מינהל מקרקעי ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל מינהל מקרקעי ישראל

מינהל מקרקעי ישראל הוא הגוף שניהל את קרקעות המדינה בישראל עד סוף פברואר 2013, מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960. ב-1 במרץ 2013 הפך המינהל לרשות מקרקעי ישראל.

הקמת המינהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינהל מקרקעי ישראל הוקם בשנת 1960, בעקבות חקיקה של הכנסת המורה על הקמתו,‏[1] לשם ניהול אדמות המדינה: אדמות בבעלות ממשלת ישראל , רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל. למנהלו הראשון של המינהל מונה יוסף וייץ,‏[2] ותחתיו פעלו שני אגפים: אגף לבעלות ורישום, בראשות משה לוין, שעבר למינהל מרשות הפיתוח, ואגף לשימוש בקרקע, בראשות ראובן אלוני, שעבר למינהל ממשרד החקלאות.‏[3]

פעילות המינהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינהל מנהל את הקרקעות שבבעלות שלושה גופים:

  • מדינת ישראל: שבבעלותה מקרקעין שהיו בבעלות הנציב העליון הבריטי ערב הקמת המדינה וכן מקרקעין שנרכשו או הופקעו לטובת המדינה לאחר הקמתה.
  • קרן קיימת לישראל: שבבעלותה מקרקעין שנרכשו על ידי הקרן במהלך שנות קיומה מאז נוסדה בשנת 1901, למטרת התיישבות יהודית בארץ ישראל.
  • רשות הפיתוח: שלה הועברו מקרקעיו של מי שהוגדרו על ידי המחוקק כ"נפקדים" - דהינו:
    • מי שהיה בעליו החוקי של נכס בתחומי מדינת ישראל, החזיק בנכס או נהנה ממנו, ובתקופה שבין כ"ט בנובמבר 1947 לבין ביטול מצב החירום שהוכרז בידי מועצת המדינה הזמנית [דבר שטרם אירע] היה אזרח של ירדן, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית או תימן, או לתושב של חלק מארץ ישראל שמחוץ לשטח מדינת ישראל.
    • מי שהיה אזרח ארצישראלי ויצא עד 1 בספטמבר 1948 למקום מחוץ לארץ ישראל.
    • מי שהיה ארצישראלי ויצא למקום בארץ ישראל שהיה מוחזק באותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע את הקמת מדינת ישראל או שנלחמו בה.

נכסים אלה הוקנו להאפוטרופוס לנכסי נפקדים שהעבירם לרשות הפיתוח, גוף שהוקם על פי חוק בשנת 1951. התמורה ממכירתן נשמרה באוצר המדינה, אולם נרשמה, כסכום שיעמוד במסגרת הסדר שלום כולל למימון יישוב הפליטים במקומות הימצאם, בקיזוז התביעות הנגדיות שיהיו ליהודים עולי מדינות ערב על הרכוש שהניחו במדינות אלה.

בניהולו של המינהל נמצאים 93 אחוזים משטח מדינת ישראל שהם כ-‎22 מיליון דונם.

מדיניות המינהל נקבעת על ידי מועצת מקרקעי ישראל, שהוקמה על פי חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960.

רוכשי זכויות באדמות המינהל בקרקעות ערוניות חוכרים אותן בחכירה לדורות ולא בבעלות. ההתקשרות מול המינהל נעשית באחת משתי דרכים:

  1. חתימת "חוזה פיתוח" עם המינהל לפיו מתחייב היזם (בין שהינו אדם פרטי העומד לבנות את בית מגוריו על גבי אדמת המינהל, ובין אם זו חברה קבלנית העומדת לבנות בתי דירות למכירה לציבור), לפתח את הקרקע ולבנות עליה בהתאם לתוכניות שאושרו על ידי המינהל וגורמי התכנון המוסמכים ובהתאם לתנאי חוזה הפיתוח.
  2. חתימת "חוזה חכירה" עם המינהל, בין אם על ידי האדם הפרטי שהקים את בית מגוריו על אדמת המינהל, בגמר בניית הבית, ובין אם על ידי מי שקנה דירה או נכס אחר, בבניין שהקים קבלן על אדמת המינהל (ובאופן זה גם כל אדם אחר, החל ממי שרכש מן הרוכש הראשון וכל הרוכשים הבאים בשרשרת הרכישות של אותו נכס).

תחומי הפעילות המרכזיים של מינהל מקרקעי ישראל הם:

  • ניהול מלאי המקרקעין שבאחריות המינהל
  • יצירת עתודות לקרקע בבעלות ציבורית למטרות לאומיות
  • שיווק קרקעות והקצאתן לייעודים שונים
  • טיפול בחוכרים ובמשתכנים
  • פיקוח על שימושי קרקע שונים

היסטוריה אדמיניסטרטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק מינהל מקרקעי ישראל נקבע כי שר האוצר ושר החקלאות יהיו ממונים על ביצועו במשותף. בשנת 1990 החליטה הממשלה, כחלק מההיערכות לקליטת העלייה, על העברת המינהל לאחריות משרד הבינוי והשיכון ומינוי שר הבינוי והשיכון, אריאל שרון, כיו"ר מועצת מקרקעי ישראל. בשנת 1996 הוקם משרד האנרגיה והתשתית המורחב (משרד התשתיות הלאומיות) בראשות אריאל שרון ואליו הועברו נציבות המים ממשרד החקלאות ומינהל מקרקעי ישראל ממשרד הבינוי והשיכון. הקמת המשרד הייתה תוצאה של אולטימטום שהציב דוד לוי, דאז בכיר בליכוד, מכיוון שהתוכנית המקורית של רה"מ בנימין נתניהו הייתה להכפיף את המינהל למשרד ראש הממשלה.

גם אהוד ברק בהיותו ראש הממשלה ניסה להכפיף את המינהל למשרדו; תוכניתו של ברק הייתה כי במשרד ראש הממשלה תוקם "רשות לתכנון לאומי" ואליה יועברו מינהל התכנון, המועצה הארצית לתכנון ובנייה, הוועדות המחוזיות לתכנון ובנייה, לשכות התכנון המחוזיות וועדות הערר המחוזיות ממשרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל ממשרד התשתיות הלאומיות. תוכנית זו נכשלה לאחר התנגדות של שר הפנים נתן שרנסקי ושר התשתיות הלאומיות אליהו סויסה וטענותיהם כי הקמת הרשות תביא לריכוזיות יתר.

ראש הממשלה היחיד שהצליח עד כה להעביר את המינהל לאחריות משרדו, בלא לחץ קואליציוני או פוליטי, היה אריאל שרון, שלא היה שבע רצון ממינויו של אפי איתם כשר התשתיות הלאומיות ולכן לא רצה שאיתם יהיה אחראי על מינהל מקרקעי ישראל. ב-2003 הוקם משרד התעשייה והמסחר המורחב (שאליו צורף תחום העבודה ממשרד העבודה והרווחה) בראשות אהוד אולמרט והמינהל הועבר לאחריותו. ב-2005, לאחר שאולמרט מונה לשר האוצר, הועבר המינהל עקב עומס לאחריותו של שר התיירות אברהם הירשזון. ב-2006 הוחזר המינהל לאחריות משרד הבינוי והשיכון והוא פועל במסגרתו עד היום.

ועדת רונן ורכישת אדמות המינהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה־90, בעקבות החלטת ועדה ממשלתית שנקראה "ועדת רונן", מועברת זכות בעלות (העדיפה על חכירה) לרוכשי דירות מגורים בשיכונים הציבוריים שנבנו על אדמות המינהל, בעת הרישום הראשון של הדירה ע"ש המשתכן בלשכת רישום המקרקעין (המכונה בציבור בשם "הטאבו") על ידי החברה המשכנת. זאת בהתקיים לגביהם 3 תנאים:

  • שהדירה היא בבניה רוויה, דהינו בבית דירות שיש בו לפחות 2 קומות ו 4 דירות.
  • שזכויות החכירה של המשתכן הינן מהוונות (דהיינו שמלוא דמי החכירה, עבור תקופת החכירה במלואה, שולמו על ידי המשתכן מראש, דבר המקנה למשתכן פטור מתשלום דמי חכירה שנתיים והפוטר אותו מתשלום דמי הסכמה למינהל בעת מכירת דירתו לאחר).
  • שהבניין בו מצויה הדירה לא הוקם על אדמת הקרן הקיימת, אשר באמנת היסוד שלה משנת 1901 אימצה את האמור בתנ"ך ויקרא פרק כ"ה פס' כ"ג
Cquote2.svg

וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת

Cquote3.svg

(דהיינו שהבניין הוקם על גבי מקרקעין שבבעלות מדינת ישראל או רשות הפיתוח בלבד).

באופן זה נרשמו בשנים האחרונות כ-40,000 דירות בבעלות רוכשיהן והן מהוות מה שנהוג לכנות בציבור "קרקע פרטית".

המעבר ממינהל מקרקעי ישראל לרשות מקרקעי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשות מקרקעי ישראל

בשנת 2009 אישרה הכנסת את התיקון בחוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון מס' 7) שהפך את המינהל לרשות מקרקעי ישראל, כאשר אחת מהמטרות המרכזיות הייתה העברת הבעלות בקרקעות עירוניות לידי החוכרים המחזיקים בהם ביעודי מגורים ותעסוקה. רשות מקרקעי ישראל החלה לפעול ב-1 במרץ 2013.

סוגיות ציבוריות בנוגע למינהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני נושאים הנוגעים למינהל מהוים סוגיות משמעותיות בדיון הציבורי:

שימוש בקרקע חקלאית למטרות מסחריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצול אדמות המגזר החקלאי שבבעלות המינהל למטרות מסחריות של הקמת קניונים ושכונות מגורים יוקרתיות, כלומר שימוש חורג. בעניין זה חלו בשנים האחרונות שינויים במדיניות המינהל לכאן ולכאן. תוך כדי התנודות שחלו בעניין זה, הוקמו בשנים האחרונות קניונים ושכונות מגורים על גבי האדמות החקלאיות של קיבוצים רבים. ההתפתחות האחרונה בעניין זה היא ההוראה שנתן היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בראשית שנת 2005 שלא לאשר את ההחלטה מספר 979 של מועצת מקרקעי ישראל, שהעניקה זכויות מסחריות בתוך חלקות המגורים שבנחלות החקלאיות. ככל הנראה הסוגיה בכללותה טרם הוכרעה סופית. בשנת 2007 תוקנה החלטה 979 בהחלטה 1155 של מועצת מקרקעי ישראל שקבעה את השימושים הלא חקלאים המותרים בקרקע חקלאית.

שימוש באדמות קק"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור החכרת בתי מגורים שהוקמו על אדמות הקק"ל לאנשי המגזר הערבי, כיוון שמטרת הקק"ל כפי שנקבעה באמנת היסוד שלה משנת 1901 היא לרכוש קרקעות להתיישבות יהודים בארץ ישראל. יש הסבורים שיש בכך משום אפליה לא מוצדקת של ערבים ודרוזים אזרחי ישראל. הסיבה לכך היא שלפני קום המדינה היו בבעלות המנדט הבריטי והיישוב היהודי פחות מ־20% מהקרקעות (עוד כמה אחוזים היו ללא בעלות, בעיקר בנגב), לאחר מלחמת העצמאות הגדילה המדינה במהירות את כמות הקרקעות שבבעלותה, וכיום היא מחזיקה בכ־92% מהאדמות בתחומי הקו הירוק. המדינה עשתה זאת בעיקר על ידי הפקעת רכושם של פליטים פלסטינים, אשר ברחו בזמן מלחמת העצמאות, וחזרתם לבתיהם נמנעה. בנוסף, כשני שלישים מהאדמות שהיו בבעלותם של ערביי ישראל, הופקעו (רובן הגדול בזמן הממשל הצבאי). כיום נותרו בבעלותם הפרטית של ערביי ישראל, המהווים כ־18% מאוכלוסיית ישראל, רק כ־3.5% משטח המדינה (אם כי יש לציין שבבעלות פרטית של יהודים, המהווים כ-80% מאוכלוסיית ישראל, נמצאים גם כן רק 3.5% משטח המדינה - כלומר, באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, כמות הקרקע הפרטית שבידי ערבים גבוהה פי חמישה מזו שבידי יהודים).

רוב קרקעות המדינה הוקצו למטרות התיישבות, חקלאות ולכוחות הביטחון. על הקרקעות המוקצות הוקמו כ־700 יישובים יהודיים בכל אזורי המדינה על פי שיטה שנודעה כ"חוזה תלת-צדדי". לפי הסדר זה, קרקעות המדינה נמצאות בחכירה רב-דורית משותפת של:
  1. היישוב כקולקטיב.
  2. מינהל מקרקעי ישראל
  3. הסוכנות היהודית.
כמו כן, ניתנה ליישובים היהודים רשות לסנן את תושביהן על פי התאמתם ליישוב, מנגנון שנוצל ביישובים רבים למניעת כניסתם של אזרחים ערבים. חוקיותו של מערך ממסדי זה עורערה על ידי הפסיקה בבג"ץ קעדאן. שופטי בג"ץ קיבלו את העתירה שהוגשה באמצעות האגודה לזכויות האזרח בישראל וקבעו כי המדינה לא הייתה רשאית לפי דין להקצות קרקעות מדינה לסוכנות היהודית, לצורך הקמת היישוב הקהילתי קציר על בסיס של אפליה בין יהודים לבין מי שאינם יהודים. בינואר 2005 קבע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז כי על הפרקליטות להשיב לבג"ץ על עתירה שהוגשה בנדון, כי עמדת הפרקליטות היא כי על קק"ל למכור אדמות גם לערבים. מזוז ביסס קביעתו על עקרון השוויון.

על המצב שבו רוב מוחלט של אדמות המדינה נמצא בבעלות ציבורית קמו עוררים בטענה כי הדבר מנוגד לעקרון זכות הפרט לקניין חופשי ומונע יוזמה חפשית. מנגד נטען כי ללא בעלות מדינת ישראל על אדמותיה לא ניתן היה לקלוט את גלי העלייה, לאפשר דיור ציבור לעולים, למחוסרי דיור ולזוגות צעירים ולהקים את ערי הפיתוח (באמצעות חברות ציבוריות משכנות כדוגמת עמידר ועמיגור), ואת ההתיישבות החקלאית במלוא היקפה.

מעבר מהחכרה למכירה - הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסמך של משרד האוצר (אפריל 2009), המציג את הרפורמות המבניות במשק לשנים 2009-2010, נרשם כי יש "להעביר בחוק את הבעלות בקרקע לידי כלל החוכרים המחזיקים בחוזי חכירה לדורות ביעודי מגורים ותעסוקה.‏‏‏[4] במסמך מוצע להקים לשם כך רשות מקרקעין ממשלתית חדשה שתנהל את קרקעות המדינה - רשות מקרקעי ישראל. הרפורמה מתחילה בקרקעות העירוניות אולם בחלק מאותו מסמך‏[5] מופיעות הנחיות שמטרתן הפשרת הקרקע החקלאית (המהווה את החלק הגדול בקרקעות המדינה) לסחר נדל"ני. משרד האוצר מסביר צעדים אלו בכך שלטענתו המינהל מהווה חסם בפני הפיתוח הכלכלי במדינת ישראל, היות שהקרקע מהווה גורם ייצור מרכזי במרבית הפעילויות הכלכליות במשק.‏‏‏[6]

שינוי זה הוצע במסגרת חוק ההסדרים 2009, המכיל בתוכו סעיף "הרפורמה במקרקעי ישראל". רפורמה זו מהווה חלק מתהליך של הפרטת המינהל, ונמתחת עליה ביקורת ציבורית רבה, הן בשל המשמעות הרחבה של הפרטת המינהל ושל מכירת קרקעות המדינה, והן בשל השיטה של שינוי החוק במסגרת חוק ההסדרים (המונעת דיון ציבורי ראוי בנושא, לטענת המבקרים). כמו כן יש הטוענים כי השינוי מנוגד לחוק יסוד: מקרקעי ישראל ולאמנת קק"ל עם המדינה (1961); על פי ההסכם הקואליציוני של הליכוד עם ש"ס‏‏‏[7], אם קק"ל לא תסכים לשינויים המוצעים ברפורמה, תיסוג מדינת ישראל מאמנה זו איתה, ובכך תאבד קק"ל את השפעתה על המדיניות הקרקעית בישראל.

בדיון שנערך בכנסת על הרפורמה במינהל ב-22 ביולי 2009, לא התקבל רוב של תמיכה בקרב חברי הכנסת, ועל כן נדחתה ההצבעה בנושא.

לאחר משא ומתן שהתנהל בין הנהלת המינהל ומשרד האוצר ובין לארגון העובדים והסתדרות נחתמו הסכמים שהוצאו אל הפועל. מכוחם פרשו מרצון כ-200 עובדי המינהל והעובדים הנותרים שובצו לתפקידים החדשים בהתאם למבנה החדש של רשות מקרקעי ישראל.

דעות נוספות על הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי הרפורמה מצביעים על מספר משמעויות שיהיו לה על החברה הישראלית:

  • אין דרך להבטיח שהקרקע בבעלות פרטית לא תירכש גם על ידי גורמים עוינים למדינה.‏[8]
  • מבחינה כלכלית חברתית - בעלי האמצעים שבאפשרותם תהיה רכישת קרקעות, יוכלו לרכוש בכך כוח רב על הכלכלה הישראלית, בהיות הקרקע מרכיב ההון הבסיסי ביותר (כמעט ולא ניתן לייצר בלא קרקע). יכולתה של המדינה לתכנן ולהיות מעורבת בכלכלה תפחת. הדבר עשוי גם להיות בעל משמעות במציאת דיור לעולים חדשים ויצירת תעסוקה בפריפריה.‏[9]
  • מבחינה סביבתית - ייווצר קושי באכיפת חוקים "ירוקים" ובשמירה על מרחבים ירוקים על קרקע פרטית. הארגונים הירוקים והאזרחיים איגדו את צעדי המחאה שלהם תחת הקואליציה האזרחית-סביבתית נגד הפרטת הקרקעות, ויצאו בקמפיין ציבורי ותקשורתי תחת הכותרת "ביבי יחלק את ירושלים. לעשירים".‏[10]

ההתנגדות לרפורמה מגיעה ממגוון רחב של הקשת הפוליטית. בין המתנגדים: תנועות נוער, קבוצת אנשי אקדמיה שפרסמה מכתב גלוי לראש הממשלה,‏[11] רבנים מסוימים,‏[12] ארגונים ירוקים (החברה להגנת הטבע, מכון דש"א, אדם טבע ודין), ארגונים חברתיים (התנועה לאיכות השלטון, יסו"ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית, עבודה שחורה, אתר לחץ חברתי, האגודה לצדק חלוקתי, המכון לאסטרטגיה ציונית), חברי כנסת מהאופוזיציה ומספר חברי כנסת מהקואליציה של הליכוד, התנועה למען איכות השלטון (מכיוון שלטענתם במועצת רשות המקרקעין החדשה שתוקם יש רוב לנציגי משרדי הממשלה, הנתונים ללחצים פוליטיים, מה שיקל על גורמים מקורבים למרכזי המפלגות הגדולות לרכוש את הקרקעות; בנוסף, העברת סמכויות אל הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה, שהואשמו לא אחת בפוליטיזציה ובייצוג האינטרסים של ראשי הרשויות המקומיות, עשויה לטענתם להקל על חברי מפלגות העוסקים בתחום הנדל"ן לקדם את תוכניותיהם), ועוד.

כמו כן, גם בתוך המבקרים יש הטוענים כי קיים צורך ברפורמה משמעותית במינהל מקרקעי ישראל - אולם רפורמה זו לא צריכה לטענתם לכלול את הפרטתו והעברת אדמות המדינה לידיים פרטיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים זנדברג, מקרקעי ישראל: ציונות ופוסט ציונות, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי שליד הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, 2007
  • יוסי כץ, והארץ לא תימכר לצמיתות: מורשת קרן קיימת לישראל והחלת עקרונותיה בחקיקה בישראל, הוצאת המכון לחקר תולדות קרן קיימת לישראל, ירושלים, הקתדרה ללימודי תולדות קרן קיימת לישראל ומפעליה, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ב‏[13]

מבקר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציב תלונות הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אושר 'חוק מקרקעי ישראל', דבר, 26 ביולי 1960
  2. ^ י. וייץ מינהל מקרקעי ישראל, דבר, 22 באוגוסט 1960
  3. ^ הושלם תקן "מקרקעי ישראל", דבר, 24 בינואר 1961
  4. ^ ‏(סעיף 7 עמ' 100)‏
  5. ^ סעיפים 14 ו-15
  6. ^ ‏(פרק מינהל מקרקעי ישראל - דברי הסבר)
  7. ^ ‏(סעיף 41.6 פסקה ז')‏
  8. ^ אלי כהן, לשעבר הממונה על השכר באוצר, התבטא בנושא זה בראיון לרינו צרור במעריב, 1 באוגוסט 2008:
    Cquote2.svg

    אם נגמיש את הבירוקרטיה מול הכרישים, לפי הערכה שלי, תוך מספר חודשים כל הקרקעות יגמרו, אנחנו נמצא אותן תוך שנתיים, בשרשור, בבעלות אילי הון ברשות הפלסטינית...

    Cquote3.svg
  9. ^ מתייחסת לכך עו"ד רחל זכאי, לשעבר יועצת משפטית למינהל מקרקעי ישראל:
    Cquote2.svg

    אם תופרט הקרקע, היא לא תעבור לידי הציבור הרחב במתכונת של צדק חלוקתי. היא תעבור לידי מספר בעלי הון שישלטו במשאב היקר והחשוב הזה. ואלה, גם אם התנהלותם תהיה הגונה, יפעלו על-פי שיקוליהם, תוך שימת דגש לגיטימי מבחינתם על האינטרס הכלכלי שלהם. לכל אחד צריך להיות ברור כי אין לאף אדם זכות לבקש ממי שרכש נכס במיטב כספו שינהג בו בדרך שאינה הולמת את האינטרסים שלו. ומה יעשה הציבור אם ביום מן הימים ירצה לקבוע כיעד לאומי התיישבות באזור מסוים ולא באזור אחר? ילך אצל בעלי הממון שהקרקע עברה לידיהם ויבקש את חסדיהם? (30 באפריל 2008)

    Cquote3.svg
  10. ^ אתר הקמפיין של הארגונים הירוקים
  11. ^ מכתב אנשי האקדמיה
  12. ^ העצומה
  13. ^ ביקורת: חיים זנדברג, ‏איסור העברת מקרקעי ישראל: היסטוריה ומציאות, קתדרה 112, יוני 2004, עמ' 174-169.