החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החזית המקדונית
מערכה: המערכה בבלקן במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
Venizelos WWI 1918.jpg

ראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס (במרכז) בליווי הגנרל מוריס סראי (מימין) והאדמירל פבלוס קונטוריוטיס (משמאל) סוקרים כוח מצבא יוון
תאריך התחלה: 5 באוקטובר 1915
תאריך סיום: 29 בספטמבר 1918
משך הסכסוך: שנתיים ו-51 שבועות
מקום: אלבניה, בולגריה, יוון, מקדוניה, סרביה.
תוצאה: ניצחון מדינות ההסכמה
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

נכון לספטמבר 1918: 620,000 חיילים, 1,522 תותחים ו-200 מטוסים[1].
חלוקת הכוחות:

  • Flag of Greece (1822-1978).svg 160,000 ב-9 אוגדות
  • State Flag of Serbia (1882-1918).svg 145,000 מתוכם 28,000 במיליצית מתנדבים, ב-2 ארמיות
  • Flag of France.svg 172,000 ב-8 אוגדות
  • Flag of the United Kingdom.svg 88,000 ב-4 אוגדות
  • Flag of Italy (1861-1946).svg 55,000 ב-3 אוגדות.
    עד ינואר 1918 פעלה בזירה גם אוגדה רוסית שמנתה 18,000 לוחמים אשר אורגנו ב-4 חטיבות. 
נכון לספטמבר 1918: 450,000 חיילים,1,597 תותחים ו-80 מטוסים. הכוחות מנו 2 ארמיות בולגריות ואחת גרמנית. עד שלהי 1917 פעל בגזרה הגיס ה-20 העות'מאני שכלל 2 אוגדות ורגימנט שסופח לארמייה ה-11 הגרמנית‏[1]
אבידות
  • Flag of Russia.svg 4,214 הרוגים‏[2].
  • Flag of France.svg 20,000 הרוגים ופצועים.
  • Flag of the United Kingdom.svg 9,800 הרוגים, 16,914 פצועים ו-2,642 נעדרים.
  • Flag of Italy (1861-1946).svg 2,841 הרוגים ו-5,353 פצועים.
  • Flag of Greece (1822-1978).svg 5,000 הרוגים, 21,000 פצועים ו-1,000 נעדרים.
  • State Flag of Serbia (1882-1918).svg 45,000 הרוגים.
    בכל מהלך המלחמה: 133,000 פצועים, 70,423 שבויי מלחמה ו-82,535 נעדרים‏[3]
  • Flag of Bulgaria.svg כ 63,000 הרוגים, 155,026 פצועים (מספר הפצועים הכללי בכל חזיתות המלחמה), 10,623 שבויי מלחמה ו-13,729 נעדרים‏[3]
הגשר היבשתי בין מעצמות המרכז (באדום), אשר מקטעו לכיוון האימפריה העות'מאנית בוסס ואובטח לאחר כיבוש ממלכת סרביה
קווי המערכה על סרביה והחזית המקדונית
מפה טופוגרפית של אזור החזית המקדונית
כוחות הצבא הסרבי הנסוגים ממתינים לפינוי מאלבניה לקורפו
חיילים בולגרים מתחפרים בעמדותיהם יוני 1918
קבוצת חיילים גרמנים בזירת הבלקן
חיילים אוסטרו-הונגרים ליד ציוד שלל סרבי

החזית המקדונית, או חזית סלוניקי, הייתה חזית לחימה במלחמת העולם הראשונה בין כוחות מדינות ההסכמה לבין כוחות מעצמות המרכז כחלק מהמערכה בבלקן. תחילתו של הסכסוך באוקטובר 1915 בניסיונות הכושלים של הבריטים והצרפתים להגן על ממלכת סרביה מכיבוש. הכרעת המערכה על סרביה לטובת מעצמות המרכז הובילה ליצירת גשר יבשתי ישיר מברלין לאיסטנבול. הכוחות האנגלו-צרפתיים התמקמו בגזרת סלוניקי במטרה להגן על עיר הנמל האסטרטגית והחלו להקים קווי ביצורים. למרות עמדתה הנייטרלית של ממלכת יוון תוך נקיטת עמדה פרו-גרמנית על ידי קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון, פלשו כוחות מעצמות המרכז למזרח תראקיה ללא התנגדות מצד צבא יוון. כוחות מדינות ההסכמה נערכו לבלום כוחות מעצמות המרכז ועד לסיומה של 1916 התייצב קו החזית תוך מלחמת התשה בין הצדדים.

הצבא הסרבי שנסוג לקורפו, הצליח לארגן מחדש חלק מכוחותיו והעביר לחזית כ-120,000 חיילים שאומנו והפכו להיות כשירים ללחימה במהלך 1917. במקביל, התחולל ביוון הקרע הלאומי בין תומכי עמדתו של המלך לבין תומכיו של אלפתריוס וניזלוס שהגיע לסלוניקי והקים ממשלה זמנית אשר שלטה על חלק מיוון. ביוני 1917 ויתר מלך יוון קונסטנטינוס הראשון על כסאו ווניזלוס חזר לשלטון. בראשית יולי הכריזה יוון מלחמה על מעצמות המרכז, צבאה הצטרף לכוחות הלוחמים ושינה את מאזן הכוחות בחזית. במקביל, עיקר נטל המערכה מצד מעצמות המרכז נפל על הצבא הבולגרי אשר לא היה מוכן למלחמה ממושכת ובתוך יחידותיו נתגלו בעיות משמעת קשות. בדצמבר 1917 הוחלף מפקד כוחות מדינות ההסכמה בחזית והפיקוד החדש החל בתכנון מתקפת הבקעה להכרעת החזית. ב-14 בספטמבר 1918 פתחו כוחות מדינות ההסכמה בפיקודו של לואי פראנשה ד'אספרה במתקפה כוללת לאורך החזית ועד מהרה הבקיעו ומוטטו את קווי הבולגרים שנסוגו במהירות, תוך שאלמנטים מצבאם מורדים במלך פרדיננד הראשון. ההתקדמות המהירה של צבאות מדינות ההסכמה הובילה את הבולגרים לבקש הפסקת אש לשם כניעה וב-29 בספטמבר 1918 נחתמה שביתת הנשק של סלוניקי אשר סיימה את הקרבות בחזית. עד מהרה הוביל הניצחון בחזית המקדונית להכרעת כל המערכה בבלקן לטובת מדינות ההסכמה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878), מלחמת הבלקן השנייה, הסכם בוקרשט (1913)

משלהי המאה ה-14 ועד שלהי המאה ה-19 נתון היה חבל הבלקן בשליטת האימפריה העות'מאנית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) הובסו העות'מאנים ונוצר סדר חדש באזור במסגרתו הוקמו רשמית ארבע ישויות מדיניות חדשות: נסיכות בולגריה, ממלכת רומניה וממלכות סרביה ומונטנגרו. סיכומי קונגרס ברלין הבליטו את הפיכתו של החבל ל"חבית אבק השריפה של אירופה"‏[4]. הבולגרים והסרבים שאפו להפוך למעצמה אזורית. הבולגרים רצו לחזור לימי תהילת האימפריה הבולגרית השנייה, להחזיר לחזקתם את פלך רומליה המזרחית ולהשיג שטח מוצא נרחב לים התיכון. הסרבים ליבו את גל הלאומנות האתנית בחבל שגאה ככל שגבר תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית, והעניין היה לרועץ בעיני האימפריה האוסטרו-הונגרית שחתרה להשגת שטחים נוספים מהעות'מאנים, תוך דיכוי כוחני של יסודות לאומניים.

הבולגרים נקטו מדיניות כוחנית ובפברואר 1885 סיפחו את פלך רומליה המזרחית, צעד שגרר מתקפת פתע סרבית והוביל לפריצת מלחמת בולגריה-סרביה (1885), שהסתיימה בתבוסה סרבית. הרוסים התייחסו לבלקן כרצועת הביטחון שלהם מפני תקיפת האימפריה מדרום וממערב ולבריטים היה אינטרס מובהק לשמור על הסטאטוס קוו, שעיקרו שמירת האימפריה העות'מאנית במצב גסיסה ובר תמרון. ב-1908 סיפחו האוסטרו-הונגרים את בוסניה והרצגובינה שהיה עד אז שטח אוטונומי בחסותם. בתגובה פעלו הרוסים לכינון הליגה הבלקנית, אשר חברותיה תקפו את העות'מאנים ובמהלך מלחמת הבלקן הראשונה השיגו הישגים טריטוריאליים נכבדים.

אך הברית הייתה קצרת ימים ובין חברותיה פרצה מלחמת הבלקן השנייה אשר הסתיימה בתבוסה בולגרית, שבמסגרתה, בכפוף להסכם בוקרשט, איבדו הבולגרים את חבל מקדוניה הוארדארית לסרבים ואת תראקיה המזרחית ליוונים. לאחר מלחמה זו הפך המצב האזורי לנפיץ אף יותר. האוסטרו-הונגרים המתינו לאמתלה כדי לתקוף את הסרבים המתחזקים, הבולגרים המוכים נזקקו לתמיכת מעצמה מובילה כדי להחזיר את השטחים שאיבדו והבריטים והרוסים לטשו עיניהם לשטחים העות'מאנים.

ראשית מלחמת העולם הראשונה והמערכה על סרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביוני 1914 נרצח פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי, על ידי לאומנים סרבים בסרייבו. האוסטרו-הונגרים ניצלו את העניין וב-8 ביולי הציגו לסרביה אולטימטום שבפקיעתו הכריזו מלחמה עליה. ב-12 באוגוסט פלשו שלוש ארמיות אוסטרו-הונגריות בפיקודו של אוסקר פוטיורק לשטחי ממלכת סרביה. מערכת הבריתות האירופיות שקדמו למלחמת העולם הראשונה הופעלה ומלחמת העולם הראשונה פרצה. עם כניסת הרוסים למלחמה הועברה ארמייה אוסטרו-הונגרית למזרח ובסרביה נותר כוח תוקף של 270,000 לוחמים אל מול 180,000 לוחמים סרבים בפיקודו של ראדומיר פוטניק. הצבא הסרבי הפתיע את האוסטרו-הונגרים בכושר העמידה שלו ובקרב צר, ולאחריו בקרב דרינה, הצליחו הסרבים לבלום את התקדמות האוסטרו-הונגרים, תוך שהאוסטרו-הונגרים סופגים 40,000 נפגעים. כעת עברו הסרבים למתקפה והעמידו כוח לוחם שמנה 250,000 חיילים אל מול האוסטרו-הונגרים שתגברו את כוחותיהם לכדי 450,000 חיילים. ב-14 בדצמבר נערך קרב קולובארה במסגרתו הביסו הסרבים את האוסטרו-הונגרים, פגעו במחצית מכוחם הלוחם או שבו אותו והדפו אותם אל מחוץ לגבולות הממלכה.

בראשית המלחמה יחסו מדינות ההסכמה חשיבות מועטה לגזרה הסרבית. הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית לצד מעצמות המרכז מחד וכישלונות צבא האימפריה הרוסית בחזית המזרחית מאידך היו בראש מעייניהן. מעצמות המרכז לעומתן היו מודאגות מקריסתם של העות'מאנים. בינואר 1915 הובסו העות'מאנים על ידי הרוסים בקרב סאריקאמיש בקווקז. בפברואר 1915 הובסו העות'מאנים על ידי הבריטים בקרב על תעלת סואץ. ב-25 באפריל 1915 נפתחה ביוזמה בריטית מערכת גליפולי במטרה להבקיע את ההגנות העות'מאניות במיצרי הדרדנלים ולחבור לרוסים.

ראש המטה הכללי הגרמני אריך פון פאלקנהיין העריך שהצבא העות'מאני נדרש לסיוע צבאי, לוגיסטי ופיקודי רב וממלכת סרביה היוותה מחסום יבשתי בפני סיוע ישיר של מעצמות המרכז לעות'מאנים באמצעות רכבות משא. המטה הכללי הגרמני הפעיל לחץ על קונרד פון הצנדורף, ראש המטה הכללי האוסטרי, במטרה לשכנעו לתקוף שוב את הסרבים. האוסטרו-הונגרים שהתמודדו כעת גם מול האיטלקים היססו. ביולי 1915 העריכו הגרמנים שהחזית המערבית מיוצבת ולא נשקפת סכנה לאיתנות האימפריה האוסטרו-הונגרית והפעילו מכבש לחצים על בולגריה להיכנס למערכה לצדם. הלחץ הגרמני, בליווי הבטחות לסיוע כלכלי נדיב והכרה בתביעות טריטוריאליות עתידיות וכן הכישלון המסתמן של מדינות ההסכמה במערכת גליפולי, שכנעו את ההנהגה הבולגרית להצטרף למעצמות המרכז‏[5].

ב-6 בספטמבר הגיעה בולגריה לסיכום עם מעצמות המרכז על הצטרפותה למערכה לצידן. ב-7 באוקטובר פתחו הארמייה ה-11 הגרמנית והארמייה השלישית האוסטרו-הונגרית במתקפה על סרביה. ב-14 באוקטובר הכריזו הבולגרים מלחמה על סרביה והארמיות הראשונה והשנייה פלשו בשני צירים לסרביה. מצפון בולגריה לכיוון ניש ומדרומה לכיוון סקופיה. הצבא הסרבי ארגן את כוחותיו הפעילים בשתי ארמיות שלוחמיהן היו מותשים מהמערכה הקודמת מול האוסטרו-הונגרים ובמצב לוגיסטי ירוד‏[6].

עוד ב-22 בספטמבר, לאור הגיוס הכללי בצבא בולגריה ותנועת הכוחות הגרמנים, פנו הסרבים לבנות בריתן בבקשה נואשת לקבלת סיוע. ראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס שצידד במדינות ההסכמה הציע לסרבים שימוש בנמל סלוניקי. צרפת ובריטניה ניסו להשפיע על ממלכת רומניה להיכנס למלחמה לצדן כדי להיענות לסרבים מחד ולבודד את האימפריה העות'מאנית מאידך. כוח חלוץ צבאי אנגלו-צרפתי בפיקודו של הגנרל מוריס סראי נחת בחופי סלוניקי ב-5 באוקטובר 1915 ומיהר לנוע צפונה לגבולות סרביה. הכוחות הגיעו באיחור והיו קטנים מדי מאחר שהצבא היווני לא שלח כוחות עזר כמצופה.

הסרבים לא יכלו לעמוד במתקפה המשולבת הגרמנית-בולגרית בשתי חזיתות והמערכה על סרביה הוכרעה. הסרבים החלו בנסיגה עם מרבית צבאם, הנהגתם הפוליטית ועשרות אלפי פליטים דרך אלבניה לאי קורפו, עניין שאילץ את הכוח האנגלו-צרפתי לסגת לכיוון סלוניקי ולייצב קו מגננה סביב העיר. ב-2 בדצמבר 1915 נפלה בלגרד ללא קרב בידי הארמייה השלישית האוסטרו-הונגרית וב-25 בדצמבר נכבשה מונטנגרו. 90,000 סרבים נפלו בקרבות וכ- 70,000 נפלו בשבי. לאי קורפו הגיעו כ-125,000 סרבים. קווי הרכבת בין ברלין לאיסטנבול היו כעת ישירים ובשליטה מלאה של מעצמות המרכז‏[7]. בינואר 1916 החילו האוסטרו-הונגרים משטר צבאי בסרביה ובמונטנגרו והפעילו יחידות ז'נדרמריה להשלטת סדר‏[8].

זירת הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית המקדונית אופיינה בתנאי קרקע מורכבים והרריים שחלקם היו בלתי נגישים וחלקם בוציים וקשים למעבר, במזג אוויר קיצוני ובתשתית תחבורתית לקויה. חלק מזירות הלחימה היו רחוקות מהמפקדות ומהבסיסים בסלוניקי ובשל כך קווי האספקה היו ארוכים ופגיעים. הובלת הציוד התבצעה באמצעות פרדות בלבד. ‏[9]. בנוסף, הכוחות שהוצבו בשטחים פתוחים ללא מחסות הותשו בגלל פגעי מזג האוויר, והרובים והציוד המכני ניזוקו בעונות החורף. האקלים הממוזג היבשתי ששורר בקטעי חזית נרחבים מאופיין בהפרשי טמפרטורות משמעותיים בין הקיץ לחורף, וכך בעונת הקיץ נאלצו הצבאות להתמודד עם טמפרטורות גבוהות ותנאי שדה שבהם לא נתקלו מעולם‏[5]. האזורים ההרריים היו גשומים במיוחד, וימי הערפל הרבים בחורף, הקשו על תנועת הכוחות‏[9][10]. מנתונים מטאורולוגיים שנאספו בתחנות שונות עולה כי בין השנים 1915-1917 ידעה אירופה סדרה של שלושה חורפים קרים ומושלגים מהממוצע. חורף 1916-1917 היה הקשה מכולם ובמסגרתו היו בין פי שניים לשלושה ימי שלג מהממוצע והטמפרטורה הייתה נמוכה ב-2–4 מעלות צלזיוס מהממוצע‏[11].

נפחו של נמל סלוניקי היה קטן יחסית, וריחוקו מנמלי הבית הבריטיים והצרפתיים הקשה מאוד על ארגון ואחזקה של כוח צבאי משמעותי, שיכול לפעול התקפית מול כוחות מעצמות המרכז. באזורים הנמוכים והבוציים, מגפות כגון מלריה וטיפוס הבטן עשו שמות בכוחות הלוחמים, בעיקר הבריטיים והאיטלקיים. בחזית המקדונית על כל חלל בקרב מתו שלושה חיילים ממגפות שונות‏[6]. בין השנים 1916–1918 נרשמו בקרב חיילי מדינות ההסכמה 160,049 מקרי מלריה, ומתוכם פונו להחלמה במדינותיהם 32,457 חיילים‏[12]. הפיקוד העליון שם את יהבו בעיקר על החזית המערבית, נמנע מלתגבר את הכוחות באזור והעדיף להישאר במצב מגננה בחלק גדול משלבי המלחמה‏[7].

הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעצמות המרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות מעצמות המרכז הורכבו משתי ארמיות בולגריות, (הראשונה והשנייה), בנות שבע אוגדות רגלים ושתי אוגדות פרשים, שחוזקו בשתי אוגדות ורגימנט עות'מאניים והארמייה ה-11 הגרמנית. מאוקטובר 1916 פיקד על החזית הגנרל אוטו פון בלוב, וזאת עד 22 בספטמבר 1917 עת החליפו פרידריך פון שולץ. הגרמנים בנו כוח מאוחד של קבוצת ארמיות בפיקודו של הגנרל שולץ שנועד ליישם מדיניות מתואמת מטעם מעצמות המרכז במערכה בבלקן והורכב מהארמייה ה-11 הגרמנית, הארמייה הראשונה הבולגרית בחיזוק הכוח העות'מאני ובגיבוי פיקודי של קציני מטה גרמנים ואוסטרו-הונגרים. שאר הכוחות הבולגריים נותרו בפיקוד עצמאי‏[7]. רשמית, סרביה הכבושה הייתה נתונה תחת מושל צבאי אוסטרו-הונגרי. מיולי 1916 ועד לתבוסה במלחמה כיהן בתפקיד אדולף פון רמן צו בארנספלד.

הצבא הבולגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: בולגריה במלחמת העולם הראשונה

לאחר סיום מלחמת הבלקן השנייה הוגדל הצבא הבולגרי להיקף של עשר אוגדות שמנו 24,000 לוחמים כל אחת, אשר גובו באסקדרוני פרשים וגדודי מקלענים וארטילריה. הצבא הבולגרי התבסס כמעט בלעדית על תעשיית הנשק הגרמנית והועבר אליו ציוד צבאי רב מעודפי הצבא הגרמני. כוח האוויר הקטן שלו הורכב מציוד ואנשי צוות גרמנים ואוסטרו-הונגרים, ולקראת שלהי המלחמה הוכשר גם קומץ טייסים בולגרים‏[13].

הארמייה הראשונה בפיקודו של קלמנט בוידז'ייב, ובהמשך דימיטר גשוב וסטפן נרזוב, הוצבה במרכז מקדוניה. הארמייה השנייה בפיקודם של גאורגי טודורוב, ובהמשך איוון לוקוב. הוצבה בדרום מזרח מקדוניה. לפי דרישת מפקד הצבא הבולגרי הגנרל ניקולה ז'קוב, נותרה הארמייה השנייה בפיקוד בולגרי עצמאי בעוד שהארמייה הראשונה צורפה לגרעין הכוח של מעצמות המרכז, ביחד עם הארמייה ה-11 הגרמנית, והייתה נתונה לפיקוד גרמני, בתחילה של אוטו פון בלוב ובהמשך של פרידריך פון שולץ‏[14].הארמייה השלישית בגזרה הרומנית באזור דוברוג'ה והארמייה הרביעית באזור מזרח תראקיה. ככל שהחזית המערבית נטתה לרעת הגרמנים, כך נמשכו עוד ועוד כוחות מהחזית המקדונית לחזית זו. העניין האיץ את הירידה במורל הלחימה של הכוחות הבולגריים ופגע ביכולת הפיקודית של צבאם. כפועל יותא מכך סופחו יותר אוגדות בולגריות ל"קבוצת שולץ" בצמוד לארמייה הגרמנית ה-11. בספטמבר 1918 נכללו 6 אוגדות רגלים בולגריות ב"קבוצת שולץ" (האוגדות: 1, 2, 3, 4, 6, 12) וכוח זה נקלע לחיכוכים קשים מול הפיקוד הגרמני על רקע תחושת הזלזול שחשו הבולגרים מצידו. ניצחון מדינות ההסכמה בחזית נבע מקריסת היחידות שסופחו לארמייה הגרמנית ה-11 במהלך קרב דוברו פולה וניסיון המרד שהובל על ידי אלמנטים ביחידות אלו זו כנגד המלך פרדיננד‏[15][8]‏.

הצבא הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא הקיסרות הגרמנית

המערך הגרמני בבלקן הורכב מיחידות גרמניות, אוסטרו-הונגריות, בולגריות ועות'מאניות שהוצבו בקבוצות ארמיות, אשר בדרך כלל נשאו את שם מפקדם הגרמני. בסך הכל הוצבו 32 אוגדות בגזרת הבלקן, מתוכן 25 אוגדות רגלים, 3 אוגדות פרשים, 3 אוגדות עתודה ואוגדת שיטור. הפיקוד הכולל במערכה הופקד בידי הגנרל אוגוסט פון מקנזן. בחזית המקדונית הוצבה הארמייה ה-11, שחוזקה בגיס השלישי, אשר הורכב מאוגדות הרגלים ה-101 וה-103, וכן מאוגדת הרגלים העשירית כעתודה. עם פרוץ מתקפת הווארדאר שלחו הגרמנים את אוגדות הרגלים ה-210 וה-218 לתגבור הכוחות בסרביה, אך הן לא הועילו למערך הגרמני שהיה בנסיגה רבתית‏[8].

הצבא האוסטרו-הונגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא האוסטרו-הונגרי

עם פרוץ המלחמה גויסו 2.5 מיליון חיילים אוסטרו-הונגרים שדיברו 15 שפות שונות מכל רחבי האימפריה, עניין שהקשה על הפיקוד עליהם, שרובו היה דובר גרמנית. מערכי הצבא האוסטרו-הונגרי נותרו בתצורתם מאז מלחמת צרפת-פרוסיה והתבססו על הסתערות שורות חיל רגלים קלאסית. שיטת לוחמה זו גבתה אבדות כבדות מהצבא האוסטרו-הונגרי בחלקה הראשון של המערכה על סרביה. בחורף 1915, בהתבסס על ניסיונם של הגרמנים בחזית המערבית, החלו האוסטרו-הונגרים לבנות עמדות מבוצרות בנות מספר קווי הגנה‏[16]. לאחר הכרעת המערכה על סרביה מונה אדולף פון רמן צו בארנספלד לתפקיד המושל הצבאי של המדינה מטעם מעצמות המרכז. האוסטרו-הונגרים הציבו בסרביה כוחות ז'נדרמריה בלבד לצורכי שיטור פנים והסתמכו על הכוחות הבולגריים והגרמניים לצורך הגנת גבולות המדינה. באלבניה הוצב הגיס ה-19 אשר החזיק בקו חזית בן 100 קילומטרים מול הגיס ה-16 האיטלקי והיה מעורב במספר קרבות מול הסרבים בגזרת אגם אוחריד. בין ינואר 1915 לאוקטובר 1917 פיקד על הגיס איגנץ טרולמן פון לובצ'נברג, ממועד זה ועד יולי 1918 לודוויג קונן הוראק פון הנקמפף ומיולי ועד התבוסה באוקטובר קרל פון פלאנצר באלטין[8].

האוסטרו-הונגרים ניתבו את מרבית כוחותיהם לחזיתות המזרחית, האיטלקית והמערבית והיקף האבדות הרב בצבאם הקשה עליהם להקצות כוחות גם לחזית המקדונית. בסיום המלחמה נמנו 1.54 מיליון הרוגים ו-2 מיליון פצועים בצבא האימפריה‏[17].

הצבא העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה

ב-29 באוקטובר 1914 תקפו העות'מאנים והגרמנים את יחידות הצי הרוסי בים השחור, ובכך הצטרפה האימפריה רשמית למעצמות המרכז. הצבא העות'מאני מנה 36 אוגדות שרוכזו בשלוש ארמיות. כל אוגדה הכילה שלושה גדודי רובאים, מספר פלוגות מקלענים ו-36 תותחים. בהמשך הלחימה הצליחו העות'מאנים להגדיל את צבאם ל-43 אוגדות. במהלך מלחמת העולם נהרגו בין 470,000 ל-530,000 חיילים עות'מאנים בקרבות, עוד כ-100,000 נפטרו ממחלות ו-770,000 נפצעו‏[18]. לזירה המקדונית שלחו העות'מאנים את הגיס ה-20 בפיקודו של מירליווה אבדילקרים פאשה והוא הורכב מאוגדות הרגלים ה-46 וה-50 אשר מנו 24,588 חיילים וצוידו ב-21,178 רובים, 12 מקלעים כבדים ו-12 מקלעים, 32 תותחים ו-2,150 בהמות משא וסוסים. כמו כן נספח לגיס רגימנט האפסנאות ה-16‏[19]. האוגדות נספחו לארמייה הבולגרית השנייה. האוגדה ה-46 הגנה על גזרת העיר סרס והאוגדה ה-50 על גזרת העיר דרמה. בנוסף, צורף רגימנט הרגלים ה-177 העות'מאני לארמייה ה-11 והיה נתון לפיקוד גרמני לאורך כל הלחימה, בתחילה של אוטו פון בלוב ובהמשך של פרידריך פון שולץ‏[7]. הרגימנט העות'מאני מנה 3,598 חיילים, שצוידו ב-440 בהמות משא וסוסים, 6 מקלעים כבדים, 4 תותחים ו-13 עגלות רתומות‏[19]. ב-19 במרץ 1917 הורו העות'מאנים לאוגדה ה-46 מתוך הגיס ה-20 לעבור לחזית עיראק ועד אמצע אפריל הושלם פינויה מהחזית המקדונית. האוגדה ה-50 נשארה באזור העיר דרמה עד חודש מאי הועברה לגזרת העיר חאלב ומשם לגזרת ארץ ישראל שם נטלה חלק במערכה על ארץ ישראל. הרגימנט ה-177 נותר בגזרה עד מאי 1918‏[20][21].

מדינות ההסכמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים מהגיס הבריטי ליד העיירה קילקיס ביוון
כוחות ארטילריה צרפתיים
הנסיך אלכסנדר הראשון והגנרל מוריס סראי בסיור בביטולה לאחר כיבושה במתקפת האביב 1917
חיל המתנדבים הסרבי שהתארגן באודסה ובשיאו מנה 28,000 לוחמים
צוות מרגמה כבדה איטלקי
כוחות האוגדה הרוסית בפיקוד מיכאיל דיטריכס
מפת הקרבות ב-1916

כוחות מדינות ההסכמה בחזית המקדונית הורכבו מיחידות משש מדינות שונות. בראשית המערכה הורכב הכוח מצבא המזרח הצרפתי וגיס סלוניקי הבריטי. בהמשך הצטרף הצבא הסרבי המשוקם, אוגדה רוסית וגיס איטלקי. לאחר הדחת המלך היווני הצטרפו היוונים לצד מדינות ההסכמה והעמידו תשע אוגדות נוספות, אשר הביאו את מערך כוחות מדינות ההסכמה לסדר גודל של 620,000 לוחמים בראשית ספטמבר 1918. הפיקוד על הזירה הופקד בידיים צרפתיות, בתחילה של הגנרל מוריס סראי שפעל ליצוב קו ההגנה סביב סלוניקי, אך נכשל בהבקעת הקווים הבולגריים. סראי שלא היה אהוד על סגל פיקוד הצבאות השונים בזירה כינה אותה מגדל בבל[3], וסופו שהודח ב-14 בדצמבר 1917. עד ליוני 1918 מילא את התפקיד הגנרל אדולף גיומא, וממועד זה פיקד על הזירה לואי פראנשה ד'אספרה שהוביל את הכוחות במתקפת הווארדאר אשר הכריעה את החזית לטובת מדינות ההסכמה.

הצבא הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: צרפת במלחמת העולם הראשונה

הגיס הצרפתי שכונה צבא המזרח הצרפתי מנה שמונה אוגדות רגלים וחטיבת פרשים אחת. בין אוקטובר 1915 ועד פברואר 1917 פיקד על הגיס ויקטור לואי קורדונייה. בהמשך מונה לתפקיד פול פרנסואה גרוסטי, אשר בינואר 1918 חלה בטיפוס הבטן ונפטר, ובמקומו מונה פול פרוספר אנרי, אשר פיקד על כוח התקיפה המרכזי במתקפת הווארדאר‏[14]. שתי אוגדות צרפתיות ואוגדה סרבית מכוח החוד הצליחו להבקיע את קו ההגנה הבולגרי הראשון ליד העיירה המקדונית דוברו פולה. קרב דוברו פולה הוביל לקריסת הארמייה הבולגרית הראשונה ולבסוף להכרעת החזית‏[15].

הצבא הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה

הגיס ה-16 הבריטי, שנודע גם כצבא סלוניקי הבריטי, מנה בשיא גודלו שש אוגדות רגלים כאשר חמש מהן הועברו לזירה מגליפולי באוקטובר ובנובמבר 1915 לאחר כישלון מערכת גליפולי. הכוח הבריטי הכיל את האוגדה העשירית ה"אירית", שנותרה בזירה עד אוגוסט 1917, את האוגדות ה-22, ה-26, ה-27 וה-28, שהיוו את גרעין הכוח הבריטי ונותרו בזירה עד לסיום הקרבות, ואת האוגדה ה-60 (השנייה של לונדון), שהועברה לגזרה בדצמבר 1916 ועזבה ביוני 1918‏. במהלך מתקפת הווארדאר חולק הכוח הבריטי לשני גיסות. הגיס ה-12 שהכיל את האוגדות ה-22 וה-26 והגיס ה-16 שהכיל את האוגדות ה-27 וה-28‏[22]. כל אוגדה הורכבה מארבע חטיבות ויחידות עזר הנדסיות ורפואיות‏[23]. בין אוקטובר לנובמבר 1915 פיקד על הגיס הבריטי הגנרל צ'ארלס קרמייקל מונרו, בהמשך ועד למאי 1916 בריאן מהון וממועד זה ועד לנובמבר 1918 הגנרל ג'ורג' מילן[14]. הבריטים הציבו בזירה את הכנף ה-16 של חיל האוויר המלכותי שצוותיה השתתפו בגיחות הפצצה באגם דויראן וכן ביעף הפצצה על סופיה‏[12].

הצבא הסרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: סרביה במלחמת העולם הראשונה

בראשית המערכה על סרביה הצליחו הסרבים להעמיד כוח לוחם שמנה 250,000 חיילים, ועד סוף השלב הראשון בדצמבר 1914, לאחר שהאוסטרו-הונגרים גורשו אל מעבר לגבול, עמדה מצבת כוח האדם של הצבא הסרבי על 420,000 חיילים. לאחר קריסת הממלכה עם תקיפתה בשתי חזיתות על ידי צבאות מעצמות המרכז, נמנו 90,000 הרוגים במהלך הקרבות ועוד כ-100,000 קרבנות נפלו במהלך הנסיגה הקשה דרך ההרים האלבניים עד לפינוי לאי קורפו.

לאי קורפו הגיעו כ-125,000 סרבים במצב גופני ולוגיסטי ירוד, כשהם אינם מאומנים ואינם מצוידים ומאורגנים. לאחר ניוד הסרבים לחזית המקדונית, נפלה עיקר מטלת השיקום על הגיס הצרפתי בחזית, אשר מפקדיו פעלו לציודו, אימונו וארגונו מחדש של הצבא הסרבי. בין אפריל ליוני 1916 הצליחו הסרבים לארגן מחדש 118,000 חיילים, בשתי ארמיות רגלים ואוגדת פרשים אחת, אליהם הצטרפו בראשית 1917 28,000 מתנדבים סרבים שאורגנו בשתי אוגדות. ב-17 ביולי 1917 חזר הצבא הסרבי להיות כוח לוחם ומילא תפקיד משמעותי במאמץ מדינות ההסכמה להכרעת החזית‏[7]. בספטמבר 1918 השתתף הצבא הסרבי בפיקודו של ז'יוויין מישיץ' במתקפת הווארדאר שהכריעה את המערכה. הסרבים אורגנו בשתי ארמיות, הארמייה הראשונה בפיקודו של פטר בויוביץ' והארמייה השנייה בפיקודו של סטפה סטפנוביץ'[24].

הצבא היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: יוון במלחמת העולם הראשונה

בטרם הצטרפה יוון למעגל הקרבות הוצב הגיס ה-4 היווני במזרח תראקיה מול הארמיות ה-2 וה-4 הבולגריות ובהוראת המלך נמנעו חיילי הגיס היווני מהתנגדות לכוחות הבולגריים שפלשו לשטחים היווניים‏[8]. ב-2 ביולי 1917 הכריזה יוון מלחמה על מעצמות המרכז והצטרפה למעגל הקרבות באופן רשמי. מפקד הצבא היווני פנאיוטיס דנגליס ביצע רפורמות במבנה היחידות הלוחמות והשדרה הפיקודית והצליח להעמיד כוח לוחם בן 160,000 חיילים שחולקו לתשע אוגדות. ב-29 במאי 1918 התחולל קרב סקרה, בו לחם גיס יווני לראשונה ככוח מרכזי עצמאי, תחת פיקודו של אמנואיל זימברקקיס, והנחיל לבולגרים תבוסה משמעותית. היוונים חברו לבריטים במתקפת הווארדאר שהובילה להכרעת החזית. הכוחות תקפו בגזרת אגם דויראן, ולמרות אבדות כבדות שספגו הצליחו להבקיע את קו ההגנה הבולגרי השני. מפקד הגיס הבריטי הגנרל מילן ציין שעזרת הצבא היווני הייתה חיונית להצלחת המתקפה‏[25]. מפקד החזית, הגנרל ד'אספרה, ציין את אוגדת הרגלים "סרס" של הצבא היווני, אשר היוותה את הגורם העיקרי להצלחת ההבקעה של קו ההגנה הבולגרי לאחר שהכוחות הבריטיים ספגו אבדות כבדות בקרב דויראן השלישי והאטו את התקדמותם‏[26].

הצבא האיטלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: איטליה במלחמת העולם הראשונה

באוגוסט 1916 שלחו האיטלקים לחזית המקדונית את אוגדת הרגלים ה-35 בפיקודו של קרלו פטיטי די רורטו, ואליה הצטרפו בהמשך יחידות מטה, הנדסה ורפואה. בשיאו פעל הכוח האיטלקי במתכונת של גיס שמנה כ-55,000 חיילים. במהלך חודש מאי נקרא הגנרל די רורטו לרומא ומונה למפקד ארמייה בחזית האיטלקית הצפונית ובמקומו מונה הגנרל ג'וזפה פנלה אשר הוחלף לאחר זמן קצר בגנרל ג'ובאני בטיסטה. ב-2 ביולי מונה ארנסטו מומבלי לפקד על הגיס ה-16 האיטלקי והוא נותר בתפקידו עד לסיום המלחמה‏[27].

ממועד הגעתו ועד לפתיחת מתקפת הווארדאר הוצב הכח האיטלקי בגזרת אגם דויראן[3]. במתקפת הווארדאר הצטרפו האיטלקים לכוח התקיפה הסרבו-צרפתי בגזרת אגם אוחריד, ובהמשך השתתפו בכיבוש העיר קומאנובו[28].

הצבא הרוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה

ביולי 1916 שלחו הרוסים לחזית המקדונית את חטיבת הגרנדירים השנייה בפיקודו של מיכאיל דיטריכס, ובאוקטובר נחתה בסלוניקי חטיבת הגרנדירים הרביעית בפיקודו של הקולונל לאונטייב. הכוח הרוסי יצר גיס שעליו הופקד דיטריכס. ביולי 1917 צורפו לגיס שתי חטיבות נוספות אשר יצרו אוגדה לא אורגנית בת 18,000 חיילים. לאחר מהפכת פברואר נקרא דיטריכס בבהילות למטה הכללי הרוסי ובנובמבר הגיע מרוסיה לחזית הגנרל אלכסנדר טראנובסקי למלא את מקומו. באוגדה הרוסית החלו בעיות משמעת חמורות שכללו עימותים בין קצינים וחיילים, התפרעויות וזניחת הקווים‏[14][3].

באמצע ינואר 1918 פורק מרבית הכוח הרוסי מנשקו וחלק מהחיילים המתמרדים נעצרו ונשלחו למחנה מעצר צרפתי בצפון אפריקה. למקצת מהרוסים הוצע להישאר בגזרה כעובדי מפקדה בשכר. כמה מאות חיילים רוסים שביקשו להמשיך ולהילחם לצד מדינות ההסכמה הועברו לצרפת וצורפו ללגיון הזרים הצרפתי.‏[3] לגזרה שהחזיקה האוגדה הרוסית הועברה אוגדת הרגלים ה-156 הצרפתית. במהלך הקרבות השתתף הכוח הרוסי בקרב לרין בגזרת העיר פלורינה, בהמשך בקרבות שהובילו לשחרור העיר וכן בקרבות סביב העיר ביטולה[2].

מהלך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולדת החזית המקדונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרם תקפה בולגריה את סרביה הבטיחו בולגריה ויוון להישאר במצב אי-לוחמה הדדי, אף על פי שיוון הייתה חתומה על הסכם הגנה עם סרביה. ב-5 באוקטובר 1915, ביום בו נחתו הבריטים והצרפתים בסלוניקי, התפטר ראש הממשלה היווני וניזלוס אשר צידד בכניסת יוון למלחמה לצד מדינות ההסכמה בניגוד לעמדת המלך קונסטנטינוס הראשון. לאור נחיתת הכוחות בסלוניקי דרשו הבולגרים מהיוונים הבהרות לנעשה. עם זאת, משהתפטר וניזלוס והמלך היווני חזר להציג עמדות פרו-גרמניות הוסרה זמנית הסכנה למעשי איבה בין שתי המדינות, גם בשל העובדה שהצבא היווני הונחה על ידי מפקדו הפרו-מלוכני יואניס מטאקסס להישאר בעמדותיו ולא לנקוט אף פעילות שתפורש כהפרת הנייטרליות עליה הכריזה הממלכה. לאחר כישלון המערכה על סרביה נסוגו הבריטים והצרפתים לגזרת סלוניקי, ומנובמבר החלו בחפירות ובביצור קו הגנה נרחב מסביב לגזרת סלוניקי.

לאחר הכישלון בסרביה לא הייתה למדינות ההסכמה כל כוונה לפתוח חזית נוספת בגבול היווני-בולגרי. ב-5 בינואר 1916 כונסה בעיר הסרבית הכבושה ניש מועצת מלחמה של נציגי מעצמות המרכז, והפיקוד הצבאי הבולגרי לחץ לתקוף את כוחות מדינות ההסכמה בסלוניקי, בניגוד לעמדתם של המלך וראש הממשלה‏[5]. במקביל, לאור עמדתו של המלך היווני, הפקיעו הצרפתים בראשית ינואר את אזור סלוניקי מידי ממלכת יוון והנהיגו בו ממשל צבאי בפיקודם. ב-6 בינואר הודיעו נציגי מעצמות המרכז לממשלת יוון על כוונתם לחצות את גבול הממלכה לכיוון תראקיה המזרחית. ב-31 בינואר הפציצו הגרמנים מהאוויר את סלוניקי באמצעות צפלינים, עניין שגרר הפצצות נגד בריטיות וצרפתיות על קווי הבולגרים לאורך הגבול הבולגרי. באפריל הופצצה סופיה. בין הפיקוד הגרמני לבולגרי נתעוררו חילוקי דעות. הבולגרים ציפו למלחמת בזק מול הסרבים וכעת עמדו מול הבריטים והצרפתים. לגרמנים היה נוח לפתוח חזית נוספת, אשר עשויה הייתה לגרום לבריטים ולצרפתים לנייד כוחות מהחזית המערבית אליה. הסרבים שנסוגו בצורה מסודרת יחסית לאי קורפו החלו מעבירים את כוחותיהם לגזרת סלוניקי תוך שהבריטים והצרפתים מציידים אותם מחדש. הסרבים הצליחו להעמיד מערך לוחם שמנה 118,000 לוחמים.

ייצוב קו החזית ומלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית קווי ההגנה של מדינות ההסכמה בגזרת סלוניקי
כוחות בריטיים בגזרת אגם דויראן ב-1917
תותח צרפתי נגד מטוסים 75 מ"מ

באפריל 1916 התקדמו כוחות מדינות ההסכמה אל עבר הגבול היווני, ועד אמצע השנה מנה הצבא של בעלות הברית בפיקודו של מוריס סראי 320,000 חיילים, אותם פרש בחמש גזרות לאורך קו החזית בן 260 הקילומטרים בגיבוי מערך קווי תקשורת מסביב לכל האזור. שמונה אוגדות צרפתיות, אוגדה איטלקית ואוגדה רוסית אורגנו בשלושה גיסות.

הגיס הראשון הגן על הגזרה שבין נהר צרנה ועד הווארדאר. הגיס השני הגן על הגזרה מאגם פרספה ועד הכפר גרדשניצה והגיס השלישי נשלח להגן על גזרת הגבול האלבני עד אגם פרספה. הצבא הסרבי הגן על הגזרה המרכזית מגרדשניצה ועד נהר צרנה[7]. הגיס הבריטי הגן על הגזרה מהווארדאר ועד נהר סטרומה. מולם ניצב כוח מעצמות המרכז, כאשר הארמייה הבולגרית הראשונה הוצבה בגזרת האגמים פרספה ואוחריד, הארמייה ה-11 הגרמנית בצירוף אוגדות בולגריות שנספחו אליה הוצבה צפונית לאגם דויראן והארמייה הבולגרית השנייה הוצבה בגזרת הנהר סטרומה‏[14].

הגרמנים לחצו לתקיפת כוחות מעצמות המרכז לכיוון סלוניקי כדי למנוע ניתוב כוחות מטעם מדינות ההסכמה מחזית זו לחזית המערבית. באוגוסט 1916 תקפו הבולגרים את קווי מדינות ההסכמה בשני ראשים ללא כל התנגדות מהצבא היווני. הארמייה הבולגרית הראשונה חדרה לשטח ממלכת יוון וכבשה את פלורינה תוך סיוע אווירי גרמני. במקביל, תקפה הארמייה השנייה בגיבוי יחידות גרמניות בגזרת הנהר סטרומה וכוחותיה כבשו את הערים סרס דרמה וקוואלה, תוך שהגיס היווני הרביעי שהיה בעיר נכנע וחייליו העוברו למחנה שבויים בגרמניה. הבריטים והצרפתים תקפו מצידם את קווי מעצמות המרכז בגזרת אגם דויראן במטרה להקל על הלחץ בגזרות האחרות ובקרב דויראן הראשון הונחלו להם אבידות כבדות והמתקפה נכשלה‏[8].

ב-1 בספטמבר 1916 החלו הבריטים במתקפת נגד בחזית הנהר סטרומה ונעו לעבר העיר סרס ובמקביל, תקפו הצרפתים והסרבים את הכוחות בגזרת פלורינה וב-18 בספטמבר הצליחו לדחוק את הצבא הבולגרי מהעיר ולהסיגו לקווי תחילת המתקפה. ראשי הפיקוד הגרמני פנו לעות'מאנים בבקשה לשליחת כוחות סיוע להדיפת מתקפת הנגד של מדינות ההסכמה בחזית. העות'מאנים היקצו את האוגדה ה-50 בהיקף של כ-12,000 חיילים אשר בשלהי ספטמבר החלו בפרישתם מזרחית לנהר סטרומה, תוך שהם מסופחים לארמייה הבולגרית השנייה וקובעים את מפקדתם בעיר דרמה‏[20].

מאוקטובר ועד דצמבר 1916 יצאו הצרפתים והסרבים למתקפת נגד כנגד הבולגרים. ב-19 בנובמבר הצליחו אוגדת פרשים סרבית, ביחד עם אוגדת הרגלים הרוסית, לכבוש מחדש את העיר ביטולה. עם זאת, מערכת היחסים העכורה בין מפקד כוחות מדינות ההסכמה, הגנרל מוריס סראי, לבין סגל הפיקוד הבריטי והאיטלקי, העיב על תפקוד הכוחות בחזית‏[3][9].

באוקטובר 1916 החליטו הגרמנים להקים כוח של קבוצת ארמיות שיעמוד תחת פיקודם ויהווה את כוח המשימה המרכזי מטעם מעצמות המרכז בזירה. הגנרל אוטו פון בלוב הועבר מהחזית המזרחית ומונה לעמוד בראש הכוח שכונה "קבוצת בלוב". קבוצת בלוב מנתה את הארמייה הראשונה הבולגרית והארמייה ה-11 הגרמנית. הבולגרים סירבו להעמיד את הארמייה השנייה תחת פיקוד גרמני, והיא נותרה תחת פיקודם עד סיום הקרבות. במקביל להקמת "קבוצת בלוב" החלו בארמייה הבולגרית הראשונה בעיות משמעת וניצני קריסה מורלית. החיילים, חלקם בוגרי מלחמת הבלקן השנייה, לא היו ערוכים למלחמת התשה ממושכת בתנאי שדה קשים. הבולגרים סלדו משדרת הפיקוד הגרמני, אשר לשיטתם הייתה מתנשאת והתייחסה בזלזול לרמת חיילותם. בנוסף, המפגש עם העות'מאנים הביא לתרעומת קשה בדרג הפיקוד הזוטר והלוחמים בקו, בשל החבירה למוסלמים, שנואי נפשם ששלטו בבולגריה במשך 500 שנים, כנגד יוון שהייתה מדינה שמרבית תושביה היו נוצרים. בלוב דיווח למפקדתו בברלין כי הארמייה הבולגרית הראשונה תתקשה לתפקד ככוח לוחם תחת מתקפה, אך דווקא הגרמנים הוכו על ידי כוח צרפתי-סרבי באמצע נובמבר בקרב הנהר צרנה תוך ש-1,000 קצינים וחיילים נופלים בשבי.

לבקשת הגרמנים שלחו העות'מאנים לגזרה המזרחית לסטרומה גם את האוגדה ה-46 בהיקף של 13,000 חיילים, תוך שהם חוברים לאוגדה ה-50 ליצירת הגיס ה-20 העות'מאני. בנוסף נשלח רגימנט הרגלים ה-177 בהיקף של כ-4,000 חיילים ונספח לארמייה הבולגרית הראשונה‏[20].

המודיעין הצרפתי דיווח שמצב הכוחות הבולגריים רעוע והמליץ בפני הגנרל סראי לתקוף לאלתר ולהבקיע את קווי החזית. המודיעין הבריטי העריך שבשלב זה הבולגרים עדיין מהווים כוח לוחם והבעיות בתוך הארמייה הראשונה הבולגרית הן מינוריות. סראי התעלם מהתנגדות סגל הפיקוד הבריטי למהלכיו ההתקפיים וזכה לגיבוי דווקא מהדרג המדיני הבריטי, לאחר פגישת היכרות שקיים עם ראש הממשלה לויד ג'ורג'[9].

בה בעת החלו מהומות בסלוניקי כאשר הקולונל היווני אמנואיל זימברקקיס הוביל אלפי מתנדבים ב"גיס להגנת האומה", תוך דרישה להצטרף לקרבות לצד מדינות ההסכמה. צעד זה היה למעשה הכרזת מרד כנגד המלך היווני‏[5]. בדצמבר 1916 הועברו מהחזית המערבית בגזרת צרפת לחזית המקדונית שתי אוגדות של לגיון הזרים הצרפתי, האוגדה ה-60 הבריטית ושלוש סוללות תותחים כבדים. בינואר 1917 העבירו הצרפתים שתי אוגדות נוספות של לגיון הזרים. הגנרל סראי החל בהכנות למתקפה שיועדה להתבצע במהלך חודש מרץ. מזג האוויר הקשה ששרר בגזרה עיכב את ההכנות. בשלהי אפריל החלה מתקפה משולבת לאורך החזית. הבריטים והאיטלקים תקפו בגזרת אגם דויראן והוכו בקרב דויראן השני, תוך שהם סופגים כ-9,000 נפגעים. הצרפתים, הסרבים והרוסים הצליחו להבקיע את קו החזית ולכבוש את העיר ביטולה, אך ב-18 במאי הם נבלמו בקרב הר באבה שנערך בפאתי העיר, תוך שהם סופגים קרוב ל-6,000 הרוגים ומותירים בשטח ציוד שלל רב.

הארמייה ה-11 הגרמנית שניסתה לחבור לכוחות באזור ביטולה נבלמה על ידי כוח סרבי ליד אגם פרספה, אך בסיכום כולל נחלה מתקפת האביב של הגנרל סראי כישלון חרוץ‏[9]. לאחר כישלון המתקפה החלה מלחמת התשה בין הצדדים ובמסגרתה אירעו תקריות אש נקודתיות בלבד. להוציא קרב משמעותי אחד בין הגיס ה-19 האוסטרו-הונגרי בפיקודו של איגנץ טרולמן פון לובצ'נברג לבין כוחות סרביים בגזרת אוחריד, במסגרתו כבשו הסרבים את פוגרדץ, נמשך קיפאון זה בחזית המקדונית במשך שנה‏[8].

ההפיכה ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל מוריס סראי בצאתו ממפקדת "הגיס היווני להגנת האומה" בסלוניקי

ב-25 בספטמבר 1916 הגיעו לסלוניקי אלפתריוס וניזלוס, האדמירל פבלוס קונטוריוטיס והגנרל פנאיוטיס דנגליס והצטרפו למחאה כנגד המלך בתביעה להיכנס למערכה לצד מדינות ההסכמה. וניזלוס הקים ממשלה מהפכנית בחסות הגנרל סראי שנקראה הממשלה הזמנית להגנת האומה היוונית. הממשלה הכריזה על הקמת מדינה עצמאית ונבדלת מממלכת יוון באזור סלוניקי, כרתים ומספר איים בים האגאי. כוחות הנאמנים לווניזלוס הועברו מכרתים תוך שהם תובעים להצטרף למלחמה לצד מדינות ההסכמה. מולם ניצבו כוחות הנאמנים למלך בפיקודו של יואניס מטקסס. צי מדינות ההסכמה הטיל מצור ימי על יוון תוך איום להפגיז את אתונה. המלך היווני קונסטנטינוס הראשון נאלץ לוותר על כיסאו ובנו אלכסנדר הראשון הומלך תחתיו. וניזלוס מונה שוב לראש ממשלת הממלכה כולה.

תחת הנהגתו של וניזלוס ופיקודו של דנגליס נערכה רפורמה מקיפה בשורות הצבא והועמד כוח לוחם שמנה 160,000 לוחמים. ב-2 ביולי 1917 הכריזה יוון מלחמה על מעצמות המרכז. בשלהי 1917, כשהחזית המערבית נטתה לרעת מעצמות המרכז, העבירו הגרמנים כוחות רבים וציוד מהחזית המקדונית אליה והאוסטרו-הונגרים משכו ידיהם כמעט לחלוטין מהמשך התמיכה בה. הבולגרים היוו כעת את עיקר הכוח הלוחם של מעצמות המרכז בחזית זו‏[5].

הבריטים לא רוו נחת מהתערבותו של סראי בענייני הממשל היווניים והעבירו מחאות חריפות לממשלה הצרפתית. בנוסף, כישלון מתקפת האביב פגע במעמדו וגברו הקולות להחלפתו גם במטה הכללי הצרפתי. ב-14 בדצמבר 1917 הודח הגנרל סראי מתפקידו על ידי ראש הממשלה ז'ורז' קלמנסו, ובמקומו מונה הגנרל אדולף גיומא. גיומא ניצל את הצטרפות הצבא היווני למערך כוחותיו מחד וניתוב כוחות גרמניים מהחזית המקדונית לחזית המערבית מאידך, כדי לתכנן מתקפת הבקעה שתשנה את הסטאטוס קוו בזירה. גיומא, שניחן גם בכישורים פוליטיים, זכה תוך זמן קצר להכרה והערכת סגלי הפיקוד של הצבאות השונים בזירה. עם זאת, תפקידו היה קצר ימים יחסית, כך שלא השלים את מלאכת ההערכות למתקפה‏[9]. בשלהי מאי 1918 זכה הצבא היווני המחודש לטבילת האש המשמעותית הראשונה של בחזית כאשר בקרב סקרה תקפו היוונים את המאחז הבולגרי המבוצר בפסגת סקרה וכבשו אותו, תוך שהם שובים מאות חיילים בולגרים. בעקבות הקרב, הדיח הגנרל ז'קוב מפקד החזית הבולגרית את מפקד הארמייה הראשונה דימיטר גשוב ומינה במקומו את סטפן נרזוב.

מתקפת הווארדאר והכרעת החזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבויי מלחמה בולגרים לאחר התבוסה בקרב סקרה
בלון תצפית בריטי מעל עמק נהר סטרומה במסגרת ההכנות למתקפת הווארדאר
השריפה הגדולה בסלוניקי שכילתה רבים מבתי ועסקי הקהילה היהודית - אוגוסט 1917

ב-17 ביוני 1918 החליף הגנרל לואי פראנשה ד'אספרה את הגנרל אדולף גיומא בתפקיד מפקד החזית מטעם מדינות ההסכמה והחל מיד ביישום תוכנית התקפית אותה החל לתכנן קודמו במטרה להבקיע את קווי כוחות מעצמות המרכז. בראשית ספטמבר, עם הצטרפותם של 160,000 חיילים יוונים, מנו כוחות מדינות ההסכמה 620,000 חיילים, לעומת 450,000 חיילים למעצמות המרכז, וכעת יכלו לעבור למתקפה אשר גרמה לאפקט דומינו בכל המערכה בבלקן. תוכניתו של ד'אספרה הייתה להטעות את מפקד החזית, הגנרל פרידריך פון שולץ, כך שיחשוב שתתבצע מתקפה בגזרת ביטולה, ולבצע מתקפת הבקעה ישירות כנגד "קבוצת שולץ" שמנתה את הארמייה ה-11 הגרמנית בפיקודו של קונו פון שטויבן והארמייה הבולגרית הראשונה בפיקודו של סטפן נרזוב. תוכנן שאת המתקפה יוביל הגנרל הסרבי סטפה סטפנוביץ', מפקד הארמייה הסרבית השנייה, בגיבוי שתי אוגדות צרפתיות שינועו לכיוון הגזרה שבין ההרים החולשים על הווארדאר. בהמשך, תוכננה הארמייה הסרבית הראשונה בפיקודו של פטר בויוביץ' לתקוף את קו ההגנה השני של הבולגרים. הסרבים שנהנו מעדיפות מספרית יועדו להתקדם במהירות אל עבר נהר וארדאר ולתפוס מרכזי פיקוד ולוגיסטיקה בולגריים בקריבולאק וגראדסקו.

הגיס הצרפתי בפיקודו של פול פרוספר אנרי, בליווי אוגדה איטלקית ואוגדה יוונית, תוכנן לתמוך באגפו השמאלי של כוח התקיפה הסרבי ולכבוש את העיר פרילפ. הגנרל הצרפתי פיליפ אנרי ד'אנסלם פיקד על כוח תמיכה לאגף הימני של הסרבים שמנה אוגדה צרפתית ושתיים יווניות. הכוח תוכנן לחבור לגרעין ההתקפה המרכזי מערבית לווארדאר. הגנרל ג'ורג' מילן פיקד על כוח תקיפה שמנה ארבע אוגדות בריטיות ושתיים יווניות שתוכננו לכבוש את אזור אגם דויראן. הגנרל ליאונידס פאראסקבופולוס מפקד הגיס הראשון היווני שמנה ארבע אוגדות יועד להוות כוח להתערבות מהירה כנגד תקיפה אפשרית מצד הארמייה השנייה הבולגרית בפיקודו של איוון לוקוב או הארמייה הרביעית בפיקודו של סטפן טושב.

ב-14 בספטמבר פתחו כוחות מדינות ההסכמה בהרעשה אריטילרית כבדה מ-580 קני תותחים על עמדותיה של "קבוצת שולץ". כוחות מעצמות המרכז הופתעו והחלו בנסיגה לאורך כל החזית. עוד באותו היום כבשו הסרבים את הר ורניק והתקדמו במהירות לכיוון הרכס המבוצר בדוברו פולה. ב-17 בספטמבר הובסו הבולגרים בקרב דוברו פולה וחיילים בולגרים מהאוגדות השנייה והשלישית נטשו את החזית והכריזו על מרד כנגד המלך פרדיננד הראשון. בין 16 ל-18 בספטמבר כשל כוח התקיפה הבריטי בגזרת אגם דויראן, ובקרב דויראן השלישי הונחלו להם אבדות כבדות. ב-21 בספטמבר פתחה חטיבת הפרשים הצרפתית בפיקודו של פרנסואה לאון גמבטה במתקפה לכיוון נהר צרנה, וב-23 בספטמבר נכבשה העיר פרילפ. הייתה זו אחת הפעמים האחרונות בלוחמה המודרנית בהן בוצעה בהצלחה מתקפת פרשים קלאסית. ב-25 בספטמבר, לאחר נסיגת הבולגרים, הצליחו הבריטים והיוונים לכבוש את גזרת אגם דויראן ונכנסו לשטחה של ממלכת בולגריה. חטיבת הפרשים של הגנרל גמבטה הובילה הסתערות אל הקווים האחוריים של הארמייה ה-11 הנסוגה, אשר אלמנטים ממנה חנו ליד העיר סקופיה. הגרמנים הופתעו, חטיבת רגלים אחת נכנעה מיד ושאר הגיס האיץ את נסיגתו צפונה. ב-29 בספטמבר השתלטו הצרפתים על סקופיה, ובה בעת ביקשו הבולגרים שביתת נשק לצורכי כניעה. הארמייה הגרמנית ה-11 התארגנה מחדש ליד העיר ניש, אך ב-12 באוקטובר הם הוכו על ידי הארמייה הסרבית הראשונה שהמשיכה וכבשה גם את בלגרד.

כעת הבין הגנרל פון שטויבן, מפקד הארמייה ה-11, שהקרב על החזית כבר הוכרע, והוא פתח בנסיגה רחבה ומהירה צפונה עד להונגריה. בתחילת נובמבר נכנסו כוחות צרפתיים לשטחי ממלכת רומניה וכוחות בריטיים לשטחי האימפריה העות'מאנית. ב-30 באוקטובר נכבשה אלכסנדרופולי, והעות'מאנים ביקשו שביתת נשק. במקביל, התקדם הגיס האיטלקי ה-16, בליווי גיס צרפתי, לשטח אלבניה תוך שהגיס ה-19 האוסטרו-הונגרי נסוג במהירות. ב-12 באוקטובר כבשו את דורס, ב-15 באוקטובר את טירנה וב-31 באוקטובר את שקודרה. ב-3 בנובמבר כבשו הבריטים והצרפתים את מונטנגרו וחברו אל הכוחות הסרביים שכבשו את קוסובו, וכעת גם האימפריה האוסטרו-הונגרית ביקשה שביתת נשק. ב-11 בנובמבר נכנעו גם הגרמנים והמלחמה הוכרעה באופן רשמי לטובת מדינות ההסכמה‏[1].

השלכות הכרעת החזית המקדונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולות סרביה לאחר הכרעת החזית המקדונית וטרום הקמת ממלכת יוגוסלביה
הפגנת המונים בסופיה ב-1929 כנגד תנאי חוזה ניי

ב-24 בספטמבר 1918 פנה ראש ממשלת ממלכת בולגריה, אלכסנדר מלינוב, בהודעה רשמית למפקדת כוחות ההסכמה, בה צוין כי הממלכה מבקשת לסיים את הקרבות לאלתר ולדון בתנאי שביתת הנשק. את ההודעה העביר הגנרל איוון לוקוב מפקד הארמייה השנייה‏[29]. ב-29 בספטמבר סיכם צוות המשא ומתן הבולגרי בראשות אנדריי ליאפצ'ב את תנאי הפסקת האש ונחתמה שביתת הנשק של סלוניקי. במסגרתה התחייבה ממלכת בולגריה לפנות את כל השטחים שנכבשו בסרביה וביוון, לחדול לאלתר מכל פעילות צבאית ולצמצם את צבאה, למסור את כל כלי התחבורה שברשותה לידי מדינות ההסכמה, ובכלל זה את כלי השיט בנמלי הדנובה. עוד הובהר שההסכם משמעו כניעה מוחלטת של הממלכה למדינות ההסכמה‏[30].

בולגריה הייתה המדינה הראשונה ממעצמות המרכז אשר נכנעה ויצאה ממעגל הקרבות, בשעה בה שאר החזיתות היו במצב קריטי מבחינתן. כניעתה יצרה תגובת שרשרת וקריסה הדרגתית של כל החברות בברית. ב-3 באוקטובר 1918 נאלץ המלך הבולגרי פרדיננד הראשון לוותר על כס המלוכה במטרה להציל את הממלכה מאובדן עצמאותה, ובמקומו הומלך בנו, בוריס השלישי[31].

קריסת החזית המקדונית, ובמקביל הקשיים בחזית המערבית, הובילו לתגובה קיצונית בקיסרות הגרמנית. מחד זעזועים פוליטיים ומאידך קריסת שערים בבורסה. הקאנצלר גיאורג פון הרטלינג התפטר, ובמקומו מונה מקס פון באדן. ב-5 באוקטובר 1918 כתב המרשל פאול פון הינדנבורג לקאנצלר החדש פון באדן, כי עם קריסת החזית המקדונית אבדה כל תקווה לנצח במלחמה‏[3].

כפועל יוצא מתבוסת הבולגרים וחתימת חוזה ניי הקימו הסרבים את ממלכת יוגוסלביה, כאשר את המהלך הוביל יורש העצר אלכסנדר הראשון. מערכת הבריתות שנוצרה במהלך הקרבות בחזית זו ליוותה את המדינות שלחמו בה גם לאחר המלחמה. לאחר הקמת ממלכת יוגוסלביה הייתה צרפת המעצמה המובילה שתמכה בממלכה ובמדיניותה, בעוד שהבריטים תמכו בממלכת יוון. הבולגרים, שתנאי חוזה ניי נחשבו בעיניהם השפלה לאומית מחד ומשטרם נתון היה לחתרנות קומוניסטית בלתי פוסקת בהשראת ברית המועצות מאידך, נותרו עד לאמצע שנות ה-30 ללא תמיכתה של מעצמה מובילה. הממלכה נקלעה למשבר כלכלי חריף, שתי הפיכות צבאיות, כשבאחת מהן נרצח ראש הממשלה אלכסנדר סטמבוליסקי, ומספר ניסיונות התנקשות במלך שגבו מאות הרוגים. בולגריה החלה להתקרב לגרמניה הנאצית כשזו החלה להפוך למעצמה מובילה באירופה והביעה את תמיכתה בהשבת השטחים שאיבדו הבולגרים במלחמת העולם הראשונה.

החזית המקדונית והשלכותיה על יהודי סלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות סלוניקי

במהלך מלחמת הבלקן השנייה ולאחריה, היו בסלוניקי אירועים אנטישמיים רבים שהובילו את מנהיגות הקהילה הגדולה לתמוך ברעיון בינאום העיר ומתן אוטונומיה לתושביה. בהמשך, נקלעו יהודי בעיר למרכזו של הוויכוח בין המלוכנים לתומכיו של אלפתריוס וניזלוס. יהודי העיר תמכו ברובם בשלטון המלוכני תוך שווניזלוס פעל לשכנעם לצדד ברפובליקנים והבטיח לשמור על זכויותיהם ולפעול לשיפור מעמדם הכלכלי. למרות הכרזותיו הרשמיות של וניזלוס בעניין אשר נועדו בעיקר "לאזניים בינלאומיות", נותרה בעיר מתיחות גדולה בין האוכלוסייה היהודית לנוצרית‏[32].

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה היהודית כ-60,000 נפשות שהיוו כ-40 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בראשית המלחמה חלה גאות כלכלית בעיר משום שהיא הפכה תחנה מרכזית להעברת אספקה לאזורי הקרבות וכן בשל ריבוי הכוחות שחנו בסמיכות לעיר. גאות זו לא פסחה על יהודי העיר. אך, ביוני 1917 ויתר המלך קונסטנטינוס הראשון על כסאו, אלפתריוס וניזלוס חזר לתפקידו כראש הממשלה והכריז מלחמה על מעצמות המרכז. בשבת ה-18 באוגוסט 1917 פרצה שריפה שהחריבה את מרכז העיר ופגעה בעיקר בבתי העסק והמגורים של בני הקהילה היהודית. כ-15,000 בתי אב וכ-3,000 בתי עסק בבעלות יהודית נשרפו כליל וכן 16 מתוך 33 בתי הכנסת שבעיר, הספרייה המרכזית, בתי ספר ומרכזי תרבות. 10,000 משפחות מקרב הקהילה היהודית נותרו חסרות קורת גג. ממשלתו של וניזלוס אסרה על יהודי העיר לשקם את בתיהם ועסקיהם בתואנה שבכוונת הממשלה להקים שכונות חדשות ולבצע פיתוח סביבתי מודרני, אך בפועל מדובר היה בהחרמת רכושה של הקהילה. לאחר המלחמה פעלה הממשלה היוונית לביצוע "הלניזצייה" של העיר. בהמשך, הובילו תוצאותיה של מלחמת טורקיה-יוון להגירתם של למעלה מ-100,000 יוונים מאסיה הקטנה לסלוניקי ולהרעה נוספת במצב הקהילה היהודית, סוגיה שהובילה להגירת יהודים לטורקיה, צרפת ומאוחר יותר גם לארץ ישראל[33][34].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא החזית המקדונית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 פרסיליה, רוברטס מארי, "מלחמת העולם הראשונה-מתקפת הוארדאר", הוצאת ABC-CLIO, קליפורניה, ארצות הברית, 2006, עמודים 1876-1878 (באנגלית).
  2. ^ 2.0 2.1 א.א. חאזוב, הצבא הרוסי בחזית המקדונית, באתר xxl3.ru (ברוסית).
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 וילארי לואיג'י, החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה, באתר ebooksread.com (באנגלית).
  4. ^ אביאלי–טביביאן, קציעה, "המלחמה הגדולה" - 1918-1914 : רוחות מלחמה, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 הול, ס. ריצ'רד, קרב דוברו פולה 1918 - פריצת הדרך במערכה על הבלקן, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 2010, עמוד 130, באתר גוגל ספרים, (באנגלית).
  6. ^ 6.0 6.1 Gordon ,Brook-Shepherd, November 1918, Little, Brown and Company, Boston, Toronto, edition 1981, pages 116-117. יצוין שלאור מצבת הפצועים והחולים הרבים, בעיקר בטיפוס הבטן, מעריכים שהכוח הלוחם מנה בין 200 ל-250 אלף לוחמים בלבד.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 טאקר, ספנסר, אנציקלופדיה לתולדות מלחמת העולם הראשונה, "חזית סלוניקי במלחמת העולם הראשונה", הוצאת ABC-CLIO, ארצות הברית, 2005, עמודים 1044-1045 (באנגלית).
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 Nigel Thomas ,Dušan Babac, Darko Pavlović, "Armies in the Balkans 1914-18, Osprey publishing, Great Britain ,2001, page 21-23", באתר גוגל ספרים (באנגלית)
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 אלן פאלמר, החזית המקדונית בתוך: "הניצחון-1918", הוצאת Grove Press, ניו יורק, ארצות הברית, 1998, עמודים 25-44, 69, 159-160, 214-231 (באנגלית).
  10. ^ ריבר, גריי ארגוס, "מזג אוויר גרוע במקדוניה" 27 בדצמבר 1916, באתר paperspast.natlib(באנגלית).
  11. ^ נתוני מזג אוויר רב שנתיים של מדינות אירופיות באתר climate-ocean.com (באנגלית).
  12. ^ 12.0 12.1 קולינסון, ה. אוון , חזית סלוניקי ומה שאחריה-הזירה הצדדית שסיימה את המלחמה הגדולה, באתר www.archive.org, (באנגלית).
  13. ^ "הצבא הבולגרי במלחמת העולם הראשונה", באתר spartacus.schoolnet.co.uk (באנגלית).
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 פרסיליה, רוברטס מארי, "מלחמת העולם הראשונה-חזית סלוניקי", הוצאת ABC-CLIO, קליפורניה, ארצות הברית, 2006, עמודים 282-284, 716, 833-835, 1620-1624 (באנגלית).
  15. ^ 15.0 15.1 "לואי פראנשה ד'אספרה על מתקפת הוארדאר-חלק א", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
  16. ^ אורטנר, כריסטיאן, מערכיו ההתקפיים של הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, באתר austro-hungarian-army.co.uk (באנגלית).
  17. ^ הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, באתר spartacus.schoolnet.co.uk (באנגלית).
  18. ^ "הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה", באתר spartacus.schoolnet.co.uk (באנגלית).
  19. ^ 19.0 19.1 הצבא העות'מאני בחזית המקדונית, באתר bulgarianartillery.it (באנגלית).
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 הצבא העות'מאני בחזית המקדונית, באתר turkeyswar.com (באנגלית).
  21. ^ אדוארד אריקסון, ההיסטוריה של הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה, הוצאת גרינווד, ארצות הברית, 2001, עמודים 148-149, באתר גוגל ספרים, ISBN 0313315167, (באנגלית).
  22. ^ "הצבא הבריטי בחזית סלוניקי", באתר www.1914-1918.net (באנגלית).
  23. ^ "הצבא הבריטי בחזית סלוניקי", באתר memorabilia.homestead.com (באנגלית).
  24. ^ ‏צבא סרביה במלחמת העולם הראשונה, החזית המקדונית, באתר srpska-mreza (באנגלית).
  25. ^ "ג'ורג' מילן על מתקפת הוארדאר", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
  26. ^ "לואי פראנשה ד'אספרה על מתקפת הוארדאר-חלק ב", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
  27. ^ הצבא האיטלקי בחזית המקדונית, באתר bulgarianartillery.it (באנגלית).
  28. ^ " דיווח הנספח הצבאי היווני ללונדון על מתקפת הווארדאר", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
  29. ^ "בקשת ראש ממשלת בולגריה אלכסנדר מלינוב לשביתת נשק בחזית המקדונית", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
  30. ^ "תנאי שביתת הנשק מול בולגריה בחזית המקדונית", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
  31. ^ "הודעת ויתורו של המלך פרדיננד הראשון על כס המלוכה", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
  32. ^ שמואל ספקטור (עורך), סלוניקי: כיבוש סלוניקי בידי יוון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  33. ^ אלי שאלתיאל, שקיעתה של סלוניקי כעיר יהודית, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2005.
  34. ^ יצחק ציטרין, השתקפות יחסם של יהודי סלוניקי לארץ ישראל לעלייה ולהתיישבות בין שתי מלחמות העולם דימוי ומציאות, [1], עמודים 104-105, באתר שאנן - המכללה האקדמית הדתית לחינוך, אוחזר ב-15 בפברואר 2014.