבי בלקובסקי את יהדות בולגריה בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל. ב-1898 נוסדה ההסתדרות הציונית בבולגריה ושנותיה הראשונות לוו במאבק עיקש בין ניצי התנועה, חסידיו של יוסף מרקו ברוך, כגון ישועה כלב ומרקו רומנו, לבין המחנה המתון בראשות יקיר רומנו, ובינם לבין המשפחות הנכבדות (נוֹטָאבֶּלִים) והרבנות הראשית על השליטה ברחוב היהודי ועל חילוניותה של הנהגת יהודי בולגריה. המאבק הסתיים בניצחונה של התנועה הציונית שהפכה לדומיננטית ברחוב היהודי.

במקביל, עוגן תפקידו של הרב הראשי בחוקי המדינה והנהגת יהדות בולגריה שהייתה ברובה המוחלט ספרדית, החליטה להזמין לבולגריה מאירופה רבנים אשכנזים משכילים כדי שינהלו את ענייני הקהילה ובכלל זה את ענייני הדת. ב-1889, בעצתו של הרב צדוק כהן מצרפת, ולאחר אישורו של שר הפנים דימיטר גרקוב, הוקמה הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה שנועדה לנהל את ענייני הקהילות. ב-1900 מונה לתפקיד הרב הראשי ד"ר מרדכי אהרנפרייז ובתקופתו התחולל ביתר שאת המאבק על הנהגת יהדות בולגריה בין התנועה הציונית לממסד הרבני. גם מאבק זה הוכרע לטובת התנועה הציונית והרב אהרנפרייז עזב את בולגריה. לאחר עזיבתו, צומצם תפקידו של הרב הראשי לנושאי דת בלבד והנהגת הקהילה היהודית נשלטה בלעדית על ידי חברי התנועה הציונית והייתה חילונית בהגדרתה. כנספח למאבק שליטה זה התחולל עימות בין רשת החינוך של כל ישראל חברים לבין אנשי התנועה הציונית ומערכת החינוך הקהילתית על רקע העדר תכנים לאומיים ואי לימוד העברית. העימות הסתיים בסגירת בתי הספר של הרשת ועזיבתה את בולגריה.

מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה במהלכן נהרגו 991 מבני הקהילה, חלקם מראשיה, הובילו לשיתוק הפעילות הקהילתית והפוליטית ולפגיעה במערכת החינוך. לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה וחתימת חוזה ניי עברו על הממלכה שנות אי שקט פוליטי שלווה במשבר כלכלי וחברתי, שאחד מסממניו היה הגירה פנימית משמעותית מיישובים קטנים לערים מרכזיות בבולגריה ובעיקר לבירה סופיה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו למעלה ממחצית מיהודי בולגריה בסופיה. התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופת שיקום ובה מוצבה מחדש התנועה הציונית כגוף המנהיג את הקהילה, נציגי התנועה כיהנו בקונסיסטוריה היהודית והיו ראשיה. החל מאמצע שנות ה-30 החלה בולגריה מתקרבת לגרמניה הנאצית, ולמדיניות זו הייתה השלכה על יהודי בולגריה בדמות אנטישמיות שהפכה בהדרגה לממוסדת.

מעצמאות בולגריה ועד מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר חללי הקהילה היהדית במלחמות הבלקן שהוצבה בבית החולים היהודי בסופיה

ב-1879 אושרה חוקה חדשה לנסיכות, שנקראה חוקת טרנובו. סעיף 40 של החוקה קבע שיהודי בולגריה ייהנו מחופש דת וסעיף 42 קבע, כי הקהילות היהודיות ינוהלו על ידי שלטונות דת עצמאיים מטעמן, אך בפיקוחו של השר הממונה מטעם הממשלה הבולגרית. כך, זכו יהודי בולגריה לאוטונומיה בניהול חיי הקהילה למשך 78 השנים הבאות. בשנים הראשונות לעצמאות בולגריה עסקו בני הקהילה בשיקום הריסות המלחמה ונעזרו בנדבן היהודי הברון הירש, חברת כל ישראל חברים ויהודי אירופה ואמריקה, אשר שלחו תרומות לעזרת יהדות בולגריה.

ב-1880 פרסם ראש הממשלה ושר הפנים והדתות דראגן צאנקוב את ה"תקנון הזמני לניהול הקהילות הדתיות של הנוצרים, המוסלמים והיהודים", ובמסגרתו נקבע, כי קהל מתפללים בבית כנסת מסוים יוגדר יחידה דתית, בראשו יעמוד רב שימונה על ידי הנהלה שתיבחר על ידי קהל המתפללים ומקרבם. ההנהלה תורכב מ-3 עד 5 שליחי ציבור ותפוקח על ידי משרד הדתות הבולגרי. עוד הותר לנבחרי הקהילה לגבות מס קהילה ונקבע כי הרב הראשי של סופיה יהיה הרב הראשי ליהודי הנסיכות ויקבל משכורת שנתית מהמדינה בסך 1,000 לבות.‏[7] נכבדי הקהילות מינו ועדת איתור ולאחר בקשות חוזרות ונשנות אושרה בקשתם למנות רב מחוץ לבולגריה. בהמשך אישר משרד הפנים את בקשת נציגי הקהילות לנהל את ענייניהן באמצעות קונסיסטוריה. ב-1886 נבחר הרב שמעון (סימון) דנקוביץ' לתפקיד הרב הראשי והיה הראשון בשורה ארוכה של רבנים אשכנזים שכיהנו בתפקיד רב ראשי לקהילה שרובה המוחלט היה ספרדי. ב-1891 הוא הוחלף על ידי ד"ר מרדכי (מרקוס) גרינוואלד וב-1900 על ידי מרדכי אהרנפרייז. עם זאת יצוין, כי בשלהי המאה ה-19 היגרו לבולגריה יהודים אשכנזים מאזור מולדובה, אוקראינה ופולין והקימו קהילות עצמאיות. תהליך זה הואץ לאחר הסופות בנגב ולצד הקהילה הספרדית הגדולה, קמה קהילה אשכנזית שמנתה כ-10 אחוזים מאוכלוסיית יהודי בולגריה.‏[1]

מיד לאחר תום המלחמה, גרם המשבר הכלכלי לסוחרים הנוצרים, לראות בסוחרים היהודים כמתחריהם על אותו מקור פרנסה ובמקביל לא נפקד מקומה של האנטישמיות הדתית המסורתית שהוחדרה על ידי הרוסים. החל רצף של פרסומים אנטישמיים ועלילות דם, ב-1890 בווראצה, ב-1898 בקיוסטנדיל וב-1903 בלום. ממשלת בולגריה ניסתה להכיל את האירועים ואף נקטה פעולות מסוימות כדי לטפל בהם. ב-1890 בעת עלילת הדם בווראצה במסגרתה הואשמו שני יהודים בשימוש בדם של נוצרים למטרות פולחן, הורתה הממשלה הבולגרית להעביר את המשפט לגורנה אוריאחוביצה כדי להשקיט את הרוחות ושלחה את קונסטנטין סטואילוב כדי שיכהן כתובע הכללי במשפט. סטואילוב הוכיח את חפותם של היהודים והם זוכו. לימים, התמנה סטואילוב לראש ממשלת בולגריה וב-1897 נפגש עם משלחת של יהודי בולגריה לדון באנטישמיות בממלכה. לפגישה הוזמנו ראשי הסינוד ובעקבותיה הם יצאו בהצהרה שאין יסוד להאשמות כנגד יהודי בולגריה והורו לכמרים להפיץ את ההודעה לכל המאמינים.

המשטר הליבראלי של פרדיננד הראשון אפשר את קבלתם של צעירים יהודים לבתי הספר הצבאיים ורבים מהם המשיכו לדרגות קצונה בכירות. בין הבולטים היו הקולונלים מושונוב רחמים, גרציאני מוראנו ואברהם ת'גר, אשר בהמשך הפכו לפעילים וממנהיגי הקהילה היהודית בבולגריה. במהלך מלחמת בולגריה-סרביה (1885) גויסו בני הקהילה לצבא הבולגרי. במקביל, מימנו וציידו קהילות רוסצ'וק, וידין ווארנה שתי חטיבות של לוחמים יהודים אשר מנו 800 איש, ועשרות נשים התנדבו כדי לשמש אחיות. אלכסנדר בטנברג, נסיך בולגריה התפעל מתעוזתם בקרב וציין, כי "הם צאצאיהם האמיתיים של אבותיהם החשמונאים".‏[8] במלחמות הבלקן נהרגו 277 מבני הקהילה היהודית ומתוכם 3 קצינים.‏[9] הקרבתם זכתה להערכה רבה בקרב אזרחי בולגריה ושאלת נאמנותם לא הועמדה עוד בספק.‏[10] במהלך הקרבות, צר הצבא הבולגרי במשך מספר חודשים על העיר אדירנה ואף הצליח לכובשה לזמן מה. מאות רבות מיהודי העיר נמלטו מהעיר לבולגריה והשתכנו בעיקר בפלובדיב וסופיה, שבהן נקטה הקהילה הוותיקה בפעולות להקלת מצב הפליטים. לפלובדיב הגיעו תושבים גם מחבל תראקיה היווני אשר איבדו את נתינותם, חלקם זכו בהמשך לקבל דרכון נאנסן אשר ברבות הזמן איבד את תוקפו. מקצת מן היהודים הצליחו לרכוש בכסף אזרחות בולגרית, אך לחלקם שאיבדו את רכושם במלחמת הבלקן לא היו אמצעים לכך והם נותרו מחוסרי אזרחות.‏[11]

התנועה הציונית הייתה פעילה מאוד בבולגריה בקרב מרבית הקהילות המאורגנות. בראשית שנות התשעים של המאה ה-19 התעוררה בין יהודי בולגריה שאיפה לעלות לציון. שליחיה של אגודה בשם אגודת אחים ליישוב ארץ ישראל הגיעו בראשית 1895 לארץ ישראל, והוצעה להם אדמה בערטוף (הר-טוב). לאחר משא ומתן עם המיסיון נרכש המקום. בדצמבר 1895 עלו למקום ראשוני המתיישבים והתיישבו בבית המיסיון.‏[12] נקבע שמתוך שישים המשפחות שנרשמו בבולגריה יעלו בשלב ראשון שתים עשרה משפחות, כמניין שנים עשר השבטים, בנוסף אליהן הייתה עליית בודדים ומשפחות ספורות לארץ ישראל שהתיישבו בחורן.‏[13] בהמשך נמנו עולי בולגריה עם מייסדי יבנאל וכפר חיטים. הגעתו של יוסף מרקו ברוך לבולגריה חשפה את צעירי קהילות פלובדיב וסופיה למשנתו האקטיביסטית והובילה רבים מהם לתמוך בה ולהצטרף לחוגי הציונים. ב-17 ביוני 1896, הגיע בנימין זאב הרצל לביקור קצר בבולגריה בדרכו למסע שתדלנות למען הרעיון הציוני באיסטנבול. הרצל התקבל בהתלהבות על ידי המוני יהודים בעיר צאריברוד, (בימינו העיר דימיטרובגראד שבסרביה). משחזר ממסעו לאיסטנבול הגיע ב-30 ביוני לעיר סופיה, נישא על כתפי יהודים, הובא לבית הכנסת המרכזי ושם נאם בפני הקהל המשולהב, כשנאומו מתורגם מצרפתית ללאדינו על ידי אחד מבני הקהילה.‏[14] ב-1897 השתתפו 3 מנציגי יהדות בולגריה בקונגרס הציוני הראשון וב-29 בדצמבר 1898 נפתחה בפלובדיב הוועידה הציונית הראשונה במסגרתה גם נבחר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בבולגריה.

ב-1900, נכללו 34 קהילות ברשימת הקהילות המאורגנות בנסיכות: בסופיה, קיוסטנדיל, דופניצה, גורנה ג'ומאיה, נברקופ, וידין, לום, פרדיננד, ברקוביצה, פלבן, ניקופול, סומוביט, רוסה, ראזגרד, דובריץ', סיליסטרה, וארנה, שומן, פרובאדיה, בורגס, קרנובט, סליבן, נובה זאגורה, סטארה זאגורה, קאזאנלק, פלובדיב, סטאנימאקה, חאסקובו, קרדז'אלי, אייטוס, צ'ירפאן, סאמוקוב, פאזארדז'יק וימבול.‏[15]

מלחמת העולם הראשונה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1915 נכנסה בולגריה למלחמת העולם הראשונה כשותפה לגוש מעצמות המרכז והייתה שותפתן גם לתבוסה הקשה. יהודי בולגריה התגייסו בהמוניהם לצבא ובפועל שותקו כל חיי הציבור של הקהילה.‏[16] זמן קצר לאחר כניסת בולגריה למלחמה פלשו כוחותיה לסרביה. מנהיגי הקהילה היהודית בבולגריה הורשו להגיע לשטחים הכבושים ולסייע לבני הקהילות היהודיות. הקולונל היהודי אברהם תג'ר, מונה למפקד חיל המצב בעיר הסרבית הכבושה וראניה. תג'ר סירב להוראת מפקדיו להוציא להורג אזרחים תושבי וראניה, הודח מתפקידו והועמד לדין. הוא זוכה בערכאה עליונה. בהמשך שמע ראש הממשלה אלכסנדר סטמבוליסקי על נסיבות המקרה ומינה את תג'ר לאחד מנציגי צבא בולגריה לוועידת השלום בפריז.‏[17] עוד מונה כנציג המיעוט היהודי בממלכה הד"ר ישועה כלב ממנהיגי יהדות בולגריה.‏[18]

במלחמה נהרגו 714 מבני הקהילה היהודית בבולגריה, מתוכם 28 קצינים חלקם בכירים. אחוז הנופלים מבני הקהילה היה גדול מאחוז הנופלים בקרב כלל האוכלוסייה הבולגרית, ורבים מהם היו מעמודי התווך של הקהילה. הקהילה היהודית ככל בני העם הבולגרי יצאה מן המלחמה מוכה וחבולה.‏[9] המלך פרדיננד הראשון נאלץ לוותר על כסאו בסיום המלחמה ולתפקיד התמנה המלך בוריס השלישי, בנו. לאחר חתימת חוזה ניי, עברה הממלכה טלטלה פוליטית וחברתית שלוותה במשבר כלכלי חריף. ב-1923 הודח ונרצח ראש הממשלה סטמבוליסקי ומספר חודשים לאחר רציחתו פרצה במדינה הפיכה שהובלה על ידי המפלגה הקומוניסטית הבולגרית ודוכאה ביד ברזל על ידי משטרו של אלכסנדר צאנקוב. המלך בוריס השלישי ניצל מספר פעמים מניסיונות התנקשות בחייו, ובאחד מהם, הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה, נהרגו 160 בני אדם. אחד המפגעים חיים מרקו פרידמן היה בן הקהילה היהודית והעניין הוביל לפרץ אנטישמי שהתמקד בבירה סופיה. משטרו של אלכסנדר צאנקוב ניצל את ההזדמנות להיפרע מגורמי שמאל אופוזיציוניים שאינם בהכרח מזוהים עם הקומוניסטים ותוך הפעלת מיליציות חצי צבאיות נרצחו מאות בני אדם, בתוכם גם מבני יהדות בולגריה אשר נמנו עם חוגי השמאל הפוליטי. מבין הנרצחים ניתן לציין את העיתונאי יוסף הרבסט (בבולגרית: Йосиф Хербст; ‏1875 אדירנה, האימפריה העות'מאנית - 1925, סופיה, ממלכת בולגריה, שהיה אחיו של קרל הרבסט), אשר "נעלם" במהלך מעצרו וגופתו מעולם לא נמצאה.

במרץ 1927 נערכו בבולגריה הפגנות יהודים לאות של סולידריות עם יהדות רומניה בעקבות המהומות האנטישמיות הסטודנטיאליות ברומניה וזיכויו של רוצח היהודי דוד פאליק[19].

ב-1928, אירעה רעידת אדמה בבולגריה אשר גרמה נזקים כבדים בערים פאזארדז'יק, סטארה זאגורה, חאסקובו ופלובדיב. הנזקים היו הן למבני מגורים והן למבני ציבור, כך שגם הפעילות הכלכלית שותקה.‏[20] היהודים חיו שבועות ארוכים במחנות אוהלים ארעיים מחוץ לעירם וזאת בשל תקופת השיקום הארוכה של נזקי הרעידה. המשבר הכלכלי החריף שפרץ באירופה מתחילת שנות ה-30 לא פסח גם על בולגריה. סוחרים יהודים רבים פשטו את הרגל, בתי ספר ומוסדות ציבור סגרו את שעריהם. דווקא בעת הזו חל פילוג בתנועה הציונית בבולגריה נושא שלא הועיל להתמודדות עם גל הפאשיזם הגואה.‏[21] משבר זה הוביל לגל הגירה פנימית בתוך בולגריה בעיקר לבירה סופיה שריכזה אליה מחצית מיהדות בולגריה, חלקם פליטים במצב כלכלי קשה במיוחד.

החל מאמצע שנות ה-30, החלה בולגריה להתקרב במדיניותה לגרמניה הנאצית מסיבות כלכליות וכן בשל רצונה להחזיר אליה את השטחים שאיבדה לאחר תבוסת מלחמת העולם הראשונה. ב-1935, הותר רשמית קיומם של ארגונים אנטישמיים בבולגריה ובחודש מאי של אותה שנה הושלכה פצצה לתוך בית הכנסת בעיר קיוסטנדיל.‏[22] ב-1936 הוקם ארגון אנטישמי בשם ראטניק ומאוחר יותר גם ארגון נוער פאשיסטי בשם בראניק. הופצו ספרים ומאמרי שטנה כנגד הקהילה היהודית, אך הם לא זכו לתהודה רחבה בקרב מרבית שכבות האוכלוסייה.‏[3]

יהדות בולגריה במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: בולגריה במלחמת העולם השנייה, החוק להגנת האומה

תקופת מלחמת העולם השנייה הייתה מכוננת וגורלית בתולדותיה של יהדות בולגריה ובמהלכה נרדפו בני הקהילה וניצלו מגירוש אל מחנות ההשמדה, שעות ספורות לפני שיצא לפועל. התחיקה האנטי-יהודית אשר פגעה בכל היבטי חייה של יהדות בולגריה, הובילה לחיזוק הזיקה הלאומית ציונית והגברת המוטיבציה לעלייה לישראל. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטראליות ועם זאת המשיכה להדק את קשריה עם גרמניה הנאצית. ב-15 בספטמבר 1939 פורסם צו גירוש ל-4,000 נתינים זרים, רובם ככולם יהודים והוא בוצע בקשיחות רבה על המשטרה הבולגרית. בפברואר 1940 התמנה בוגדאן פילוב, דמות אנטישמית ידועה לראש ממשלת בולגריה והוא מינה את פטר גברובסקי ראש הארגון האנטישמי ראטניק לתפקיד שר הפנים של הממלכה. בינואר 1941, אושר בפרלמנט הבולגרי החוק להגנת האומה אשר דמה במתכונתו לחוקי נירנברג וחודשיים מאוחר יותר הצטרפה בולגריה להסכם התלת צדדי והפכה לבעלת בריתן של מדינות הציר. כ-9,000 מיהודי בולגריה נשלחו לעבודות כפייה. הוורמאכט נכנס ללא קרב לשטחי בולגריה והשתמש באדמתה כדי לפלוש ליוון ויוגוסלביה. שטחי תראקיה ומקדוניה הווארדארית הועברו לבולגרים כפיקדון והם החילו את האזרחות הבולגרית על תושביהם, להוציא את יהודי החבלים מהם נמנעו האזרחות וזכויותיה הנלוות. במרץ 1943 גירשו הבולגרים למחנות ההשמדה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט, ובמקביל, נכשל ניסיון גירושם של לפחות 6,365 מיהודי בולגריה הישנה בזכות מאבק עיקש שניהלו ראשי הקהילות תוך שהם נעזרים בקומץ פוליטיקאים וראשי הכנסייה.

במאי 1943 גורשו כ-19,000 מיהודי סופיה לערי השדה ובהמשך מאות יהודים מערים נוספות. חלקם נשלחו לשלושה מחנות ריכוז שפעלו לתקופות מסוימות בממלכה. מאות מבני הקהילה הצטרפו לשורות הפרטיזנים, רובם השתייכו למפלגה הקומוניסטית ולפחות 130 מהם נהרגו בהיתקלויות עם המשטרה הבולגרית והצבא הגרמני.‏[23] חלקם, כגון אנה ונטורה, מתי רובנובה ואמיל שקרג'יסקי הפכו לסמלי המאבק נגד המשטר. באוגוסט מת המלך בוריס השלישי ולאחר מותו, ובמקביל להרעת מצב הגרמנים בחזית המזרחית, החלה ממשלת בולגריה לשנות את מדיניותה הכללית ולהגמיש את המדיניות כלפי יהודי הממלכה. בשלהי אוגוסט 1944, בוטל החוק להגנת האומה וב-9 בספטמבר 1944 בוצעה הפיכה בבולגריה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית ונסמכה על תמיכתו של הצבא האדום. קימון גאורגייב מונה לראש הממשלה ואנטון יוגוב לשר הפנים, וליהודי בולגריה הותר לשוב לבתיהם. בולגריה הכריזה מלחמה על גרמניה ומקצת מבני הקהילה גויסו בהליך מהיר לצבא הבולגרי ונשלחו להלחם לצד הצבא האדום.‏[24]

במקביל, השתלטו הקומוניסטים היהודים באלימות על מוסדות הקהילה היהודית והחל מאבק על השליטה "ברחוב היהודי" בינם לבין התנועה הציונית ותנועות הנוער מטעמה. מאבק זה חפף למאבק שהתחולל בכל המדינה, אך למרות כוחניותו, היה אלים במידה פחותה לאין שיעור לעומת מאבק השליטה הכללי בין הקומוניסטים לבין מתנגדיהם.

המסע לגירוש נתינים זרים-ספטמבר 1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום מלחמות הבלקן, מלחמת העולם הראשונה, והסכם לוזאן אשר חתם את מלחמת טורקיה-יוון בוצע טרנספר אוכלוסיות ופליטים יהודים הגיעו לשטחי בולגריה ובכללם נתיני טורקיה, יוון ומחוסרי נתינות שהיו נתינים עות'מאניים לשעבר. במחצית השנייה של שנות ה-30 זרמו לבולגריה פליטים גם מצ'כוסלובקיה, ספרד, הונגריה, אוסטריה וגרמניה הנאצית. ב-1939 עמד מספר הנתינים הזרים בקרב יהודי בולגריה על 824 משפחות בנות כ-4,000 נפשות. בקיץ 1939 נודע לראשי הקהילות היהודיות על הכוונה לגרש את הנתינים הזרים מבולגריה והחלו נסיונות להוצאתם מבולגריה על גבי ספינות מעפילים כגון הרודניצ'אר א' ו-ב' שארגן ברוך קונפינו, אך במספרים קטנים מאד.

ב-16 בספטמבר 1939, פרסם מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב הוראה, לפיה נגזר על הנתינים הזרים ומחוסרי הנתינות לצאת את גבולות המדינה. מרבית המגורשים התקבלו במדינות שונות בעיקר טורקיה ויוון. נתינים טורקיים ויווניים הורשו להשאר במדינות אלו ונתיני מדינות נוספות בעיקר מצ'כוסלובקיה, הונגריה, ספרד ואיטליה הורשו להיכנס לטורקיה ויוון, ומהן המשיכו למדינות השונות. כ-1,000 מהמגורשים שהיו מחוסרי אזרחות או בעלי דרכון נאנסן שפג תוקפו, נותרו ללא יעד יציאה מבולגריה. עשרות משפחות יהודיות הובאו אל גבולות יוון וטורקיה ונצטוו לחצות את הגבול. אולם שומרי הגבולות לא אפשרו להן לעבור וכך הופקרו המשפחות בשטח המפורז ונפלו קרבן למעשי זוועה של משמרות הגבול. עדויות של ניצולי הגירוש, מספרות על ביזת רכוש היהודים על ידי השוטרים הבולגרים בפלובדיב, כולל פרטי לבוש ועדיים ועל התעללות ואף הרג של יהודים שביצעו משמרות הגבול, בעיקר הטורקיים.

כמה עשרות מהמגורשים נעצרו על ידי משמר הגבול הטורקי ונכלאו באדירנה. נציגי הקהילות היהודיות בעיקר בסופיה ופלובדיב, בסיוע כספי מארגון הג'וינט, שילמו שוחד לראשי המשטרה הבולגרית, ורק אז פנו נציגים בולגריים רשמיים לשלטונות הטורקיים, בבקשה להחזיר את היהודים הכלואים לשטח בולגריה. לאחר שהוחזרו לשטח בולגריה, גורשו שוב לשטח ההפקר ונעצרו שוב על ידי הטורקים וחוזר חלילה. נציגי הקונסיסטוריה היהודית פנו לשר הפנים הבולגרי בבקשה לסייע למגורשים והוא דחה על הסף את בקשתם בטענה שהמגורשים אינם אזרחים בולגרים. גם פנייה למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית להקצות סרטיפיקטים למגורשים נדחתה. מצבם הקשה של הפליטים עורר הד תקשורתי מסוים, וסירובה של טורקיה לקבלם על רקע היותם חסרי נתינות, העמיד במבוכה את השלטונות הבולגריים.

משהבין הקולונל פאנטב שאינו מצליח ל"היפטר" מהיהודים, הורה לשלוח רגלית לעיר הנמל וארנה במגמה להעלותם על אחת מספינות המעפילים המפליגות מהנמל עם פליטים מהונגריה לארץ ישראל. הפליטים הגיעו בהדרגה לעיר במספר מועדים.‏[25] מהעיר וארנה הגיעו ניצולי הגירוש ברובם לארץ ישראל באמצעות העפלה מאורגנת וגם על גבי אניות פרטיות, כשהבולט בקרב מארגני ההעפלה הפרטית היה הד"ר ברוך קונפינו, אשר הפעיל בסבבים את הספינות אגיוס ניקולאוס, רודניצ'אר, ליברטאד ומאוחר יותר, היה אחראי לרכישת הסלבדור שהפלגתה הסתיימה בטביעתה ובמותם של 238 מהמעפילים.‏[26][27] גם גופים אחרים ניסו לעסוק בהעפלה. סוכן אוניות פרטי בשיתוף התנועה הרוויזיוניסטית וקבוצת "בעלי בתים" רכשו ספינה בשם "טריפולי" שעשתה הפלגה אחת כשעל סיפונה כ-700 מעפילים.‏[28] באפריל 1941, לאחר פלישת הגרמנים לממלכת יוגוסלביה נעצרו בבולגריה כ-100 פליטים יהודים שאיבדו את נתינותם היוגוסלבית וביחד עם 200 פליטים יהודים נתיני מדינות שונות נכלאו למשך מספר חודשים בעיירה איגנטייבו. מרבית פליטי המסע לגירוש נתינים זרים אזרחי יוון שנקלטו בה, מצאו את מותם במחנות ההשמדה לאחר שגורשו אליהם על ידי הבולגרים והגרמנים.

החוק להגנת האומה והכיבוש מרצון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך בוריס השלישי נפגש עם אדולף היטלר, 1943
הכוכב הצהוב אותו נדרשו יהודי בולגריה לענוד

ב-23 בינואר 1941 נחתם ופורסם החוק להגנת האומה, אשר דמה במתכונתו לחוקי נירנברג, פגע בזכויותיהם האזרחיות של יהודי בולגריה והגביל את פעולותיהם החברתיות והכלכליות. חשבונות בנק של האזרחים היהודים נחסמו, נמנעה מהם זכות הצבעה, נחסמו תפקידים ציבוריים, נאסרו נשואי תערובת, והוטלה מכסה על מספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. על היהודים נאסר להעתיק את מקום מגוריהם.

היוזמה לחוק החלה עוד ביולי 1940 והובילו אותה שר הפנים פטר גברובסקי וראש המחלקה המשפטית במשרדו אלכסנדר בלב. קדמה לפרסום החוק פעילות נרחבת של ראשי הקהילה היהודית שיצאו בצורה מאורגנת למסע שכנוע כנגד החוק הצפוי. הם הצליחו לגייס יהודים בעלי השפעה שנפגשו עם כל חברי הפרלמנט והשרים וניסו לשכנעם להתנגד לחוק. צעדים אלו נחלו הצלחה חלקית בכך שחלק מדעת קהל, בעיקר מקרב האינטליגנציה הבולגרית (כגון ארגון עורכי הדין וארגון הרופאים), התנגד בפומבי לחוק. מצד שני היו גופים וארגונים אחרים אשר תמכו בחוק ובסופו של דבר לאחר דיונים סוערים באסיפה הלאומית חתם המלך על החוק. ב-1 במאי 1941, גויסו כל הגברים היהודים בגילאים 20-‏42 לפלוגות עבודה ועסקו בסלילת כבישים בחלק המזרחי של המדינה.‏[29] כפועל יוצא מהחוק, הורעו מאוד תנאי חייהם של יהודי בולגריה. הוטלו עליהם איסורים שונים שמנעו למעשה את השתתפותם בכל הפעילות הכלכלית, החברתית והתרבותית במדינה. לבני הקהילה הונפקו תעודות זהות מיוחדות בצבע ורוד והם חויבו לענוד כוכב צהוב.

ב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה אל ההסכם התלת צדדי שבין גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית והאימפריה היפנית, בדומה לרומניה, הונגריה וסלובקיה שהצטרפו לברית זאת בנובמבר 1940. ביום זה, נכנס הצבא הגרמני לבולגריה ללא קרב והתקבל בהתלהבות המונית. הצבא הגרמני לא נכנס ככובש, אלא כבעל ברית שהשתמש באדמת בולגריה כבסיס יציאה לכבוש את יוגוסלביה ויוון. בתמורה להצטרפותה הועברו לבולגריה כפיקדון, שטחי תראקיה ומקדוניה מיוון ומיוגוסלביה, שנכבשו על ידי הגרמנים. בתחילת 1942, בעקבות ועידת ואנזה הוחל במשרד הפנים בתכנון הטיפול ב"שאלה היהודית" בדומה לפתרון הסופי שתוכנן על ידי הנאצים לשאר אירופה. לשם כך הפכה המחלקה שבראשות בלב ל"קומיסריון לשאלות יהודיות" והחלה בתכנון פעולות מסודרות ונרחבות לגירוש היהודים למחנות ההשמדה בפולין. ממשלת בולגריה הודיעה שהיא מוותרת על חזקתה לגבי יהודים בעלי אזרחות בולגרית שאינם על אדמת בולגריה. מאות יהודים אזרחי בולגריה, 178 מהם בצרפת, כ-500 בגרמניה ובצ'כוסלובקיה ועוד כמה עשרות ביוון ויוגוסלביה נשלחו למחנות ההשמדה. תחילה עמדו להיות מגורשים 11,343 יהודי מקדוניה ותראקיה שסופחו לבולגריה ולא נחשבו נתינים בולגרים משום שנמנעה מהם אזרחות בולגרית באמצעות תקנות מיוחדות.‏[30]

גירוש יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרון רכבת מקורי מאחת מרכבות המוות שהובילה את יהודי מקדוניה לטרבלינקה
אנדרטה ב"יער יהדות בולגריה", לזכר יהודי תרקיה, מקדוניה ופירוט שנרצחו בטרבלינקה

בתאריך 22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, בשם ממשלת בולגריה, על הסכם חשאי עם תיאודור דנקר, מטעם גרמניה הנאצית, על גירוש 20,000 יהודים המצויים בחזקת הבולגרים ל"אזורים הגרמניים במזרח" (ההסכם נחתם בברלין ולכן פולין מוגדרת "מזרח" בהתייחס למקום שבו הוא נחתם). בהסכם לקחה על עצמה ממשלת בולגריה את כל הנושא הלוגיסטי של הגירוש כולל ההוצאות הכרוכות בו וכולל תשלום לגרמניה על כל יהודי מגורש. את התשלום מימנה הממשלה הבולגרית ממכירת רכוש המגורשים. כוונתו של בלב הייתה להשלים את מספר היהודים שבהסכם על ידי משלוח של יהודים מבולגריה גופא.‏[31]

ב-4 במרץ 1943 ביצעו שוטרים וחיילים בולגרים "אקציה" בכל רחבי תראקיה ועצרו את יהודי גיומורג'ינה, דדאגץ', דרמה, סרה שאבאן, סרס, קוואלה וקסנתי. העצורים הוכו, רכושם נבזז והם הועברו ברכבות פתוחות שנעו מספר ימים לאורכה של בולגריה עד לעיר לום שעל הדנובה. הרכבות חלפו בנסיעתן בשטחים בהם עבדו עובדי כפייה יהודים, אשר נדהמו מהמראות שראו. חלקם רצו לעבר הרכבות וניסו להשליך מזון לקרונות. באותה העת החלו מגיעות לבולגריה ידיעות על השמדת יהודים מקיפה שמתבצעת באירופה, משנתקלו היהודים עובדי הכפייה ברכבות שחלפו באיטיות, שמעו את זעקות היהודים והבינו את משמעות חלקן בלאדינו, הסיקו שנחרץ גורלם וגורל בני משפחותיהם. בלום הועלו היהודים על ארבע מעבורות שהפליגו לווינה. במהלך ההפלגה מתו 150 מהמגורשים. בווינה הועלו המגורשים על רכבות שנסעו לקטוביץ' ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה. ב-11 במרץ ביצעו הבולגרים אקציה במקדוניה ועצרו יהודים מסקופיה, מונאסטיר, שטיפ וערי הסביבה. גם במקדוניה הוכו העצורים קשות על ידי החיילים הבולגרים ונשים נאנסו. העצורים נכלאו בשטח מפעל הטבק "מונופול" אשר בסקופיה וממנו שולחו ברכבות ישירות למחנה טרבלינקה. ב-14 במרץ נעצרו יהודי פירוט ובהמשך גורשו דרך העיר לום ביחד עם עצורי תראקיה.‏[32] אנדרטה לזכר מגורשי תראקיה, מקדוניה ופירוט נמצאת ב"יער יהדות בולגריה" המצוי בסמוך ליער חרובית. 196 נפשות מקרב יהודי מקדוניה שגורשו ניצלו ממחנות המוות ומקרב יהודי תראקיה ניצלו פחות מ-100 נפשות.‏[33]

אירועי ה-9 וה-10 במרץ 1943[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה בוידין להנצחת הצלת בני הקהילה מהגירוש למחנות ההשמדה
האנדרטה בקרדז'אלי להנצחת הקהילה היהודית בעיר

בגרסתו הגרמנית של ההסכם שנחתם בין אלכסנדר בלב לתיאודור דנקר נכתב, שבולגריה מסכימה לשילוחם של 20,000 יהודים מהשטחים המסופחים תראקיה ומקדוניה, אך בתרגום לבולגרית שהובא לעיונה של הממשלה הבולגרית מחק אלכסנדר בלב את השורה "מהשטחים המסופחים תראקיה ומקדוניה" והצעה זו אושרה על ידי הממשלה הבולגרית ונתנה הכשר לגירוש יהודי "בולגריה הישנה". אירוע זה נתון במחלוקת נוקבת בין היסטוריונים לגבי מידת אחריותם של הממשלה והמלך בוריס השלישי לניסיון גירוש יהודי "בולגריה הישנה", בעוד שמחלוקת זו אינה נתונה לגבי גירוש יהודי מקדוניה תראקיה ופירוט. אלכסנדר בלב אמנם פעל בידיעת שר הפנים גברובסקי וראש הממשלה פילוב, אך היסטוריונים כגון בנימין ארדיטי, טוענים שהשלושה ביצעו מחטף שלא תואם עם שאר שרי הממשלה ובוודאי לא עם המלך בוריס השלישי שלא הייתה לו כל כוונה לגרש את יהודי "בולגריה הישנה". היסטוריונים אחרים כגון חיים קשלס, אלברט רומנו ומיכאל בר זוהר מציגים תמונה שונה. חלקם טוענים שהמלך הסכים לגירוש ואחר כך נמלך בדעתו וחלקם טוענים שהמלך הבולגרי התכוון לגרש את כל יהודי הממלכה כדי להבטיח את שרידותו ושרידות ממלכתו העצמאית וכי בבולגריה האוטוקרטית לא יכול היה להתבצע מהלך כזה ללא אישורו של המלך. עוד טוענים מקצת ההיסטוריונים לאנטישמיות של המלך ומביאים כדוגמה את נאומו בפני ראשי הכנסייה הבולגרית (הסינוד), שבו טען שהיהודים הם המקור לכל תחלואיה ומלחמותיה של אירופה.‏[34]

לאחר אישור ההסכם הוכנו רשימות שמיות של 6,365 מיהודי "בולגריה הישנה" שיועדו לגירוש. הכנת הרשימות התבצעה בסודיות גמורה שכן היה ברור שקיימת התנגדות בקרב העם הבולגרי ובקרב נציגיו בפרלמנט למהלכים אלו. על פי מסמכים שהוצגו במשפט אייכמן, התקיים משא ומתן למשלוח 5,000 ילדים יהודים מבולגריה לארץ ישראל, אולם יוזמה זו סוכלה על ידי אדולף אייכמן.‏[31] ב-6 במרץ החלו שוטרים בולגרים לפקוד את בתי היהודים בערי בולגריה השונות, לבצע רישום מספרי והורו להם להכין ערכות לבוש לקראת גירושם. ב-9 במרץ בשעות הבוקר נחתם צו גירוש למכסה ראשונית של 6,365 מיהודי בולגריה. לפי רישומי משרד הפנים הבולגרי יועדו לגירוש בלילה שבין ה-9 ל-10 במרץ: 99 יהודים מוידין, 108 מפלבן, 477 מרוסה וראזגרד, 54 מברקוביצה, פרדיננד ווראצה, 53 משומן, 52 מדובריץ', 5 מפרובאדיה, 508 מוארנה, 422 מבורגס, 103 מיאמבול, 11 מקרדז'אלי, 117 מחאסקובו, 841 מפלובדיב, 103 מפאזארדז'יק, 50 מקאזאנלק, 43 מסטארה זאגורה, 13 מנובה זאגורה, 60 מקרנובט, 54 מלום, 36 מצ'ירפאן, 374 מסמוקוב, 98 מקיוסטנדיל ו-184 מגורנה ג'ומאיה ופטריץ'. בליל ה-13 במרץ יועדו לגירוש 2,500 מיהודי סופיה.‏[35]

למרות מעטה הסודיות, דלפה הידיעה על הגירוש דרך מספר מקורות והגיעה להנהגת הקהילה היהודית. אחד ממנהיגי הקהילה פנה אל סגן יו"ר הפרלמנט דימיטר פשב שהיה בן כיתתו וידידו וסיפר לו על התוכנית הסודית. במקביל יצאה מקיוסטנדיל לסופיה משלחת של ארבעה אישי ציבור כדי לפעול לביטול הגירוש. הארבעה: פטר מיכאלב, איוון מומצ'ילוב, ולדימיר קורטב ואסן סויצ'מזוב חברו לבן עירם דימיטר פשב ונועדו לפגישה טעונה עם שר הפנים גברובסקי. במהלך הפגישה, חשף פשב בפני גברובסקי את גילוי המזימה ודרש ממנו לבטל את מבצע הגירוש תוך כדי איום בקיום דיון בפרלמנט שיביא להפלת הממשלה. פשב טען שמדובר במחטף ובהפרת החוקה הבולגרית, שכן החלטת הממשלה הבולגרית דיברה על גירוש היהודים בשטחים שסופחו לבולגריה ולא מ"בולגריה הישנה". לאחר שוולדימיר קורטב איים במרומז על חייו של גברובסקי בשם "הארגון המהפכני המקדוני" שהוא היה מנהיגו, הסכים גברובסקי להורות על "דחייה זמנית" של הגירוש ועל עצירה מיידית של כל הפעולות שעמדו להתבצע באותו ערב בכל רחבי בולגריה. עם זאת ב-10 במרץ 1943 לפנות בוקר, נערכה אקציה בערי השדה בבולגריה ובכללן בפלובדיב. למרות הכתוב במכסות משרד הפנים, בערים בהן בוצעו אקציות נעצרו מרבית בני הקהילה היהודית, עניין שמעיד על כוונתם האמיתית של גברובסקי ובלב. התושבים רוכזו בחצרות בתי הספר ובמוסדות ציבור בערים השונות ורק בצהרי היום הגיעה פקודת השעיית הגירוש והם שוחררו לבתיהם. צו הגירוש נותר "מושעה" ומעולם לא בוטל.

הצלחתם של פשב ותומכיו עודדה אותם להמשיך במאבק והם יזמו עצומה שעליה חתמו אנשי ציבור רבים שהיו מתומכי מדיניות הממשלה, וקראה לממשלה להפסיק את הצעדים נגד היהודים ולהתחייב שלא לגרשם. בעקבות העצומה והדיון הציבורי שהיא עוררה, הודח דימיטר פשב ממשרתו כסגן יו"ר הפרלמנט ולמעשה סיים בכך את חייו הפוליטיים. ב-1973 קיבל פשב את עיטור חסיד אומות העולם. גם הכנסייה בבולגריה התנגדה לאורך כל המלחמה לצעדי השלטונות כנגד היהודים. המטרופוליט סטפן ראש הכנסייה הבולגרית נפגש עם המלך בוריס השלישי ודרש ממנו לבטל את הגירוש תוך שהוא מאיים כי במידה והתוכנית תתממש, הוא יורה לפתוח את כל המנזרים לקליטת פליטים יהודים וכמריו יתנגדו באופן אקטיבי לביצועה. פעולות דומות נעשו גם על ידי המטרופוליט קיריל בעיר פלובדיב. גם המפלגה הקומוניסטית של בולגריה הביעה עמדות נחרצות נגד רדיפות היהודים וגירושם. בנאומי הרדיו המחתרתי "חריסטו בוטב" השמיעו וולקו צ'רבנקוב ווסיל קולארוב איומים אישיים נגד ראשי המשטר. בפועל שהו מרבית ראשי המפלגה בגלות ומידת השפעתם בפועל על האירועים הייתה שולית.

הגירוש לערי השדה מאי-יולי 1943 ומות המלך בוריס השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניכת האנדרטה לזכר דימיטר פשב במועצת אירופה

באפריל 1943 קיבל "הסינוד" הבולגרי החלטה המצהירה כי תורת הגזע עומדת בניגוד לנצרות וכי הכנסייה לא תוכל שלא לסייע ליהודים הנרדפים. בסוף אפריל 1943 נפגש המלך בוריס עם ריבנטרופ בברלין וסיכם איתו כי יהודי סופיה יגורשו אל כפרים וערי שדה בפרובינציות מרוחקות וזאת, כצעד מקדים לפני הגירוש למחנות ההשמדה. כך רצה המלך לנווט בין הלחץ מצד גרמניה ובין ההתנגדות הפנימית בבולגריה לתוכנית הגירוש. בהגיע צווי הגירוש סברו יהודי סופיה שהם נשלחים אל מותם והנהגת הקהילה ורבניה הראשיים דניאל ציון ואשר חננאל נקטו בכל צעד אפשרי כדי לבטל את הגירוש. נערכה הפגנת המונים ליד בית הכנסת ברובע יוצ'בונאר בסופיה והיא פוזרה בכוח רב על ידי המשטרה. מנהיגי ורבני הקהילה נעצרו ונשלחו למחנה הריכוז בסומוביט. ב-26 במאי גורשו יהודי סופיה ל-20 עיירות ערי השדה ברחבי בולגריה וממשלת בולגריה שכרה 6 מעבורות כדי לגרשם למחנות ההשמדה. טלטלה אחזה גם במערכת הפוליטית הבולגרית ובצעד חסר תקדים העבירה קבוצת פוליטיקאים ובראשם דימו קזאסוב מכתב למלך בוריס ובו איום בדבר אחריותו האישית לתוצאות הגירוש. המטרופוליט סטפן שלח אגרת אישית לארמון המלך ובה כתב " אל תרדוף אחרים שכן ירדפו גם אותך".‏[36] הגירוש אל הכפרים התבצע כמתוכנן ב-26 במאי, אך הגירוש למחנות ההשמדה נדחה שוב ושוב ולבסוף לא בוצע.

גירושי יהודים התרחשו גם בערים נוספות. ב-15 ביוני 1943 גורשו יהודי סטארה זאגורה וקאזאנלק, בתאריך 17 ביוני 1943 גורשו יהודי וארנה ובורגס ובתחילת יולי 1943, נעצרו כ-500 יהודים (מנהיגי קהילה, רבנים ופעילים), מהערים פלובדיב, פאזארדז'יק ורוסה וביחד עם חלק ממגורשי סופיה, נשלחו ל-3 מחנות ריכוז שהפעיל הצבא הבולגרי: בסומוביט וקאייליקה שליד פלבן וצ'כלרה שליד צ'ירפאן. עצורי מחנה הריכוז קאייליקה, מרבית המגורשים ואלפי עובדי הכפייה שוחררו בספטמבר 1944, עם כיבוש בולגריה על ידי הצבא האדום.‏[37][38][39][40] היהודים שגורשו לכפרים הגיעו עם מיטלטלין מועטים (בדרך כלל הורשו לקחת 20 ק"ג לנפש) והיו צריכים לדאוג לפרנסתם. על פי עדויות של יוצאי בולגריה שעברו את התקופה, היו בהם כאלו שסבלו מחרפת רעב, אך לא ידוע על קרבנות בנפש מקרב בני הקהילה.‏[41]

ההחלטות על דחיית הגירוש למחנות ההשמדה התקבלו בין היתר על רקע הטיית הכף בחזיתות העיקריות במלחמה לטובת בעלות הברית. באוגוסט 1943 מת המלך בוריס השלישי מספר ימים לאחר ששב מפגישה במטהו של היטלר שבו הביע את סירובו המוחלט להכרזת מלחמה על ברית המועצות ולהשתתפותו הפעילה של הצבא הבולגרי במערכה. לאחר מותו של המלך פסקו ניסיונות גירוש היהודים מהממלכה. הממשלה הבולגרית שינתה בהדרגה את מדיניותה כלפי יהודי הממלכה ובאוגוסט 1944 ביטלה את החוק להגנת האומה.

הפיכת חזית המולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן העם הבולגרי ביפו
הרב שמואל בנימין בכר מברך את דוד בן-גוריון בעת ביקורו בפלובדיב בדצמבר 1944

ב-4 בספטמבר חצו כוחות הצבא האדום את הדנובה ופלשו לבולגריה. למחרת הכריזה ברית המועצות מלחמה על בולגריה. ב-8 בספטמבר הכריז ראש הממשלה הבולגרי קונסטנטין מוראבייב מלחמה על גרמניה הנאצית, וב-9 בספטמבר 1944 התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית ונתמכה על ידי כוחות הצבא האדום אשר כוחותיו הגיעו בשעות הערב לסופיה. הוקמה ממשלת קואליציה אנטי פאשיסטית שכונתה חזית המולדת בראשות קימון גאורגייב וכללה נציגים ממפלגת האיכרים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הקומוניסטית ומפלגת זֶבְנוֹ (הליכוד). כל עובדי הכפייה שוחררו ממחנות העבודה ולמגורשים הותר לחזור לבתיהם. בחלק מהמקרים הוחזרו הבתים למגורשים מרצון ובחלקם בהתערבות המשטרה. בתים רבים בעיקר בסופיה ופלובדיב חרבו בהפצצות בעלות הברית ותכולת רבים אחרים נשדדה. למרות ביטול החוק להגנת האומה והחזרת הרכוש הפרטי, קרקעות, מפעלים ונכסים שהופקעו במהלך תחולתו של החוק להגנת האומה לא הוחזרו לבעליהם.

במקביל, הצטרפו כוחות הארמייה הראשונה של הצבא הבולגרי לכוחות הלוחמים בחזית האוקראינית השלישית תחת פיקודו של המרשל פיודור טלבוחין וניהלו קרבות לסילוק הצבא הגרמני משטחי בולגריה. בין 1,000 ל-2,000 מבני הקהילה היהודית אשר שוחררו מעבודות הכפייה, גויסו לצבא הבולגרי אם מרצון או מחיוב והצטרפו לכוחות הלוחמים, מרביתם לאחר הכשרה צבאית קצרה וחלקם ללא הכשרה כלל. 20 מתוך 250 הפוליטרוקים שצורפו ליחידות הלוחמות היו מקרב בני הקהילה. 57 לוחמים נהרגו בקרבות.‏[24]

לאחר השתלטות חזית המולדת על השלטון בבולגריה, הותר לחדש את פעילות התנועה הציונית במדינה ואת תנועות הנוער השונות. באוקטובר 1944, יוסדה מחדש ההסתדרות הציונית המאוחדת, הוקמו תאים של ארגון "פועלי ציון", ארגון הציונים הכלליים, וכן החלו לפעול סניפים של תנועות נוער חלוציות, כגון "החלוץ" ו"השומר הצעיר".‏[42] במקביל, החל מסע השתלטות כוחני של הקומוניסטים היהודים על מוסדות הקהילות השונות וסילוק הציונים מהמוסדות השונים. בחלק המקרים הסתייעו הקומוניסטים במשטרה הבולגרית. החל עימות בין התנועה הציונית לבין הקומוניסטים על השליטה ברחוב היהודי ובהמשך גם על מנגנוני העלייה לישראל. בדצמבר 1944, ביקר דוד בן-גוריון בבולגריה ועשה נפשות בקרב בני הקהילה למען העלייה לישראל. בן-גוריון סייר ונאם בערים חסקובו, פלובדיב וסופיה וזכה ליחס חם ואוהד גם מצד השלטונות הבולגרים.‏[43] הממשלה החלה לחדש בהדרגה את אישורי העלייה לישראל ועד לסיומה הרשמי של מלחמת העולם השנייה, עלו לישראל כ-1,000 עולים מבולגריה.

ברפובליקה העממית הבולגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד העלייה ההמונית לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת שלטונה של חזית המולדת הבולגרית הייתה תקופת ביניים בין המשטר המלוכני האוטוקרטי לבין המשטר הקומוניסטי הטוטליטרי והיא נוצלה על ידי הקהילה היהודית לשיקום החיים הקהילתיים והמוסדיים והערכות לקראת העלייה לישראל. מששבו המגורשים ועובדי הכפייה לבתיהם הוברר כי לא הושבו כל זכויותיהם, בעיקר בתחום הכלכלי וככל שגברה יד הקומוניסטים הורע גם מצב חופש הביטוי וההתאגדות. במקביל, שינתה בולגריה את פניה והפכה מממלכה לרפובליקה עממית. הוקם בית דין מיוחד לשפיטת משתפי הפעולה עם הנאצים וכפועל יוצא מהחלטותיו הוצאו להורג 180 פוליטיקאים, אנשי צבא ועיתונאים ובכללם ראשי הממשלה לשעבר בוגדאן פילוב, איוון בגריאנוב ודוברי בוז'ילוב וכן שר הפנים לשעבר פטר גברובסקי. ראש הקומיסריון לשאלות יהודיות אלכסנדר בלב נורה למוות בידי פרטיזנים עוד במהלך ההפיכה של חזית המולדת. מרבית המוצאים להורג נודעו בעיקר ברדיפתם את חברי המפלגה הקומוניסטית שעימם נמנו יהודים ומיעוטם נענשו רק בשל רדיפות יהודים. מרבית מפקדי וקציני המחנות לעבודות כפייה ומחנות הריכוז וכן פקידי הקומיסריון לשאלות יהודיות נידונו לעונשים קלים או זוכו. שאלת אחריותה של בולגריה לגירוש יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט כלל לא עלתה לדיון.‏[44]

מהלכי ההשתלטות של הקומוניסטים היהודים על מוסדות הקהילה חפפו למישור הארצי, אם כי היו פחות אלימים. הפגיעה הראשונה הייתה במוסדות החינוך הקהילתיים, תוך צמצום תכני לימוד לאומיים כגון לימודי העברית ופיטורי מורים. ב-1946 הולאמו בתי הספר הקהילתיים והועברו מידי הקהילות לניהולו של משרד החינוך הבולגרי.‏[45] ב-21 בדצמבר 1946 חוקק בפרלמנט החוק לשיקומם הכלכלי של יהודי בולגריה והוא כלל הענקת אשראי ממשלתי בסכום של מיליארד לבות שיפרש על פני 6 שנים, לצורך החזרת הכספים שהחרימה הממשלה הקודמת מיהודי בולגריה. ב-17 במרץ 1947 בוצעה רפורמה מוניטרית בבולגריה והוטלו מיסים חדשים. שיעור המס על יהודי בולגריה חושב לפי ערך הכולל את האשראי העתידי וכך נדרשו לשלם מיסים על כסף שכלל לא קיבלו ומצבם הכלכלי הורע עוד יותר.‏[46]

במקביל, הפעילו הקומוניסטים היהודים לחץ על השלטונות להגביל ככל הניתן את יציאת היהודים מהמדינה ואישורי העלייה ניתנו בצמצום. העניין הוביל להגירה לא חוקית מבולגריה דרך סיליסטרה לרומניה, באמצעות אנשי הסוכנות היהודית שהסתננו לבולגריה. סוכני משטרת ביטחון הפנים, שפעלו בקרב בני הקהילה איתרו את נתיב המעבר החשאי לרומניה וב-30 באפריל 1947 הם ארבו לקבוצת יהודים שחצו את הגבול ופתחו באש. 2 נהרגו והשאר נעצרו ונשלחו למחנות הסגר. בעקבות התקרית נעצרו ראשי ההסתדרות הציונית בבולגריה ובכללם בנימין ארדיטי והם שוחררו לאחר מספר ימים בעקבות לחץ של פוליטיקאים ושל חברי פרלמנט שונים.‏[47]

בשלהי 1947 השלימו הקומוניסטים את השתלטותם על בולגריה ועמיתיהם לחזית המולדת, נכלאו, הוגלו או הוצאו להורג. ב-26 בנובמבר 1947 הודיע נציג ברית המועצות לאו"ם כי מדינתו מצדדת בהקמת מדינה יהודית עצמאית ומספר ימים מאוחר יותר הודיעה הממשלה הבולגרית כי היא מתירה הגירת יהודים מבולגריה לישראל.‏[48] סגן ראש הממשלה הבולגרי טרייצ'ו קוסטוב הופקד על תיק הגירת יהודי בולגריה והוא הפך לדמות מפתח במתן אישורי העלייה ליהודי בולגריה, ודרך בולגריה לאלפים רבים מקרב שארית הפליטה תושבי הארצות השכנות. קוסטוב אישר את הפלגת הפאנים ובהמשך החלו מגעים בין שייקה דן לממשלה הבולגרית בנושא מתן היתרי עלייה לכל דורש. מאוחר יותר, הצטרפו לפעולות ארגון העלייה אפרים שילה ובנימין ירושלמי. חברי המנגנון נעזרו בקשריו הטובים של ברוך קונפינו עם גופי ביטחון הפנים וב-25 בפברואר 1948 יצאו מבולגריה 940 עולים לישראל בגינם שולם לממשלה הבולגרית סכום של 20 דולרים אמריקניים לכל נוסע.‏[49] אף על פי שעלה בידי הקומוניסטים היהודים להשתלט על הקונסיסטוריה ובאמצעותה על מנגנון העלייה לישראל, לא עלה בידיהם לשבש אותו משום שקוסטוב ואנשיו עבדו בפועל מול שייקה דן.

יום הכרזת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, נחוג בכל קהילות בולגריה במצעדים שכללו שירה וריקודים ברחובות עד השעות המאוחרות של הלילה ללא כל הפרעה מצד השלטונות, תוך שהחוגגים הניפו את דגלי ישראל. בערים הגדולות התקיימו עצרות המונים בהשתתפות ראשי השלטון ונציגיו. בהמשך, הגיע שייקה דן לסיכום עם הממשלה הבולגרית על מתן היתרי עלייה ל-20,000 מיהודי בולגריה עד סוף 1948 ומאוחר יותר הורחב אישור זה לעוד 15,000 מבני הקהילה.‏[50] הממשלה הבולגרית הורתה לחברת הספנות הבולגרית להעמיד לרשות נציגי הסוכנות היהודית ספינות אשר סייעו למבצע העלייה. במקביל, הוחרפו המאבקים במפלגה הקומוניסטית בין הפלג הסטליניסטי בראשות וולקו צ'רבנקוב ווסיל קולארוב לבין הפלג הפרגמטי בראשות טרייצ'ו קוסטוב. במרץ 1949 הודח קוסטוב ובהמשך הוצא להורג. הדחתו הקשתה על המשך מבצע העלייה, אם כי עד להוצאתו להורג כבר הסתיים השלב המרכזי בעליית יהודי בולגריה לישראל. ב-28 במאי 1949 ערכה הקונסיסטוריה היהודית מפקד אוכלוסין וממנה עלה כי בבולגריה התגוררו 9,695 יהודים ומתוכם 5,062 בסופיה ו-1,220 בפלובדיב.‏[51]

בהגיעם לישראל, התיישבו עולי בולגריה בעיקר בערים יפו, רמלה ולוד וכן בקיבוצים ומושבים ברחבי הארץ. במלחמת העצמאות נפלו 60 חיילים וחיילות מעולי בולגריה. בני הקהילה התערו בחברה הישראלית המתגבשת, חלקם עסקו בפעילות ציבורית כגון חברי הכנסת בנימין ארדיטי, ויקטור שם-טוב ועמנואל זיסמן, חלקם נרתמו לבניין צה"ל, כגון האלוף יעקב פרי, עוד נמנו אנשי אקדמיה כגון מיכאל קונפינו וחלקם היו רופאים ובעלי מקצועות חופשיים. ב-1949 ייסדו עולי בולגריה את אגודת הכדורגל מכבי יפו, אשר זוהתה בכל שנות פעילותה עם הקהילה. רבה של הקהילה ושל קבוצת הכדורגל שלה היה הרב אברהם בכר. במקביל, חידשה את פעילותה בישראל גם מקהלת צדיקוב שאף היא נחשבה לאחד מסמלי הקהילה.

לאחר העלייה ההמונית לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה בית הכנסת החרב בווידין כפי שצולם ב-2009
שלט בכיכר בולגריה בדרך הים שבחיפה

במאי 1948 פורק תא "חזית המולדת היהודית" ובמקומו הוקמה ועדה מיוחדת מטעם המפלגה הקומוניסטית לטיפול במיעוט היהודי. במקביל, נאסרה המשך הפצת עיתונים ציוניים והופעל לחץ כבד על תנועות הנוער והתנועה הציונית להפסיק את פעולתן. בדצמבר 1948 צמצמו השלטונות את תפקידי הקונסיסטוריה לתחומי הדת והתרבות. ביוני 1949 החליטה מליאת הקונסיסטוריה על פרישתה מהקונגרס היהודי העולמי. מבני מוסדות החינוך בקהילות השונות נמסרו לידי הממשלה או נמכרו בשל העדר תלמידים.‏[52] ב-1950 הופקע בית החולים היהודי בסופיה והוסב לבית חולים לבכירי הממשל הבולגרי. בראשית שנות ה-50, תקופת כהונתו של וולקו צ'רבנקוב כראש הממשלה, נרדפו מתנגדי משטר וגם חברי המפלגה הקומוניסטית שהתנגדו לקו הנוקשה שהוביל, חלקם יהודים שהתפטרו או אולצו להתפטר מתפקידיהם הרשמיים. ב-20 באפריל 1952 ערכה הקונסיסטוריה מפקד אוכלוסין וממנו עלה כי בבולגריה התגוררו 7,676 יהודים. עליית יהודים מבולגריה הותרה רשמית עד שלהי 1952, אך גם לאחר מועד זה הגיעו יהודים מבולגריה לישראל חלקם דרך "מדינה שלישית".‏[52] במרץ 1953 בוצע "טיהור" בקהילת פלובדיב בעקבות מה שכונה "סטיות לאומניות" בקהילה. הוברר שבאחד מגני הילדים של הקהילה נהגו לשיר שירים בעברית ולהדליק נרות חנוכה. במסגרת הטיהור סולקו מתפקידם מורים, גננות וחלק מראשי הקהילה.

ב-1957, החליט הפוליטביורו הבולגרי לפרק את הקונסיסטוריה היהודית ובכך בוטלה רשמית האוטונומיה שניתנה ליהודי בולגריה בניהול קהילותיהם.‏‏[53] ב-1960 ביטלו שלטונות בולגריה את משרת הרב הראשי וב-1961 הודיעו על הפקעת בית הכנסת בסופיה. הרב אשר חננאל שהמשיך להפעילו נקלע לעימות מול המשטר הבולגרי. הוא נעצר למשך מספר חודשים ולבסוף הועמד לדין באשמת שווא ונדון ל-3 וחצי שנות מאסר. במהלך המאסר הלך מצבו הבריאותי והדרדר ולאחר לחץ בינלאומי כבד, ערכו הבולגרים לרב חננאל "משפט חוזר" שלאחריו הוא שוחרר. מספר חודשים לאחר שחרורו הלך הרב חננאל לעולמו.‏[54]

במהלך שנות השלטון הקומוניסטי התגברה מגמת ההתבוללות ונישואי התערובת בקרב בני הקהילה.‏[55] לאחר מלחמת ששת הימים נותקו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבולגריה והמידע על יהודי בולגריה צומצם למינימום והגיע באמצעות העיתון הקהילתי "אברייסקי וסטי". בשלהי שנות ה-70 הגמיש משטרו של טודור ז'יבקוב את יחסו לישראל, בסופיה ביקרה משלחת פרלמנטרית מישראל ונציג הקהילה היהודית ישראל סלוואטור השתתף כמשקיף בכינוסי הקונגרס היהודי העולמי.‏[56] בראשית שנות ה-80 רדף משטרו של ז'יבקוב את בני המיעוט הטורקי במדינה במסגרת תהליך שכונה "הבולגריזצייה של המיעוטים". נציגי המפלגה הקומוניסטית בסמוליאן הגישו למרכז המפלגה הצעה להחיל את תהליך ה"בולגריזציה" גם על יהודי בולגריה והנהגת המפלגה בסופיה בהוראתו של ז'יבקוב דחתה את הצעתם על הסף.‏[57] גם בשנות השלטון הקומוניסטי נודעו מקרב יהודי בולגריה אמנים ואנשי אקדמיה כגון הפילוסוף איסאק פסי.

לאחר תום השלטון הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1989 קרס השלטון הקומוניסטי בבולגריה ולאחר מכן ידעה המדינה תקופת אי יציבות פוליטית וכלכלית. החל גל עלייה מבולגריה לישראל שהתרחש במקביל לעלייה הגדולה מחבר המדינות ובמהלכו עלו לישראל כ-3,500 מיהודי בולגריה.‏[1] במקביל, חודשה הפעילות הקהילתית תחת ארגון גג הנקרא "ארגון שלום". ב-1990 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין בולגריה לישראל והועמק הקשר עם הקהילה במדינה. ב-1993 חודשה פעילות תנועת השומר הצעיר בבולגריה. בתי הכנסת בסופיה ובפלובדיב עברו שיפוץ ונפתחו שוב לקהל המתפללים וליהודי בולגריה מונה רב ראשי, הרב בכור כחלון. ב-1996 ביטל בית המשפט העליון הבולגרי את הרשעותיו של בית הדין המיוחד מ-1945 וזיכה את כל הנאשמים בטענת אי סדרים בהליך המשפטי. ההחלטה נותרה שנויה במחלוקת נוקבת ועל הזיכוי של כל הנדונים ובכללם פושעי מלחמה כגון פטר גברובסקי נמתחה ביקורת חריפה.‏[58]

בסופיה פועל בית ספר יסודי שבו למדו ב-2009 כמה מאות תלמידים, חלקם בני הקהילה היהודית והוא נתמך תקציבית על ידי הממשלה הבולגרית. במוסד קיים גם גן ילדים ובמסגרת תכני הלימוד במוסד משולבות הוראת העברית והאנגלית וכן חגי ומסורת ישראל.‏[59][60] עוד פועל בסופיה בית אבות ומופץ דו שבועון קהילתי. ב-2001 פתחה תנועת חב"ד את בית חב"ד הראשון בעיר סופיה ובהמשך נפתחו בתי חב"ד גם בווארנה ובבורגס. בין 2001 ל-2005 כיהן סולומון פאסי בן קהילת פלובדיב כשר החוץ של בולגריה בממשלתו של סמיון סקסקובורגותסקי. ב-28 במרץ 2008 ביקר בישראל נשיא בולגריה דאז גאורגי פרבאנוב ובטקס במשכן הנשיא קיבל אחריות בשם בולגריה על גירושם של יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט למחנות ההשמדה.‏[61] עם זאת, נתונה הסוגיה בוויכוח ציבורי בבולגריה ואף גורמת למתיחות פוליטית בין בולגריה למקדוניה.‏[62]

קהילת סופיה נותרה הגדולה והמרכזית ביהדות בולגריה וב-2009 מנתה 2,500 נפשות. בפלובדיב התגוררו 500 יהודים, בווארנה 250, ברוסה 200, בקיוסטנדיל 70 ובווידין 50.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים מספריים לגבי קהילת יהודי בולגריה קיימים החל מהתקופה העות'מאנית. הנתונים קיימים ברמת יישוב כגון קהילות סופיה ופלובדיב, או ברמת מחוז עות'מאני, איילט ובהמשך וילאייט. המחוזות השונים חופפים בחלקם לשטחה של בולגריה המודרנית, אך כוללים גם שטחים במדינות השכנות. כך לדוגמה ידוע כי במחצית המאה ה-16 התגוררו בסופיה, פלובדיב ופלבן 283 יהודים.‏[1] במסמכי הוועדה הרומנית לקונגרס ברלין צוין כי בשטחים שנכללו בוילאייט הדנובה התגוררו 6,400 יהודים, מתוכם 2,500 ברוסה, 2,000 בווידין ו-750 בטולצ'אה שנכללה בשטח ממלכת רומניה.‏[63]

עם הקמת הנסיכות הבולגרית הוחל בעריכתם של מפקדי אוכלוסין ובכללם רישום מספרם של בני המיעוטים האתניים השונים. מהמפקד שנערך ב-1881 עולה, כי בבולגריה התגוררו 18,519 יהודים ומתוכם 4,117 בשטח רומליה המזרחית. ב-1888 נמנו 24,382 יהודים וב-1892 28,307. ב-1900, התגוררו בנסיכות 33,307 יהודים ב-47 יישובים שונים ומתוכם 34 הוגדרו כישובים בעלי קהילות מאורגנות.‏[15] התקופה שבין סיום מלחמת הבלקן השנייה לסיום מלחמת העולם הראשונה הייתה רצופת שינויים טריטוריאליים ודמוגראפיים וכללה בין השאר גם טרנספר של אוכלוסיות בין המדינות הלוחמות. תהליך זה לא פסח גם על יהודי הבלקן ואלפי פליטים זרמו לשטחי בולגריה והם הוגדרו בהמשך כנתינים זרים. חלק מהפליטים היו בעלי אזרחות זרה ברובם טורקית או יוונית וחלקם מחוסרי אזרחות כלל. מתוכם, עלה בידי אחוז מסוים לרכוש אזרחות בולגרית וכך נכללו במפקדי האוכלוסין. אין מידע מדויק לגבי מספרם לאורך השנים. מחוסרי האזרחות לא נכללו ככל הנראה בנתוני מפקדי האוכלוסין, אך נכללו ברישומי הקהילות. ב-16 בספטמבר 1939 גורשו מבולגריה 4,000 נתינים זרים, רובם ככולם יהודים.

תהליך נוסף שליווה את תבוסת מלחמת העולם ראשונה הוא המשבר הכלכלי-חברתי החריף שפקד את בולגריה ואחד מתוצאותיו הייתה הגירה פנימית משמעותית מיישובים בהם התגוררו קהילות קטנות ולא מבוססות לערים מרכזיות ולסופיה בפרט. מנתוני המפקדים עולה, כי מספרם של יהודי בולגריה עלה מ-43,232 ב-1920 ל-48,565 ב-1934.‏[64][65] מחצית מיהודי בולגריה התגוררו בסופיה. רוב היהודים היו שכירים וחלקם עסקו במסחר והיו בעלי עסק עצמאיים.

מספר העולים מבולגריה לישראל
על פי רישומי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ורישומי הקונסיסטוריה המרכזית.‏[66][67][1][51]
שנה מספר העולים
1895 - 1918 150
1919 - 1923 328
1924 - 1934 1,209
1934 - 1938 1,121
1939 - 1945 3,226
1946 - 15/05/1948 11,199
16/05/1948 - 31/12/1949 35,089
1950 - 1951 2,000
1952 - 1956 1,250
1990 - 2000 3,500
סך הכל 59,072

בבחינת שיעור הילודה לעומת התמותה עולה, כי מעצמאות בולגריה ועד ראשית המאה העשרים עמד שיעור הילודה בקרב בני הקהילה על כ-39 לידות לכל 1,000 תושבים, נתון הדומה לשיעור הילודה הכללי בבולגריה. החל משנות ה-20 של המאה ה-20 נרשמה ירידה משמעותית בשיעור הילודה והוא היה נמוך במידה משמעותית משיעור הילודה בכלל האוכלוסייה. בין 1919 ל-1922 עמד שיעור הילודה בקרב הקהילה היהודית על 26.7 לידות לכל 1,000 תושבים ובכלל האוכלוסייה עמד הנתון על 38.7 לידות לכל 1,000 תושבים. נתון זה ניתן לשייך למצב הכלכלי הקשה שבו נתונה הייתה הקהילה והוא נתמך גם על ידי מספר הנישאים בקהילה אשר ירד מ-400 נישאים לשנה בשנים 1925 - 1926 לכדי 299 נישאים בשנים 1930 - 1931. עם זאת, קצב התמותה בקרב בני הקהילה היה נמוך במידה משמעותית מכלל האוכלוסייה ושיעורו היה בירידה מתמדת. בין 1891 ל-1894 עמד מספר הנפטרים בקהילה היהודית על 24.1 נפטרים לכל 1,000 נפשות לעומת 28.4 נפטרים בכלל האוכלוסייה. בין 1919 ל-1922 עמד מספר הנפטרים בקהילה היהודית על 12.4 נפטרים לכל 1,000 נפשות לעומת 21.3 נפטרים בכלל האוכלוסייה.‏[68]

במסגרת הסכם קראיובה הוחזר לבולגריה חבל דרום דוברוג'ה ובו התגוררו כאלף יהודים, אשר זכו לאזרחות בולגרית. חבל זה נותר בידי בולגריה גם לאחר מלחמת העולם השנייה. במפקד שנערך ב-1945 נמנו בבולגריה 49,172 יהודים. יצוין כי בין 1919 ועד להקמת מדינת ישראל עלו מבולגריה 7,057 מבני הקהילה.‏[69] בין 1948 ל-1950 התחולל גל ההגירה הגדול של יהודי בולגריה. העלייה נמשכה עד שלהי 1952. ב-10 במאי 1949 ערכה הקונסיסטוריה היהודית מפקד פנימי וממנו עלה כי בבולגריה התגוררו 9,695 יהודים. ב-31 בדצמבר 1951 התגוררו בבולגריה 7,676 יהודים.‏[51] בשלהי 1956 התגוררו בבולגריה 6,431 יהודים.‏[70] בולגריה הייתה חלק מהגוש המזרחי וגרורה נאמנה של ברית המועצות. לאחר מלחמת ששת הימים נותקו היחסים הדיפלומטיים והמידע על מספר בני הקהילה היה מועט ומקוטע. בסוף שנות ה-60 הוערך כי בבולגריה מתגוררים 7,000 יהודים, חלקם היגרו אליה ממדינות הגוש המזרחי.‏[69]

בראשית שנות ה-90, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי היה גל עלייה ובמסגרתו עלו כ-3,500 מיהודי בולגריה לישראל.‏[1] ב-2009 היו 4,800 יהודים רשומים בארגון "שלום", שהוא ארגון הגג של יהודי בולגריה. מחצית מהם התגוררו בסופיה.‏[71] ב-2011 התגוררו בבולגריה כ-4,000 יהודים לכל היותר.‏[72]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכחות יהודית בבולגריה קיימת החל מהמאה ה-2, אך תיעוד ממקורות ראשוניים לפעילות כלכלית קיים במרבית המקרים רק החל מהתקופה העות'מאנית. התיעוד קיים בתעודות עות'מאניות העוסקות בגביית מיסים וכן סוגיות שתועדו בספרי שאלות ותשובות ועסקו בסכסוכים כלכליים ומתן פתרונות הלכתיים לעגונות, שבעליהן היו סוחרים נודדים ונרצחו בדרכים. התיעוד מתייחס לקהילות השונות ורובו נכתב לאחר הגעת יהודי ספרד לשטחי האימפריה העות'מאנית עם העלייה המשמעותית במספרם של בני הקהילות היהודיות. ככלל היו יהודי בולגריה סוחרים, חלפני כספים, מלווים בריבית ואומנים וחלקם אף ניהלו קשרי מסחר מחוץ לבולגריה והגיעו למעמד כלכלי איתן. חלק קטן מהמשפחות היהודיות צבר עושר רב ובראשית המאה ה-16 תוארו משפחות אלו כ"בעלות עבדים ושפחות" והחזיקו במבנים וקרקעות.‏[5] בראשית התקופה העות'מאנית התרכזו מרכזי העסקים בווידין וניקופול, בהמשך הפכו גם בפלבן, סופיה ופלובדיב לצמתי מסחר מרכזיים באימפריה וערים כגון ימבול לצמתי סחר מחוזיים. תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית אשר לווה במשברים כלכליים ובמלחמות בלתי פוסקות באזור בולגריה, רושש בהדרגה את הקהילה היהודית ועם עצמאות בולגריה נותרו מעט מאוד משפחות עשירות ואמידות. הקהילות היהודיות חויבו בתשלום שני מיסים עיקריים: מס גולגולת אחיד לשלטון העות'מאני ומס קהילה אשר נגבה באופן פרוגרסיבי על ידי רבני הקהילות. מעת לעת הטילו הסולטאנים השונים מיסים מיוחדים, כגון מס מיוחד שהטיל סלים הראשון על יבוא סחורות בענפים שנשלטו על ידי יהודים, או מס מיוחד על מכירות יין והשתתפות בירידים שהטיל מוסטפא הרביעי. לקהילות הותר להטיל מיסים קהילתיים נוספים כגון הגאבלה.‏[5]

מבחינת התיעוד בקהילות השונות עולה, כי במהלך המאה ה-15 מתוארים יהודי ימבול כסוחרי בשר, חלב וגבינות וכן עסקו בסחר בעורות. בתקופה זו מתועדים יהודי ניקופול כמלווים בריבית ובהמשך הושכרו להם חנויות ובתי מלאכה לבדים ובגדים.‏[73][74] בפלבן תועדו במהלך המאה ה-16 סוחרים בדים ובגדים יהודיים אשר סיפקו מדים לצבא העות'מאני וכן עסקו במסחר זעיר ומוצרי סדקית[75] ובפלובדיב תועדו סוחרים בביצים, בשר מיובש ועורות.‏[76] בתקופה זו, לאחר הגעתם של מגורשי ספרד, התבססה קהילת סופיה ובני הקהילה תועדו כסוחרי בדים, גבינות, מלווים בריבית וחלפני כספים אשר ניהלו קשרי מסחר בערי האימפריה העות'מאנית ואף מחוצה לה.‏[77] תיעוד דומה לסוחרים נודדים מצוי גם בקרב יהודי קיוסטנדיל ופאזארג'יק.

במהלך המאות ה-18 וה-19, תועדו בקהילת דופניצה סוחרי יינות, וכן בעל יקבים וכרמים.‏[78] ברוסה, תועדו סוחרי בדים, דבש, שעווה וחיטה וכן אומנים במקצועות שונים ובמצב כלכלי סביר.‏[79] בשומן היה מרבית הסחר בטקסטיל וחלפנות הכספים בידי בני הקהילה היהודית.‏[80] בוראצה תועדו במהלך המאה ה-19 יהודים בעלי מעמד כלכלי נמוך שעסקו בעיקר בפחחות, סנדלרות וחייטות.‏[81]

לאחר עצמאות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנתונים הכלכליים על יהודי בולגריה לאחר עצמאות בולגריה מקוטעים, ובדרך כלל התייחסו לנעשה בקהילות הגדולות: סופיה, פלובדיב ורוסה. ב-29 באוקטובר 1898, פורסם מאמר בעיתון היהודי "איל דיאה" - "היום", שכותרתו "העוני היהודי בסופיה" ובו צוין כי, כמחצית מיהודי סופיה גרו ברובע העוני יוצ'בונאר ומהם "רבים" המועסקים כמשרתים או עוסקים בצחצוח נעליים וקבצנות. "רבים" מובטלים הגרים בדירות חרבות ללא ריהוט. מחקר כלכלי מקיף על יהודי בולגריה נערך החל מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי הכלכלנים מואיז בן ארויה ואסטרוק כלב. עוד פורסמו נתונים בנושא על ידי נתן מיכאל גלבר לאחר ביקורו בבולגריה ב-1932. המחקר הכלכלי המקיף על יהודי בולגריה פסק באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 ונתונים ריכוזיים חזרו להתפרסם ברמת הקהילות הגדולות, בעיקר קהילת סופיה. המחקרים הבליטו את ההרעה במצבם הכלכלי של יהודי סופיה ככל שגבר קצב ההגירה הפנימית לעיר.‏[82]

מנתוני מפקד האוכלוסין שנערך ב-1926 עולה כי מספר המפרנסים בקרב יהודי בולגריה עמד על 13,444 נפשות שהיוו 29.5 אחוזים מכלל בני הקהילה. מבין המפרנסים עמד שיעור הנשים על 14.3 אחוזים ושיעור הגברים על 85.7 אחוזים. מחצית מהמפרנסים היו שכירים ומחציתם עצמאים. מבחינת מגזרי התעסוקה עולה, כי כ-55 אחוזים מהמפרנסים עסקו במסחר ומסחר זעיר (40 אחוזים מהם כשכירים ו-60 אחוזים כעצמאים). 37 אחוזים מהעוסקים במסחר עבדו בענפי ההלבשה, ההנעלה ומוצרי הסדקית, 21 אחוזים בענף המזון והמשקאות, 11.3 אחוזים בסחורות משומשות, 8 אחוזים בבנקאות ובביטוח, 7 אחוזים בהובלה ו-4 אחוזים בענף המסעדות. השאר עסקו ברהיטים, כלי בית, פרוות ומוצרי עור. 35 אחוזים מכלל המפרנסים ב-1926, עסקו בענפי הייצור, המלאכה הזעירה וההובלה (63 אחוזים מהם כשכירים ו-37 אחוזים כעצמאים) וכ-6.5 אחוזים עסקו במקצועות חופשיים ובמגזר השירותים (מהם 76 אחוזים כשכירים ו-24 אחוזים כעצמאים). השאר הועסקו במשק בית ובחקלאות, ברובם המוחלט כשכירים.

ב-1920 היו 5 מפעלי מתכת בבעלות יהודית וב-1929 היו 9 מפעלים כימיים בבעלות יהודית. גם מרבית תעשיית ניפוח הזכוכית הייתה בבעלות יהודית. ב-1934, לאחר הפיכת הליגה הצבאית השתנתה המגמה ובני הקהילה נדחקו בהדרגה מעמדות ניהול ומבעלות על מפעלים. המצב הכלכלי שבו הייתה שרויה הקהילה, הוביל את אמידיה בסיוע הג'וינט להקים קופות מלווה "קאסות" אשר סייעו לפיתוח הכלכלה הקהילתית. בהמשך, נוסדו בנקים קואופרטיביים שהבולט מהם היה בנק "גאולה", אשר סניפיו נפרשו במספר ערים והוא העניק אשראי והלוואות לפיתוח כלכלת הקהילה. ב-1931 פעלו בקרב הקהילה היהודית 16 בנקים ב-10 ערים בבולגריה. בשנה זו עמד ההון של בנק "גאולה" על 114 מיליוני לבות (814.3 אלפי דולרים אמריקניים) ומספר עובדיו על 2,810.‏[83] בשלהי 1939 התפרסם דו"ח על מצבם הכלכלי של יהודי סופיה ובו נקבע, כי 17.4 אחוזים ממשפחות הקהילה הוגדרו "עניות מאוד", חלקן התגוררו ב"חורבות, מרתפים וצריפים" ורעבו ללחם.‏[82]

לאחר החלת החוק להגנת האומה נאלץ "בנק גאולה" להתמזג עם "הבנק הפופולרי" שמרכזו ברובע יוצ'בונאר בסופיה.‏[84] במסגרת החוק, הופקעו או נמכרו במחירי הפסד משמעותיים נכסי מקרקעין בבעלות יהודית באזורים החקלאיים. עוד הוטלה מכסת עיסוק במקצועות חופשיים ובמקצועות מסחר ותעשייה, בהתאם לאחוז היחסי של בני הקהילה היהודית באוכלוסייה הכללית. בני הקהילה חויבו להצהיר על כל רכוש ששוויו עולה על 500 לבות. הכסף המזומן עליו הוצהר הופקד בחשבונות בנק מוגבלים בבנק הממלכתי הבולגרי ומשיכת הכספים מהם הותנתה באישור הבנק. כל רכוש שלא הוצהר עליו, הוחרם. עוד נאסר על בני הקהילה לעסוק בעמילות מכס, ראיית חשבון, להיות בעלי בתי מרקחת וברוקרים וכן לנהל בתי עסק, להיות חברים במועצות מנהלים ולעסוק בייעוץ משפטי.‏[85] בהמשך, במטרה להפקיע את כל הרכוש היהודי, פורסמה תקנה שחייבה את היהודים להצהיר על כל פריטי רכושם ושהכריזה על הטלת מס על הרכוש, בשיעור שנע בין 20 ל-25 אחוזים. חישוב המס בוצע על פי הערכת שוק מופרזת במתכוון, כך שבפועל מדובר היה בהחרמת הרכוש.‏[86]

בשלהי אוגוסט 1944 בוטל "החוק להגנת האומה" וב-9 בספטמבר, עם הפיכת חזית המולדת הבולגרית, הותר למגורשים מקרב בני הקהילה לשוב למקומות מגוריהם. בתי המגורשים הושבו להם, אם מרצון או בהתערבות הממשלה הבולגרית, אך מפעלים, חנויות וקרקעות שהיו בבעלות יהודית בטרם החלת החוק, לא הושבו לבעליהם. במרץ 1945, אישר שר הפנים אנטון יוגוב את חידוש פעילותם של בנקים ואגודות קואופרטיביות בבעלות יהודית. בדצמבר 1946 התפצל "בנק גאולה" מ"הבנק הפופולרי" בסופיה וחזר לפעול באופן עצמאי. באותו החודש, נחקק חוק לשיקומם הכלכלי של יהודי בולגריה, שבמסגרתו נקבע, כי יהודי בולגריה יקבלו אשראי בסך מיליארד לבות, שייפרש על פני 6 שנים. ב-31 ביולי 1947 מוזגו 4 בנקים פרטיים בבעלות יהודית ("שלום", "כרמל", "נארודין טרוד - עמל העם", ווזרוז'דניה - תחייה") לתוך בנק "גאולה". הבנק המאוחד המשיך בפעולתו עד 1951 עת חוקק בבולגריה "חוק הבנקים", אשר במסגרת מדיניות הכלכלה המתוכננת שהושתתה בבולגריה, הלאים למעשה את הבנקים הפרטיים והכפיף אותם לבנק הממלכתי הבולגרי.‏[87] לאחר העלייה ההמונית לישראל ובמקביל הפיכת הכלכלה הבולגרית לריכוזית, לא נרשמה פעילות כלכלית בעלת מאפיינים פרטיים או קהילתיים.

החינוך ותנועות הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת של יהודי בולגריה צועדת בטקס הפתיחה של המכביה השנייה ב-1935
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החינוך היהודי בבולגריה

החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות שניוניות למנגנון חינוכי בקרב קהילת יהודי בולגריה קיימות מראשית ימי הקהילה, עת נשלט האזור על ידי האימפריה הרומית. גם לאורך תקופת שליטתן של האימפריה הביזאנטית, האימפריה הבולגרית הראשונה והשנייה מתוארים בני הקהילה כאוריינים והסוחרים מקרבם כרב לשוניים. מעמדם הכלכלי והחברתי היה איתן ובחלק מהמקרים אף התערו בחוגי השלטון. לאורך השנים פעלו בקהילות השונות מולמדים ורבנים כגון יוסף קארו בניקופול, טוביה בן אליעזר בקסטוריה והרב דוסא בן משה "היווני" בווידין.

עדויות ממקורות ראשוניים למוסדות חינוך קיימות החל מהתקופה העות'מאנית. החינוך התבסס על בתי למידה לבנים שנקראו מֶלְדָארִי ובו למדו בני משפחות אמידות במשך חצי יום חומש ותפילות על ידי שינונם. בהמשך היום הועסקו התלמידים כשוליות בקרב אומני הקהילה. תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית אשר לווה במשבר כלכלי חריף והידרדרות המצב הביטחוני באזור בולגריה, הוביל לניתוק הדרגתי של הקשר עם מרכזי ההלכה באיסטנבול, סלוניקי ואדירנה. מספר התלמידים במלדארי הלך ופחת ומיעוט קטן של משפחות עשירות שלח את ילדיהן ללימודים מחוץ לבולגריה. אחוז האוריינות הצטמצם מאוד.

תהליך הרפורמות ברחבי האימפריה העות'מאנית שכונה הטנזימאט, בשילוב התחייה הלאומית הבולגרית לא פסחו על הקהילה היהודית והחל תהליך רפורמות בחינוך שראשיתו בשדרוג המלדארי והמשכו בכניסתה של רשת כל ישראל חברים לבולגריה ופתיחת בתי ספר לבנים ולבנות ובכללם גם בתי ספר מקצועיים. לאחר עצמאות בולגריה, הגיעו למדינה משכילים יהודים מהאימפריה הרוסית בהזמנת הממשלה הבולגרית. המשכילים כגון צבי בלקובסקי ובוריס ש"ץ האיצו את מפעל ההשכלה. במקביל, נוסדה התנועה הציונית במדינה וזו פעלה למסד רשת בתי ספר קהילתיים בעלת תוכנית לימודים הנושאת אופי לאומי ובכלל זה לימוד העברית. השונות בין מטרות העל של מוסדות החינוך של כי"ח ובין אלו של התנועה הציונית הוביל לעימות קשה בין שני הגורמים ולמרות ניסיונות תווך חוזרים ונשנים, בעיקר מצד הרב הראשי מרדכי אהרנפרייז, הוא הסתיים בניצחון התנועה הציונית ועזיבת רשת כל ישראל חברים את בולגריה.

לאחר עזיבת רשת כי"ח התבסס מעמדם של בתי הספר הקהילתיים ולכל מוסד נבחר ועד בן 5 נציגים שהגיעו מקרב המפלגות הפוליטיות השונות בקהילה. הקונסיסטוריה הקימה מחלקת חינוך ובמסגרתה מינו מפקחים מטעמה אשר בדרך כלל הגיעו מחוץ לבולגריה. בתי הספר הקהילתיים נתנו מענה לבני מעמד הצווארון הכחול ומטה בשל העלויות הנמוכות של הלימודים. תכני הלימוד הדגישו את הפן הציוני, לימודי העברית והעלייה לארץ ישראל. לקראת סוף שנות ה-30 העדיפו כ-45 אחוזים מההורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הציבוריים וזאת בשל הרמה הכללית הלא מספקת בבתי הספר הקהילתיים. בתי הספר הקהילתיים המשיכו בפעולתם, גם לאחר החלת החוק להגנת האומה וזאת משום שהוגדרו חלק ממערכת החינוך הארצית בהתאם ל"חוק להשכלת העם". במאי 1943, לאחר גירוש יהודי סופיה ושיכונם במוסדות ציבור בערים השונות הופסקה פעילות מוסדות החינוך מחוסר ברירה.

בספטמבר 1944, לאחר הפיכת חזית המולדת הבולגרית, שבו מוסדות החינוך לפעול תוך מינוי ועדים ממונים מטעם הקומוניסטים היהודים אשר השתלטו בכוח על מוסדות הקהילה. התחולל מאבק איתנים בין התנועה הציונית לבין הקומוניסטים על אופייה של מערכת החינוך והוא הסתיים בניצחון הקומוניסטים. עם זאת, מרבית יהודי בולגריה עלו למדינת ישראל בגל עלייה שרובו הסתיים בשלהי 1949 וכך נסגרו מוסדות החינוך בתהליך מדורג בשל חוסר בתלמידים והמבנים נמסרו לידי השלטונות. השלטון הקומוניסטי רדף כל סממן זר לאומי ודתי וגם המוסדות המועטים שעוד המשיכו בפעילותם נסגרו בתקופת כהונתו של וולקו צ'רבנקוב כראש ממשלת בולגריה. לאורך כל שנות שלטון הקומוניסטים בבולגריה למדו בני הקהילה במוסדות החינוך הציבוריים ונעדרו כמעט כל סממן קהילתי. בראשית שנות ה-90, לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי בבולגריה חודשה הפעילות הקהילתית והחינוכית תחת ארגון "שלום" שהוא ארגון הגג של יהודי בולגריה. בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 פעל בסופיה קומפלקס בית ספר יסודי המשולב עם גן ילדים ובו למדו כמה מאות תלמידים, כאשר תכני הלימוד כללו שעורי עברית ואנגלית וכן נלמדו חגי ומועדי ישראל. בית הספר נתמך תקציבית על ידי ממשלת בולגריה.

תנועות הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגן תנועת הנוער החלוץ הצעיר מפאזארדז'יק (1947)

לאחר עצמאות בולגריה ובמקביל להתפתחות ההשכלה בקהילות השונות, הוקמו אגודות נוער וספורט שמטרתן סיוע לתלמידים נזקקים בכסף ואמצעי לימוד ומיסוד פעילויות תרבות וספורט בקרב הקהילות. ב-1893 הוקם בפלובדיב ארגון הנוער "נווה צדק" וב-1897 הוא שינה את שמו לשמשון. לימים הוביל ארגון זה ליסוד "מכבי בולגריה". עם הקמתה והתבססותה של התנועה הציונית הוקמו ארגונים ותנועות נוער ציוניות, כגון השומר הצעיר והחלוץ, אשר פעלו להביא את משנת התנועה לבני הנוער, תוך הכשרת לעלייה ולחיי עבודה ארץ ישראל. ב-1941, עם החלת החוק להגנת האומה הופסקה פעילותן של תנועות הנוער והיא התחדשה באוקטובר 1944, לאחר הפיכת חזית המולדת. המאבק ברחוב היהודי בין הקומוניסטים היהודים לבין התנועה הציונית לא פסח על תנועות הנוער והופעל לחץ כבד על התנועות להתפרק. בנובמבר 1947 הוקם בבולגריה ארגון הנוער הארצי "ברית הנוער הדמוקרטי המאוחד" וגבר הלחץ בגיבוי השלטונות לפרק את תנועות הנוער הציוניות. בינואר 1948, הודיעו כל תנועות הנוער על התפרקותן מרצון. ב-1993 חידשה תנועת השומר הצעיר את פעילותה בבולגריה.‏[88]

תרבות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעלי תרבות ואמנות היו חלק בלתי נפרד מחיי יהדות בולגריה והיוו מושא להערכה בקרב שאר האוכלוסייה במדינה. תהליך הפריחה התרבותית של יהדות בולגריה השיק לתהליך שעבר על בולגריה כולה לאחר שחרורה מעול העות'מאנים. בוריס שץ הוזמן על ידי המלך פרדיננד הראשון, להקים את האקדמיה הבולגרית לאמניות בסופיה. במועד זה נתונה הייתה הקהילה בחילופי דורות שלווה במאבק על הנהגתה בין המשפחות הנכבדות (נוֹטָאבֶּלִים) לבין הדור הצעיר, אשר הושפע מהנעשה במדינה. החל תהליך הדרגתי של חילון וזניחת שפת הלאדינו לטובת הבולגרית ותהליך זה הייתה השלכה משמעותית להתפתחות התרבותית של הקהילה ולתכנים בענפי התרבות השונים.

בראשית המאה ה-20 נוסדו אגודות תרבות בערים השונים, אשר בין השאר ייסדו מקהלות קהילתיות שפעלו בעיקר בבתי הכנסת והרפרטואר שלהם כלל תפילות ופיוטים כמנהג הספרדים. בספטמבר 1909 השתתפה מקהלת ילדים, שהורכבה מ-35 תלמידי בית הספר היהודי בעיר בחנוכת בית הכנסת בסופיה. בהמשך נוסדה אגודת המקהלה. ב-1910 החל לנצח על המקהלה משה צדיקוב בוגר הקונסרבטוריון בווירצבורג והיא נודעה לימים כמקהלת צדיקוב. בהדרגה, שינתה המקהלה את הרפרטואר שלה והחלה להופיע עם יצירותיהם של מלחינים אירופים נודעים כגון בטהובן, מלחינים בולגרים נודעים ואף להגיש שירי עם בולגריים. נושא זה הביא לעימות מול הדור הוותיק והמקהלה נאלצה לעזוב את בית הכנסת ולמצוא משכן חדש. בראשית שנות ה-20, כשהיא מונה 120 חברים, הפכה המקהלה לשם דבר בבולגריה ונחשבה למקהלה ייצוגית בולגרית. בראשית שנות ה-50, לאחר גל העלייה לישראל, חידשה המקהלה את פעילותה בישראל, תחת שרביטו של יצחק אגבדיש ובהמשך, יצחק גרציאני. הצלחתה של מקהלת צדיקוב, הביאה להקמתן של מקהלות בערים אחרות. ב-1928 נוסדה מקהלה קהילתית בפלובדיב בת 100 חברים, בניצוחו של נסים אלקלעי והיא הופיעה בשירת קודש וחול. בהמשך, נוסדה מקהלה קהילתית גם בעיר רוסה.

בערים השונות הוקמו אגודות חובבי מוזיקה והן פעלו להקמת תזמורות, אשר חלקן כגון תזמורת כלי הנשיפה של מכבי בסופיה, פעלו גם תחת שרביטם של מנצחים בולגרים. ב-1932 נטלה תזמורת זו חלק באירועי המכביה הראשונה. תזמורות נוספות נוסדו בפלובדיב ופאזארג'יק. התזמורות העניקו במה לשורה ארוכה של נגנים, זמרים ובמאים בני הקהילה היהודית, אשר זכו לפרסום רב בבולגריה ומהם ניתן לציין את ביטוש דוידוב, המנצח ד"ר מנחם בן-ששון והפסנתרנית רוזה גבאי.

התיאטרון מילא תפקיד חשוב בתרבות הקהילה בבולגריה. בעיר פלובדיב הוקם עוד ב-1896 תיאטרון חובבים, שהורכב מחברי האגודה הציונית בעיר. באמצע שנות ה-20, הוקם בסופיה תיאטרון ממוסד בהדרכת אליעזר אנסקי וחבריו הופיעו ברחבי בולגריה וכן ביוגוסלביה.

מקרב בני הקהילה נמנו פסלים, ציירים סופרים ומשוררים רבים כגון שאול מיזאן, סימצ'ו איסאקוב, אלברט מיכאל ובוצ'ה בכר.‏[89][90]

גם לאחר העלייה ההמונית למדינת ישראל, נמשך מפעל התרבות, תוך התערות בחברה הישראלית המתגבשת הן בדור העולים וגם בקרב בני הדור השני. דמויות בולטות בתרבות הישראלית הם השחקנים אבנר חזקיהו, אלברט כהן, ניסים עזיקרי ומוני מושונוב, הסופר מרדכי אבישי, המשורר ישראל פנקס, הפסל אהרון אשכנזי והמלחין יצחק סדאי. חיי התרבות של הקהילה שנותרה בבולגריה התנהלו בצל השתלטות הקומוניסטים על המדינה, תוך החלת משטר טוטליטרי. הפעילות האמנותית התנהלה כמעט ללא זיקה קהילתית, אלא כחלק מהמרקם הכללי ומבין הבולטים שבאמנים ניתן לציין את שחקן התיאטרון והקולנוע יצחק פינצי והמחזאי ולרי פטרוב.

יישובים שבני התפוצה לקחו חלק בהקמתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכר המייסדים בבית-חנן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל בר-זוהר הרכבות יצאו ריקות: ההצלה הנועזת של יהודי בולגריה מהשמדה, אור יהודה: הד ארצי, 1999.
  • הרב אליהו בירנבוים, "הציונות שלא נזקקה לשואה", מקור ראשון, 5 בדצמבר 2008.
  • ניר ברוך, השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת ומסקנות ועדת בייסקי, תל אביב: העמותה למורשתן של קהילות בבלקן ולהנצחתן, 2003.
  • "קהילת מונסטיר – מיקרוקוסמוס של העולם היהודי – ספרדי שחרב בשואה", פעמים, 107, עמ' 151 – 158, אביב תשס"ו, ביקורת על ספרו של‏ Mark Cohen, Last Century 0f a Sephardic Community – The Jews of Monastir, 1839 – 1943, New York 2003
  • Mezan, Saul, Les juifs espagnols en Bulgarie, Sofia, Hamishpat publishers, 1925, (בצרפתית).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 צבי קרן, תקציר ההיסטוריה של בולגריה ויהודיה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה .
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 חיים קשלס, מתי באו ראשוני היהודים לבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 25-36.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 הרכבות יצאו ריקות, עמודים 17-21.
  4. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך א' - מימי קדם ועד ראשית ממלכת בולגריה השלישית ב-1878, תל אביב: הוצאת דבר, 1971, עמודים 78-83.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 37-62.
  6. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955, עמ' 380.
  7. ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 66-67.
  8. ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), עמוד 88.
  9. ^ 9.0 9.1 אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 286.
  10. ^ אלברט רומנו, אישים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 611.
  11. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 303.
  12. ^ ראו למשל: דן גלעדי, המושבות שלא בחסות הברון בשנות ה-90, בתוך: משה ליסק וגבריאל כהן (עורכים), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, (עורך: ישראל קולת), ירושלים: מוסד ביאליק, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תש"ן-1990, עמ' 529-503. יוסי בן-ארצי, התפתחות מושבות העלייה הראשונה והקמת מושבות חדשות בתקופת העלייה השנייה, בתוך: ישראל ברטל, זאב צחור ויהושע קניאל, העלייה השנייה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ח-1998, עמ' 149. וביבליוגרפיה שם.
  13. ^ ראו: ישראל מרגלית, יעקב גולדשטיין, מפעלו של הברון אדמונד דה-רטושילד, 1899-1882, בתוך: משה ליסק וגבריאל כהן (עורכים), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, (עורך: ישראל קולת), ירושלים: מוסד ביאליק, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תש"ן-1990, עמ' 489-488.
  14. ^ יוסף נסים הלוי, "ד"ר הרצל בבולגריה",, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 161-‏164.
  15. ^ 15.0 15.1 חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 65. דובריץ' וסיליסטרה לא היו בחזקת נסיכות בולגריה בין 1913 ל-1940 והעיר קרדז'אלי עברה לחזקת הבולגרים רק ב-1912. מניחים שנכללו ברשימת הקהילות המאורגנות מאחר שזו נערכה לאחר מלחמת העולם השנייה.
  16. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמודים 304-305.
  17. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 291-292.
  18. ^ אלברט רומנו, אישים, עמוד 613.
  19. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România (1919–1939) עמוד 114 סעיף 154 (ברומנית)
  20. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 452.
  21. ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930-1940, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 537.
  22. ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930-1940, עמוד 605
  23. ^ הרכבות יצאו ריקות, עמוד 217-219.
  24. ^ 24.0 24.1 שמואל (סמי) ארדיטי, "מלחמת המולדת" של בולגריה נגד גרמניה הנאצית בשנים 1945-1944, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, אוחזר ב-23 בפברואר 2013.
  25. ^ חיים קשלס, ספינות המעפילים סלבדור, דוריאן ונאדז'דה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים 1967.
  26. ^ אבנרי, אריה, מוולוס עד טאורוס-עשור ראשון להעפלה, תל אביב: ארכיון ההגנה, 1986.
  27. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1949-1939, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמודים 26, 28, 32, 54, 295.
  28. ^ יהודה לפידות "פרקים בתולדות האצ"ל" מכון ז'בוטינסקי בשיתוף ברית חיילי האצ"ל בירושלים, 2004.
  29. ^ 60 שנה להצלת יהדות בולגריה, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת.
  30. ^ הקהילה היהודית במונאסטיר "מונאסטיר בתקופת השואה", באתר יד ושם.
  31. ^ 31.0 31.1 מסמכים ועדויות על ההשמדה בבלקנים, דבר, 23 במאי 1961.
  32. ^ ג'ני לבל, שואת יהודי יוגוסלאביה - הקהילות במאקדוניה, פירוט וחבל קוסובו, פעמים, 27, תשמ"ו 1986, עמוד 62-75. החוברת שהוקדשה לנושא יהדות ספרד והמזרח בתקופת השואה, באתר מה-יא"ה.
  33. ^ הרכבות יצאו ריקות, עמוד 130.
  34. ^ גאורגי פרבאנוב, "נאום בפני הכינוס ה-38 של האסיפה הלאומית בבולגריה ב-27 ביולי 2000. המסמך המקורי מצוי בארכיון המרכזי של ממשלת בולגריה", באתר כולנו בולגרים-אתר הבית של יהודי בולגריה (באנגלית).
  35. ^ חיים קשלס, תעודות ומסמכים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 848-849.
  36. ^ הרכבות יצאו ריקות, עמודים 165-177.
  37. ^ חיים קשלס,המצב אחרי הגירוש, בתוך אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 876.
  38. ^ אלברט ורסאנו, פרשת מחנה סומוביט, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 909-912.
  39. ^ רוברט רובאנוב, השריפה בקייליקה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 913-916.
  40. ^ ז'אק לוי, פרשת צ'כלרה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 917-918.
  41. ^ משה מוסק, "יהודי בולגריה, כפסע בינם לבין המוות", בשביל הזיכרון, גיליון מס' 33, יולי 1999.
  42. ^ יוסף בן, לחרות ולעליה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 926-935.
  43. ^ יוסף בן, לחרות ולעליה, עמודים 942-943.
  44. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 242-254.
  45. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 52-55.
  46. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 170-171.
  47. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 176-180.
  48. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 235 - 246.
  49. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 238-241.
  50. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, עמודים 271-275.
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 296-299.
  52. ^ 52.0 52.1 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 295-300.
  53. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 264-265.
  54. ^ לזכר נעדרים – הרב אשר חננאל , דבר, 16 בנובמבר 1964
  55. ^ ג'פרי ויגודר, מה שרד מיהודי בולגריה, דבר, 2 בספטמבר 1974
  56. ^ ‏The Virtual Jewish History Tour: Bulgaria, באתר: הספרייה היהודית המקוונת, אוחזר ב-25 בפברואר 2012 (באנגלית).
  57. ^ סטפנוב, פבל, בולגרים ויהודים לאורך ההיסטוריה, באתר georgefox.edu, (באנגלית) .
  58. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, ההצלה הנועזת של יהודי בולגריה מהשמדה, אור יהודה: הד ארצי, 1999, עמוד 223. בר זוהר מכנה את ההחלטה: אומללה, חסרת רגישות ומעוררת סלידה.
  59. ^ רוברט ג'ראסי, ראיון לאתר "כולנו בולגרים", 9 במרץ 2009, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-24 בנובמבר 2012.
  60. ^ פעילויות ארגון "שלום", באתר ארגון "שלום" ארגון הגג של יהודי בולגריה, אוחזר ב-26 בינואר 2013.
  61. ^ יוסי מלמן, לראשונה: בולגריה מקבלת אחריות להשמדת 11 אלף יהודים, באתר עתון הארץ מה-28 במרץ 2008.
  62. ^ שואת יהודי טרקיה ומקדוניה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-7 במרץ 2013.
  63. ^ נתן מיכאל גלבר, שאלת יהודי בולגריה בקונגרס של ברלין (1878), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 155.
  64. ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג (1930 - 1940), עמוד 597.
  65. ^ נתן מיכאל גלבר, חיי היהודים בבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 683.
  66. ^ אלברט רומנו, עלייה והתיישבות, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 418.
  67. ^ חיים קשלס, ראשית הפעילות הציונית עלייה והתיישבות בארץ ישראל, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 87-96, 100-104.
  68. ^ נתן מיכאל גלבר, חיי היהודים בבולגריה, עמודים 684-685.
  69. ^ 69.0 69.1 יהדות בולגריה, באתר הספרייה היהודית המקוונת, אוחזר ב-9 בפברואר 2013.
  70. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמוד 263.
  71. ^ מקסים בנבניסטי, קהילת יהודי בולגריה - 2009, באתר "כולנו בולגרים" אתר הבית של יהודי בולגריה.
  72. ^ ראוי לציין בהתייחס למפקדי האוכלוסין בבולגריה, כי היהדות מוגדרת כדת ולא לאום ולפיכך רבים מבני הקהילה לא "מצהירים" על יהדותם בדרך כלל משום שהם חילונים או בשל סיבות אחרות. וכך, מספר החברים הרשומים בארגון "שלום", גדול לאין שיעור מנתוני מפקדי האוכלוסין. במפקד 2011 הצהירו 1,162 אזרחים על יהדותם.
  73. ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בימבול, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-4 בפברואר 2013.
  74. ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בניקופול, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-4 בפברואר 2013.
  75. ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בפלבן, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-4 בפברואר 2013.
  76. ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בפלובדיב, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-4 בפברואר 2013.
  77. ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בסופיה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-4 בפברואר 2013.
  78. ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בדופיניצה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-4 בפברואר 2013.
  79. ^ צבי קרן, הקהילה היהודית ברוסה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-4 בפברואר 2013.
  80. ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בשומן, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-4 בפברואר 2013.
  81. ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בווראצה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-4 בפברואר 2013.
  82. ^ 82.0 82.1 אלברט רומנו, כלכלה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 459-470.
  83. ^ נתן מיכאל גלבר, חיי היהודים בבולגריה, עמודים 686-690.
  84. ^ אלי ברוך, התפתחותה של תנועת הקואופרציה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 735.
  85. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 51-56.
  86. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 58-64.
  87. ^ אלי ברוך, התפתחותה של תנועת הקואופרציה, עמודים 747-752.
  88. ^ כולנו בולגרים ב"הזמן הירוק", 31 בינואר 2013, אוחזר ב-2 בפברואר 2013.
  89. ^ אלברט מיכאל, היהודים באמנות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 755-764.
  90. ^ אלברט רומנו, משוררים וסופרים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 514-530.


בולגרים חסידי אומות העולם
ספירו דנקוברובין דימיטרובפבל גרדז'יקובורה איצ'קובהמלדן איבאנובוסילי איבאנובדימו קזאסובהמטרופוליט קירילאטנס קוסטובמיכאיל מיכאילובפטר מיכאלבאיוון מומצ'ילובדימיטר פשבאנה פופסטפנובהאנה סרטצ'דז'ייבהאסן סויצ'מזובהמטרופוליט סטפןסטנקה סטויצ'בהנדז'דה וסילבהולדימיר קורטב
Israel-Yad Vashem Garden of righteous.jpg


יהדות אירופה

אוסטריהאוקראינהאוזבקיסטןאזרבייג'ןאיטליהאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנד ·הונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהספרדפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשבדיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנזמזרח אירופה
אירופה
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg