שימור מבנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שימור מבנה בסגנון הבינלאומי תוך שילובו בתוספת בנייה, בית דפוס הארץ ברחוב מזא"ה, תל אביב
שחזור צבעי קיר, בית בולאך, וילהלמה, בני עטרות

שימור מבנים היא פעולה אדריכלית-הנדסית שנועדה לחדש מבנים בעלי חשיבות היסטורית, תרבותית ואדריכלית. פעולת השימור כוללת מכלול פעולות שמטרתן להבטיח המשך קיום תקין ושלם של המבנים והאתרים המיועדים. הפרקטיקה של השימור כוללת: הגנה (על ידי גידור או קירוי), תחזוקה, ייצוב, שימור הקיים (preservation), שיחזור (החזרת האתר לצורה שהייתה בעבר ללא תוספות או שינויים), שיקום (כולל התאמה מחדש), בניה חדשה (רה-קונסטרוקציה על סמך תיעוד), העברה (של המבנה למקום אחר), פרוק והרכבה מחדש, שיכפול (יצירת העתק מדויק replica), ושימור חזית או פרטים. קיימות מספר גישות של שימור הנובעות מהשקפות עולם שונות וצורות התייחסות שונות לתפקיד המבנה במרקם העירוני או באתר בו הוא נמצא, לחלקו במורשת ההיסטורית ולמאפייניו העיצוביים והאסתטיים.

מטרת השימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת השימור היא ליצור סביבה עשירה ואיכותית יותר, סביבה שמכילה גם שכבות מהעבר, סביבה מעניינת יותר, שבהרכב העיצובי שלה, הבתים הישנים משמשים כדי ליצור מקום איכותי עם חוויה, מקום שנותן ביטוי פיסי לזהות מקומית, מקום בעל אופי משלו. השימור עוזר לאנשים למצב את עצמם בסביבה, ביחס למקום ולזמן, ומאפשר חיבור של הריקמה החברתית העכשווית, עם המורשת שקדמה לה.

גישות בשימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגישה ההיסטורית, מבקשת שהבניין יספר את סיפור ההיסטוריה של המקום.
  • הגישה האדריכלית, מבקשת שהבניין (והסביבה שלידו) יעשירו את חווית המקום.
  • הגישה התרבותית, מבקשת שהבניין יתרום לגיבוש של זהות תרבותית מקומית.

שלוש הגישות קיימות. אבל אם נחפש מבחנים אובייקטיביים יותר, להגדרת ערך של בנין או סביבה, כדי שיצדיק פעולה של שימור, נגיע בדרך כלל לפרמטרים עיצוביים, אדריכליים, ויזואלים וקוגניטיביים, שתלויים יותר בבניין עצמו, ויוצרים סרגל הערכה יותר אוניברסלי לאיכות המקום. ערכים אלו מוגדרים היום מקצועית ומושפעים פחות מהעדפות פוליטיות. בארץ, הגישה ההיסטורית עדיין שולטת. באנגליה למשל, זכה מבחן השימור האדריכלי לקונצנזוס רחב. אונסקו אימץ את הגישה התרבותית. ואכן, יש לכלול בהגדרת אופי של אזור לשימור גם מאפיינים תרבותיים וחברתיים.

התועלת המעשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכו של מבנה משומר גבוה יותר מזה של מבנה חדש. השימור מהווה בדרך כלל פוטנציאל לפיתוח איכותי יותר של התכנון ומכאן של הנכס. יזמי נדל"ן משתמשים במבנה לשימור באופן שיעלה את ערך הפרויקט שלהם ומפיקים רווח כלכלי ממורשת התרבות. מאידך לעתים מאפשרות הרשויות זכויות בנייה מיוחדת באתרים לשימור על מנת להבטיח את האינטרס הכלכלי של המשקיעים שנדרשים מצידם להשקיע משאבים רבים יותר על מנת לעמוד בתקני השימור.

שימור מורשת הבניה והתרבות הוכחה כמקדמת תיירות מעולה. האטרקציה התיירותית, ובמקרה הזה: האזור המשומר, מתנהגת כמו כל מוצר כלכלי. בדיקות כלכליות הוכיחו עליית ערכי הנדל"ן בסביבה המשומרת והגדלת הפעילות העסקית במידה משמעותית.

שימור מבנים במסגרת שקום מרכזי ערים ופיתוחם הוא פרויקט כלכלי חברתי. קשה, אך ניתן לכמת את תועלתו בשיקום המרקם החברתי. נכסי מורשת מהווים כלי ליצירת גאווה והזדהות עם המקום, והם משמשים גם כאמצעי למשיכת תושבים חדשים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה יותר וכן הון השקעתי חדש, וככאלה, הם אמצעי שיקומי לאוכלוסיות חלשות הגרות בסביבתם.

בנוסף יש למנות את הרווח התרבותי האסתטי הסביבתי, ואת מינוף השימור כאמצעי לחינוך ופנאי.

שימור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימור תוך פירוק והרכבה מחדש - בית שטרן ברובע ממילא, ירושלים

לארץ ישראל מורשת היסטורית רבת שנים וקורות ההתיישבות בה נמשכות על פני חמשת אלפים שנה. תרבות הבנייה של העת העתיקה בארץ ישראל מעוגנת ב"חוק העתיקות", הדן ומבטיח את קיומם של מבנים ואתרים שנבנו עד שנת 1700.

מאז, במרוצת המאות האחרונות, התרחשו תהליכים חשובים בתולדות הארץ והיישוב, אשר יצרו מסגרות חברתיות שהשפיעו על טיפוסי היישובים שקמו בארץ ישראל. המבנים והאתרים, שהם תולדה של התהליכים האלה, נותרו ללא הגנה חוקית.

ההתעוררות הציבורית לשימורם של מבנים בני עשרות ומאות שנים התגברה בעקבות הרס אתרים היסטוריים במשך עשרות שנים, במיוחד אובדן בניין הגימנסיה הרצליה בתל אביב, אשר הובילה להקמת המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, בחסות וועדת החינוך של הכנסת והחברה להגנת הטבע. בראשית שנות ה-2000 החל מינהל מקרקעי ישראל בהקמת מאגר ממוחשב של כל המבנים לשימור ברחבי הארץ. מהפך משמעותי בתחום השימור בישראל התחולל במרץ 2009, כאשר בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה פסק פסיקה תקדימית, על פיה אדם שהרס מבנה לשימור ייאלץ לבנותו מחדש, ואף לשלם קנס‏‏‏[1].

נגישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת חוקקו במדינות רבות חוקים תקנות לנגישות בנייה בבניינים ציבוריים. בחוקים ותקנות אלה, הדרישות הארכיטקטוניות הבולטות ביותר הן אלה הבאות להנגיש מבני ציבור למשתמשי כיסאות גלגלים. חוקים אלה חוקקו מתוך אידאל שוויון ההזדמנויות אך תוך התחשבות בצרכים ואידאלים אחרים של החברה. על כן, במדינות רבות חוקי נגישות הבניה מורים מפורשות על הצורך להתחשב גם בשימור ההיסטוריה והתקנות מקלות את דרישות הנגישות ממבנים לשימור.

לדוגמה, תקנות הבניה שתוכננו כדי להסדיר את מימוש החוק Americans with Disabilities Act of 1990‏[2]קובעות שיש להרחיב מספר רב ככל האפשר של פתחי דלתות במבנה ציבורי כך שמשתמשי כיסאות גלגלים יוכלו לעבור דרכן. אולם, יש סייגים לתקנות ומערכת תקנות מקלה יותר, במקרה בו סידורי הנגישות יפגעו במאמצי שימור המבנה‏[3]. פתחי דלתות המצויים בחזית בניין שהוכרזה כחזית לשימור פתורות מהרחבה זו כאשר מרחיבים פתחי דלתות המצויים בחזיתות אחרות. אותן תקנות קובעות גם הקלות בסידורי הנגישות בחדרי השירותים בבניינים שעיצוב הפנים שלהם הוא בעל חשיבות היסטורית. חלק מתאי השירותים הנגישים במבנים כאלה יכולים להיות צרים ולהכיל ידיות אחיזה לאנשים עם לקות בשיווי המשקל במקום להכיל מרחב תמרון לכיסא גלגלים. מעבר לזאת, תקנות אלה פוטרות לחלוטין מגדלורים לשימור המצויים על איים קטנים מכל סידורי נגישות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]